טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממשלות ישראל מחמיצות את השלום

חלומות והזדמנויות שהוחמצו 1973-1967

תגובות

דן בבלי. הוצאת כרמל, 368 עמ', 84 שקלים

ב-19 ביוני 1967, כשבוע לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת ישראל, פה אחד, כי בתמורה ל"כריתת חוזה שלום" עם מצרים וסוריה מוכנה ישראל לוותר על כל כיבושיה בסיני וברמת הגולן ולחזור לגבול הבינלאומי. יש לזכור כי הממשלה שהיתה מוכנה לסגת מכל השטחים האלה היתה ממשלת אחדות לאומית וישבו בה גם שרי גח"ל ובהם מנחם בגין. החלטת הממשלה היתה כה סודית, עד שלא נמסרה אפילו לרמטכ"ל (יצחק רבין), שלמד על אודותיה מפי האמריקאים רק לאחר שהגיע לוואשינגטון לכהן בה כשגריר ישראל. ממשלת ישראל הסמיכה את אבא אבן, שר החוץ, למסור לממשל האמריקאי את ההחלטה מרחיקת הלכת, כדי שזה יעבירה לממשלות מצרים וסוריה.

כידוע לא מומשה החלטת ה-19 ביוני, והנחתם של החוקרים היתה שנאצר ואסד השיבו לממשל כי הם דוחים את ההצעה הישראלית. והנה, בא דן בבלי ומספר כי "חקירה מאוחרת של מהלכי ארה"ב... אינה מעלה סימנים שהאמריקאים אמנם דיווחו על ההחלטות האמורות למנהיגי מצרים וסוריה או שבאו עמם במגע כלשהו במטרה לבדוק את תשובתם" (עמ' 38). אם נכונה קביעה זו, הרי שזו אחת השערוריות הגדולות ביותר ביחסי ישראל-ארה"ב, ומחדל חמור של הממשל האמריקאי. שהרי ייתכן שפנייה אמריקאית לנאצר ולאסד, כשבפיהם המסר הנדיב כל-כך של ישראל, היה נענה בחיוב על ידי נשיאי מצרים וסוריה והיה מוביל לתחילתו של משא ומתן על "שלום תמורת שטחים", ופני המזרח התיכון היו שונים מכפי שהיו, ומלחמת יום הכיפורים ייתכן שהיתה נמנעת.

הבעיה היא שבבלי אינו מגלה לנו מי ניהל את אותה "חקירה מאוחרת", ואף אינו מצביע על המקורות שעליהם הוא מבסס את קביעתו המדהימה. הוא מנתח אמנם את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון באותה תקופה, ומגיע למסקנה כי האינטרסים האמריקאים היו שונים מאלה של ישראל, ובעיקר לא היה להם עניין בפתיחתה מחדש של תעלת סואץ. המסקנה של בבלי היא, שאולי מדיניות זו של ארה"ב היא שגרמה שהצעות השלום של ישראל לא הועברו למצרים ולסוריה.

לעומת זאת, הוא כותב כי ממשלת ישראל גנזה את החלטת 19 ביוני בתוך זמן קצר, "ללא פשר" (עמ' 14). האמת היא, שחברי ממשלת ישראל הניחו שהצעתם נמסרה למצרים ולסוריה ואלה לא רק שדחוה, בכך שלא השיבו עליה, אלא שהתכנסו בחרטום ותמכו בהחלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת. סופה של הצעת השלום הישראלית של השבוע הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים שבוטלה בידי הממשלה באוקטובר 1967.

ואולם, החלטת 19 ביוני אינה מאפיינת את דרכן של ממשלות ישראל, מה גם שהחלטה זו התעלמה לחלוטין מעיסוק בעתיד הגדה המערבית ובעתידם של הפלסטינים היושבים בה. בעיקרו של דבר צודקת התזה שמפתח בבלי בספרו, שלפיה "נעדרה מדיניות ישראלית המנותבת להשגת שלום בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים", אם כי היא עושה עוול לממשלתו של לוי אשכול, שנוסף על החלטה הנדיבה הזאת עשו חלק מחבריה מאמצים כנים להגיע להסדר עם הפלסטינים, ובהמשך עם המלך חוסיין.

כניסתה של גולדה מאיר ללשכת ראש הממשלה הובילה לשינוי, שראשיתו אמנם כבר בימי אשכול, שלפיו אין ישראל צריכה להציע פשרות ומבחינתה אין טוב יותר מהמשכו של המצב הקיים. ממשלתו הראשונה של יצחק רבין לא שינתה מהותית את מדיניותה של גולדה, מה גם ששר הביטחון בה, שמעון פרס, הפך לפטרונם של אנשי גוש אמונים ופעל רבות לעלייתם על הקרקע של יישובים רבים בגדה המערבית, ובהם אלה הממוקמים על גב ההר, בלב לבה של האוכלוסיה הפלסטינית הצפופה (עופרה וקדום).

בניסיונו להסביר את הקביעה המרכזית של ספרו, כי "בכל שנות שלטונה של מפלגת העבודה (מפא"י), על פלגיה היוניים והנציים, ועד למהפך בשנת 1977, לא היו השלום או החתירה אליו יעד מדיני בולט על סדר יומה של מדינת ישראל" (עמ' 21), מונה בבלי שורה של "קונספציות ומאפיינים מדיניים" שתוצאתם היא אותה מדיניות של אותן ממשלות. אחת האבחנות המעניינות ברשימת תשע ה"קונספציות" שמציג בבלי היא זו העוסקת במה שהוא מכנה "האופציה הצבאית". זו הגישה של קובעי המדיניות שלפיה לכל בעיה ביחסיה של ישראל עם שכנותיה ועם הפלסטינים יש פתרון באמצעות הכוח הצבאי. וככל שגבר כוחה הצבאי של ישראל, כן הוקשחה מדיניותה. וכך, "ככל שנצברו שנותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי, כך שקעה האפשרות של שלום אל מרתפי התודעה המדינית של ראשי ממשלות ישראל. ככל שהעצימה ישראל את כוחה הצבאי, כן התעצמה כוחניותה במישור המדיני" (עמ' 26). מעקב אחר מדיניותה של ממשלת שרון מגלה כי אבחנתו זו של בבלי תקפה גם היום.

בחלקו הראשון של הספר סוקר בבלי את התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים ומנתח את מדיניותה של ישראל כהוכחה לחוסר רצונם של קובעי המדיניות להציע פשרה על מנת להגיע לשלום. אין זה מחקר היסטורי מעמיק, ובבלי אינו עושה בו שימוש במקורות ראשוניים, אלא מוסיף לספרות הקיימת כמה ראיונות שערך עם המעורבים בגיבוש המדיניות, או עם אלה שהיו בסביבתם של מגבשי המדיניות.

בחלקו השני של הספר מציג בבלי מה שהוא מכנה "יוזמות לא רשמיות לחשיבה מדינית מחודשת". אם כי אפשר למצוא עניין רב בפרטי אותן יוזמות, שלחלקן היה בבלי שותף, הן חשובות פחות להבנת מדיניותה של ישראל, משום שהן לא הובאו לפני הממשלות השונות ולא התקיים בהן דיון של ממש. בבלי עצמו מציין כי יוזמות אלה היו קצרות טווח "נוכח העדר כל גיבוי ועידוד ממשלתי להמשך פיתוחן". הוא גם קובע כי הוא מביא את היוזמות האלה לפני קוראיו משום שהדברים "מהווים עדות והמחשה לקיומם של מעין שוליים היסטוריים שבהם ניסו אנשים שונים להוליך את נראטיב הסכסוך הישראלי-ערבי לעבר פרקים אחרים מאלה שהתוותה לו המציאות".

הדגש, נדמה לי, הוא על המלה "שוליים". ואכן, רק קווי מדיניות המקובלים על ראשי הממשלה הם אלה ההופכים לרלוונטיים בתהליך גיבוש המדיניות הישראלית בנושאי הביטחון הלאומי. יוזמותיהם של מי שאינם נמנים עם המעגלים המצומצמים של מטבחי ההחלטה יכולות להיות נכונות, ראויות ואפילו היחידות שיכולות לפתור את הסכסוך, אך תהיה להן משמעות של ממש רק משעה שראש הממשלה ומטבחו יאמצו אותן. אפילו באותם מקרים מעטים מאוד ויוצאי דופן שבהם מקורה של היוזמה המדינית היה בפעילות לא רשמית של יחידים שאינם נמנים עם קובעי המדיניות (יוזמת אוסלו), היא נעשתה רלוונטית רק כאשר אנשי מטבחו של ראש הממשלה (ביילין ופרס) אימצוה ובהמשך גם ראש הממשלה רבין עצמו.

הניתוח בחלקו הראשון של הספר (העוסק כאמור במדיניות עצמה, כפי שגובשה בשבע השנים שעד מלחמת יום הכיפורים) אכן חושף את השתלשלות האירועים וההחלטות שעיקרם הימנעות ממשלות ישראל מחתירה לשלום, אך הוא כאמור אינו מייחס חשיבות נאותה להחלטת 19 ביוני ומתעלם מעוד שתי יוזמות חשובות של ממשלת אשכול. נראה כי בבחירה שבין שתי האופציות המתייחסות להחלטה של שרי הממשלה על נכונות לוותר על רמת הגולן וסיני תמורת שלום, כפי שעולה משם הפרק העוסק בכך: "החלטות יוני 1967 - רגע של פיכחון או מס שפתיים?", בוחר בבלי להאמין באופציה השנייה. שתי היוזמות האחרות, שבבלי מתעלם מהן, נוגעות האחת להסכם עם הפלסטינים והאחרת להסכם עם המלך חוסיין.

בין פברואר לספטמבר 1968 ניהל ראש הממשלה לוי אשכול סדרת שיחות חשאיות עם מנהיגי הציבור הפלסטיני בשטחים. בשיחות אלה הוא הציע להם תוכנית לאוטונומיה פלסטינית על רוב שטחי הגדה המערבית. אמנם אוטונומיה זו אמורה היתה להיות תלויה במידה רבה בישראל, ובלי שתיכלל בה רצועת עזה (שהיתה אגב האזור היחיד, למעט ירושלים, שלגביו לא היו כלל חילוקי דעות בקרב קובעי המדיניות בממשלת אשכול; היה ברור לכל כי רצועת עזה תסופח לישראל לאחר שיימצא פתרון לפליטים הפלסטינים היושבים בה), אך קשה לומר שנכונותו של אשכול לוותר על שליטה ישירה ברוב הגדה המערבית, זמן כה קצר לאחר המלחמה, אין בה משום יוזמה המעידה על חתירה להסדר. ייתכן שגם במקרה זה אין בבלי מאמין בכנותו של ראש הממשלה, אך עיון בפרוטוקולים של שיחות אשכול עם הפלסטינים מגלה כי ראש הממשלה התכוון, ככל הנראה, לממש את האוטונומיה ולהוציא את צה"ל משטחיה, אם הפלסטינים היו מקבלים את ההצעה. סופה של יוזמה זו שנתפוגגה משום שהמנהיגות הפלסטינית בשטחים לא היתה מגובשת, לא היתה מוכנה ליטול אחריות על הכרעות כה מרחיקות לכת ועדיין חיה בצל התפיסה שלפיה מי שיכול לפתור את בעייתם הם מנהיגי מדינות ערב.

בבלי מתעלם מכל פרשת המגעים עם הפלסטינים ומהכרעת אשכול על תוכנית האוטונומיה, ואף קובע כי "מעולם, בשום שלב, לא הורה איש מבין הנזכרים לעיל (הוא מציין את אשכול, גולדה, אבן ואחרים, ר"פ) על חיפוש ממשי אחר דרכים שיביאו לפיתוח ערוצי תקשורת ענייניים - בין גלויים ובין סמויים - העתידים בבוא העת לתרום לכינון שלום עם שכנינו" (עמ' 16).

כישלון יוזמת האוטונומיה הוליך ליוזמה השנייה של ממשלת אשכול. יגאל אלון, שהניח את התוכנית הנושאת את שמו על שולחן הממשלה ב-27 ביולי 1967, ביסס אותה על האופציה הפלסטינית. הרעיון שביסוד תוכנית אלון הראשונה היה מתן אוטונומיה לפלסטינים בכשני שלישים של שטחי הגדה המערבית. מכאן ששיחותיו של אשכול עם הפלסטינים התבססו בעצם על אימוץ תוכנית אלון, וזאת בלי שהממשלה אימצה אותה כמדיניות מחייבת. ואולם, משהתברר לאלון כי אין סיכוי להגיע עם הפלסטינים להסכם על אוטונומיה, הוא שינה את הבסיס הרעיוני לתוכניתו, והלך לכיוון האופציה הירדנית. כלומר, אם הפלסטינים אינם מוכנים ללכת לכיוון הסדר על אוטונומיה, יועברו אותם שטחי הגדה המערבית למלך ירדן, וכך תיפטר ישראל משליטה על רוב הפלסטינים של הגדה, ואף תטיל בחזרה לחיקו של המלך חוסיין את הבעיה הפלסטינית. גם תוכניתו זו של אלון לא התקבלה על ידי הממשלה, אך חבריה החליטו לאמץ את עיקריה, ואף הסמיכו את אלון ואת אבא אבן להציג את התוכנית הזאת לפני המלך חוסיין (שוב ראוי להזכיר כי בממשלה זו ישב מנחם בגין, שסמך ידו על ההחלטה להציע למלך הירדני את רוב שטחי הגדה המערבית). בסופו של דבר הציגו אלון ואבן את "תוכנית אלון הירדנית" בסוף ספטמבר 1968, בפגישה חשאית שהתקיימה בלונדון. המלך חוסיין דחה את ההצעה הישראלית, וקבע אז את המכתם ידוע: "תוכנית אלון אינה מקובלת לחלוטין", וכך בא הקץ על יוזמה ישראלית שלישית (ואחרונה עד ליוזמת אוסלו).

בבלי כלל אינו מזכיר את ההצעה שהופנתה למלך חוסיין, וטועה כאשר הוא קובע כי בתוכנית אלון המבוססת על אוטונומיה לפלסטינים שורטט גם פרוזדור באזור יריחו המחבר את הגדה המערבית עם המזרחית (עמ' 39). בפועל הוסיף אלון את הפרוזדור למפת תוכניתו רק לאחר שהחליט ללכת לכיוון האופציה הירדנית. במפה המקורית לא קיים פרוזדור, משום שלתפיסתו לא היה צורך בקשר טריטוריאלי בין האוטונומיה הפלסטינית לבין ממלכת ירדן.

בבלי מייחד פרק למשה דיין, ובו הוא קובע כי היה "הדמות הבולטת ביותר בקרב דור הממשיכים בהנהגת המדינה ובעלת השפעה מכרעת על עשייתה המדינית של ישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים" (עמ' 47). ואולם, אם כי אין להתכחש למרכזיותו של דיין בעיצוב המדיניות הישראלית באותה תקופה, היה זה דווקא יגאל אלון שהוביל את מדיניות הממשלה, גם באמצעות התוכנית הנושאת את שמו וגם באמצעות יוזמות התיישבות ברמת הגולן ובגדה המערבית, שהוא היה הכוח המניע מאחוריהן.

בפרק על דיין מזכיר אמנם בבלי את "תוכנית דיין, הלא ידועה", אך טועה בהצגת עיקריה. מיד לאחר מלחמת ששת המים גיבש דיין את תוכנית "חמשת האגרופים" (ולא הקמת ארבע ערים ישראליות, כפי שכותב בבלי, עמ' 51), שביסודה הקמת חמישה ריכוזים, על גב ההר מאזור ג'נין בצפון ועד אזור חברון בדרום, המבוססים על מחנות צבאיים במרכזם ויישובים אזרחיים סביבם. דיין העריך שלכל אגרוף יש צורך בהקצאת שטח של כ-20 קמ"ר. כבר באוגוסט 1967 הועלה רעיונו של דיין לדיון בוועדה המדינית של המערך, וכבר אז היה ברור כי אין לו סיכוי להתקבל. צודק בבלי בקביעתו כי מה שאיפיין את שר הביטחון היה, שלא נלחם על עמדותיו ולא נאבק בהסרת תוכניתו מעל סדר היום, כשם שלא נאבק בעד אימוץ תוכניתו לסגת מקו תעלת סואץ ב-1971.

מסקנותיו של בבלי מניתוח תקופת כהונתה של גולדה מאיר כראש הממשלה מבוססות, כאמור, הרבה יותר. תפיסתה של גולדה היתה כוחנית ולא היתה לראש הממשלה כל כוונה להציע פשרה וויתורים כמחיר להשגת הסדרים עם מדינות ערב. תפיסתה לגבי הפלסטינים ידועה, והתמצתה בקביעה חסרת הפשר: "אין עם פלסטיני".

ספרו של בבלי, למרות ההתעלמות מיוזמותיה של ממשלת אשכול, הוא חשוב משום שהוא מעלה לדיון, בצורה חדה, את סוגיית גישתה של ההנהגה הישראלית לשלום ולהסדרים עם שכנינו. יש בספר כמה אבחנות חשובות, שראוי שישמשו בסיס להמשך מחקר היסטורי של התקופה.

חבל רק שנפלו בספר כמה טעויות, חלקן טעויות של ממש. כך, למשל, ביולי 1970, בקרב אוויר מעל שמי מצרים, לא הופלו חמישה מטוסי פאנטום של חיל האוויר בידי טייסים סובייטים, אלא דווקא חמישה מטוסי מיג שהוטסו בידי טייסים סובייטים הופלו בידי חיל האוויר (עמ' 73). אשכול כיהן עד 1969 ולא עד 1968 (עמ' 32). אהרון יריב כיהן כראש אמ"ן עד 1972 ולא עד 1973 (עמ' 99). שמו הפרטי של שר ההגנה האמריקאי לשעבר מקנמרה הוא רוברט ולא פטריק. שמו האמצעי, אגב, הוא סטרנג' (עמ' 240).

בסיכומו של עניין, מצליח בבלי לתמוך בכותרת ספרו, ומשכנע את הקורא כי ברוב התקופה שהוא סוקר אכן "הצליחה" ההנהגה הישראלית להחמיץ לא מעט הזדמנויות להגיע להסדרים עם אויבינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות