בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקס-אפיל יהודי

יוצרים ישראלים אינם חשים עוד צורך להתנצל על השימוש ביודאיקה וכתבי קודש ביצירתם. גם מוזיאונים וגלריות החלו להתייחס למוטיווים יהודיים כאל כלי שיווקי, שיכול למשוך קהל לתערוכות

תגובות

בחלל תצוגת היודאיקה במשכן לאמנות בעין חרוד מוצגים חפצים שימושיים הלקוחים מעולם החג והבית בגולה. בוויטרינות הזכוכית מוצגים תשמישי קדושה, חנוכיות, מגילות, כלי אוכל וציורים. ממול, באותו חלל, מוצגת תערוכת תצלומים של דפנה שלום, "עזרת נשים", ובה תצלומי שחור-לבן של גברים מתפללים בבית כנסת. התצלומים של שלום משתלבים היטב בתצוגת היודאיקה ובציורים מהמאה ה-19, המתארים את ההווי היהודי. טשטוש הגבולות בין חפצי היודאיקה לתצלומים, בין האומנות השימושית לאמנות הגבוהה, בין מלאכתו של האומן בגולה למלאכתה של האמנית המקומית, מדגים עד כמה חילחלה היהדות לאמנות המקומית בשנים האחרונות.

את העיסוק הגובר והולך ביהדות ובמוטיווים יהודיים אפשר לראות בתערוכות שמוצגות בימים אלה ברחבי הארץ. בגלריה לאמנות במרכז ההנצחה בקרית טבעון מוצגת התערוכה "יום השישי" של משה גרשוני, ובה כלי קרמיקה מצוירים שהכין בשנות ה-80 ועוסקים ביהדות ובשואה. בגלריה טל אסתר בתל אביב מוצגת התערוכה "שבעה חטאים" של דוד וקשטיין, ובה סדרת דימויים עשויים פסיפס, הלקוחים בעיקר מקריקטורות אנטי-ישראליות ואנטישמיות שהתפרסמו בעיתונות הערבית. במרבית הקריקטורות חוזרת דמותו של החייל הישראלי. בתערוכה מיצירותיו של סלוודור דאלי, בהיכל התרבות בראשון לציון, מוצגים עשרות הדפסים ופסלים שעוסקים במוטיווים יהודיים. בתערוכת האוסף של חנה אורלוף, במוזיאון מאנה כץ בחיפה, יש דגש על האמנים היהודים שהשתייכו ל"אסכולת פאריס", שפרחה בין שנות ה-20 לשנות ה-40.

כבר לא מעלה עובש

על הסקס-אפיל של מושג היהדות והגולה, ועל הפיכתו לכלי שיווקי שיכול למכור אמנות לציבור הרחב, אפשר ללמוד ממודעות הענק שמופיעות באחרונה בעיתונים. "תערוכה ייחודית העוסקת בקשר העמוק של שאגאל עם המסורת היהודית וישראל", מבטיחה הפרסומת את המובן מאליו בתערוכתו של שאגאל במוזיאון ישראל. "התערוכה השלמה והייחודית של סלוואדור דאלי בנושא יהדות, ציונות ומדינת ישראל", נכתב במודעה לתערוכה של דאלי. גם התערוכות הצנועות יותר, כמו אלה של גרשוני ושל וקשטיין, משווקות את עצמן בטקסט המדגיש את המוטיווים היהודיים ביצירות המוצגות.

העיסוק ביהדות, שעבר מהשוליים למרכז, בא לידי ביטוי בעיקר בשימוש בסימנים יהודיים מובהקים - חפצי יודאיקה, ציטוט משפטים מכתבי הקודש, עיסוק בשואה ובהווי התרבותי של היהודים בגולה - סמלים שעד לא מזמן היה אפשר לראות אותם רק באגף המוזיאלי המעלה עובש של היודאיקה. את העיסוק העכשווי ביהדות מאפיינת גם ההתמודדות עם דמותו הסטריאוטיפית והמכוערת של היהודי, שמאיימת עלינו כדיוקן עצמי - מעוות ושגוי לחלוטין, אך גם מצמית ומנוון. העיסוק המורכב בדימוי העצמי, שמוצג דרך עיניים עוינות, מאפשר לבדוק את מעמדנו ככובשים ונכבשים, כמענים וכקורבנות, ומעלה את השאלה אם אנחנו מוכנים להתמודד עם הדיוקן העצמי שלנו, להתעמת אתו, לנסות לשנות אותו ואולי אף להתפייס עמו.

השינוי הרדיקלי במעמד היהדות והגולה - ממושג מוקצה לאופנה עכשווית - נוכח היום גם ביצירתם של אמנים צעירים. בתערוכה "יבבם", שהוצגה בגלריה רוזנפלד לפני כשנה, עסק אורי דרומר בצורך שלו להכיר את שורשיו וליצור מחדש רצף היסטורי תרבותי שנקטע בתקופת השואה. דרומר הציג עשרות ספרים שנכתבו בעברית, גרמנית ויידיש, לפני השואה ולאחריה, שעוסקים בציונות, ביהדות, בגלותיות. הוא עסק בדמותו של הגולם, והציג דיוקן עצמי שלו כבובה בדמותו של מנדלי מוכר ספרים. לפני כחמש שנים המציא רועי רוזן את דמותה של ז'וסטין פרנק, אמנית יהודייה, שפעלה כביכול במחצית הראשונה של המאה ה-20. מאז פירסם ספרים ומאמרים בשמה והציג יצירות שלה העוסקות, בין היתר, בשפה העברית ובדמותו רבת הפנים של היהודי.

זויה צ'רקסקי, שנולדה בקייב ועלתה לישראל בגיל צעיר, יוצרת פריטי יודאיקה - כמו מגן דוד מזהב עם המלה "Jude" - וחוקרת את דמותו ואת מאפייניו של היהודי הנודד. לעתים היא רוקמת את דמותו על כרית ולעתים היא משתמשת בדמותו כעיטור לפרגוד. "אני יהודייה", אומרת צ'רקסקי, "ואם האמנות לא שואבת מדברים שהם אישיים, ממה היא יכולה לשאוב?"

מגן דוד וצלב קרס

העיסוק ביהדות באמנות הישראלית הוא נושא הסרט "לא תעשה לך פסל - המהפכה", שביימו דני דותן ודליה מבורך (המשודר היום ב-16:30 בערוץ 2). דותן ומבורך נוטים להציג את העיסוק האמנותי העכשווי ביהדות כתופעה חדשה יחסית, אך נדמה שזהו תהליך מתמשך שנבנה במשך עשרות שנים. החידוש בשנים האחרונות הוא התחושה שאין עוד צורך להתנצל על העיסוק ביהדות; תהליך דומה עבר השיח האמנותי על השואה - שגם איפשר את השיח הנוכחי. העיסוק האמנותי ביהדות עבר כברת דרך ארוכה משנות ה-50, מהחילוניות והאוניוורסליות של קבוצת "אופקים חדשים", שעסקה ביהדות דרך המופשט, ועד לישירות שמאפיינת את האמנות העכשווית, שמתבטאת בשימוש בסימנים קונקרטיים של המסורת, כמו טקסטים מהמקורות, סמלים מסורתיים וחפצי יודאיקה יום-יומיים.

אחד מחלוצי העיסוק ביהדות, משה גרשוני, רשם בשנות ה-80 על גבי צלחות קרמיקה ועל כלי אוכל אירופיים טקסטים שעוסקים בשואה וביהדות וסמלים כמו מגן דוד וצלב קרס. בעשייה זו, שחלקה מוצג בתערוכה בטבעון, המשיך גרשוני מסורת יהודית של כתיבה על קרמיקה, שמשתמשת בטקסטים של תפילות הנהוגות בהלוויות.

בין האמנים הוותיקים שעסקו ביהדות בעשורים האחרונים היו גם מיכל נאמן, שעשתה שימוש בטקסטים יהודיים וברמיזות למהות האלוהית ביצירתה; מיכאל סגן כהן, שניסה לייצר אמנות המבוססת על המקורות; בלו סיימון פיינרו, שעלה לישראל מרומניה, וייצר אובייקטים כמו כתובות וטלית, ועסק גם הוא במושג היהודי הנודד, חסר הבית; אפשר לראות את הנדידה והגלות גם במבנים הארעיים והמתמוטטים ובדמויות המפוסלות של פיליפ רנצר, ובעבודות של אריה ארוך ורפי לביא. שרית שפירא אצרה ב-1991 את אחת התערוכות החשובות בהקשר זה, "מסלולי נדודים", שהוצגה במוזיאון ישראל. מסקנתה היום היא שהחזרה לעיסוק ביהדות היא חלק מתהליך פוסט-ציוני שיש בו ויתור על דמות הצבר ותחושה של חוסר ביטחון במקום.

בשנים האחרונות העיסוק ביהדות ובגולה עטוף פחות בחרדת קודש ומהול באירוניה ובביקורת עצמית. לבובה בדמותו של מנדלי מוכר ספרים, בתערוכה של דרומר, יש איבר מין זקור והיא יושבת על כרעי מכונית. ז'וסטין פרנק של רוזן היא יהודייה דו מינית, שמחללת בשיטתיות את אותיות השפה העברית, על ידי הפיכתן לסצינות מיניות. צ'רקסקי משתמשת בחבר כדי לחשוף את כל התכונות שמיוחסות לכיעור יהודי - למשל, אף ארוך ועיניים קטנות קרובות זו לזו. וקשטיין משתמש בקריקטורה אנטישמית כדי לייצר דיוקן עצמי. "התייחסות זו מעידה יותר מכל על הבגרות של החברה הישראלית, שלא פוחדת עוד לגעת בעצמה ובתכנים שהם חלק מההוויה שלה", אומרת אסתי רשף, אוצרת התערוכה של גרשוני.

לחזור למקום שנמחק

נדמה שהסיבות לבחינה המחודשת של היהדות, לתעוזה לגעת בנושא שנחשב עד לא מכבר לא אטרקטיווי, נעוצות במציאות ההיסטורית והפוליטית. הסיפור הציוני, שנכתב וסופר תוך התעלמות מהעבר הגלותי, התנפץ בשנים האחרונות, והשאיר אחריו חלל גדול, שהדגיש את תחושת התלישות והעדר המסורת. בתגובה נוצר צורך לכונן מחדש זהות והגדרה עצמית, דווקא בחברה הפוסט-מודרנית. אחת הדרכים לעשות זאת היתה לחזור למקום שנמחק.

גם האינתיפאדה העלתה על פני השטח דברים שהשפיעו על השדה האמנותי, בהם הדיון התקשורתי ביהודי התפוצות, במעמדם הבינלאומי, בתמיכתם או באי תמיכתם במדינת ישראל ובאנטישמיות המתפרצת. האינתיפאדה גם חידדה את תחושת האיום הקיומי ואת תחושת השבר. דבר דומה קרה, כך נראה, גם בשנות ה-30 וה-40. במאמר "אמנות ארץ ישראל בשנות ה-30 ואסכולת פאריס", שפורסם על ידי יגאל צלמונה בחוברת "קו" בשנת 1981, הוא מקשר בין פניית האמנים הארץ-ישראלים לאמנות היהודית בשנות ה-30 וה-40, לבין הטבח בחברון ושברו של חלום חיי השלום עם התושבים הערבים.

אותה חרדה קיומית יצרה בשנתיים האחרונות צורך להיאחז במשהו בטוח ולחפש מחדש עבר משותף. החזרה ליהדות דרך האמנות יכולה לשרת את הצורך הזה ממש כפי שמשרתים אותו ערבי השירה בציבור, שמושכים אליהם בתקופה האחרונה קהל גדול של אנשים צעירים. החיפוש הזה בא לידי ביטוי גם בהתקרבות בין חילונים לדתיים, שהחלה כבר לפני כמה שנים ומתבטאת בערבי קריאה משותפים, במכללת עלמ"א, למשל, ובמתווכים כמו אדם ברוך. "ההתקרבות הזאת היא תוצאה של כבוד, והיא נובעת מההבנה שאותם דתיים מייצגים את מה שאבא שלי וסבא שלי היו, ולכן אפשר להתקרב אליהם", אומרת גליה בר אור, מנהלת ואוצרת המשכן לאמנות בעין חרוד.

האופוזיציה היהודית

הקריאה להתוודעות למקורות הגלותיים שלנו, ודרכם לאמנות שנעשתה בגולה, מופיעה גם במאמרה של שרה חינסקי, "עיניים עצומות לרווחה", שהתפרסם באחרונה בכתב העת "תיאוריה וביקורת". המאמר עוסק, בין היתר, במחיקת הזהות היהודית הגלותית על ידי האליטה האשכנזית. חינסקי אינה ממליצה לחזור לגולה ולחפש את השורשים, אך טוענת שהאמנות הציונית החילונית שנוצרה פה היא לא האופציה היחידה. "נוצרה בגולה אמנות שהשפיעה והושפעה, ועם זה היה בה רצון אתי עמוק לשמור על היהדות", אמרה חינסקי. "הרעיון של הגולה, שיש בה לאומיות אבל אין בה עריצות, מפתח אסטרטגיות תרבותיות מרתקות, וזה המקום שאנחנו צריכים ללמוד ממנו".

נדמה שתפישה זו, כמו הצורך לייצר אופציה נוספת, מכילה לא רק מחאה כלפי השיח הכוחני הציוני ומשיכה לעיסוק בדמותו של היהודי הנודד (שמתקשר למצב הפליטות והאיום הקיומי), אלא גם ניסיון להתנתק מהמקום של הישראלי הכובש ולהתחבר מחדש אל היהודי הבינלאומי, נטול הטריטוריה, שנדד בעולם ולכן נקט עמדה ביקורתית, מוסרית, של מתבונן מבחוץ.

בר אור מציינת שהעיסוק ביהדות נהפך בשנים האחרונות לעיסוק של השמאל. "האמנים ששילבו בעבר מוטיווים יהודיים, כמו נפתלי בזם, נחשבו ימניים, ונדחקו לשוליים כדי שלא יהיו איום", היא אומרת. "אמני השמאל הדחיקו בעבר את העיסוק ביהדות, מכיוון שחששו שישתמשו בזה לדיון הלאומני-הימני. השימוש הנוכחי של אמנים ביהדות מעיד על הצורך שלהם להתרחק ממה שקורה פה, להתנתק ולהתחבר לזהות אחרת. השמאל מאמץ את היהדות כאופוזיציה לישראליות ולציונות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו