בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הריסה נאורה

סיפור שמתחיל בצנחן מאושר למרות ששתי רגליו נקטעו בטול כרם, ממשיך במג"ד החמוש בכתבי עמירה הס ונגמר בהריסה כירורגית של בית המחבל מקיבוץ מצר. אביחי בקר היה עם ההורסים

תגובות

1. הפצוע

למה זה לא מפריע לי

"תגידי, אורית", פונה גיא פרייס לפסיכולוגית של בית החולים הלל יפה בחדרה, "יכול להיות שמשהו אצלי לא בסדר? אני בסך הכל ילד בן 20, איבדתי השבוע את שתי הרגליים, למה זה לא מפריע לי? למה אני משלים עם זה?" באותה רוח, כששואלים אותו מה המצב, הוא עונה: "דבש. הגעתי למקום מגניב, ממש זולה". למרבה ההפתעה הוא גם נראה ככה, רגוע ושלו.

התקרית התרחשה ביום ראשון, 8 בדצמבר, בפאתי הכפר שוויכה שבנפת טול כרם. העיתונים דיווחו בקצרה ששני חיילים נפצעו מהתפוצצות מטען שהופעל על הג'יפ שבו נסעו: הקצין נפצע בינוני, ואילו מצבו של הנהג, ששתי רגליו נקטעו, הוגדר קשה. גיא פרייס, הדמות שמאחורי הדיווח הבנאלי, היה עד פציעתו מש"ק הקשר של הפלוגה המסייעת בגדוד 890. משפחתו מערד, האב בעל סוכנות למצברים, האם מורה; אחיו אודי בן כנען, חבר בלהקת "שבע" ("זה עם התלתלים"). פרייס התגייס לצנחנים לפני שנה ותשעה חודשים, הוא הזדהה בלב ובנפש עם כל מה שעשה ומאחוריו רשימת מבצעים ארוכה שבהם השתתף.

ביום התקרית, בשעת ערב מאוחרת, הוא נהג בג'יפ סופה ממוגן ירי שיצא מבת חפר לסיור בגזרה. מימינו ישב הסמ"פ, סגן דוד חכימיאן, ומאחור עוד שני לוחמים. "אם כבר אתם מסתובבים, כדאי שתכניסו אוכל לנגמ"ש שלנו שנמצא ליד שוויכה", אמר להם המ"פ, סרן אופיר כוכבי.

יום לפני כן, בחצות שבין שישי לשבת, בכפר עתיל שמצפון-מזרח לטול כרם, לכדו כוחות הגדוד את ראאד חראז, בן 28, פעיל הג'יהאד האיסלמי שהיה בדרכו לבצע פיגוע התאבדות בשוק של נתניה. חראז נעצר בעקבות מידע שמסר קרוב משפחה, שחשש כי ביתו יפוצץ בתגובה. חגורת הנפץ שנתפסה נוטרלה ומצב הרוח בג'יפ היה טוב, למרות התראה חמה על תוכנית להחדיר לשרון מכונית תופת, מאזדה כסופה.

השעה היתה תשע ורבע בערב כשהסיור התקרב לשוויכה, מוקד מוכר של גנבי רכב. פרייס זוכר פנס רחוב דולק, נסיעה במורד במהירות 40-30 קמ"ש, את הסמ"פ מביט במפה, ואז נשמע מתחתם פיצוץ עז. "ממערכת החשמל יצאו גצים, מכסה המנוע עף, איבדתי את הראייה", הוא משחזר. הג'יפ הזדעזע, נעטף עשן ומעוצמת הפיצוץ נתקע בתלולית ונותר נטוי על צדו. בינתיים פתחו מניחי המארב גם בירי, כשבינם לבין הג'יפ מפרידים 60 מטר בלבד. למזלם של החיילים נזרק הג'יפ נזרק לשטח מת, כך שכדורי הפלשתינאים לא פגעו.

שני החיילים שישבו מאחור פתחו את הגג והחלו להשיב אש. פרייס לא היה מסוגל לראות דבר. אינסטינקטיווית שלח יד לגשש אחר מכשיר הקשר, אבל המכשיר לא היה שם. הוא ניסה לאחוז בדיבורית של הסלולרי, אבל גם פה לא היה במה לתפוס. "לא יכולתי לזוז, הרגשתי מין שיתוק בפלג הגוף התחתון. פחד גדול תקף אותי שעכשיו יבוא מחבל, יפתח את דלת הג'יפ ויזרוק רימון פנימה או שישלוף אותי החוצה".

החשש מפני חטיפה גרם לפרייס לאזור כוחות. למרות האפלה שבה היה שרוי הוא מישש סביבו ומצא את הנשק ודרך אותו. הוא ביקש לדחוף את קנה הרובה לחרך הירי שבדופן הג'יפ, "כדי לתת צרור שידעו שאני חי". אבל הסמ"פ עצר אותו בצעקה. הוא חשש שפרייס יפגע באחד מחבריו. "כבר לא היה לי כוח להחזיק את הנשק, לא יכולתי יותר להגיב, הספקתי לנצור ואז הרובה נפל לי מהידיים. מזל שלא יריתי, כי אחר כך התברר לי שהקנה התעקם מהפיצוץ, ואילו הייתי לוחץ על ההדק, הרובה היה מתפוצץ לי בפנים".

הוא זוכר את עצמו מתמוטט, קולות הקרב נעלמים, גופו שותת דם, דממה גדולה יורדת עליו ועיניו זולגות דמעות. הוא הרגיש כאילו הוא נפרד מהעולם. "למעשה השלמתי עם עובדת מותי. הרגשתי צער שאני מסיים את חיי בפאתי טול כרם כשאני שוכב חסר אונים וישע בתוך ג'יפ הרוס. במצב שבו הייתי, הדבר היחיד שהיה חשוב לי זה לפחות לגמור בכבוד, להיות בסדר, ועד שתאבד לי ההכרה לפעול נכון מהבחינה המקצועית, לא לתת למחבלים לנצח".

לרגע מישש בידיו את רגליו ומצא מתחת לברכיים עיסה רותחת של בשר ועצמות. כשהגיע הרופא וכרך על רגליו שני חוסמי עורקים רוסיים, כשהוא מהדק את רצועות הבד בחוזקה בעזרת מקל, הבין פרייס שהלכו לו הרגליים. "בתיכון הייתי חובש מתנדב במד"א ערד ונתקלתי בכל סוגי הפציעות והטיפולים. חוסם עורקים מהסוג הזה, ידעתי מהניסיון שצברתי, פירושו קטיעה".

הוא פונה במהירות לבית החולים בחדרה, יחד עם דלי של מי קרח שבתוכו אחת הרגליים שנאספה מן הכביש, בתקווה שיהיה אפשר עוד להציל משהו. הוא הוכנס לחדר הטראומה ואיבד את ההכרה. כעבור יומיים הוא התעורר במיטה צחורה כשברקע רחש המוניטור. "אמנם המחיר שאני משלם הוא כבד, אבל אני חי, על מה יש לי להיות עצוב? מג'יפים שנפגעו הרבה פחות קשה אנשים יצאו בארונות. שנים-עשר ימים בלבד חלפו מאז המקרה, אני כבר מתקלח לבד, אני משוטט חופשי במחלקה, אני מוקף משפחה וחברים, אני משתעשע שעות עם הגיטרה, מפנקים אותי, מטפלים בי, המון קודקודים קופצים לבקר, להודות על האמת זה די כייף להרגיש שאני חשוב לאנשים רבים כל כך. איבדתי אמנם שתי רגליים, אבל ככל שזה נשמע מופרע, אני קם בבוקר עם חיוך ואומר תודה. עוד חודשיים-שלושה, כשיתאימו לי את הפרוטזות, אני רץ מרתון ומשתולל על אופנועים. רק אצא מפה אני מתכוון לקנות משהו רציני, איזו נינג'ה מגניבה עם סמ"ק גבוה שעושה הרבה רעש".

התגובה של פרייס, שהועבר לפני שבוע למחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים תל השומר, לא צריכה להפתיע. מי שחווה פציעה קרבית מכיר את האופוריה המלווה את השלב הראשון של האשפוז, שבו נהנה החייל הגיבור משפע של תשומת לב. ההתפכחות באה אחר כך, כשהפצוע נותר להיאבק לבדו במציאות החדשה. "בקושי עברו שבועיים וכבר שכחתי שהיו לי רגליים", אומר פרייס, "אם כי עוד יוצא לי, כשאני לובש מכנסיים, להתכופף רחוק אל המקום שבו היו פעם הכפות, או כשבא לי לקום מהמיטה והופ - אין רגליים. רוצה לראות?" - הוא שואל וחושף את הגדמים, שעדיין נפוחים.

2. הלכידה

העלוב הזה הוריד לנו רגליים?

פרייס שאב לא מעט עידוד מכך שחברי החוליה שפגעה בו ובחכימיאן נלכדו עוד בטרם חלפו 48 שעות מהמארב. האווירה לקראת המבצע הגדודי, שנקרא "סגירת חשבון" היתה מתוחה והמג"ד, סא"ל אמיר, זיהה את להט היצרים והקפיד להדגיש בתדריך שאת המבוקשים לכשייתפסו יש להביא אליו לג'יפ כשהם בריאים ושלמים, ומיד. "תפסנו כבר רוצחים מרושעים שעשו דברים הרבה יותר מתועבים בלי שהמקרים, חמורים ככל שיהיו, יגעו בנו אישית", הוא אומר. "הפעם הסיטואציה היתה שונה, הלוחמים שהלכו למבצע ראו את הרגליים של החבר הכי טוב שלהם מרוטשות. רגש הנקם בהחלט מובן. כיוון שחששתי מתגובת זעם, נקטתי את אמצעי הזהירות המתבקשים וכדי לא להעמיד אותם בניסיון הקפדתי ליצור הפרדה בינם לשלושת המחבלים".

חברי החוליה, עומר בסיס, עומר מג'ול וסמאר נאזק אותרו, על סמך מידע מודיעיני שהתקבל מהשב"כ, בשני בתים שכנים בכפר איכתבא, לא הרחק משוויכה. חיילי הפלוגה המסייעת הקיפו את הבתים ופתחו עליהם באש. בסיס, מתכנן הפיגוע והבכיר שבחברי החוליה, נכנע מיד כשהוא מתייפח בבכי. "זה העלוב הוריד לנו רגליים?" הגיבו החיילים בתדהמה מהולה באכזבה למראהו. שני האחרים, המתצפת ומפעיל המטען, נכנעו רק אחרי משא ומתן שנמשך שעתיים. למחרת, בעקבות החקירה, נחשפו בבור מים חרב שפתחו היה מכוסה בשלדת מכונית, מקצת אמצעי הלחימה שאגרו: כדורים, מחסניות, אפוד, טיל לאו ותיל חשמלי. כעבור שבוע התגלו במצבור נפרד גם רובה M-16 וקלצ'ניקוב ששימשו את חברי החוליה בעת שהניחו את המארב.

3. המג"ד

תמסור ד"ש לעמירה הס

"אתה יודע מה אני הכי אוהב לקרוא ב'הארץ'?", אומר לי סא"ל אמיר, "את עמירה הס. אל תיעלב. הכתבות שלה מספקות לי מודיעין שחיוני לי להערכות המצב. היא מתארת, לטוב ולרע, את התחושות של הצד הפלשתיני, דיווחים שאין לי ממקורות אחרים, על מבצעים שעשינו. החומר שלה מרתק, הוא מאפשר לי לבדוק את עצמי. כשאני קורא אצלה על הקלות שבה הפלשתינאים עוקפים את המחסומים שלנו, זה מראה לי עד כמה אנחנו לא רציניים ושחייבים לסתום את הפרצות. בכתבה שלה מסוף אוקטובר, למשל, היא מדברת על אחד, שהיא מכנה ז', חבר לשעבר בחזית העממית שבעברו ישב בכלא בישראל ועכשיו מילט את בנו לחו"ל כדי למנוע ממנו להצטרף לארגוני ההתנגדות, כי לטענתו האלימות לא משתלמת. בשבילי זה פידבק מעולה מהשטח, שמעיד שהלחץ שאנחנו מפעילים נושא פירות. מצד שני, כשהיא כותבת על תופעות שאנחנו לא בסדר, כשטנקים שמצורפים אלינו משתוללים ברחובות שלא לצורך, הדיווח מאפשר לי לטפל בנושא ולהימנע להבא מלגרום נזקים בזדון. תגיד לה שמג"ד בצנחנים, שנלחם יום יום במחבלים ושיש לו במירכאות כפולות ומכופלות דם על הידיים, מוסר לה את הערכתו הרבה", הוא מעיר ולא לגמרי ברור אם ברצינות או בציניות.

"אין לי מה לחפש בטול כרם", הוא ממשיך. "זאת עיר מגעילה, אין בה איזה מוזיאון או קבר אבות להתפלל בו, אבל כל עוד הרשות הפלשתינית לא עומדת בהתחייבויות שלה אז אנחנו נעשה בה את העבודה", אומר המג"ד. ביחסו למחבלים הוא חד משמעי, לחלוטין לא פוליטיקלי-קורקט: "סכין בין השיניים, עד הסוף. הוא צריך למות במקום, כדור בראש". לעומת זאת, ביחסו אל אזרחים "אני משתדל להיות הומני ומתחשב. לא כל דבר אני יודע, יש תופעות שמתבררות לי בדיעבד, אבל כשמתגלים חריגים בגדוד אני מתייחס אליהם במלוא החומרה".

דוגמה? "כשחייל פרץ לחנות ולקח טלפונים סלולריים, העברנו את העניין ישר לחקירת מצ"ח. החייל הזה כבר לא בגדוד".

"סבלנות, התמדה ולעתים כדור בין העיניים", זאת הסיסמה הלקוחה ממסורת המרינס שבה בחר מג"ד 890 לקדם את הבאים למשרדו במחנה, שתי אצבעות מטול כרם. "למה הכוונה? שבשביל לנצח את הטרור צריך הרבה אורך רוח וכשכבר יורים - זה חייב להיות מדויק", מסביר המג"ד. הוא מנהל עם הגדוד כבר יותר משנה לחימה רצופה, שתחילתה בגזרת בית לחם. בתפקידו הקודם, עוד לפני היציאה מלבנון, הוא פיקד על סיירת הצנחנים, תפקיד שאליו הוזעק אחרי שנהרג מפקדה, רס"ן איתן בלחסן.

הוא יליד 69', החניך המצטיין של הפנימייה הצבאית בחיפה, תושב כפר סבא, נשוי לגלית ואב לשניים. מאחוריו ארבע שנים שבהן התפנה ללימוד משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ומשום כך הוא נחשב מפקד גדוד מבוגר. את הפיגוע בצומת בית ליד, בינואר 95', הוא מגדיר אירוע מעצב, בעל השפעה מכרעת על אמונתו בצדקת הדרך. הוא שירת אז במחנה בקרבת מקום, שמע את הפיצוצים ונזעק למקום. "ראיתי בחיי הרבה בחורים מרוסקים עד שנעשיתי חסין מפני זה ואולי אדיש משהו, אבל חיילות? הזוועה שהתגלתה לעיני שם, בשבילי זה היה יותר מדי".

4. ההריסה10

דקות לאסוף את החפצים

השכם בבוקר יום חמישי שעבר הוביל סא"ל אמיר מבצע לפיצוץ הבית שבו מתגוררת משפחתו של סירחאן סירחאן ממחנה הפליטים טול כרם, הפלשתינאי שחשוד כי ב-10 בנובמבר רצח חמישה אזרחים בקיבוץ מצר ומאז נעלם. את המפעיל שלו, מוחמד נייפע המכונה "אבו רביע", תפסו חיילי הקומנדו הימי בשוויכה עוד בטרם מלאו ארבעה ימים אחרי התקיפה במצר.

"עד עכשיו לא נגענו בדירה של סירחאן", מסביר המג"ד לפני היציאה, "בגלל שהיא ממוקמת בקומה השלישית והתעורר חשש שאם נפוצץ אותה ייפגעו הקומות שמתחתיה והבתים הצמודים. החלטנו על פיצוץ מבוקר ומיקרוסקופי, שתכליתו לגרום לתקרה של הקומה המסוימת בלבד לקרוס פנימה, בלי להזיק לחפים מפשע. כדי לעשות עבודה כירורגית הבאנו לכאן את 'יפתח', יחידה מיוחדת של חיל ההנדסה. על מנת להוציא מבצע מושלם אנחנו בפירוש מסכנים את כוחותינו, שצריכים לשהות בשטח זמן ממושך יותר. אני לא חושב שקיים איזשהו צבא בעולם שהיה מקפיד כמונו עם הבית הזה. המאמץ שאנחנו עושים לפוצץ את הקומה הרלוונטית בלבד, למרות שבשאר הקומות גרים בני אותה חמולה של הרוצח, הוא לא מובן מאליו. במקומות ובזמנים אחרים היו גומרים את העסק בלי לדקדק יתר על המידה".

במחנה הפליטים הצפוף מתגוררים, על פי האומדנים הגסים, 14-12 אלף תושבים. כדי להקל על ההתמצאות בסמטאות הצרות ולשוות להן מראית עין של שגרה נורמלית, נתן צה"ל לצירים המרכזיים שבו שמות תל אביביים מובהקים: אלנבי, דיזנגוף, קינג ג'ורג' ויפו. על פי המג"ד פועלות במחנה, המשמש גם תחנת ביניים בנתיב שבין שכם לאזור השרון, "שש-שבע חוליות חמושות רצחניות מאוד, יורשיו ותלמידיו של ראאד כרמי שנהרג בתחילת השנה בפתח ביתו בטול כרם מהתפוצצות מטען".

הכוחות הרבים שהשתתפו במבצע "בית משותף" יצאו ליעד בחצות בליווי טנקים ומסוק קרב, והתפרסו מסביב למחנה הפליטים. לקראת השעה שתיים הגיעה הפלוגה המסייעת בפיקוד כוכבי למרגלות היעד, מבנה 404 א'. החיילים טיפסו לקומה השלישית, פרצו פנימה ושלפו מבין השמיכות את האב, האם וחמשת ילדיהם. סירחאן סירחאן, כצפוי, לא נמצא בחדרו. בני המשפחה, למעט האב, נלקחו לדירה שאליה הובלו גם כל השכנים, להרחיקם ממוקד הפיצוץ המתוכנן.

בעבר התנהלו אירועים מסוג זה בצורה שונה. אמנם כלפי חוץ עמדת הצבא לא השתנתה, אבל רעש, מהומה ואלימות היו בדרך כלל חלק בלתי נפרד מהטקס, פה מהלומת קת לטלוויזיה, שם דחיקת מרפק לצלעות. הקודים המחייבים השתנו מקצה לקצה, התפרצות הרגשות תועלה למקצוענות טכנוקרטית, אבל התוצאה היא עדיין אותה תוצאה. עם כל הרצון הטוב, את בכי התינוקות שהוצאו מבין השמיכות אל הלילה הקר לעולם אי אפשר למנוע.

אביו של סירחאן ניצב בחזית הבית והחליף דברים עם מפקד חטיבת אפרים, אל"מ דוד, שנעזר במתורגמן לערבית. זר שהיה מזדמן לסמטה ומאזין לשיחה שהתנהלה בניחותא ובאיפוק היה מתקשה להאמין כי מדובר ביריבים.

"איפה סירחאן?"

"כבר חודש וחצי הוא לא היה בבית והוא גם לא צלצל".

"לאן הוא הלך?"

"אין לי מושג".

"אתה יודע מה עשה הבן שלך?"

"שמעתי על זה בחדשות וקשה לי לעכל את הידיעה. אף פעם לא היה לו נשק, הוא סטודנט באוניברסיטה, הוא לא שייך לאף ארגון, האם זה ודאי שהוא זה שהרג? אני לא מאמין. אני מגנה את כל הפיגועים, הישראלים והפלשתינאים שניהם עמים משוגעים. במקום שיחיו יחד בשלום הם רוצחים זה את זה בלי סיבה".

לאחר שהושלמו הבדיקות והבית זוהה בוודאות כביתו של סירחאן, התבקש האב לשוב לדירה, שהתגלתה כמרווחת ומצוידת היטב. בחדר הילדות היו פזורים דובוני צעצוע לרוב, בסלון תמונות של שהידים ותבליט של אל-קודס עיר הקודש, בחדר של הבן הנעדר, מחשב.

"יש לך צילום של סירחאן?" שאל המח"ט.

"לא", ענה האב.

המשפט הבא כבר נחת על נוראן סירחאן כרעם. על פי האופן שבו התנהל המשא ומתן עד אז הוא לא תיאר לעצמו מה מטרת הביקור הלילי. "תגיד לו", ביקש המח"ט מהמתורגמן ברכות, "שיש לו עשר דקות לאסוף את כל החפצים שבשבילו הם יקרי ערך. אם יש להם כסף וזהב, שיקחו גם אותם".

"למה?"

"תסביר לו שאנחנו הולכים להרוס את הבית הזה".

זעקת שבר נשמעה, הנידון כרע ארצה וייבב. כשהתעשת מההלם הוא ביקש לשתות, אחר כך שאל אם אפשר שאשתו סועאד תבוא לעזור לו להוציא את הציוד. בעוד חיילי ההנדסה מטפסים במדרגות נושאים חומרי נפץ, הצילו ההורים מתוך הארונות תחילה את אלבומי התמונות ואחר כך בתרמילים מכל הבא ליד. הזמן הקצוב הלך ואזל. בעוד הוא אורז, הקודחים כבר החלו להלום בקירות כדי להחדיר את אצבעות הדינמיט. כדי להישאר שווה נפש לנוכח המחזה היו נחוצים עצבים של ברזל.

שיחת טלפון ליועץ המשפטי של פיקוד מרכז סיפקה את ההכשר החוקי למעשה. צוות תיעוד של צה"ל מיחידת "עמית", שהוקמה לפני שנה כדי להתגבר על כשלונות ההסברה הישראלית, הנציח את הפעולה שלב אחר שלב, כדי להציג הוכחות שהכל התנהל ללא דופי. בטרם פונה התבקש האב להתייצב מול מצלמת הווידיאו ולאשר שבבית האמור גר בנו סירחאן סירחאן, שאיפשרו לו להוציא את כל מה שחשב לנחוץ ושנהגו בו כראוי. אחר כך הוא הועבר לרכב שהמתין ברחבה הצרה שבקדמת הבית, עיניו כוסו בבד שחור והוא נלקח לחקירה.

שעתיים וחצי אחר כך, בתום הספירה לאחור, פוצצה הקומה השלישית בלי שנגרם לסביבתה נזק כלשהו. בקשר נמסר הדיווח: "הקומה הרלוונטית אינה שמישה יותר, שאר הקומות שלמות". בכל משך המבצע שמר מחנה הפליטים על שקט מוחלט, התחזיות על גילויי התנגדות, ולו אף סמלית, התבדו.

"אני לא יודע אם הרחקנו או קירבנו את השקט באזור", סיכם סא"ל אמיר את הלילה הארוך. "אני חושב שעל אף חוסר הנעימות והמחזות הקשים - הרי את סירחאן עצמו לא ראינו לנגד עינינו אלא את הוריו - העברנו מסר חד משמעי לאוכלוסייה, שעיקרו שכל מי שעוסק בטרור, הוא ובני משפחה מקרבה ראשונה ישלמו מחיר כבד. למדיניות הזאת יש אפקט מצטבר, מתרבים המקרים שאבות מסגירים את בניהם. לטווח הקצר זהו אמצעי יעיל שמוכיח את עצמו, לטווח הארוך - הנושא מורכב, אני לא מוסמך לתת לך תשובה. לגבי העתיד אין לי שום מושג מה יהיה. פסימי אני לא". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו