בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרואיקה וארוטיקה

אמה ויגואר

תגובות

אריקה פישר. תירגמה מגרמנית: דפנה עמית. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 316 עמ', 74 שקלים

הסיפור של לילי וסט ופליצה שרגנהיים מרתק כמעט מכל זווית שבוחנים אותו, אבל בכל זאת החלק המדהים ביותר בספר הוא ארבעים העמודים בסופו, שהם אוסף של תצלומים, מסמכים, מכתבים ותעודות. מטרתם היא, כמובן, לאשש את אמיתות הסיפור והתחקיר, אבל בשל התקופה שבה נכתבו אפשר לומר שהם מצמיחים כנפיים ומפתחים אישיות משלהם, עם ערך רב יותר מאשר לסיפור עצמו. הסיפור אכן מתחנן לכותרת סנסציונית: אהבת נשים בין לילי וסט, ארית טהורת גזע, אשת קצין נאצי ואם לארבעה ילדים קטנים, לפליצה שרגנהיים, יהודייה בת עשרים, אמידה, משכילה ומחוננת.

יש כאן עלילות גבורה. בין השנים 1945-1943, שיא הטירוף הנאצי באירופה, וסט מסתירה את שרגנהיים ואחר כך מעניקה מקלט לעוד שלוש נשים יהודיות בלב ברלין. יש כאן תעוזה וארוטיקה ופיוט (שרגנהיים כותבת שירים. וסט עוסקת בפרוזה, ביומן אישי ובעשרות מכתבים). מחברת הספר, אריקה פישר, סופרת ועיתונאית פמיניסטית, יהודייה, שגדלה באוסטריה וחיה כיום בברלין, עשתה את התחקיר שהוליך אל הספר בסיוען הנדיב של קרנות מחקר כדוגמת Omina Freundshilfe, ומלגות ממשרד התרבות של נורדריין-וסטפליה. עם פרסומו ב-1998 הכה הספר גלים בכל אירופה, בגרמניה במיוחד.

על הסיפור הבלתי מתקבל על הדעת מרחף הסוף הידוע מראש: באוגוסט 44' עצר הגסטפו את פליצה שרגנהיים ושילח אותה לטרזיינשטאדט, בקו מוזר ומקביל לקורותיה של אנה פרנק: שרגנהיים גם היא הסתתרה שנתיים, שולחה למחנות כמו אנה פרנק באוגוסט 44', לקראת סוף המלחמה, וכמו אנה פרנק מצאה את מותה בברגן-בלזן.

הספר מגולל את סיפור האהבה בין האשה הארית לאהובתה ובת-חסותה היהודייה, את חילופי המכתבים והמסמכים ביניהן, ואת הדרך אל הסוף חסר-הטעם (הרי המלחמה כבר כמעט נסתיימה) אך הבלתי נמנע - ומה שהתחולל בחיי לילי וסט לאחר מכן: יגון, גירושין-נישואין-גירושין, התקרבות ליהדות, קבלת אות צלב השירות הפדרלי בברלין ב-1981 על הצלת ארבע נשים יהודיות, ניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים.

לשתי גיבורות הספר וגם לסיפור המתוקשר עצמו היה מזל שפישר היא שטיפלה בו. סופרת ועיתונאית ש"יודעת להסתכל", כפי שהגדירו אותה עורכי-עיתונים. תחקירנית בחסד, שלא התפתתה לסנסציה שביחסים הלסביים, שלא האצילה על שתי הנשים תכונות שמיימיות שאין להן, ושחזרה ובדקה את עצמה ואת מקורותיה לכל אורך הסיפור. אפשר אפילו לקבוע שפישר אינה מחבבת את שתיהן, גם לא את שרגנהיים הצעירה והטרגית. מן הסיפור הענייני והקולח עולה ששרגנהיים, למרות כושר הביטוי שלה, היתה הרפתקנית קלת דעת, אך גם על זאת, טוענת פישר, הרי לא הגיע לה להיעשק ולמות. אך גם אם פישר אינה בדיוק מוקסמת מאישיות הגיבורות שלה, היא זזה הצדה ומניחה לאירועים לדבר. הם הרי גדולים מן הרומן הזה.

לא פחות מדהים מהיקף התחקיר הוא כישרונה של פישר להתמקד ולדלות ממנו את מה שרלוונטי ולא להתפתות ולהמטיר על הקוראים מטר של עובדות, מספרים ותאריכים. כאדם כותב ומתבונן השכילה פישר להביט פנימה, אל תוך אימי התקופה, ולהאיר פרטים, לעתים זוטות, שמעניקים לספר אפקט מצמרר (למשל, העובדה שבשל המחסור הכרוני בקפה ברחבי ברלין נאסר על היהודים לשתות קפה עוד ב-1939).

כתיבתה של פישר אינה מרטיטה. האירועים הנוראים והמוות הממתין בשקט בסוף הם אלה המעניקים ערך נוסף למכתבים ולשירים שנותרו מן הסיפור. מדובר בשתי נפשות תועות: עקרת בית גרמנייה, רעבה לאהבה, לא חכמה במיוחד, וצעירה גחמנית,שטופת-יצרים, שאינה נענית לאפשרות להימלט לפלשתינה, כי ברלין (בשנות המלחמה!) יותר מעניינת. תחושות הסכנה, הרדיפה, המוות והתלות ההדדית חידדו, ככל הנראה, את הרומן שבנסיבות אחרות לא היה לו כל סיכוי להיווצר ולהתפתח. יתר על כן, הרגעים המביכים היחידים בספר הם כאשר פישר, האינטליגנטית וחדת-העין, מנסה לתאר את נפלאות המין בין נשים. עט-הסופרים של פישר (והיא אינה היחידה) פשוט לא נוצר לכך.

על כן, הספר נקרא בנשימה עצורה, לא רק בשל ההרואיקה והארוטיקה והמסע הנשי אל נבכי הנפש, אלא דווקא משום האור החדש, המיוחד, שהוא שופך על התקופה, המבט החודר לא רק אל פרטי החיים בתוך הרייך השלישי עם התהפך מאזן המלחמה אלא גם, ובעיקר, אל שואת יהודי אירופה מנקודת התבוננות שכמותה לא ראינו. נדמה שפישר, בלי משים, עוסקת כאן בעיקר בהפרכת מיתוסים ובהארת פרטים קטנים שעצם הבנאליות שלהם מזוויעה ומעוררת מחשבה.

הנה, למשל, מי שמתמצא בהיסטוריה של השואה יודע שמאושוויץ - סמל האימה והרשע - אפשר היה להינצל בקיץ 44'. מברגן-בלזן, לעומת זאת, כמעט שלא היה אפשר לצאת בחיים, אלא אם כן שהה המגורש במחנה-הכוכבים (שטרנלאגר) המיוחד.

באופן פרדוקסלי, דווקא לאחרוני המסתתרים, יהודים שנלכדו רק בשלהי המלחמה, כמו אנה פרנק ופליצה שרגנהיים, לא היה כל סיכוי לשרוד, גם כאשר חדרי הגזים חדלו מלתפקד. בין אוגוסט 44' למארס 45' הוצאו אחרוני היהודים למסע מטורף בין מחנות שונים: פליצה שרגנהיים ואנה פראנק יצאו בחיים מטרזיינשטאדט, וסטרבורק ואושוויץ, וגרוס-רוזן וקורצבאך, אך מטיפוס הבהרות, השנית והדיזנטריה של ברגן-בלזן לא יכלו להינצל.

כאשר סיפור רדיפת יהודי ברלין נפרט כאן לתעודות, למסמכים, לביורוקרטיה ולמכתבים מתברר בפעם האלף שבאופן אבסורדי קל היה יותר להסתתר בצומת העצבים של הרייך מאשר בפולין, למשל. בברלין נותרו והוסתרו יהודים עד סוף שנת 1944, שעה שפולין, הולנד, צ'כיה, אוקראינה וליטא טוהרו כליל מיהודים.

הפרטים הקטנים מחזקים עוד נושא טעון: ככל שנוברים יותר באירועי השואה מתחזקת התחושה שמעבר לאידיאולוגיית הגזע הנאצית, היתה כאן פשוט ביזת-ענק. "אומה של לקחנים - מראשי השלטון ועד האדם הפשוט", מגדירה זאת לילי וסט בספר.

חנה ארנדט, בספרה על משפט אייכמן, מגדירה את ליל הבדולח כאירוע כלכלי, למרות המסווה המחוכם של להט אידיאולוגי. המפלגה הנאצית מחליטה לחשוף את האיום הצפון ליהודי גרמניה - כדי שיימלטו ויותירו את רכושם הרב מאחור. בניתוח "הבנאליות של הרוע" מעלה ארנדט את תפקידה החשוב של תאוות-בצע עירומה ופשוטה.

ספרה של פישר מנציח את התזה. הגרמנים פשוט לקחו, ולקחו עוד. כאשר פליצה שרגנהיים מפנה את הדירה שלה עורך הגסטפו מחזה אימים כשמתברר שהדירה רוקנה מחפצי הערך. מעיל הפרווה של פליצה נודד לכל אורך הסיפור. כולן, כל המצילות והמסתירות האריות של פליצה חומדות את המעיל ומתקוטטות עליו. פליצה, כמו כל יהודי ברלין, נאלצת להמציא לשלטונות מסמך מפורט של כל נכסיה: הקרנות, הפקדונות, התכשיטים, המעילים, המשכנתאות, הכל. המשטר הנאצי מעוניין בחייה של פליצה שרגנהיים בעיקר כדי לעוט על הרכוש שייוותר. הביורוקרטיה הקרה והיעילה, ה"מהוגנת" לכאורה, הנחשפת בספר, היא פשוט דרך מזוויעה לחסל את הקורבן כדי לבזוז את רכושו.

בתוך כך נחשפים לעינינו חיי היום-יום בברלין בצל ההפצצות הגוברות והולכות של בעלות-הברית עד לפלישה הרוסית; "כרטיסי השומן" - הקצבת חמאה ושמנת לילדים; הלינה הלילית ב"בונקר-ילדים"; שנת השירות שהוטלה על כל רווקה צעירה וחסרת מקצוע בגרמניה כדי לסייע במשק הבית של נשות חיילים, במיוחד אלה מרובות-הילדים; ובמיוחד העובדה שברלינאים רבים אמנם לא הסתירו יהודים בפועל, אך גם נמנעו מלהלשין.

ויש, כמובן, עניין הילדים: הגדול בין ארבעת ילדיה של לילי וסט הוא בן תשע, הקטן בן תשעה חודשים (אגב, בנה השני, אברהרד, התגייר, הפך לדתי וחי היום בישראל). כל הורה שקורא את הספר ישאל את עצמו בתדהמה איך נותרו ללילי וסט זמן ואנרגיה רבים כל כך לנהל את כל פרשיות האהבה והקנאה האלה כשהיא מטופלת בארבעה עוללים, ללא בעל, ובעצם ימי ההפצצות הקשות על ברלין.

סליחה, אבל איפה היו הילדים במהלך כל הרומן הגדול הזה? אי אפשר שלא לשאול בקול רם מי בדיוק טיפל בהם. ועוד שאלה מהוססת: כיצד היתה פישר הפמיניסטית מטפלת בדמותה של פליצה שרגנהיים לו היתה גבר? הרי מדובר באשה שניסתה לכבוש כל מטרה ממין נקבה שנקרתה בדרכה ושמעולם לא שמרה אמונים למצילה הארית שלה. אפשר רק לנחש איך היה מתואר גבר כזה בעט פמיניסטי.

במבוא לספר מסבירה פישר שהיא מאשימה גם את לילי וסט על האי-ידיעה ה"מודעת" שלה לזוועת ההשמדה, לשואת היהודים. אך למעשה וסט נראית כמהדורה מוקטנת של אוסקר שינדלר: מצילת-חיים וגיבורה שצמחה לתפקידה זה באקראי, מתוך הנסיבות וללא אידיאולוגיה. לקראת סוף המלחמה היא כבר מוכנה לסכן את רכושה וחייה למען היהודיות שהיא מסתירה, אם כי מסיבות שונות, כמובן.

ואי אפשר שלא להזכיר את מלאכת המופת של עריכה, תרגום ותעתיק שנעשתה בגרסה העברית של ספר זה. בזכותה ההוויה הברלינאית בשנות המלחמה ובסיומה כאילו קמה לחיים.

כבר בעמוד הראשון יש תחושה שכל פרט יזכה כאן לתשומת לב, כאשר המתרגמת מסבירה מדוע יש הצדקה לביטוי "רחוב פרידריכסהאלרשטראסה". "המלה 'שטראסה' ('רחוב' בגרמנית) היא לעתים קרובות חלק בלתי-נפרד משמות הרחובות, ולעתים קרובות הם מופיעים לפניה, כמו כאן, בנטייתם כשמות-תואר.

לכן אי-אפשר לנתקה בלי לעוות את השמות. מאחר שהספר הזה מתעד בדיוק רב את החיים בברלין בתקופה הנאצית, הושארו רוב השמות בשלמותם, כדי שאפשר יהיה לזהותם במציאות - רובם ככולם עדיין קיימים".

Aimee & Jaguar / Erica Fischer



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו