בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מיטב השיר כזבו" בשירה העברית בימי הביניים

תגובות

"לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר" - מחדד משה אבן עזרא (1135/38-1055) את משמעות המימרה הידועה המוזכרת בחיבורו הפואטי "ספר העיונים והדיונים". יתר על כן, רק מאת המשוררים, הוא מדגיש, יתקבל השקר ברצון. מאוחר יותר משכנע גם טדרוס אבולעפיה (המאה ה-13) את קהלו, שהכזב הוא מטבע ברייתו של השיר וכלל ברזל הוא כי "אין חן לשירה בלי שקר", ו"השיר ייף ונהדר בכזבים".

המימרה "מיטב השיר כזבו" אינה פרי חידושם של משוררי ימי הביניים, אף שנהפכה לסמלה של התיאוריה הפואטית היהודית-ערבית בת התקופה. המקור לפתגם זה מיוחס לאריסטו (בחיבורו "המטפיסיקה"), וכדברי המשורר עמנואל הרומי (1270-אחרי 1328): "דרך המשוררים בכל האמונות" הסתמכה על אותו חכם שאמר "מיטב השיר כזבו". פתגם זה הגיע אל היהודים, ככל הנראה, בניסוחו הערבי: "היפה שבשיר רוב שקריו, והטוב שבדיבור הגוזמה שבו", ובגלגולו העברי הוא לבש את צורת הפתגם הנפוץ. בספרו "נחל קדומים" (תרי"ג), מספר י"ל דוקעס על "אריסטו ראש החכמים בארץ יון" שטבע את הפתגם הזה, ובהזדמנות זו הוא טורח ומלקט מספר רב של מקורות עבריים המביאים אותו.

מה הוא אותו כזב שירי שהפואטיקנים והמשוררים של ימי הביניים כה התהדרו בו וקשרו אותו למהותה של השירה? האימרה "מיטב השיר כזבו" פתוחה לכמה פירושים: שקר עובדתי, המוסב על תוכן השיר, וכזב מטאפורי המתייחס אל לשון השיר. בתקופתו של אבן עזרא כמעט שלא העסיקה את המשוררים המהימנות החווייתית של השיר, כפי שאנו נוטים לעסוק בה בימינו. השירה לא נמדדה על פי ערך האמת שלה, אלא על פי סגולותיה האסתטיות, שנבעו במידה רבה מאופיה הכוזב של לשונה הפיגורטיווית. המימרה "מיטב השיר כזבו" נתפשה בדרך כלל כמרמזת על חשיבותו של הממד המטאפורי של השירה. סילוף האמת על ידי המשורר כרוך בשימושו בלשון "שקרית" - שימוש בביטויים מושאלים, בניגוד לשימוש בלשון הפשט. דימויים, מטאפורות וביטויים מושאלים, המשנים, בעצם, את המשמעות, הם עיקר בשירה, ועל כן כדאי לו למשורר שיפליא לעשות בהם על מנת שייחשב שירו ראוי. מכאן קצרה היתה הדרך לתפישת השיר כתוצר מלאכותי של כשרון אמנותי, ואת תהליך כתיבתו - כמלאכת מחשבת מודעת.

ואם במלאכת מחשבת עסקינן, הרי אפשר גם לתפור או לטוות או לרקום או לארוג שיר. ובשלמה השירית המוגמרת, התפורה לעילא ולעילא, אפשר (ורצוי) להתעטף ולהתקשט. לפיכך מקדיש שמואל הנגיד (1056-993) לידיד יקר שיר (כתונת) מעשה אורג, כדי שיתקשט בו. השירה ארוגה כנפשו היפה של הידיד שהנגיד מדבר בשבחו, או כנפשו של יוצרה בשעה שהוא נזכר בנמען שאליו מיועד השיר. אכן היא קשה במיוחד לעשייה והמשורר מציב אתגר בפני המשוררים הבזים לה - אדרבה, שינסו כוחם ליצור כמותה:

לבש נא כתנת נעלית על כל / כתנת מחטבת בפסיה

ארוגה כנפשך או כמו נפשי / אשר זכרך ירבה משושיה

חדשה מחדשת ושרה על / שרד נוף ומרבדי ערשיה

כבודה כבדה בעשיתה / וכל שר אשר בז לה ינסה

ואם היא מכבדת מהללה / כמו כן מכבדת לעושה

(מתוך: "עליכם בני", שמואל הנגיד, דיואן בן תהילים, מהדורת דב ירדן, היברו יוניון קולג' פרס, ירושלים תשכ"ו)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו