בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פתאום היא ירתה

פרשת הצלף מוואשינגטון מעוררת זכרונות עגומים אצל שישה ישראלים. במהלך עשרה ימים באפריל 76' הם נורו בזה אחר זה מאותו אקדח, בלי סיבה נראית לעין. חקירה מאומצת הובילה ליורה המסתורית, שרה אלקונוביץ, אז בת 38. היא לא הועמדה לדין ואושפזה באברבנאל. 26 שנים אחרי היא ממשיכה לטעון לחפותה. שחזור

תגובות

שרה אלקונוביץ בטוחה שהצלף המסתורי שמחסל עוברי אורח תמימים באזור ואשינגטון הוא חולה נפש. "מי עושה דברים כאלה? מי יורה על אנשים אחרים? רק חיילים או חולי נפש", היא אומרת. זווית הראייה של אלקונוביץ מעניינת במיוחד, משום לפני 26 שנים היא עצמה עמדה במרכזה של פרשה דומה בישראל. במשך שמונה ימים נפצעו בזה אחר זה שישה אנשים באוטובוסים ובתחנות אוטובוס בתל אביב וחולון מיריות אקדח טוטו. הבהלה היתה גדולה. העיתונים כתבו על "צלף הטוטו המטורף", 80 חוקרי משטרה ניסו לפענח את המקרה, מאות שוטרים התפרשו באוטובוסים ובתחנות בחיפושים. עשרה ימים אחרי הירייה הראשונה נתפסה חשודה. העדויות לא השאירו למקום לספק - שרה אלקונוביץ היא היורה המסתורית.

הפרקליטות החליטה להעמיד אותה לדין באשמת גרימת חבלה חמורה בשישה מקרים שונים. סניגוריה טענו שמצבה הנפשי אינו מאפשר לה לעמוד לדין. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתם וקבע שאלקונוביץ אינה מסוגלת לעמוד לדין. היא אושפזה בבית החולים לחולי נפש אברבנאל בבת ים ושוחררה אחרי שנה וחצי. מאז היא חיה בקרית טבעון על קצבה של ביטוח לאומי, בודדה, ללא חברים. היא מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים, מנותקת מרוב בני משפחתה שהתרחקו ממנה אחרי שזהותה נחשפה, ומסוכסכת עם שכניה, שיודעים שהיתה מעורבת במעשי פשע אולם אינם מכירים את הפרטים. כאז כן היום, היא מכחישה כל אשמה. "לא עשיתי כלום", היא אומרת. "הייתי חולה, בקושי עמדתי על הרגליים. אני לא זוכרת כלום".

המעורבים האחרים בפרשה לא שכחו. "כששמעתי על הצלף האמריקאי אמרתי לעצמי שבסרט הזה כבר היינו", אומר אלי בן טובים, שהיה תובע במשפטה של אלקונוביץ. "מטורפים יש כנראה בכל העולם והנה גם לנו היתה טרוריסטית לא קטנה". "אני לא מסוגל לצפות בדיווחים מארה"ב על הצלף", אומר משה יונגר, שהיה הפצוע השני במסע הירי של אלקונוביץ. "אני מזדהה עם הקורבנות של הצלף ונזכר במה שקרה לי. היא גרמה לי סבל עצום".

חיה הנה, הפצועה הרביעית, דווקא צופה בדיווחים מארה"ב. "יש הבדל עצום בין מה שקרה לנו לבין מה שמתרחש שם", היא אומרת. "הצלף האמריקאי יורה כדי להרוג, היא לא ירתה למוות, אם כי לי היה מזל גדול, הכדור פגע בי מילימטר אחד מהלב. רק נס השאיר אותי בחיים". גם ליצחק תליו, שהיה ראש צוות החקירה, הזכיר הצלף האמריקאי את אלקונוביץ. "בדיוק ביום שבת דיברתי על זה עם חבר. לנו היה מזל. היא פעלה רק בתל אביב ובחולון, היה לנו אזור מוגדר. שם הרוצח פועל בשטח עצום".

מטורף המזוין באקדח

הירייה הראשונה נורתה בבוקר ה-4 באפריל 1976, יום ראשון, בתחנה המרכזית (הישנה) בתל אביב. האירוע לא עורר תשומת לב מיוחדת ולא העיד על הדרמה שהתרחשה מאוחר יותר. צעיר שעלה לאוטובוס נורה בגבו. "בעל האקדח לא נמצא וכנראה שהסתלק מן המקום", נכתב בעיתונים. הפצוע, עמיחי שם טוב, אז בן 20, נסע מביתו ברמת גן לעבודתו כמלטש יהלומים בתל אביב. "באתי לעלות על קו 4 בתחנה המרכזית, שמתי את הרגל על המדרגה של האוטובוס ואז היא דפקה לי את הכדור בגב", הוא נזכר. "זה כאב, נפלתי על הרצפה. היא פגעה לי בחוליות המותניות של עמוד השדרה. הכדור נשאר בגוף, תקוע בסחוס בין שתי חוליות. רק לפני כמה שנים הוא התפורר ונעלם אל מחזור הדם".

שם טוב לא הבין מי רוצה לפגוע בו. "לא יכולתי לראות את היורה מפני שנוריתי בגב. כששכבתי בבית חולים ביקרו אותי שוטרים מהמדור המרכזי. הם היו בטוחים שאני קשור לעולם התחתון באיזושהי צורה והיריות קשורות לסמים או למאבקים בעולם התחתון. רק אחרי שמעשי הירי נמשכו הם הבינו שאני לא קשור לזה באופן אישי ועזבו אותי".

למחרת, אחר הצהריים, נורה יונגר, אז נער בן 17. "עמדתי לעלות לאוטובוס בחולון בדרך לעבודה בתיאטרון הבימה", הוא משחזר, "ואז פתאום היא ירתה בי. התמוטטתי על הרצפה אבל הספקתי לראות מישהו יורה בי מבין השיחים". הפציעה שלו היתה קשה. "היא פגעה לי בטחול ובמעיים. הייתי מאושפז חודשיים עם אינפוזיה, לא יכולתי לאכול. אני זוכר שפינטזתי על פירות טרופיים ועל מים. גם אחרי שהשתחררתי מבית החולים נאלצתי לחיות על דיאטה מיוחדת של אוכל קל ארבע פעמים ביום. זה נמשך שנים".

פציעתו של יונגר הדליקה במשטרה נורה אדומה. החוקרים עדיין החזיקו בדעה שהירייה "נורתה בשגגה, כנראה בגלל פליטת כדור", אולם הדמיון הרב לפציעתו של שם טוב - שניהם נורו מטווח קצר מאקדח טוטו, בשני המקרים היורה לא נמצא, לשני הפצועים לא היה עבר פלילי - הבהירה לחוקרים שייתכן שמדובר במעשי פשיעה ולא בשגגה. "יש לבדוק גם את האפשרות שמטורף המזוין באקדח טוטו משתעשע בירי בבני אדם", אמר לעיתונאים חוקר משטרה.

הבהלה התעוררה יומיים אחר כך, כשבאוטובוס מספר 17, שנסע בשעה 8:40 בבוקר מחולון לתחנה המרכזית בתל אביב, נורו שני אנשים. יוסף שלום, לוטש מתכות בן 25, נסע לעבודתו בתל אביב. "עמדתי במעבר שבחלק האחורי ולפתע הרגשתי כאילו אבן כבדה פגעה בי מאחור ושמעתי כמו רעם", אמר ל"מעריב". "האוטובוס עצר, ירדתי ואמרתי לבעלת קיוסק ברחוב שיש פצצה באוטובוס".

גם הנה היתה באוטובוס. "הייתי אז תופרת ונסעתי מביתי בחולון לעבודה ב'סלון גניה' ברחוב אלנבי", היא נזכרת. "ישבתי באוטובוס כשהיא ירתה במישהו. הנהג עצר את האוטובוס וכולנו ירדנו ואז היא ירתה בי. פתאום הרגשתי דם בחזה. מה אני אגיד לך, זה היה מאוד מבהיל. השוטרים אמרו לי שהיא כנראה ישבה על ידי וכשאמרתי שיורד לי דם, היא צחקה. באותו רגע לא ראיתי כלום ולא הבנתי למה ירו בי. היה לי מזל, הייתי הפצועה הכי קלה של הצלפית, אבל גם הכי מסוכנת. רק מילימטר אחד הפריד בין הכדור לבין הלב. יכולתי למות במקום".

כותרות העיתונים שיקפו את הפאניקה. "מטורף או מחבל יורה באנשים באוטובוסים", נכתב ב"הארץ". המשטרה הקימה צוות חקירה מיוחד בראשות פקד תליו והתחילה לגבש כיווני חקירה. בין השאר נבדקה ההשערה שהיורה הוא סוטה מין; כל הפצועים היו אנשים צעירים, רובם נורו בחלק התחתון של הגוף. נבדקה גם האפשרות שמדובר במחבל "הרוצה לגרום לבהלה בציבור", אולם החשש הזה נשלל, לדברי חוקרים במשטרה, מאחר ש"האפקט המושג הוא קטן מדי". מחבל היה מנסה להרוג אנשים רבים יותר ולא היה מסתפק בפצוע אחד ליום.

בעוד חוקרי המשטרה מתחבטים פעלה אלקונוביץ שוב. ב-8 באפריל, בשעה שתיים בצהריים, נורתה צעירה שישבה בחלק האחורי של אוטובוס שנסע מת"א לקרית שרת בחולון. הפצועה, מדלן הבדלה, גננת בת 25 מיפו, הועברה לחדר ניתוח, שם התברר שנפגעה בכבד. לעיתונאים אמרה שלפני שנפצעה עמדה מאחוריה באוטובוס אשה בגיל העמידה, נושאת סלים. אולם אחרי הירייה האשה נתקפה פאניקה, כשאר נוסעי האטובוס, והיורה נעלמה.

הפאניקה היתה בשיאה. בקווי האוטובוסים שנסעו בין חולון לת"א פחת מספר הנוסעים. "אולי יקראו לי פחדנית, אבל עד שלא יתפסו את המשוגע עם האקדח אני הולכת ברגל", אמרה ל"מעריב" תושבת חולון. מאות שוטרים הסתובבו בתחנות ובאוטובוסים בניסיון למצוא את היורה המסתורי. גם אלקונוביץ הסתובבה באוטובוסים ובתחנות. "יום אחד ישבתי בתחנת אוטובוס ושמעתי שני אנשים משוחחים", היא אומרת. "הם אמרו שאת היריות מבצע כנראה ילד". היא מתגלגלת מצחוק כשהיא נזכרת בשיחה. "אני לא עשיתי כלום, כולם אמרו שילד פרוע עשה את זה".

למצוד אחרי היורה הצטרפו אנשי המשמר האזרחי. נוסעי האוטובוסים שבהם בוצע הירי נחקרו ארוכות במשטרה. הפסיכיאטר ד"ר מוריס קליינהאוז אף היפנט שני עדים כדי לרענן את זיכרונם. "היתה פאניקה בציבור", נזכר קליינהאוז, "ואני, ביחד עם המשטרה, ניסינו לנתח את המצב מבחינה לוגית. במקרים כאלה עובדים על כמה כיוונים. ניתן לשער היכן היורה גר, מפני שרוב היריות נורו באוטובוסים שנסעו מחולון לתל אביב ולהיפך. תיארנו לעצמנו שהיא גרה בחולון. בדרך כלל נשים משתמשות בנשק הגנתי, אקדח טוטו הוא נשק הגנתי ולא התקפי, ולכן תיארנו לעצמנו שמדובר באשה. העובדה שזה היה מקרה ראשון מסוגו בארץ גרם לנו לחשוב שהיורה היא עולה חדשה. הועלתה גם סברה שזו אשה שגרה לבד מפני שאם היתה גרה עם משפחה היא היתה מתגלה מהר יותר, קשה להסתיר מעשים כאלה מבני משפחה קרובים. מתוך ניתוח לוגי של שרשרת אירועים כמו זו שקרתה אז אפשר היה לשער שהיורה מרגישה איום מסוים ופועלת מתוך האיום הזה. אדם שיורה בישבנים באקדח טוטו הוא אדם שמרגיש מאוים ומנסה להתגונן".

היורה הפך לשיחת העיר. כולם דיברו עליו, זוכרת הנה, "אבל כמו שקורה לכולם, גם אני הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה". אחד הפסיכיאטרים שסייע למשטרה בחקירה אמר ש"מטורף הטוטו שואב עידוד למעשיו מן הפרסום הרב שמתלווה להם ומן החרדה שתקפה את הציבור". פסיכיאטרים שניסו לנתח את אופיו של היורה התחבטו בשאלה אם מדובר בחולה נפש או בפושע סדרתי. חלקם סברו שמדובר במטורף שמנסה לנקום בעולם בגלל מחלת רדיפה או נכות כלשהי. הירייה היומית, טענו כמה פסיכיאטרים, משחררת אותו לפרק זמן קצר מהדחף הנפשי לנקמה. חוקרי המשטרה שהיו מעורבים בחקירת המקרה היו בטוחים שהיורה, אחרי סדרת הצלחות שהגבירה את ביטחונו העצמי, יעשה טעות שתחשוף אותו.

הניתוחים הפסיכולוגיים לא סייעו לאולריכט קאמפה, בן 18, שחקן נבחרת הכדורעף של גרמניה, שהגיע לישראל כדי להשתתף בטורניר האביב. ב-11 באפריל הוא טייל עם חבריו בשוק הכרמל. ב-11 בבוקר, בעודו משוטט בין דוכני המלפפונים לבצלים, הוא הרגיש כאב בגב. כשהרים את החולצה נדהמו חבריו לראות כתם דם. קאמפה הובהל לבית חולים. "לא ראינו שום אדם נמלט מן המקום", אמר לעיתונאים. גם בעלי הדוכנים בשוק לא ראו את היורה. אחד הקונים סיפר שהוא ראה אשה לבושה במעיל חום נמלטת במורד הרחוב הראשי של השוק אבל איש לא האמין לו.

הבלשים שהסתובבו באוטובוסים נשלחו לשוק עם סלי קניות כדי להתחזות לקונים ולנסות לגלות את היורה. תושבי תל אביב היו אחוזי בהלה. חיפושים נערכו בכניסה למקומות הומי אדם. אנשי הביטחון היו עצבניים במיוחד. בגן החיות בתל אביב התחוללה מהומה כשתיקו של אחד המבקרים נבדק ולא נמצא בו דבר. הנבדק העיר לבודק שהוא ביצע בדיקה שטחית. יש לי אקדח בכיס המכנסיים שאותו לא גילית, גילה לו. שוטרים הוזעקו למקום. המבקר התמים נלקח לחקירה במטה המחוז, שם התברר לחוקרים שהקליבר של האקדח שלו שונה מזה של האקדח שממנו נורו היריות. בינתיים נפוצה שמועה שהיורה נתפס, "אולם היתה זו שמועת שווא", דיווח "הארץ".

כולם יורים בארץ

קאמפה היה הקורבן האחרון של אלקונוביץ. יומיים אחר כך היא נעצרה. להצלחה היו אבות רבים. ביום שלישי בצהריים, עשרה ימים אחרי שנורתה היריה הראשונה, התקשר למשטרת חולון יהושע כרמי, מנהל בית ספר בחולון, וסיפר לחוקרים שבמהלך אימוניו בקליעה במטווח בחולון הוא ראה אשה ממושקפת מתאמנת בירי. התנהגותה נראתה לו מוזרה. סמל ראשון אברהם יעקבי שקיבל את הקריאה נסע למטווח, חיפש שמות של נשים בכרטיסיית המתאמנים, מצא בה את אלקונוביץ ונסע לדירתה בחולון.

אלקונוביץ עמדה לצאת מהבית כשיעקובי הגיע מלווה בשוטרת. אני ממהרת, אין לי זמן לדבר איתך, אמרה לו. יעקבי דרש ממנה את האקדח ועצר אותה. "למה ירית?" שאל אותה. "כולם יורים בארץ הזאת", השיבה.

בינואר 77' קיבל כרמי מכתב הוקרה מהמשטרה. תליו אומר שהמשטרה היתה מגיעה לאלקונוביץ גם ללא עזרתו. "היה קל לחפש אותה. הלכנו לפי מספר הפגיעות והאוטובוסים שבהם היו הפגיעות. שמנו מארבים, הלכנו למטווחים וחיפשנו אנשים שמחזיקים אקדחי טוטו. יצאנו מתוך הנחה שמי שיורה גם מתאמן. אי אפשר לצלוף באנשים באוטובוסים בדייקנות כזו בלי להתאמן. הגענו למטווח בחולון ואז גם קיבלנו ידיעה שיש שם אשה מוזרה".

שם טוב אומר, שהגיבור האלמוני של הפרשה הוא מלטש יהלומים שעבד לצדו במלטשה בתל אביב וגר בחולון. "יום אחד הוא ראה במטווח בחולון אשה יורה כמויות. נדיר לראות אשה עומדת לבד במטווח ודופקת כדורים בלי הכרה. הוא הזעיק את המשטרה וככה מצאו אותה".

אלקונוביץ הכחישה את מעורבותה במעשי הירי מהרגע הראשון. "הייתי חולה", היא אומרת היום, "בבית המשפט בקושי עמדתי על הרגליים, הייתי צריכה להחזיק במעקה. אני אשה חולה. אף שופט לא אמר אף פעם שאני אשמה". היא אף פעם לא הודתה, אומר תליו, "אבל זה 100% היתה היא. מצאנו אצלה את כל ההוכחות".

אלקונוביץ תיכננה את היריות בקפדנות. היא קנתה אקדח טוטו ואלף כדורים והתאמנה במטווח. אני אחות, היא הסבירה לבני משפחתה שלא הבינו מדוע היא זקוקה לאקדח, כשתהיה מלחמה אתגייס לעזור ואם יהיה צורך אשתמש באקדח. היא אף למדה תפירה ותפרה תיק עם ריפוד שיהווה משתיק קול. בקורבנותיה ירתה מתוך התיק. האקדח חובר לתיק בגומיות. הקנה כוון לפתח בתיק שממנו יצא הכדור. בביתה נמצא תיק נוסף שהוכן בצורה דומה ורופד בבדים. עשיתי דוגמה חדשה של ארנק, הסבירה לחוקרים, והתכוונתי למכור את הרעיון כדי לעשות קצת כסף.

בכמה מסדרי זיהוי היא זוהתה על ידי אנשים שהיו בקרבת מקום ואף על ידי הפצועים עצמם. מסדר הזיהוי הראשון נערך במטה משטרת תל אביב. שלוש צעירות שהיו בין נוסעי האוטובוסים שבהם אלקונוביץ ירתה זיהו אותה. מסדר זיהוי נוסף נערך בבית החולים דונולו ביפו. יונגר זיהה את אלקונוביץ כיורה. "היא ירתה בי מתוך שיחים. כשנפלתי על הרצפה ראיתי אותה. לא היתה לי בעיה לזהות אותה. אני בטוח שזאת היא. במסדר הזיהוי לא היה לי שמץ של ספק". אלקונוביץ מתעקשת שאף אחד לא זיהה אותה. "אני לא אשמה בשום דבר".

המשטרה היתה משוכנעת שאת היא הצלפית המסתורית.

"אני לא זוכרת כלום ולא עשיתי כלום. את לא מבינה, אני לא אשמה בשום דבר. הייתי חולה".

גם עורך דינה של אלקונוביץ, מנחם רובינשטיין, משוכנע שאלקונוביץ היא הצלפית. הוא ייצג אותה ביחד עם עורך הדין יורם שפטל. "היא גזרה לעצמה ארנק יפה, היה לה אקדח שהיא קיבלה אותו ברשיון, כי אף אחד לא ידע שהיא 'מפושפשת', ובכל נסיעה היא שיחררה כדור. כשכולם ירדו מהאוטובוס בפאניקה גם היא הצטרפה אליהם".

במאי 76' התחיל משפטה של אלקונוביץ בבית המשפט המחוזי בתל אביב. עורכי דינה טענו שהיא אינה כשירה לעמוד לדין. אלקונוביץ התנגדה לקו ההגנה הזה. היא אמרה שהיא חפה מפשע ורוצה לעמוד לדין כדי להוכיח את חפותה. "אני בריאה ויכולה להגן על עצמי. יש לי אליבי לגבי כל אותם מקרים בהם מאשימים אותי ואוכיח זאת", אמרה. אולם חוות דעת פסיכיאטרית קבעה ש"בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לה היא ידעה להבחין בין טוב לרע, אך עקב מחשבות שווא של פסיכוזה פרנואידית פעלה מתוך דחף לאו בר-כיבוש". בית המשפט קיבל את טענת הסניגורים וקבע שאלקונוביץ אינה מסוגלת לעמוד לדין. אמנם באופן אינטלקטואלי היא קולטת את ההליכים, טענו שלושת שופטי המחוזי, אבל בגלל מחלת הנפש שלה מתעוותים הדברים באופן כזה שברוחה מתקבלת תמונה מסולפת, "לכן באופן מעשי אין היא תופשת את ההליכים".

אלקונוביץ אושפזה באברבנאל, "למרות שהתובעת עמדה על הרגליים האחוריות כדי להוכיח שהיא כשירה לעמוד לדין", אומר רובינשטיין. ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, אז פרקליטת מחוז תל אביב, היתה התובעת במשפט. היא לא זוכרת את המקרה, "הייתי 19 שנים פרקליטת מחוזות תל אביב והמרכז, היו לי מאות מקרים של חולי נפש. כל רוצח אומר שהוא חולה נפש ואם הוא לא אומר את זה, עורכי הדין שלו טוענים את זה. אבל לא הרגשתי כישלון כשנקבע שאדם לא כשיר לעמוד לדין, מפני שיש כאן מקרה של אדם חולה ואדם חולה אי אפשר להרשיע. ככה חינכו אותי, אני לא יכולה לחשוב אחרת".

ביולי 76' עירערה פרקליטות המדינה לבית המשפט העליון על החלטת המחוזי. אלי בן טובים היה התובע בערעור מטעם הפרקליטות. "אני זוכר את הוויכוח שניהלתי עם השופט יואל זוסמן. אני חשבתי שכדי להכריז על אדם כחולה נפש שלא כשיר לעמוד לדין, האדם צריך להיות מאובן לחלוטין ולא שפעם יהיה ככה ופעם אחרת". בינואר 77' דחה ביהמ"ש העליון את הערעור. בן טובים: "לא אנחנו ולא זוסמן ידענו שהיא תשתחרר מבית החולים אחרי שנה וחצי וככה תסתיים הפרשה. אבל מרגע שהיא השתחררה אין מה לעשות. הגנת הפסלות הנפשית מוחקת את העבירה".

הגעתי לאי בודד

אלקונוביץ נולדה ב-38' בברית המועצות וגדלה בקישינב כילדה מיוסרת ומסוכסכת עם סביבתה. "מגיל שלוש כשפרצה המלחמה הייתי חולה", היא אומרת, "הורי היו במחנה ריכוז ואני כנראה נבהלתי והייתי חולה". אחרי שסיימה את לימודיה התיכוניים למדה בבי"ס לאחיות ועבדה כאחות במרפאה ציבורית ובבית חולים. היא היתה צעירה נאה, מוקפת במחזרים. בגיל 23 התאהבה בגבר יהודי. הקשר ביניהם נגמר כשאלקונוביץ חשדה בו שהוא רוצה להתחתן אתה כדי לקבל דירה. הם נפרדו ואלקונוביץ ניסתה להתאבד ואושפזה פעמיים בבי"ח לחולי נפש. אחרי שנעצרה העלו החוקרים השערה שהיא ירתה בבחורים צעירים כדי להתנקם באהובה. הפצוע יונגר אומר שרצה לתבוע את המדינה שנתנה לאלקונוביץ רשיון לאחזקת נשק למרות שהיתה מאושפזת בבי"ח לחולי נפש. "בסוף לא תבעתי אף אחד למרות שחשבתי שהמדינה צריכה לפצות אותי, מפני שהמדינה אשמה במובן מסוים במה שקרה לי".

ב-73' עלתה אלקונוביץ עם הוריה לארץ. אחותה עלתה שנה לפני כן והוריה רצו להצטרף אליה. אלקונוביץ העדיפה להישאר בבריה"מ. אני חולה, אמרה, המדינה זקוקה לעולים בריאים. הוריה לא ויתרו, הם לא רצו שתישאר לבד בקישינב, ולבסוף היא הצטרפה אליהם. במשרד הקליטה הפנו את המשפחה לקרית טבעון. אבל אלקונוביץ סירבה לגור עם הוריה. אינני מבינה מדוע איחדו אותי עם הורי, כתבה למשרד הקליטה, "האם רק מפני שהגעתי באותו מטוס אתם?" במכתב הסבירה שהיא מסוכסכת עם הוריה מאז שהיתה בת 16.

כדי להתרחק מהם היא למדה עברית באולפן בקיבוץ חולדה. גם שם לא היה לה קל. לעלון קבוצת חולדה היא כתבה: "בהתחלה היה לי קשה מאוד כאן. נדמה היה לי שהגעתי לאיזה אי בודד. אחר כך התחלתי להתרגל ושוב נעשה לי עצוב. היו כאן באולפן אנשים מארצות שונות ובעיקר דוברי אנגלית, ומכיוון שאינני יודעת אנגלית לא היתה לי שפה משותפת אתם ולא יכולתי להתחבר אליהם. לא מובן לי מדוע הממשלה בישראל מבזבזת כל כך הרבה כסף על אולפנים כאשר האנשים שלומדים בהם חוזרים אחר כך לארצותיהם וישכחו בוודאי את השפה שלמדו כאן... הם גם מתלבשים באופן רשלני ואינם נקיים ולא שומרים על הניקיון החיצוני שלהם ולא על ניקיון בביתם הם".

כשסיימה את לימודיה באולפן עברה לגור בחולון. אחרי נדודים בין כמה דירות שכורות עברה לבניין שבו התגוררה אחותה. היא עבדה כאחות בקופת חולים, לא היו לה חברות, מעולם לא נישאה. בודדה בדירתה הקטנה בחולון היא פיתחה חשדנות כלפי זרים. היא לא התירה לאיש להיכנס לדירתה. כשנעצרה ואמרה לחוקרים שהיא סובלת מכאב ראש, הם הציעו לה כדורים להפגת הכאב; היא דרשה שיביאו לה חפיסה סגורה של גלולות כדי להיות בטוחה שלא מנסים להרעיל אותה. היא אף סירבה לטעום מהאוכל בתא המעצר. במשטרה התירו לאחותה להביא לה אוכל.

לשני אחייניה, ילדי אחותה, היא לא הרשתה לשחק עם ילדי השכנים. הם גויים, אמרה להם. כשטיילה עם אחיינה האהוב, אלכסנדר, ברחובות חולון, היתה מצביעה על אנשים ברחוב, אומרת לו שהם גויים ויורקת על הרצפה בתיעוב. מספרם של הגויים בדמיונה הלך וגדל בחודשים האחרונים שלפני מסע הירי. היא ניתקה את הקשרים עם אחיה שנישא לאשה שאביה לא יהודי. כשאושפזה להסתכלות אחרי שנעצרה, היא הוכנסה לחדר ששהו בו שבעה אנשים. רק אחד מהם הוא יהודי, היא אמרה לרופאים. אחד ההסברים ליריות היה הרצון של אלקונוביץ להרוג גויים. מתוך ששת הפצועים רק אחד, קאמפה, לא היה יהודי.

אורח חייה לא השתנה מאז שהשתחררה מבית החולים. "אף אחד אף פעם לא הצביע עלי ולא ניגש אלי, אנשים לא זיהו אותי או קישרו אותי למקרה", היא אומרת. היא חזרה לבית אחותה לתקופה קצרה. תליו ראה אותה בחולון וניסה לשוחח אתה. "אמרתי לה מי אני, היא לא זכרה כלום". אחר כך עברה לטבעון וקיבלה דירה קטנה של משרד השיכון ברחוב שבו גרו הוריה. לפני 12 שנים, אחרי שאמה נפטרה, עברה לגור עם אביה. "הוא זקוק לי", היא אומרת.

סדר יומה קבוע. כל בוקר היא מבשלת לעצמה ארוחת צהריים דלה, מעט תפוחי אדמה ואורז. "אני מקבלת מהביטוח הלאומי רק 1,600 שקלים לחודש, אין לי כסף לשום דבר", היא מסבירה. אחת לכמה ימים היא הולכת לדירתה בקצה הרחוב, רוב הזמן היא יושבת בחדרה הקטן בביתו של אביה, בוהה. היא לא צופה בטלוויזיה, "הרעש מפריע לאבא שלי, כשאני צופה בטלוויזיה הוא מיד מתחיל להתפלל", ולא קוראת עיתונים, "אין לי כסף לקנות עיתונים". היא גם לא מבקרת במועדון הקשישים השכונתי. "הם לא עושים שם כלום, רק סורגים. אני יכולה לסרוג בבית לבד. פעם הלכתי לקנות צמר, התברר לי שהמחיר של צמר גבוה כמו המחיר של סוודר. מאז אני לא סורגת".

בני משפחתה מבקרים אותה ואת אביה לעתים רחוקות. "גם כשהייתי עצורה הורי לא באו לבקר אותי, לא היה להם כסף לנסוע מטבעון לבית המעצר". גם היא לא נוסעת לבקר את בני משפחתה. "אין לי כסף, הכל שאלה של כסף". קרובת משפחה שמתגוררת בחולון אומרת שהמשפחה עברה תקופה קשה כשנחשף שמה של אלקונוביץ כצלפת המסתורית. הם היו עולים חדשים, אלקונוביץ גררה אותם לפרשה פלילית בארץ זרה. "אנחנו לא משפחה עבריינית, לקח לנו המון שנים והמון בריאות עד שיכולנו לחזור לעצמנו", היא אומרת. "עברנו תקופה קשה מאוד, אפילו רצינו לעזוב את הארץ". עם בני משפחתה אלקונוביץ לא מדברת על האריוע. "היא לא זוכרת שום דבר", אומרת קרובת המשפחה.

גם עם השכנים בטבעון הקשר שלה רופף. סכסוכים תכופים פורצים בינה לבין השכנים על רקע שיגעון הניקיון שלה. כשהיא יורדת במדרגות היא עוטפת את כפות ידיה כדי לא להתלכלך. השקיות המפוזרות בחדר המדרגות מכעיסות את השכנים. השכנים בבניין שבו מתגורר אביה יודעים שהיתה מעורבת בפשע. "שמעתי שהיא ירתה אבל אני לא יודעת את הפרטים", אומרת אחת השכנות. "קשה לי לדמיין אותה כגנגסטרית".

מה יש לכעוס

הפצועים לא פגשו אותה אחרי האירוע. "בהתחלה כעסתי עליה מאוד", אומרת הנה, אז אם לילד בן שלוש, היום תושבת גן יבנה וסבתא לשלושה נכדים. "אם הייתי רואה אותה אני לא יודעת מה הייתי עושה לה. בעלי עבד במשטרה ורצה לראות אותה, אבל השוטרים לא הסכימו שהוא יתקרב אליה. במהלך השנים התחושות נרגעו, אבל מוזר שהפרשה הסתיימה בצורה שהיא הסתיימה. עשו אותה משוגעת ובזה נגמר הסיפור. אשה משוגעת לא פועלת בתחכום כה רב כפי שהיא פעלה".

שם טוב, תושב רמת גן, נשוי ואב לשניים, סדרן בתחנת מוניות בחולון, אומר שאת חייו הוא חייב לעובדה שאלקונוביץ כנראה לא התכוונה להרוג אותו. "כשהיא דפקה לי את הכדור לגב היא עמדה מאחורי בטווח אפס. היא יכלה לכוון לראש ולהרוג אותי". הוא לא כועס עליה ולא מחפש נקמה. "מה יש לכעוס עליה? היא אשה חולה, אי אפשר לבוא לאנשים כאלה בטענות. שמחתי שאישפזו אותה, שתהיה בריאה, מה יעזור בית סוהר לאשה כזאת? את החיים שלי היא לא שינתה, הייתי קורבן מקרי, במקרה עמדתי שם. היה ועבר".

יונגר, תושב חולון, אומר שהאירוע שינה את חייו מקצה לקצה. הוא נישא לחברתו שהיתה לידו כשנפצע והתגרש אחרי כמה שנים. בהמשך למד משפטים ועבד כעורך דין בתחום הנזיקין. "התחום הזה משך אותי מפני שאחרי הפציעה רציתי לתבוע את המדינה על מה שקרה לי", הוא מסביר. לפני כמה שנים עזב את עריכת הדין, עבד כעורך ב"הארץ" והיום הוא מובטל. "בפציעה ראיתי גורל. הבחירה הזו בי, באמצע הרחוב, כאילו מישהו מלמעלה בחר לפגוע דווקא בי. הרגשתי מושפל, חסר אונים".

הוא לא סיפר לאיש על חלקו באירוע שהסעיר את המדינה. "רק אשתי לשעבר ידעה על מה שקרה לי. ילדי לא יודעים, גם עם חברים ובעבודה מעולם לא דיברתי על זה. יש לי כנראה איזה מנגנון פנימי של בושה, אני אפילו לא יודע למה, הרי לא עשיתי שום דבר רע. נוצרה לי סביב העניין הזה בעיה פסיכולוגית שאני לא יודע להגדיר אותה. הרבה שנים היה לי כעס על האשה הזאת ועל העלייה הרוסית כולה". היום הוא סלח לה, הוא אומר, אם כי הוא מתקשה להבין למה היא לא נענשה. "זה כשל של מערכת המשפט. הרבה אנשים סבלו בגללה. אני הייתי קורבן של האשה הזאת". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו