בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בסופו של דבר כולנו זונות

אשה בנקודת אפס נוואל אל-סעדאווי. תירגמה מערבית: לאה גלזמן. הוצאת גוונים, 93 עמ', 58 שקלים

תגובות

פירדוס הוצאה להורג בשנת 1974 במצרים. היא הואשמה, נשפטה והורשעה במעשה רצח. היא סירבה לבקש חנינה מן הנשיא אנואר א-סאדאת, אותו נשיא ששבע שנים מאוחר יותר הכניס את מחברת הספר, נוואל א-סעדאווי, לאותו כלא שבו ישבה הרוצחת. זהו סיפור אמיתי, מעידה סעדאווי, סיפור על ילדת כפר שהתגלגלה אל העיר, הידרדרה לזנות והפכה את המקצוע למעמד - עד שנרצחה.

אבל זה רק הסיפור המשני. את הסיפור העיקרי, החשוב יותר, כותבת נוואל א-סעדאווי, והוא חריף ונוקב מכל מה שנכתב זמן רב על החברה המצרית, על שחיתות השלטון ואנשי הדת, ועל האידיאולוגים המזויפים או האינטלקטואלים של המדינה. "דודי אמר לי שכל הבעלים מכים את נשותיהם", כותבת סעדאווי מפיה של פירדוס, "וגם אשת דודי אמרה לי שדודי מכה אותה. השבתי לה שדודי הוא שייח נכבד המכיר את חוקי הדת במלואם ולא ייתכן שהוא מכה את אשתו. ואז ענתה לי אשת דודי, שדווקא גברים היודעים היטב את חוקי הדת הם אלה שמכים את נשותיהם, שהרי הדת מתירה לבעל להכות את אשתו".

לסעדאווי יש חשבון ארוך עם אנשי הדת במצרים. בראיון שהעניקה לעיתון "אלמידאן" המצרי בשנה שעברה, עיתון צהוב אשר תפוצתו צמחה כמעט בטור גיאומטרי במשך ארבע שנות קיומו, היא כינתה את מצוות העלייה לרגל למכה, החג', בשם "עבודת אלילים". את אנשי הדת היא האשימה בכך שהם להוטים כל הזמן אחרי מין, היא קובעת שחבישת רעלה איננה חלק ממצוות הדת שמחייב הקוראן, והיא קראה לבטל את חוק הירושה שעל פיו גברים מקבלים מנת ירושה כפולה מזו של הנשים, "משום שבחברה המצרית יותר מ-35% מן המשפחות נשענות על פרנסת האשה".

על דבריה אלה היא נתבעה בידי עורך הדין האיסלאמיסט נביה אלווחש, אשר טען שיש בדבריה אלה משום כפירה בדת ולכן יש להכריז עליה כעל כופרת ולחייב אותה להיפרד מבעלה.

למזלה דחה בית המשפט את התביעה בשל עילה טכנית. על פי החוק המצרי החדש, שהתקבל בשנת 1999, אפשר להגיש תביעות משפטיות בענייני פגיעה בדת רק דרך התובע הכללי, אשר קובע אם יש מקום להעמיד לדין. עורך הדין הגיש את התביעה ישירות לבית המשפט ולכן נפסלה תביעתו. אבל זו פסילה על רקע טכני בלבד, והוא רשאי לחדש את תביעתו בכל זמן שיחפוץ.

בקטע חריף במיוחד בספר מתחשבנת א-סעדאווי עם עגת הפטריוטיזם שמגיעה עד יצועה של הזונה. פירדוס, שבתוך שנים מעטות היתה לזונת צמרת ששירותיה יקרים ונדרשים בקרב אנשי מעלה, נדרשת על ידי "השלטונות" להעניק מחסדיה לדיפלומט זר. פירדוס מסרבת; היא מעידה על עצמה שהיא מצויה כבר במעמד שמאפשר לה את חופש הבחירה. השוטר שמגיע בכל פעם לשכנעה לשכב עם הדיפלומט לוחץ עליה ואפילו מאיים לעוצרה. פעם אחת הוא אף אומר לה שסירוב לאדם רם-מעלה כזה עלול לפגוע ביחסים בין שתי המדינות. הוא אומר לה ש"אם אני אוהבת באמת את מולדתי, הדבר מחייב אותי ללכת אליו ולו מתוך חוש של פטריוטיות... אמרתי לאיש המשטרה שאינני יודעת כלום על אהבת מולדת ושהמולדת לא נתנה לי מעולם דבר אלא רק שללה ממני את הכל, אפילו את תומתי ואת כבודי... הבנתי שהשוטר רק מציית לפקודות ותו לא, וכל הוראה שהוא מקבל מגבוה הופכת מיד לחובה לאומית מקודשת".

27 ספרים כתבה ד"ר נוואל אל-סעדאווי, חלקם תורגמו ל-12 שפות ומופצים בכל רחבי העולם. שמה ידוע לכל מי שעוסק בתרבות מצרים, בפסיכיאטריה, בפסיכותרפיה או בתולדות הפמיניזם. היא נולדה לפני 72 שנה בכפר קטן ועלוב ליד קהיר ועברה בילדותה את הטקס הנורא של ברית המילה לנשים שידוע בשם "חיתאן". למזלה הוקיר אביה את הצורך לתת לבתו חינוך טוב, והיא סיימה בהצלחה גדולה את אוניברסיטת קהיר עם תואר בפסיכיאטריה. מאוחר יותר מונתה לתפקיד מנהלת שירותי בריאות הציבור, שם פגשה גם את בעלה שריף חתאתה, פעיל מפלגת שמאל, שעבד במשרד סמוך. אבל כאשר כתבה ב-1972 את ספרה "נשים ומין", על תלאותיהן של נשים בחיק משפחת גברים ועל שאיפותיהן, היא הותקפה בידי קבוצת פוליטיקאים וסולקה ממשרתה הרמה.

"עלתה על דעתי המחשבה שבמיטה אין שום הבדל בין גברים בעלי רעיונות מהפכניים ורודפי צדק לבין כל הגברים האחרים", אומרת פירדוס, גיבורתה של סעדאווי. "בפיקחותם ובאמצעות עקרונותיהם המרשימים הם משיגים, בסופו של דבר, מה שגברים אחרים מקבלים תמורת ממונם. הם מהפכנים בדיוק כמונו, הזונות, והמהפכנות אצלם, כמו המין אצלנו, הוא משהו שניתן לנצלו לרעה ולעשות בו סחר מכר".

זו לא היתה הפעם האחרונה שבה התנגשה סעדאווי עם השלטונות. היא נכלאה בצו הנשיא אנואר סאדאת משום שביקרה את ממשלו, או לפחות הואשמה בהטחת ביקורת חריפה בו. "חשבתי שסאדאת הביא את הדמוקרטיה", היא לעגה אז, "הרי הוא התפאר בכך שהמדינה שלו השיגה כבר 99% מיעדי הדמוקרטיה".

בעודה בכלא המשיכה לכתוב, ובמקום עט ונייר שנשללו ממנה היא כתבה בעיפרון איפור על נייר טואלט קשה. שם הכירה נשים שהועמדו לדין בעוון הריגת בעליהן והמתינו לביצוע גזר דינן.

את רוב ספריה לא יכלה להדפיס במצרים משום שהם נחשבו ל"פגיעה באושיות החברה" - כפי שמנוסח הסעיף הזה בחוק הפלילי המצרי. ביירות הליברלית הפכה לתחליף נוח כמרכז להוצאת ספריה, וממנה הם עברו גם לחנויות ספרים במצרים כל עוד הצנזור לא הורה על איסופם והחרמתם. גם ביריד הספרים האחרון, שהתקיים לפני כמה חודשים בקהיר, עדיין לא הותרה מכירתם של כל ספרי סעדאווי, ומי שמעונין לקוראם יכול לרוכשם רק בדרך של הברחה.

בקלות יחסית אפשר היה להתנפל על סיפורה של פירדוס ולהיאחז בו כדי להוכיח את מומיה של החברה המצרית. אבל סיפורה של פירדוס איננו בהכרח סיפור מצרי, גם לא סיפור ערבי או איסלאמי. הוא סיפור, נכון יותר תחקיר נבון, על מעמד האשה החיה בתוך מיגזר מוגדר מאוד של חברת גברים; חברה שאיננה תלויה בהגדרה גיאוגרפית או מדינית, דתית או חילונית.

ובכל זאת, קשה לתלוש את הסיפור הזה מתוך ההוויה המצרית. דווקא מצרית. הסיפור הזה נכתב ב-1975. קרוב לשלושים שנה מאוחר יותר קשה לדבר על שינוי פורמלי של ממש במעמד האשה במצרים. אפשר לדבר על מודעות עמוקה יותר, על התקדמות חברתית ועל תפיסת מרכזי כוח של נשים במצרים. אבל מי שבודק את המצב החוקי מוצא בו רק מעט שינויים והרבה רטוריקה. דווקא מצרים, התוססת והפורייה במדינות ערב בכל הנוגע ליצירה אינטלקטואלית, לפולמוסנות ואפילו לראייה צינית של החיים ושל מי ששולט בהם, עדיין רואה במעמד האשה כאב גב שאין שום יכולת לזוז ממנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו