בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי וג'אגר והמלחמה הבאה

תגובות

אבנר ברנהיימר ואיתן פוקס לא התכוונו לעשות סרט פטריוטי. להיפך. הם התכוונו לעשות סרט חתרני משהו על אהבה בין גברים במדים. ואולם שלא במתכוון, הסרט האנושי מאוד שיצא מתחת ידם הוא סרט המספר היטב את סיפורו של המצב הישראלי העכשווי.

"יוסי וג'אגר" הופק כסרט טלוויזיה דל-תקציב בעבור חברות הכבלים (הוא מיועד לשידור בנובמבר). הוא אינו סרט גדול. צנוע בדיאלוגים, בבימוי, ביומרה האמנותית. אין לסרט בשורה ולא פוליטיקה. אין לו אמירה היסטורית ולא עומק הגותי. לכל אורכו לא מושמעת אף לא מלה יהודית או ציונית אחת. ואולם בבואו לספר סיפור קטן על מוצב-גבול ישראלי מושלג, "יוסי וג'אגר" מספר ביושר על חייהם ומותם של צעירים ישראלים בני הזמן הזה.

יוסי הוא מ"פ סמכותי. אהובו ג'אגר הוא מ"מ כריזמטי ויפה תואר. אך פרט לסיפור האהבה יש בסרט גם חייל שוחר רוחניות טיבטית וחייל שף המפליא להכין סושי מלוף צבאי ומג"ד אטום וגס רוח וחיילת מופקרת שובת לב וחיילת מצועפת רומנטיקה וחבורה שלמה של בני עשרים ישראלים, שהמכנה המשותף האמיתי שלהם הוא תאוות חיים. אלא שכמו במציאות שבחוץ כך גם בסרט, המוות סוגר על הישראלים מלאי החיוניות. בלי שיבינו מדוע, המוות מבקש אותם. ולילה לילה הם יוצאים לקראתו. ללא אידיאה וללא דגל.

היוצרים של "יוסי וג'אגר" הם אנשי שמאל. בחייהם האישיים הם נגד הכיבוש והמלחמה, נגד הימין, נגד הדתיים. כשהחליטו ליצור סרט לא פוליטי על אהבותיהם ומשובותיהם ומשאלות לבם של חיילים ישראלים במוצב מבודד, הדינמיקה של הסרט היתה חזקה מהם: היא העמידה דיוקן נוגע ללב של החברה החופשית שהתפתחה כאן בשני העשורים האחרונים. חברה אשר עדיין מתקשה להגדיר את עצמה, מתקשה לספר את סיפורה. חברה, שבניגוד לכל הדימויים היא דמוקרטית עד לשורשי יצריה. חברה, שמה שמאפיין אותה באמת הוא לא משיחיות ולא לאומנות, אלא שילוב מרתק ובלתי קדוש של הדוניזם, ליברליות ספונטנית ורוח חופשית.

צה"ל החליט שלא לשתף פעולה עם מפיקי הסרט. החלטה מובנת, אך מוטעית. שכן המצלמה של איתן פוקס עושה מעשה אמיץ ונדיר: היא אוהבת את הלוחמים הישראלים של 2002. היא מעניקה להם את אותו חסד שלא הקהילה הבינלאומית ולא ההנהגה הלאומית ולא האליטה האינטלקטואלית המקומית אינן מסוגלות להעניק להם. ובשעה שהיא חושפת את עילגותם ואת בוסריותם ואת פגיעותם של הישראלים בני הדור החדש היא גם מחבקת אותם.

על כן הקהל הצעיר נוהר להצגות הלילה בסינמטק בתל אביב. על כן חיילי גבעתי מבקשים לראות את הסרט בטרם יירדו להילחם ברצועת עזה. כדי לשבת בחשכת האולם ולצחוק עם יוסי וג'אגר ולאהוב עם יוסי וג'אגר ולהתייפח עמם. שהרי יוסי וג'אגר ואדמס ויניב וגולדי ויעלי הם אנחנו. הם מה שהלך והתהווה כאן בדור האחרון: דמוקרטיה במצור. חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות. המקום היחיד במזרח התיכון שבו גברים יכולים לאהוב גברים ונשים יכולות לאהוב נשים וליחידים וחריגים ובני מיעוטים שמורות זכויות כלשהן.

בתוך חודשים אחדים תפרוץ כאן ככל הנראה מלחמה חדשה. במלחמת השנתיים האחרונות עמדנו גם בלי שישראל תגבש סיפור משמעות מוגדר. בלי שתחליט אם מלחמתה היא מלחמת כובשים בנכבשים, או מלחמת יהודים נצורים. ואולם לקראת המלחמה הבאה חובה עלינו להגדיר את הדברים במדויק. עלינו להבין, שהפעם המבחן יהיה חד משמעי: האם ההדוניזם הדמוקרטי של יוסי וג'אגר וחבריהם והוריהם יודע להגן על עולמו; האם החברה הפתוחה בישראל מסוגלת לעמוד מול אויביה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו