בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפנים שאמריקה היתה מעדיפה להסתיר

כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר

תגובות

ריצ'רד בראוטיגן. תירגמה מאנגלית: לאה ששקו. סדרת גוונים של שחור, הוצאת גוונים, 94 עמ', 58 שקלים

אמריקה השתנתה מאוד מאז הימים ההם של 1948, כותב המספר ב"כדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר", ולקורא הישראלי, שגם הוא היה פעם נער, לא נותר אלא להניד ראשו בהסכמה. אמריקה הרי נראתה תמיד רחוקה כל כך, אי שם מעבר לים, וכל תמונה או צליל או תצלום או מלה כתובה רק המחישו זאת ביתר שאת.

אם משהו בכל זאת הצליח לקרב, היה זה כמובן הקולנוע. והאסוציאציה הראשונה העולה לאחר הנובלה הזאת, הדוחסת לתוכה עולם שלם של חוויות ורגשות באופן מעורר התפעלות, היא מן הסרט "ראסטי ג'יימס" ("Rumble Fish"), שביים פרנסיס פורד קופולה על פי ספרה של אס-אי הינטון, סופרת פופולרית לבני הנעורים, שכתבה בעיקר על המתרחש בעיר הולדתה, טולסה, אוקלהומה.

הסרט הזה נעשה ב-1983, שנה לפני מותו של בראוטיגן, שנמצא ללא רוח חיים כשלצדו בקבוק אלכוהול ואקדח, והוא בן 49. סביר להניח שהסופר, שנולד בכלל בטאקומה שבמדינת ואשינגטון ופירסם 12 ספרי פרוזה ותשעה ספרי שירה, היה סולד מן החיבור הזה בינו לבין מי שהחלה לכתוב עוד כשהיתה בת 17, אבל הקשר ביניהם קיים גם קיים. שניהם מראים, כמו רבים כמותם, את הפנים שאמריקה היתה מעדיפה להסתיר, של חיים רוויי בדידות, אלכוהול, צער והרבה כאב, של ילדות נטולת תקווה, שהזמן בה שאול והכוח איננו קיים. זו רק השגרה שדוחפת, בקושי, להמשיך הלאה.

קופולה השכיל לצלם את הסרט הזה, כמו סרט אחר המבוסס על ספרה של הינטון, "נערי הכרך" ("The outsiders"), בשחור-לבן חסר רחמים, המשמש תפאורה עלובה למצוקות היום-יום, לבלבול הגובר והולך, לדור אבוד שגיבוריו משויכים לשולי החברה על פי כל הגדרה סוציולוגית. וזה עובד, עם הוכחה ניצחת: גם אחרי שצופים בו 17 פעמים קשה להסביר מדוע דווקא הוא, יותר מהרבה סרטים אחרים העולים עליו בכמה דרגות, ממשיך לחלחל, בלי להפסיק.

בעיירה קטנה באורגון, שבה ממקם בראוטיגן את עלילת ספרו, לחיים יש צבע אחר. הגיבורים הם אותם גיבורים, אבל צעירים קצת יותר.

הוא נפתח בקיץ של 1947, שכולו שעמום אחד גדול, במקום שהוא לכאורה הפסטורלי ביותר שאפשר לבקש, בחיק הטבע הקסום, ליד אגם ומנסרה. נער צעיר מתאר את העולם הסובב אותו תיאור חסר רחמים, כפי שנדמה לפעמים שרק אנשים בגילו יכולים. הוא כותב בחדות מרשימה במה שיכול להתפרש כזיכרון של אדם מבוגר, אבל כמעין תעלול חמקמק, זה לא מוכרח להיות חד-משמעי. "הכביש המהיר נמתח בין ערים וחצה את כל המדינה, אבל אני השתמשתי רק בקילומטר אחד ממנו כחלק מאיפריית בקבוקי הבירה שלי. הקילומטר הזה היה בקצה העיירה שבה גרתי עם אמי ושתי אחיותיי בביתן בתוך מגרש מכוניות, אבל לנו לא היתה מכונית. אף פעם לא היתה לנו מכונית. היינו אורחים נטולי-אוטו של משרד הסעד. מוזר שכל האנשים האלה באו והלכו למקומות שונים ואילו אנחנו לא הלכנו לשום מקום" (עמ' 10).

למרות זאת, הוא משתדל להימנע מכל גילוי של כעס ותסכול, וגם אם הוא עושה זאת, הוא טורח מיד להתנצל ולהודות שכל כוונתו היתה להתבדח. בחצר הקדמית של הבית היו עצי אגוז. עצי תפוח ודובדבן היו בחצר האחורית, אבל הילד הזה, שהטבע הקיף אותו באשר הלך, לא תמיד ידע כיצד לנצל את ההזדמנויות הטמונות בו.

"בואו נודה: הייתי ילד שלא אהב לבצע את המטלות שלו", הוא כותב. "ניסיתי לשמור על מרחק גדול ככל האפשר ביני ובין עבודה. אני לא חושב שהייתי עצלן, מפני שעשיתי הרבה דברים אחרים, אבל הם תמיד היו דברים שרציתי לעשות, וניסיתי לא להתפשר על ערכי" (עמ' 33).

הוא יודע על מה הוא מדבר, אבל תמיד כשנראה לו שהשקט והרוגע עומדים להשתרר, המציאות טופחת על פניו, מכה כברק ומלמדת אותו דבר או שניים על האי-צדק של החיים. כשהוא כבר מצליח להתחבר עם מישהו, ילד בן 12 שלא רק היה שונה אלא גם מעין מושא להערצה - הוא היה חבר בתנועת הצופים, עבד בחלוקת עיתונים והכין את עצמו לחיים הישגיים וחיוביים - המוות בא וחוטף אותו ממנו, מותיר אותו חזק יותר, מחושל יותר, אבל עדיין בודד.

נער צעיר, רחוק מכאן, שדמותו אינה מצטיירת בבירור מול העיניים, מכין את קוראיו בקולו, הספק תמים ספק מיתמם, צעד אחר צעד, אל הנורא מכל; אל אותו יום, ב-17 בפברואר של שנת 1948; אל המטע שבו תתפרק ילדותו בדיוק כמו "הריסות רומיות עתיקות של ילדות". אבל בדרך לשם הוא משרטט בפשטות רבה את תמצית תולדות ההמבורגר בצורה מצחיקה להפליא. ואולי יש בכך כדי להמשיל את הקציצה הקטנה-הגדולה הזאת לכל הרעות החולות של התרבות שפשו בארצו-מולדתו.

רגע אחרי הצחוק המשחרר, באה ירייה שמהדהדת. והסוף הזה מאיים לקרוע את הנפש לגזרים, לקרב את הדמעות הזולגות מעצמן; הבכי הזה מבטא את הצער על אובדן מוחשי כל כך הטמון בין דפי ספר צנום, שנדמה כי נכתב בלילה אחד, ללא הפסקה; אבל יותר מכל הוא מבטא את הצער על מותו המוקדם והמיותר של ריצ'רד בראוטיגן, שנחשב בעיני רבים לאחד מחלוצי תרבות-הנגד של שנות השישים. היה מרתק לראות כיצד היה מתעד את שנות התשעים והאלפיים.

Richard Brautigan So the Wind Won't Blow it All Away \



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו