בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לספר את הכאב

אמא לא אשמה

תגובות

דפנה לביא. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 157 עמ', 68 שקלים

"אמא לא אשמה" הוא אחד הספרים האמיצים, הייחודיים והבעייתיים שקראתי באחרונה. כך הוא נפתח: "כמו בכל לילה, שמעה חנצ'ו את הצעדים החרישיים שלו, כבר הכירה את הריח, כרגיל קרב אליה לאט, נעמד מעליה, אחרי שהות קלה נשכב מאחוריה ונצמד אליה. הזקן הקוצי שלו דיגדג את עורפה והוא נגע בחולצה, אחר כך חדרה ידו, החלה ללטף את גופה הקטן, זחלה לעבר בטנה וירדה מטה" (עמ' 5). הטקסט אינו מאפשר נשימה אחת של רווחה, רגיעה או נחמה. הוא מתנער במופגן מתחבולות ספרותיות או מעיצוב אסתטי מעדן: הוא מספר כאב, הוא יוצר כאב, הוא מייצג כאב.

במרכזו של הרומן ניצבת חנצ'ו, ילדה דחויה ותוצר של הריון בלתי רצוי, שעוברת מסכת של התעללות מינית מידי אחיה החורג, הסובל ממחלת נפש. הסיפור מלווה את הידרדרותה הנפשית של הדמות הטרגית הזאת, שבשל המשגה הגורלי של נסיבות חייה היא מנוצלת וננטשת שוב ושוב, ולפיכך איננה מסוגלת לפתח מנגנונים יציבים של הגנה.

מתוך בדידות מוחלטת וחוסר אונים מפתחת חנצ'ו תגובה גופנית שמגינה עליה מפני הטראומה, ומפני הטראומות שעוד עלולות להתרחש. היא נאטמת יותר ויותר, מאבדת בהדרגה את הכלים הפיסיים שמאפשרים לה משא ומתן עם החוץ: שמיעה, דיבור, ראייה, אכילה; היא מצמצמת את מקומה במרחב הקליני עד להיעלמותה המוחלטת.

"אמא לא אשמה" הוא סיפור שנוטל על עצמו פרויקט שאפתני ומורכב: לספר את הכאב. מכאן נובעת עוצמתו הרטורית, ומתוך כך גם נובעת החולשה הבלתי נמנעת שלו: משום שהשפה אינה מסוגלת להכיל את הייצוג של כל החוויות האנושיות. ישנם אובייקטים שהיא בפשטות לא יכולה לספר: כך למשל ממשות אבסטרקטית, כמו "מוות" או "אמת", או הממשות המוחשית והקונקרטית של הגוף הפיסי ושל הכאב שהוא נושא עמו. האקספרימנטליות של הסיפור שכותבת לביא מתבטאת בניסיון להשתמש בכלי הייצוג הקיימים על מנת לאפשר לכאב להיכתב.

אילו מלים או אימאז'ים חזותיים מתארים כאב? מה טעמו של הכאב החריף, וכיצד ניתן לחוש את הכאב החד? תחושות פיסיות ככלל אינן מיוצגות ישירות, אלא רק באמצעות השאלה של סמלים משדות סמנטיים אחרים, כמו טעמים (לאות מתוקה) או דימויים גרפים (חור שחור שנפער, למשל). הלשון אינה מייצגת ישירות את הכאב, אך מייחדת מלים רבות ושגרות תיאור רבות לאמצעים של הנמכת רמות הכאב או העלמתו. החרדה התרבותית מהכאב היא החרדה מפני מה שלא ניתן לייצוג במלים, ולפיכך הכאב הוא מסוכן ומאיים; הוא מרחיק ממנו את העדים לו ומבודד את הגוף הנושא אותו. התרפיה המוצעת לכאב מחליפה את ההעדר בניסוחים מילוליים אפשריים: מרשמים של תרופות, סיפורים של התמודדות עם כאב והתגברות עליו. כך ניתן גם להבין את האובססיה הקלינית ופרשנותה הפופולרית של "מוכרחים לדבר על זה", ואם לא לדבר אז לצייר, או לנגן, או לזוז: להוציא את הכאב החוצה, דהיינו לתרגמו לשפה מובנת, להתרחק עד כמה שניתן מטבעו הבלתי ניתן לדיבוב.

כשלביא מתארת את הכאב של חנצ'ו היא משתמשת במצאי הלשוני והסמלי הקונוונציונלי שהשפה העברית והדמיון הקולקטיווי המערבי מספקים לה: תהום, חשכה, חיות טרף, ציפורים תוקפניות, מלכודת. כך מתארת לביא את התפרצויות הכאב: "(חנצ'ו) חלמה שהיא נופלת לתהום, סביב לה קולות צחוק רעים ואורות מסנוורים, מולה גדר מלאה קוצים, היא צוללת, לא היו לה ידיים לגעת בכאב והכאב עף איתה. היא נפלה וככל שהעמיקה ליפול התגברו הכאבים" (עמ' 72).

הסצינות הללו, כמו רבות אחרות בסיפור, יוצרות תיווך של תחושת כאב שאינו ניתן לפענוח של ממש, ומתווך באופן בלעדי על ידי המטאפורות התרבותיות המייצגות אותו; לפיכך עוצמתו נותרת בתחום הרטורי בלבד. הפער בין חנצ'ו לבין משפחתה, או מטפליה, מתגשם שוב בפער בינה לבין המספרת עליה, או הקורא אותה. אנו לא מצוידים בכלים להבין את חנצ'ו, משום שאנו לא מסוגלים לקלוט את כאבה באמצעות השפה.

אפשרויות המפלט או הריפוי בשביל חנצ'ו - שאכן מפסיקה בהדרגה לדבר ולהבין את שמדברים אליה, כמו נואשה מהשפה כבסיס לתקשר את חוויותיה - הן חזותיות ולא מילוליות; היא מציירת. היא מציירת ללא הפסק, בקדחתנות, בעידודם של כל הסובבים אותה, המאמינים (והקורא עמם) שבאמצעות הציור היא תוכל להחלים.

העמדה הזאת, שהרומן מתייחס אליה באמביוולנטיות מסוימת, היא גם זו העומדת בבסיס ההתייחסות האנושית לכאב, ובמרכזה ניצב הערך של הטרנספורמציה. הטרנספורמציה היא מושג תרבותי חיובי; היא מקדמת את העמדה האקטיווית בעולם, ומסמנת את הניסיון לשנות את המציאות. התרבות הקלינית כולה, הן הרפואית והן הפסיכולוגית, מנכסת לעצמה את ערך הטרנספורמציה: ככל שנרכוש יותר טיפולים, תרופות או משככי כאבים כך נהיה כשירים לה יותר. אך בשלב הכאב, הסובייקט הסובל נתפס כסביל לחלוטין, כמי שעדיין לא עבר את תהליך הטרנספורמציה המצופה ממנו. בין האפשרויות הבינאריות של השתחררות מהכאב, או כניעה לו (כלומר מוות), כמעט ולא קיימות אפשרויות ייצוג של חיים בכאב. גם הרומן עצמו אינו מציע אפשרות כזו: חנצ'ו יכולה להתגבר על שלב הביניים של הכאב, או למות. הסיפור בוחר באחת משתי האפשרויות האלו, ומחמיץ את סיפוריהם של חיים רבים, חיים משותקים ומושתקים, המתקיימים באזור הדמדומים שבין ניצחון לתבוסה.

ועם זאת, חלקים נרחבים של הרומן מתעדים את הפעילות המתמשכת של הסבל, ומכאן כוחם וחשיבותם. הפונקציה האנושית שמגלמת חנצ'ו היא תהליך מתמשך שאינו מתקדם לקראת ריפוי או לקראת ויתור מוחלט. הבהילות הרטורית של לשון הסיפור, המעבר התכוף בין משלבי לשון שונים ונקודות המבט המתחלפות יוצר תחביר של חוסר אפשרות לתפיסה ברורה, בהירה וחד-משמעית מצד הקורא. לפיכך, המטפל שחנצ'ו נותנת בו אמון נבדל מהאחרים בכך שהוא אינו מציע לה גאולה, לא באמצעות תרפיה ולא באמצעות מוות. הוא מכיר בכך שלא ניתן להסביר את כאבה: "היא כבר שמה לב לכך שאורי מרבה להשתמש במלה 'אולי', ומצא חן בעיניה שגם הוא אינו בטוח ושהוא מחפש יותר מפירוש אחד, ושלא כמו רוב המטפלים שפגשה אינו אומר לה בוודאות שהוא יודע" (עמ' 138). ואולי הגאולה היא באי-ידיעה המוחלטת; בהכרה שלא ניתן למסור או לתווך את הכרונולוגיה של הכאב הפרטי, ובכל זאת הוא קיים באזור הביניים בין הוודאות הבלתי כתובה של הגוף ובין לשון ה"אולי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו