לחיות ולמות בהתקווה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

לחיות ולמות בהתקווה

זהות הגורל בין שכונת התקווה לקבוצת הכדורגל שלה גורמת לתושבים להתייחס למשחקיה במונחים של חיים ומוות. בשבוע שעבר זה כמעט נגמר באסון. רוני שאטן, תעשיין מצפון תל אביב, יו"ר הקבוצה ומלך השכונה, נקרע בין זעם לאהבה

יו"ר בני יהודה, רוני שאטן, ישב דרוך בבית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל. הוא תבע מהדיינים לזכות מכל אשמה את קבוצתו, שאוהדיה התפרעו, השליכו אבנים ופצעו כמה מאוהדי הפועל תל אביב. הדיון התקיים ביום רביעי שעבר. בחוץ, על שער בניין ההתאחדות צבאו עשרות אוהדים של בני יהודה. דלתות הביטחון והשומרים הצליחו להשאיר אותם בחוץ, אבל לא את קולם. "לא, לא, לא תסגרו לנו את הקבוצה. לא, לא, לא תסגרו לנו את השכונה" הם צעקו, דפקו בתופים והרעישו עולמות. הקולות חדרו גם אל האולם. הרעש לא פסק לאורך כל הדיון.

שאטן סיים את דבריו, הדיינים הסתודדו בינם לבין עצמם ושאטן ניצל את ההפוגה כדי ללחוש בחיוך של סיפוק אל היושב לצידו: "אתה שומע את החיות שלי?" עורך הדין הינהן. מישהו עלול היה אולי להסיק שזוהי התבטאות מתנשאת, מסוג הכינויים המעליבים שהשמיעו אוהדי הפועל תל אביב לשחקני בני יהודה במשך המשחק, אלמלא הגאווה האבהית שהיתה מרוחה על פרצופו של שאטן בזמן הלחישה.

והאוהדים החזירו לו אהבה. ברגע שיצא החוצה, הם הגבירו את הדפיקות על התופים, ולכדו אותו במעגל הדוק. הם הרכיבו זה את זה על הכתפיים, חיבקו ונישקו אותו, ובסיוע הלחן של "דוד מלך ישראל" שרו לו "רו-ני, מבקשים סליחה. שוב, לא, נאכזב אותך/ רוני מלך השכונה, חי חי וקיים".

אל מול מצלמות הטלוויזיה וכתבי הספורט, עיניו של שאטן - תעשיין אמיד וגבר סנטימנטלי - נגדשו דמעות. אחר כך הוא התעשת וכאב שנוזף בילד שסרח וגם מעביר בחיבה יד בשערו, גער בהם: "עכשיו אתם חכמים. איפה הייתם בשבת כשהיינו צריכים אתכם? למה אתם לא מטפלים במופרעים האלה ומסלקים אותם?" הם ענו לו בשירה אדירה: "תישאר, תישאר, תישאר, תי-שא-אר!" והבטיחו שזה לעולם לא יקרה יותר. הם יקחו אחריות, יעשו כל מה שצריך. הם נשבעו באמא שלהם, באבא שלהם, באלוהים, באהוד בן טובים, הכוכב האלמותי: יותר לא יהיו תקריות אלימות. רק שלא יעזוב אותם.

העיניים של שאטן לא היו היחידות שדמעו שם. האוהדים הצעירים נראו ממש בפניקה. האפשרות ששאטן יעניש אותם בעזיבה תוארה בפי כמה מהם כגזר דין מוות. כשגמר להביע את כעסו, שאטן הרגיע אותם, "אל תדאגו, אני לא הולך לשום מקום", ואז חילץ את עצמו מהחיבוק הההדוק שלהם, ניגב את לחייו מנשיקות לחות, נכנס לרכבו ונסע.

למחרת בבוקר, במשרדו, במגרשי הקבוצה בלב שכונת התקווה, הוא מודה באשמה: "אני אוהב אותם. תביני, אלה האנשים. החיבור כאן עובר מלב אל לב. אין סידור אחר. זה הם, לטוב ולרע. בשבת הם כמעט גורמים לי התקף לב, מכניסים אותי לתסכול וזעם, לתחושת בגידה של מי שירקו לו בפרצוף, עד שבא לי אני לא יודע מה לעשות להם. ארבעה ימים אחרי זה, הם מביאים באותה עוצמה את החרטה, את רגשי האשמה, את הרצון הטוב, עוטפים אותי באהבה, ממיסים לי את הלב ומביאים אותי לדמוע. זה בני יהודה. זה התקווה. מה אני יכול לעשות?"

שיקום השכונה

רוני שאטן יכול לעשות לא מעט, מתברר. מאז לקח על עצמו את מועדון בני יהודה, קרו דברים בקבוצה ובשכונה. שאטן, בן 56, מתגורר באזורי חן בתל אביב, בעל מפעל פלסטיק "סופר-פלאס" בפתח תקווה, הוא גם מהבעלים וחבר הדירקטוריון של מכבי תל אביב בכדורסל. הוא לא גדל בשכונה, אין לו כל קשר משפחתי למקום הזה, אבל כבר יותר מעשור שהוא אוהד מושבע של קבוצת בני יהודה.

הרומן של שאטן עם הקבוצה התחיל ב-89', כשחבר אישי קרוב שלו, גיורא שפיגל, מונה למאמן בני יהודה. שפיגל אמר לו, בוא תראה קצת את החבר'ה. שאטן, שהיה אז אוהד מכבי תל אביב, בא והתאהב. חלפו שנה שנתיים עד שהמהפך הושלם. זה לא עניין שגרתי לאוהד, להעתיק את אהדתו לקבוצה אחרת. לרוני שאטן זה קרה. הוא לא החמיץ משחק ונהג לבוא גם לאימונים של שפיגל. המעורבות הרגשית שלו הלכה והעמיקה.

לפני שנתיים הקבוצה ירדה לליגה הלאומית, והתחילה לשדר אותות מצוקה. שאטן נחלץ לעזרתה, הרבה מעבר לתמיכה כספית. הפעם הוא הלך עם אהבתו עד הסוף וגם מיסד אותה. העמותה בחרה בו ליו"ר הנהלת המועדון. מאותו יום, אומרים בבני יהודה, שום דבר לא דמה יותר למה שהיה קודם. 65 שנות שליטה וניהול ביתי של משפחת סולמי בבני יהודה הסתיימו. אבי המשפחה, נתן סולמי, יסד את העמותה בשנת 36'. היום, מתוך חמשת חברי ההנהלה, הנציג היחיד של משפחת המייסדים הוא בנו, נועם סולמי, מנהל מחלקת הנוער.

שאטן היה מעורב בכל מה שהתרחש במועדון כבר במשך העונה שקדמה למינויו ליו"ר, אבל מאחורי הקלעים. בשנת 2000, כשבני יהודה היתה בשפל, הגיעו במשפחת סולמי למסקנה שהעמותה, במתכונתה הישנה, לא תצליח להמשיך לקיים את הקבוצה. הסולמי האחרון שניהל אותה, ושהעביר את השרביט לידי שאטן, היה גד סולמי.

במשך שנות הניהול המשפחתי ידעה הקבוצה עליות ומורדות. הניהול היה מסור אך נטול יומרות - בלי חזון גדול ובלי גירעונות גדולים. הסולמים קיימו את הקבוצה, פיתחו וטיפחו אותה כמיטב יכולתם. כשהיה כסף השקיעו, כשלא היה אמרו שאין. לא נכנסו להרפתקאות מפוקפקות. בבוא העת, היו מוכנים לקבל את הצורך בשינוי. "הבנו ששם המשחק היום הוא כסף. כסף גדול. שהכדורגל המודרני הגיע גם אלינו ושכל מה שהיה בעבר, נגמר", אומר חבר ההנהלה, נועם סולמי. טון דיבורו מסגיר השלמה, הבנה וגם מעט עצב.

הכסף הגדול

רוני שאטן הביא איתו את הכסף הגדול. הוא גייס משפחה מאמצת - את חברת שטראוס/עלית - וספונסרים נכבדים נוספים, כבנק הפועלים, בנק המזרחי, סלקום, יורוקום ומחסני תאורה. אלה, יחד עם תרומתה של עיריית תל אביב, ייצרו השנה תקציב מרשים של 13 מיליון שקל. שאטן גם רתם חבר שלו, איש העסקים אמיר נחמד, לתפקיד יו"ר מחלקת הילדים והנוער. שאטן מגייס תורמים לגדולים, אמיר נחמד לקטנים. כ-350 ילדים ובני נוער מטופלים ומטופחים היום בחממת שאטן. מהם הוא מקווה להעמיד דור חדש של שחקני בית, שיחדש את הזיקה העמוקה של האוהדים לקבוצה.

כדי לתאר נכון את משמעות הצטרפותו של שאטן בדקה התשעים לבני יהודה, צריך לשמוע את הפרטים הקטנים. כשהגיע, מספרים בקבוצה, הקבוצה ירדה ליגה. השחקנים היו שפופים. אלי אוחנה, המאמן שבא לא מכבר, הסתובב עם פנים של תשעה באב. מדורי הספורט והכלכלה דיווחו על סכומי העתק שמזרימים יעקב שחר למכבי חיפה, סמי סגול להפועל תל אביב, לוני הרציקוביץ למכבי תל אביב. השמועות על משכורות השחקנים, סכומים ששחקני בני יהודה לא הכירו, ניקרו עיניים. כל פרסום דיכדך אותם יותר. האוהדים היו הרוסים.

תחושות מועקה וקיפוח עתיקות יומין קמו לתחייה. הם חשו דפוקים ומקופחים כפי שלא חשו שנים רבות. לא הרמה המקצועית, כי אם הכסף היה מה שהפריד בינם לבין שאר הקבוצות בליגת העל. שוב חזר הניגון הישן של עניים מול עשירים. ליכוד מול מערך. דרומים מול צפונים. מזרחים מול אשכנזים. כמה מאוהדי הקבוצה ניסו לעודד, אבל רבים מהם קיטרו, התלוננו, העצימו את תחושת הקיפוח, הביעו בכל הזדמנות את אכזבתם מהמצב.

זה חילחל פנימה, אל תוך הקבוצה. האווירה נעכרה. אבירי הכדורגל השכונתי, יקירי התקווה, חשו בבירור שקיומם כקבוצת כדורגל עומד בסכנה. "הרגשנו כמו זן שהולך להעלם מן העולם", אומר הקפטן, חזי שירזי. הכדורגל הישראלי בליגת העל ביצע את כל ההתאמות הנדרשות, נכנס אל העידן החדש וזרם איתו קדימה כשהוא מותיר אותם מאחור.

ואז, כשהיו ממש על הקצה, הם אומרים, שלח אליהם אלוהים את רוני שאטן. המהפכה הניהולית של שאטן, יחד עם מאמצי המאמן אלי אוחנה, נשאו פרי. הקבוצה התאפסה ובתוך עונה אחת בלבד הם חזרו לליגת העל. אוהדי בני יהודה היצירתיים מיהרו לחבר מזמור הודיה (לחן עממי, לא ידוע): "זה מציאות, זה לא חלום/ ללאומית אנו אומרים שלום/ עלינו ליגה, זאת עובדה/ תודה רבה לך, בני יהודה// זה מציאות, זה לא חלום/ ללאומית, אנו אומרים שלום/ היה כל כך עצוב כאן בשכונה/ עד שרוני שאטן נכנס לתמונה/ אין לנו מלים לך להודות/ מכל האוהדים, אלפי אלפי תודות" (שני בתים ראשונים מתוך שלושה-עשר).

סף הסובלנות

שבוע עם קבוצת בני יהודה לא מותיר מקום לספק: בני יהודה היא לא עוד קבוצת כדורגל. לזהות הטוטלית בין השכונה לקבוצה אין אח ורע, גם לא בבית"ר ירושלים. כשאוהדי בני יהודה שרים בגרונות ניחרים "לא תסגרו לנו את הקבוצה, לא תסגרו לנו את השכונה", הם לא מתבלבלים במלים. חוץ מהעובדים הזרים שמתגוררים בשכונה, אין כמעט תושב התקווה שאינו אוהד מושבע. הקבוצה היא השכונה. השכונה היא הקבוצה.

האפשרות שהשמיע יו"ר ההתאחדות, גברי לוי, להעניש את הקבוצה בסגירת מגרשה, נתפשה כאן כאיום הרבה יותר מזעזע מהאפשרות ששוב ינחתו טילים על השכונה. האוהדים המבועתים הירבו להשתמש השבוע במונחים של חיים ומוות ("אם יסגרו את ברז החמצן, בקצה השני מישהו ימות"), השמיעו איומי התאבדות, דיברו על אובדן טעם החיים.

גם כשהם שרים "רוני מלך השכונה", אין זו אלגוריה. הוא המלך המוכתר ושלטונו אינו מעורער. את השנתיים האחרונות שעשה איתם יד ביד, לא ישכחו לו כאן לעולם. אז מה קרה להם בשבת לפני שבועיים?

אבי חיימוב, אוהד, בן 23: "הפועל התחילו. מה אנחנו אשמים? הם התגרו בנו. צעקו לנו 'קופים'. צעקו לקפטן שלנו 'לך לגן חיות'. זרקו חזיז. פגעו בנו. השפילו אותנו. כאילו אנחנו תת רמה, כאילו אנחנו חיות. דברים כאלה. הם עשו לנו מלכודת, ואנחנו נפלנו".

הקפטן, שירזי: "היה מתח מטורף. אני משחק 18-17 שנה, לא ראיתי דבר כזה. קללות תמיד זורקים משני הצדדים, אבל במשחק הזה צעקו לי אולי עשרים פעם, אני נשבע לך, 'שירזי חיה. לך לגן חיות'. עשו קולות של חיות. מה זה צריך להביע? למנור חסן, צעקו 'חסן נסראללה'. לא האמנתי. אני חס וחלילה לא מצדיק את מה שהיה, אבל היה לזה רקע".

אלי אוחנה, מאמן אינטליגנטי, כועס על האוהדים שהתפרעו וזרקו אבנים. אבל הוא גם מבין אותם. לא את האלימות שפרצה מקרבם, אותם. את האלימות הוא מגנה וכמו שאטן, סבור שהמשטרה צריכה לטפל באלה שחוצים את הקו, ביד קשה. אבל, הוא אומר, אי אפשר לדבר על מה שקרה בלי הקשר רחב יותר: המלחמה עם הפלשתינאים. הפיגועים. האלימות שפשטה בחברה הישראלית בכל תחום ובכל מקום. הדיכאון הקיומי הכללי, שמתחבר כאן בשכונה חזק לזה האישי. המצב הכלכלי הקשה, שכאן מתוסף למחסור ולמצוקה הקבועים. הייאוש מהחיים.

"אני חלילה לא מצדיק אותם", אומר אוחנה, בעבר כוכב בית"ר ירושלים. "אלימות זה אלימות זה אלימות. אין הנחות. אני מתקשה להבין איך אוהד מרשה לעצמו לאבד רסן ולפגוע בקבוצה שאותה הוא אוהב, אבל אני לא שוכח מאיפה באתי. איפה גדלתי. אני מכיר את זה מקרוב. אני בא מהרקע הזה. אני יודע כמה זה קשה, ואיך ההתמרמרות פתאום גואה ופורצת החוצה".

את החומרים האלה באים אלפי האוהדים לפרוק בשבת במגרש. תפילה אחת בלבם: ניצחון. את זה אפשר כמובן להגיד על עוד רבבות אוהדים של קבוצות אחרות, שמצבם האישי לא טוב יותר. את האלימות במגרשים לא המציאו אוהדי בני יהודה. היא קיימת כמעט בכל קבוצה, והאלימות פורצת בכל פעם במגרש אחר, ואצל אוהדים שונים. ומעל לכל אלה, את זה אוחנה ושאטן לא יגידו: תבוסה של 4:1 להפועל תל אביב היתה מעל לסף הסובלנות של כמה מאות מאוהדי בני יהודה.

חזי חמו, אוהד ותיק: "השכונה והקבוצה זה כמו מראה. היתה עד לפני שלוש-ארבע שנים תקופת פריחה, והיא נקטעה. ככל שהמצב בשכונה מחמיר, זה בא לביטוי בקבוצה. כל השנים זה עבד ככה. היום את מסתובבת, את רואה ילדים יושבים ועל ידם זרוקים מזרקי סמים. המשטרה סגרה את התחנה שלה בשכונה. הכל רק מידרדר. וכמה שהתסכול גדל, ככה מביאים אותו בצורה מוגברת יותר גם למגרש. מי שלא מבין את זה, לא מבין כלום בבני יהודה ובתקווה".

עד כאן "ההסבר הסוציו אקונומי". אבל לוותיקי האוהדים, ולכמה שחקני עבר של בני יהודה, יש הסבר אחר. לדעתם התסכול נובע ממקור שונה לגמרי. כרקע, הם מספרים סיפור שהסתובב השבוע בשכונה, על אחד השחקנים שפישל במשחק. בדרך הביתה תפסו אותו כמה אוהדים חמומי מוח ואיימו עליו. דבר כזה, אומרים הוותיקים, לא יכול היה לקרות בזמנם, ובוודאי לא לשחקן בן השכונה. אם לשחקן היה משחק חלש, היו באים להציע עזרה. לחזק, לתמוך. לאיים? בחיים לא.

היום יש ניכור בין האוהדים לבין רוב השחקנים, הם אומרים. בהרכב הראשון של הקבוצה משחקים היום רק שלושה שחקני בית מהשכונה: הקפטן חזי שירזי, סהר מזרחי ואסי בלדוט. היתר שחקני חוץ. בדרך כלל בקבוצות כדורגל, כשאומרים "זרים" מתכוונים לאלה שנרכשו מחו"ל. בבני יהודה כשאומרים "זרים" מתכוונים לכל מי שלא גדל בשכונה.

אוהדים בדילמה

סיור בשוק התקווה ביום שישי בבוקר חושף רבים משחקני העבר בין סמטאותיו. כמה מהם פנסיונרים שבאים לשבת באחד מבתי הקפה והמסעדות. אחרים הם היום בעלי-באסטה פעילים. ואלה שלא היו, פשוט באים בשעות אחרות. כל בעל באסטה בשוק ידע מיד איפה הפינה הקבועה של מגער. באיזה בית קפה אפשר למצוא את בן טובים. איפה הקפה של מהלל. אבינועם שרעבי, ששיחק בתקופת אהוד בן טובים וצדוק מגער, אומר: "אז שיחקנו בשביל הנשמה. היום משחקים בשביל כסף. זה לא אותו דבר. מזה בא התסכול של האוהדים". שלום סינואני, ששיחק בתקופת יענקלה גרונדמן, מגנה את האלימות. "אבל תראי את הרשימה של השחקנים", הוא מוסיף. "הרוב לא מהשכונה. האוהדים לא מרגישים שהקבוצה שלהם. אין לי טענות, אני מבין שצריך לקנות שחקנים. אבל היום זה הכל על כסף. פעם, הייתי עובר בשוק, את יודעת מה היו עושים לי? חונקים אותי, בירקות, בפרחים, בפירות, בממתקים. היום? אין דברים כאלה".

יעקב שרעבי, שחקן עבר, נזכר בערגה: "שיחקנו 11 שחקנים בלי החלפות עד הסוף. אם היה לי שבר ביד, עם גבס, הייתי מוריד אותו שלא יידעו שאני פצוע, שיתנו לי לשחק. עכשיו שינו את המנטליות של האגודה לכדורגל מודרני. אז בסדר, שיקנו כוכבים. אבל לפי דעתי, פה בשכונה זה לא תופס".

יוסף מלחי, בלם עבר: "אני מגנה את האלימות. ושיידעו כולם, אם לא היתה בני יהודה, כל שכונת התקווה היתה בסמים ועבריינות. נכון שבשנות השבעים היה הבלגן הכי גדול. שרפנו אוטובוסים והבערנו צמיגים. עשינו אינתיפאדה בכל השכונה. חסמנו את כל הדרכים. אבל זה היה בגלל שרצו לקחת לנו את אהוד בן טובים לבית"ר ירושלים. את יודעת מה זה היה? סוף העולם זה היה. לא היה לנו מלך אחר. מה יכולנו לעשות? מה שהיה פעם לא יחזור. הייתי משחק, סבתא שלי היתה באה למגרש עם סיר של ג'חנון. כל אחד היתה לו אמא או סבתא שחיכתה לו עם אוכל. וכל המשפחה ישבה. כל נשימה ששחקן היה נושם, היו נושמים איתו. היה עושה 'איי', כולם עשו איתו 'איי'. היום הכל כסף, כסף, כסף. איפה שיש כסף, אין נשמה".

שוער העבר יעקב אסייג, היום מאמן שוערים של הקבוצה, מזדהה עם התחושות של הוותיקים ממנו. "היום יש הרבה עולים חדשים בשכונה, עובדים זרים, השכונה זה לא מה שהיה פעם והקבוצה זה לא מה שהיה פעם. העולם השתנה. אין טעם להכחיש את זה. ששחקן יאוים על ידי אוהדים? קיבלתי צמרמורת כששמעתי על זה. בתקופתי, זה לא יכול היה לקרות. הקבוצה היתה נשמת אפה של השכונה".

אפילו האוהדים הצעירים שחיבקו את שאטן על יד בניין ההתאחדות הסכימו עם כל מלה. הראש מבין שצריך להתעדכן ולצעוד קדימה. הבטן מסרבת לקבל את זה. אוהדי בני יהודה סובלים משאיפות מנוגדות, שאולי אינן ניתנות לגישור. הם רוצים כוכבים גדולים, ששאטן יקנה אותם במיליונים. שיזניקו את הקבוצה, שייצרו לה אפשרות חדשה לזכות יום אחד באליפות. אבל הם לא רוצים "זרים". הם רוצים שהקבוצה תהיה על טהרת בני השכונה. הם רוצים להיות כמו הגדולים, אמונים על שיטות הכדורגל המקצועני. אבל הם גם רוצים שהקבוצה תמשיך להיות שכונתית, ביתית, ייחודית, לא כשאר הקבוצות. השאלה היא אם החיבור הזה אפשרי.

שאטן ואוחנה חושבים שכן. אוחנה: "אני שומע את הקולות האלה כל הזמן. אני מכבד מאוד את השחקנים ואת האוהדים הוותיקים. נוסטלגיה זה דבר יפה, ואני בהחלט מודע לעניין. אני אומר להם שהייחוד של בני יהודה נשמר. שום דבר לא הלך לאיבוד. הדלק הייחודי של האוהדים קיים. כמו בית"ר, גם כאן מונעים מתחושה ראשונית של חוסר שוויניות, ומדובר באוהדים שחייהם נעים סביב הקבוצה. לא סתם בבית"ר קוראים לבני יהודה 'האחות הקטנה מתל אביב'. יש אכפתיות אדירה. פנטיות טוטלית. לטוב ולרע. כמו שראינו בשבת. אני לא רואה שזה פחת. יש פה עומק רגשי. וצריך לדעת איך לשלב את זה עם כדורגל מקצועני.

"נכון שיש היום פחות שחקני בית. מביאים מבחוץ. אלה חוקי המשחק היום. והם צריכים להבין את זה. האינטרס שלנו זה להיות הכי טוב שיכולים. זה שיקול העל. ואני יודע דבר אחד: אם יהיו תוצאות טובות, גם בלי הרבה שחקני בית, אף אוהד לא יזכור את הטענה הזאת בכלל".

רוני שאטן: "זאת דילמה שאין לה פתרון מיידי. אני אדם סנטימנטלי. גם אני אוהב יותר את הכדורגל של פעם. ובכלל, את החיים שהיו לסבא ולסבתא שלי. הייתי מעדיף שכל הקבוצה תהיה על טהרת בני השכונה. אבל יש רצוי ויש מצוי. ברמת העיקרון, אני מסכים איתם. אם אגיע למצב שיהיו לי חמישה בוגרי שכונה בהרכב הראשון, אהיה אדם מאושר.

"את התשובה שלי לזה אני נותן בהקצאת משאבים לילדים ולנוער. אני מקווה שכל שנה תצמיח שחקנים חדשים לבוגרים. מצד שני, כמנהל, אם יש לי הזדמנות לרכש טוב, ברור שאני אלך על זה. אנחנו משחקים בעולם המערבי במאה העשרים ואחת. הם חייבים להבין שאני לא יכול לבוא עם כדורגל חובבני לאירופה, למרות ששאיפתנו היא הגדלת מספר שחקני הבית. אני רוצה לראות קבוצה יפה של השכונה, שמתפקדת על בסיס הנורמות החדשות".

לא לאלימות

שאטן לא מבזבז זמן. הוא מקצוען, מיומן, עובד על פי שיטות ניהול מעודכנות. יחד איתו באו לבני יהודה ארבעה אנשים, שנים-עשר מחשבים ומיליוני שקלים. ובאה גם תפישת עולם. בעל המאה הוא בעל הדעה, גם במקרה של שאטן, אבל לדברי חברי ההנהלה, בגרסה נטולת קונוטציות שליליות. השחקנים, האוהדים, הנוער, הילדים והוריהם, כולם אסירי תודה על תרומתו הכספית באותה מידה שהם מוקסמים מבשורת החינוך שלו. כשהם מביטים בעצמם במראה דרך העיניים של שאטן, הם נראים בעיני עצמם יפים יותר.

שאטן סלל להם את הדרך מכדורגל שכונתי לכדורגל מקצועני. הוא הביא איתו סגנון ניהול שהם לא הכירו. חדשני, ריכוזי מאוד. לצידו עובדים מנהל הקבוצה, משה דמאיו, והעוזרת האישית של שאטן, רונית אשכנזי. אבל הדומיננטיות של שאטן ניכרת בכל. אין עניין שלא עובר תחת ידיו. הוא פתח בדיאלוג בגובה העיניים עם השחקנים והאוהדים, מיסד קשר שוטף וצמוד עם אגודת האוהדים. הדלת אצלו במשרד, שצמוד למגרש, תמיד פתוחה. הוא מנסה להוכיח להם שמשחק טוב של קבוצה מתחיל בניהול מקצועי במשרד. הוא הביא מושגים כמו מחויבות הדדית מוחלטת. הוא הנהיג סולם ערכים מקצועי גבוה מזה שהכירו בעבר.

בעניין הזה רוני שאטן והמאמן, אלי אוחנה, מתואמים היטב. שניהם נמנים עם אותה אסכולה. אוחנה רואה במאמן הפועל תל אביב היום, דרור קשטן, את מורו הרוחני. אוחנה דוגל בניהול ואימון מקצועי, נטול פשרות. אפס סלחנות לבעיות משמעת. אפס סובלנות לחיפוף או לחוסר מקצועיות. דוקטרינת קשטן/אוחנה גורסת גישה עניינית נטולת הסתחבקות יתרה. אווירה צבאית במקצת בין המאמן לשחקנים. יש יחס של כבוד לכל שחקן ושחקן, אין טיפוח כוכבים היסטרי, אין איפה ואיפה. אוחנה משדר דיסטנס, ומקפיד איתם בקטנות כמו בגדולות. הוא אסר על השחקנים להתראיין לכתבה, להוציא את הקפטן, שירזי. הם צייתו.

כמוהו גם שאטן, אם כי בסגנון אבהי יותר. הוא מאמין גדול בהקפדה על הפרטים הקטנים. שחקן שלא ידאג להביא למגרש את ג'ריקן המים, בתורו, גם לא ימלא אחר הוראות המאמן במשחק. שחקן שמתחייב לחזור מחו"ל בתאריך מסוים, ועל דעת עצמו האריך את החופשה ביומיים נוספים, ייקנס באלף דולר מכיסו. הוא איתגר אותם עם סדרי משמעת עצמית חדשים ושידר להם רמת ציפיות גבוהה.

את כל אלה, אומרים באגודה, הוא עשה בחביבות, בחמימות, וללא שמץ התנשאות. הוא בא מאהבה. לכולם (כולל לשאטן עצמו) ברור שאילו היתה נלווית לכך התנשאות, הוא לא היה שורד בשכונה. הוא היה נבעט החוצה בתוך זמן קצר.

החיבור בין שאטן ובני יהודה לא היה מלכתחילה טבעי או מובן מאליו. הוא עבר כאן בהצלחה כמה מבחנים לא פשוטים. מבחן מנהיגות. מבחן אומץ. מבחן כנות. מבחן נאמנות. מבחן גבריות. הוא הראה להם שהוא לא פוחד מהם. ציון נכשל באחד מהמבחנים האלה היה מביא את השותפות המוזרה הזאת אל סופה.

לאחר שרכש את אמונם, נפנה שאטן אל שתי מטרות בוערות: הנוער והאלימות. שאטן הקים מהריסותיה את מחלקת הילדים והנוער. "כל נער במועדון זה נער אחד פחות שמתגלגל כאן ברחובות, וזה עושה לי טוב בנשמה", הוא מצהיר. הוא הנפיק תקנון משמעת רציני ומחייב לפרחי השחקנים. 350 ילדים ונערים מגיל 7 ועד 18, כולם בנים, חברים במועדון היוקרתי הזה, מושא לקנאת שאר ילדי השכונה. הם מקבלים שיעורי כדורגל, מורים פרטיים ללימודים הכלליים שלהם בבית ספר, חוגי העשרה, אימונים עם מאמנים מקצועיים, וטיפול שוטף בכל בעיה שיש להם. בתמורה, הם נדרשים להפגין התנהגות נאותה, משמעת עצמית, התמדה, שיפור בביצועים, רצינות, מסירות ואחריות.

כששאטן נשאל מדוע אין תוכנית דומה לבנות, הוא מגיב בהפתעה, כאילו מעולם לא נתן את דעתו על העניין. "אין לזה ביקוש", הוא אומר לבסוף. "אף פעם לא פנו אלי". את האפשרות שהיוזמה תבוא ממנו, כחלק מהמהפכה שהוא מוביל, הוא פוסל מיד. "גם ככה יש לי מספיק על הראש, אני לא מחפש עוד עיסוקים".

שאטן הכריז מלחמה על תופעות האלימות שמלוות את הקבוצה ואת האוהדים שנים רבות. לכן ההתפרעות האלימה האחרונה זיעזעה אותו כל כך. "זה היה רגע של זעם נוראי. תסכול, עלבון, מה לא. ישבתי שם חסר אונים, לא יכול לעצור את הטמטום הזה. וחוויתי את זה כבגידה אישית בי. הם היו בתוך להט היצרים שלהם. אני ראיתי איך עבודה של שנתיים הולכת לעזאזל. היה ברור לי שהנזק התדמיתי יהיה עצום".

לא לגזענות

הדי הנזק התדמיתי שגרמה התפרעות האוהדים הגיעו גם אל ועד השכונה. תושבים וחברי ועד מתוסכלים הביעו כעס על האוהדים שהתפרעו, ודרשו לטפל בתופעה ביד קשה. התחושה של הוועד היתה כי עמל של שנים לשיפור המצב והתדמית של השכונה יורד לטמיון בהתפרצות אלימה אחת.

יו"ר הוועד, שלמה מסלאווי, אומר שהתקווה של היום זה לא מה שהיה פעם. "היום, מתוך 13 אלף תושבים יש לנו שליש עולים חדשים מרוסיה, וכאלף עובדים זרים. אז כששחקני עבר מדברים על השכונה שלהם, צריך לשאול אם הם מדברים על התקווה של שנות השישים או השבעים, או על התקווה של היום".

האם קיימת זיקה בין העולים החדשים לקבוצה? מסלאווי מבחין בין העולים הוותיקים, שבאו לפני עשור ויותר, לעולים החדשים שזה מקרוב באו. "אלה של שנות השמונים הם חלק מכל דבר בשכונה. יש להם נציגות בוועד, נציגות בהנהלת בית דני, והם אוהדים. מי לא זוכר את השחקן האוקראיני שהיה הנשמה של השכונה, ניקולאי קודריצקי (שנהרג בתאונת דרכים ב-94')? הוא סחף אחריו מאות ואלפי עולים למגרש".

האם עדיין קיימת זהות מוחלטת בין השכונה לקבוצה?

"ברמת התדמית בוודאי. דברי עם צעיר מהשכונה, כשהוא יגיד לך 'אנחנו' הוא יתכוון בני יהודה. אבל אנשים שוכחים שתושבים רבים עזבו לראשון, לחולון, ליהוד, לאור יהודה, לפריפריה. אנחנו יודעים שיש לא מעט אוהדים שגרים בכלל מחוץ לשכונה. הגרעין הקשה נשאר, אבל האחוזים השתנו בלי ספק".

מסלאווי אומר שכואב לו הלב על שאטן. "גם אם מציגים לך תמונה ורודה על היחס אליו מצד האוהדים, הוא לפעמים אוכל מהם קש. האוהדים זה קהל הפכפך. כשהכל בסדר נושאים אותו על כפיים. ברגע שמשהו משתבש, באותו רגע מתחילים לשמוע בשכונה צעקות מכוערות כמו 'שאטן בן זונה' וכאלה".

כשנכנס לתפקידו במועדון, הטיל שאטן את כל כובד משקלו נגד תופעות גזעניות כעורות במיוחד, כקריאות גנאי לשחקנים ערבים. כאן בחר בדרך התמודדות מקורית. כדי להחניק את צעקות "מוות לערבים" במשחקים, הוא החתים את סלאח חסארמה, שחקן ערבי מוכשר ומבטיח מסכנין. האוהדים היו בהלם, אבל כולם כיבדו את שאטן ואף אחד לא צייץ. חסארמה הוא השחקן הערבי הראשון בתולדות בני יהודה. קליטתו במעוז הימין הוותיק היתה חלקה. היום הוא בשר מבשרה של הקבוצה. כולם קוראים לו "אחי". מרגע שכף רגלו דרכה במגרש, ומבלי שהיה צורך לדבר על זה, נעלמו הקריאות האנטי-ערביות מהיציע.

בתחום האלימות כלפי האחים היהודים, המצב פחות טוב. במיוחד אם הם מהפועל תל אביב. עם כל הכבוד והיקר שרוחשים לשאטן, כשהשור מהתקווה רואה את הבד האדום מתל אביב, אין לפי שעה כוח שיעצור אותו. גם לא רוני שאטן.

כששכך זעמו, נפנה שאטן לטפל בבעיה בצורה עניינית. דבר ראשון, ניהל קמפיין תקשורתי. הוא היפנה אצבע מאשימה אל המשטרה, טען שתפקודה היה לקוי ושהאגודה שבניהולו ביצעה את ההיערכות לפי ההוראות שקיבלה, ועוד הרבה מעבר לכך. דבר שני, הוא זימן אליו את חזי חמו, האיש שבידיו הפקיד את השמירה על השקט בחזית הבעייתית של האוהדים, ואת רוני אהרוני, יו"ר אגודת האוהדים. הוא לא תבע מהם שיסגירו את שמות האשמים למשטרה; הוא ידע שבשכונת התקווה אין דבר כזה להלשין על חברים, גם אם הם לא בדיוק חברים, גם אם הם סתם חבורת בריונים. "טפלו בהם באמצעים העומדים לרשותכם, כמו שאתם יודעים", אמר להם. "תפתרו את הבעיה הזאת אחת ולתמיד. כי אם זה יקרה עוד פעם, אני לא יודע איך אני אגיב".

זה הספיק.

למה שאטן התכוון? "להחרמה של אלה שהם בכלל לא אוהדים אלא סתם בריונים שבאים לעשות בלגאן", אומר חזי חמו, ו"ליצירת הידברות עם כמה מתפרעים סדרתיים שהם כן אוהדים. להסביר להם, לדבר איתם, לאיים שיוקאו החוצה מקהילת האוהדים".

אז למה זה נשמע לי כאילו התכוון שיתפסו אותם בפינה חשוכה ויכו אותם?

חמו צוחק. כשהשאלה מופנית לשאטן, הוא לא מפרט יותר. "זה בינם לבינם, בתוך עצמם", הוא אומר. "אני לא מוכן להיות מעורב בזה. יש להם שיטות לקרוא לאנשים לסדר. הטובים צריכים לאפס את הרעים. לגלות מנהיגות. ככה זה עובד. הם כבר יעשו מה שצריך".

ולא נמצא מחר בבוקר כמה מהמתפרעים זרוקים באיזו תעלה בשכונה אחרי שחטפו מכות רצח בלילה?

"לא. זה שוב הסטיגמה הזאת על אנשי השכונה. אני אומר את זה ברור מאוד: בעבריינים, שהמשטרה תטפל. אלה לא נחשבים בעיני בכלל לאוהדי הקבוצה. מי שזורק אבנים ופוצע אנשים, המשטרה צריכה לטפל בו. זה תפקידה. זה קרה מחוץ למגרש. זה לא באחריות האגודה. אלימות יש בדיסקוטקים, בכבישים, בכל מקום. שהשוטרים יבצעו את מלאכתם, שהשופטים יבצעו את מלאכתם, ומהר מאוד התופעה תיעלם".

האינטרס האמיתי

אחרי שתי עונות בבני יהודה, ואחרי שסלח לאוהדים על בגידתם הראשונה בו, כבר ברור לכל מי שנמצא בסביבתו שבניגוד למקור פרנסתו - מפעל הפלסטיק שלו - בני יהודה היא בשביל שאטן מפעל חיים. העונש על תקיפת אוהדי הפועל תל אביב (שני משחקים ללא קהל וארבעה משחקי רדיוס) עלה לבני יהודה בנזק כספי ששאטן אומד אותו ב-300 אלף שקל, ובנזק תדמיתי שיידרשו כמה חודשי עבודה כדי לתקנו. אחד הספונסרים, מחסני תאורה, כבר נטש אותם לאות מחאה, ועכשיו הם צריכים למצוא לו תחליף.

כשכתבי ספורט מתחקרים את שאטן, ומבקשים לדעת מה "האינטרס האמיתי" שלו שם, הוא צוחק. "הכסף זורם פה רק בכיוון אחד", הוא אומר. "מהחוץ פנימה".

ומה אתה מקבל מזה?

"סיפוק. הנאה. מעורבות רגשית, אהבה. הכל. הצלחה של הקבוצה גורמת לי אושר".

למה הקבוצה הזאת חשובה לך כל כך?

"כי הקבוצה זה השכונה. ואני מת על השכונה הזאת. יש פה אנשים נפלאים, שהחיים לא חייכו אליהם. מהיום הראשון שגיורא הביא אותי לפה נשביתי בקסמי השכונה והקבוצה. אין עוד דבר כזה בארץ. תראי את המגרש, את המיקום של המועדון, בלב השכונה. תרתי משמע בלב השכונה. תראי את האוהדים, את הרוב הגדול שלהם, לא הבריונים האלה שזרקו אבנים, אלה לא נחשבים בעיני לאוהדים, אבל תראי את האלפים האלה כשהם שרים לקבוצה שלהם. איך אפשר לא להתאהב בהם?"

תשאל את אוהדי הפועל תל אביב.

"אני מוכן לגנות שוב, בפעם האלף, את מה שקרה. אבל אני אוהב באוהדים שלנו את הלב הפתוח. את החום. את האכפתיות. את הטוטליות. את האומץ שלהם. את המסירות. בגלל זה כל כך כואב שכמה עשרות אידיוטים פוגעים ככה בתדמית של כולם. זה לא מגיע להם".

מה החלום שלך? לקחת איתם אליפות?

"לא. אני לא מתעסק בזה בכלל. אני מאמין שנשחק כדורגל יפה. שהקבוצה תתייצב ולא תהיה עוד בסכנת ירידה. שהקהל יבוא, יגדיל מספרים, יעודד, ייהנה, ויתנהג כמו שצריך. זה החלום שלי, אז אהיה שמח ומאושר. אם גם נצליח למשוך עוד כמה מאות ילדים ובני נוער שיהיו אצלנו במקום ברחוב, אהיה עוד יותר שמח ומאושר". *

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת