בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרכנו

רק נהגים ספורים טורחים להיכנס לכביש חוצה ישראל השומם, שנהפך החודש לכביש אגרה. לערן בנימיני, הלוחם הראשי נגד הכביש, לא נותר אלא לשחזר בעצב איך הובסו המתנגדים הצודקים בידי כוחות עדיפים ומתוחכמים בהרבה. ובאיזה מחיר

2תגובות

אחרי דקות ארוכות של המתנה, הופיעה במרחק נקודה לבנה זעירה. אט אט היא גדלה. כשהתקרבה אפשר היה להבחין שזוהי מכונית פז'ו 306. היא חלפה על פנינו במהירות בדרכה צפונה. מקץ הפוגה נוספת הגיעה מכונית שנייה, טויוטה כחולה, הפעם מכיוון צפון, וסיפקה את ההוכחה הסופית: יש חיים על כביש חוצה ישראל. אנחנו לא לבד על מדבר האספלט העצום.

ביום רביעי שעבר, קצת לפני שתים-עשרה בצהריים, בחרו לנסוע על הכביש, ארבעה נתיבים רוחבו, כ-31 קילומטר אורכו (בינתיים), לפחות שני נהגים, אבל בהחלט לא הרבה יותר מזה. "אנחנו יודעים שנוסעים מעט אנשים", אומר אריה שבתאי, דובר חברת "כביש חוצה ישראל". "בסך הכל אנחנו לא מופתעים, כי בשלב הזה מדובר בכביש חלקי ולא משמעותי".

"זה כבר מזמן לא פיל לבן, זו ממותה", מתריסים כמה מאלה שנאבקו בשנים האחרונות נגד סלילת הכביש, התרסה שאין בה אפילו שמץ של שביעות רצון. את הנעשה, הם יודעים, אין להשיב.

הקטע הראשון בכביש חוצה ישראל נפתח לתנועה בתחילת אוגוסט 2002 וכיום הוא פתוח לתנועה בין מחלף בן שמן לצומת אייל. מתחילת ינואר השנה הנסיעה בכביש כרוכה בתשלום. אלא שהנהגים הישראלים הסתדרו בלעדיו גם בחמשת חודשי החינם שלו. עכשיו בטח שאין להם סיבה להיכנס אליו.

המאבק הוכרע בראשיתו

כשערן בנימיני משקיף על הכביש השומם, הוא לא יודע אם לצחוק או לבכות. בשש השנים האחרונות השקיע הרבה מזמנו למאבק בסלילת חוצה ישראל. גייס פעילים, ערך חוגי בית, ספג מכות משוטרים יותר מפעם אחת, למד להכיר מבפנים את חדרי המעצר בתחנות המשטרה השונות במזרח גוש דן. עכשיו, כשלפחות חלקו המרכזי של הכביש (90 הקילומטרים בין גדרה לחדרה) הוא עובדה מוגמרת, מתפנה בנימיני ללקק את הפצעים ולנסות להבין איך ייתכן שהמאבק הזה - שלטעמו צדקתו זועקת לשמים - לא הצליח.

בנימיני, בן 37, גר עם אשתו בדירת שיכון צנועה ברמת גן ונוסע באופניים ובתחבורה ציבורית. עניין של דוגמה אישית ושל תקציב: אשתו, המפרנסת העיקרית במשפחה, מרפאה בעיסוק; הוא מייעץ לתיכון "מבואות הנגב", שמבקש לעבור הסבה לבית ספר סביבתי. בנימיני עשה תואר ראשון בטכניון, ורשום במסלול לדוקטורט בפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת בר אילן, "אבל אני לא מספיק לעשות כלום בקשר לזה".

לפני שש שנים חזר בנימיני לישראל אחרי שהות של כמה שנים באנגליה, שם למד משחק והצטרף לראשונה למאבק סביבתי, נגד סלילת אוטוסטרדת M11 שמובילה לצפון המדינה. כשנחת בישראל, עבר במקרה ליד יער בן שמן וראה פעילים של החברה להגנת הטבע מפגינים נגד הסבת הצומת למחלף רב זרועות. "הבנתי שגם לנו יש M11 משלנו, ומיד ידעתי שצריך לעשות משהו בעניין".

בתחילה חשב לחבור לאנשי החברה להגנת הטבע, ואף ניגש למשרדי החברה לשאול אם נחוצים מתנדבים, אבל עד מהרה הבין שתהום מפרידה בין אנשי החברה לבין האופן שבו הוא תופש את המושג "ירוק". בנימיני אינו עוד חובב טיולים שמעדיף את רווחתם של חרקים ופרחים על חשבון זו של בני האדם. להיפך, הוא מצהיר בגאווה ש"אני לא אוהב לטייל, תמיד הייתי מהילדים שמנסים להתחמק מהטיול השנתי, חיפושיות ואבקנים אף פעם לא דיברו אלי. גורלם של הצבים הוא הסיבה האחרונה לכך שכביש חוצה ישראל הוא אסון. הבעיה היא, שככה בדיוק נתפש המאבק על הכביש: כאילו יש פה ויכוח בין אנשים נפלאים שדואגים לאיכות החיים של האזרחים, לבין חבורה של ירוקים מתנשאים שעושים לובינג לאינטרסים של הצבים והרקפות".

על פי התפישה של בנימיני, אי אפשר לעשות הפרדה בין כלכלה, שוויון חברתי ואקולוגיה. זמן קצר אחרי שנחת בישראל הקים את עמותת "מגמה ירוקה". 3,000 חברים רשומים בה היום, מתוכם, אומר בנימיני, כ-700 משתתפים בפעילויות שטח. חמש שנים אחרי ההקמה, הוויכוח על השם עדיין ניטש: כמה מהפעילים טוענים שהנוכחות של המלה "ירוקה" מקבעת אותם בתודעה הישראלית כעוד קבוצה של חברי "כת הטבע". בנימיני מודע לבעייתיות, אבל מתעקש: "אני אוהב ללכת עם הראש בקיר. במקום להחליף את השם, צריך להרחיב את משמעות המושג ירוק בשיח הישראלי. בסוף נצליח".

הבלבול המושגי הזה, מניח בנימיני, תרם להכרעת המאבק על כביש חוצה ישראל כבר בראשיתו. "בשלבים הראשונים של המאבק החברה להגנת הטבע היתה הגורם העיקרי בזירה שהשמיע את קולם של המתנגדים. מעצם הגדרתה של החברה הם לא התעסקו בענייני תחבורה וכלכלה, הרי המנדט שלהם זה טבע. הוויכוחים היו למעשה על התוואי של הכביש, לא על עצם נחיצותו, איפה הוא יפגע יותר בבעלי החיים ובנוף ואיפה פחות. לקמפיין של החברה קראו אז 'שהנוף לא יחלוף', אבל בציבור זה נתפש כחבורה של עשירים שאוהבים טיולים ודואגים לתחביב שלהם. רק בשלב מאוחר יותר התחילו בחברה להגנת הטבע לבדוק את העניין לעומק וגילו שכל התפישה התחבורתית בארץ מפגרת, ושזהו נושא בעל היבטים הרבה יותר רחבים".

להיעצר כדי לעצור

כשבנימיני וחבריו הצטרפו למאבק, הוא נזכר, היה קשה להם להיחלץ מהדימוי הציבורי של הירוקים. "נפגשנו עם שורה ארוכה של מומחי תחבורה, ולהפתעתנו התברר שרבים מהם לא תומכים בכביש הזה, אבל ברגע שאתה מתחיל לטעון טיעונים תחבורתיים זו בעיה, כי אומרים לך, מי אתה שתדבר על תחבורה ופיתוח, אתה הרי ירוק. אנשי הכביש, במהלך מבריק, הצליחו לדחוף אותנו לנישה של אוהבי חרציות. בכל פעם שעליתי לשידור ברדיו והתחלתי לדבר על חלוקת משאבים נכונה ואיך צריך לענות על הצרכים האמיתיים של הפריפריה, הדובר מטעמם היה אומר 'אבל מה אתם רוצים, העברנו את הפקעות', ובזה הדיון היה מסתיים".

מעמדתו כמנוצח, בנימיני מלא הערכה ליריב. "היה להם עוד מהלך הסברתי מבריק: הם יצרו בשלב מוקדם מאוד של הוויכוח את התחושה שהכביש כבר קיים, שהסלילה מתבצעת, שכבר הגענו למצב בלתי הפיך. עוד לפני שהתחילו לסלול מטר אחד, אנשים היו מתקשרים אלי ואומרים לי 'הכל אבוד, ראינו את הדחפורים של חוצה ישראל כבר עובדים', ואלה היו כלים שבכלל לא היו קשורים לעניין. יש לי מפות שהם הפיצו ב-96', כשהכביש רק היה בתכנון, שבהן התוואי שלו כבר מסומן כאילו הוא שם, עובדה קיימת. התוצאה היתה שרבים מהמתנגדים לכביש חשבו שחבל לבזבז אנרגיה על המאבק, ממילא הסיפור גמור".

בעוד ההמונים ממאנים להפשיל שרוולים, עשרות פעילים ירוקים הלכו והקצינו את דרכי המאבק. בשלבים הראשונים של הסלילה, כשמפעילי הבולדוזרים רק התחילו ליישר את השטח באזור יער בן שמן, הם מצאו מדי בוקר מתחת לשרשראות את בנימיני וחבריו: "היינו עושים תורנות מעצרים. קראנו לזה 'להיעצר כדי לעצור'. היתה לנו רשימה של יותר ממאה אנשים, בהם פרופסורים, רבנים, מורים, וגילינו שאם מתכננים את העניין מראש זה לא כל כך נורא להיעצר. כשאתה נעצר לכמה שעות, הדבר הכי גרוע מבחינת אדם עובד מהיישוב זה שמשתבש לו סדר היום. ברגע שאתה יודע מראש אתה מפנה את הזמן, והכל יותר פשוט.

"שני אנשים מהרשימה היו באים בכל יום לאתר מוקדם בבוקר, או אפילו לנים בו בלילה באוהל, ועולים על הדחפורים, נקשרים אליהם או פשוט נשכבים על הרצפה לפני הגלגלים. פעילים אחרים היו באים עם מצלמות כדי לתעד ולהרתיע מפני שימוש באלימות. הסוללים היו מתקשרים למשטרה, השוטרים היו מפנים אותנו לתחנה הקרובה ואנחנו היינו מוציאים הודעה לעיתונות, וככה הצלחנו לשמור על איזשהו מומנטום תקשורתי".

לכמה זמן הייתם נעצרים?

"בדרך כלל לכמה שעות. זה כבר הפך לריטואל. היו נותנים לנו להתייבש קצת בחוץ, אחר כך מחתימים אותנו על טפסים, עושים לנו נו-נו-נו ושולחים הביתה. אותי השוטרים הזהירו בטעות שלא אעלה אף פעם על כביש חוצה שומרון. באותה הזדמנות גם למדנו משהו על ההבדלים בין השוטרים. בראש העין, למשל, הם רגועים, אין שם כמעט בעיות, היו מאוד נחמדים אלינו. בלוד הם עצבנים, כל היום יש להם סוחרי סמים על הראש, רק אנחנו חסרים להם. כשהתבצרנו על העצים ביער קולה (שחלקו גולח כדי לפנות דרך לכביש), הם הורידו אותנו בכוח וחטפנו מכות שחבל על הזמן. אגב, מי שהיה אז מפכ"ל המשטרה, יהודה וילק, מונה בינתיים למנכ"ל 'דרך ארץ', החברה המבצעת. זה הדהים אותנו. תחושת המכות שקיבלנו עוד בוערת בגוף, הפצעים עוד לא הגלידו, לפחות היה מחכה שנוריד את הפלסטרים".

חלש מול חזק

בין טיפוס על עצים להתגוללות בעפר הדחפורים, בנימיני לא הפסיק ללמוד. "בהדרגה התחלנו לבדוק אספקטים אחרים של הכביש", הוא אומר. "זה לא היה קל. פעילים ותיקים של איכות סביבה רתחו עלינו, טענו שאסור לנו להתעסק בעניינים כמו תקציב המדינה. גם ב'מגמה ירוקה' היו פעילים, בעיקר בעלי דעות ימניות, שלא מצא חן בעיניהם שיתוף הפעולה שלנו עם האזרחים הערבים, ועוד בעניין רגיש כמו קרקעות. הם טענו שאנחנו 'לא פוליטיים', אז מה פתאום מתעסקים בזה. בתהליך כואב וממושך גילינו שאי אפשר להפריד בין הדברים. אני עברתי תהליך לא קל גם ברמה האישית. פתאום עלתה על פני השטח הזהות המזרחית שלי, פתאום התחדדה התחושה של חלש מול חזק".

העמקת שיתוף הפעולה עם פעילים חברתיים היתה הצעד המתבקש הבא: "באנו לארגונים החברתיים והראינו להם שמשקיעים פה הון עתק שיכול להגיע למקומות אחרים. הרי בירוחם ובנתיבות יש 20%-10% בעלות על רכב פרטי, אז מה מבלבלים את המוח על חיבור המרכז לפריפריה. חוץ מזה, בינתיים סוללים רק את הקטע המרכזי של הכביש, לא גליל ולא נגב, במקום להשקיע את הכסף בתשתית רכבות שבאמת תחבר את הפריפריה לגוש דן. חלקם התייחסו אלינו בחשדנות, אמרו לנו דברים כמו 'אתם אשכנזים מסריחים שבאים אלינו רק כשאתם צריכים אותנו'. אפילו כשאני באתי לפגישות היו אומרים לי את זה (בנימיני ממוצא תימני), וזה היה מתסכל מאוד, אבל באיזשהו מקום בפנים הרגשנו שיש משהו בטענות האלה. הבנו שאנחנו צריכים להצטרף לפעילויות שלהם, וככה יצא שחברנו למאבק של ארגוני הנכים, שבאותו זמן שבתו מול משרד האוצר".

שיתוף הפעולה עם הנכים סייע לבנימיני לעמוד מקרוב על הקלות שבה סכומי עתק עוברים מהכיס הציבורי אל הפרטי: "יש אנשים טובים בתוך האוצר ובמשרדים אחרים, שמעדכנים אותנו מבפנים במה שקורה. בזמן ששביתת הנכים היתה בשיאה, ישבו בלונדון נציגי המדינה וחברת 'דרך ארץ', שסוללת את הכביש, למשא ומתן על התנאים. באחד הלילות התקשר יהודה רווה, עורך הדין של החברה, לשר האוצר בייגה שוחט, והודיע לו שלא יהיה חוזה אם המדינה לא תעניק לחברה הטבת מס נוספת בשווי 200 מיליון דולר. עד הבוקר הם קיבלו תשובה חיובית. 200 מיליון דולר! העברנו את המידע הזה לנכים שישבו איתנו באוהל, והם השתגעו לגמרי. חודשים הם יושבים שם בקור כמו כלבים ובאוצר נשבעים להם שאי אפשר לגרד מהתקציב אפילו שקל, ופתאום 200 מיליון דולר עפים להם מעל הראש לידיים של חברה פרטית".

את הפרטים הללו פירסמה אז חנה קים ב"הארץ". השר שוחט התבקש להגיב, ואמר לקים: "זה נכון שהתקשרו איתי בעניין הזה, אבל לא היה משהו שלא כדין. נציב מס הכנסה אמר לי שצריך לעשות את זה, ואני פועל לפי מה שהעובדים שלי אומרים".

מלבד החבירה לארגונים החברתיים, בנימיני ניסה לרתום למאבק את תושבי היישובים הקרובים לתוואי המיועד של הכביש. בין היתר, ערך חוגי בית בשוהם ובראש העין. קשה היה להחמיץ את ההבדלים: "בראש העין ישבתי עם ציונה לוי משכונת רמב"ם, שכונה של אנשים קשי יום שהכביש עובר להם ממש מול העיניים. באותו זמן היא גם כיכבה בכתבה ששודרה ב'אולפן שישי' והיתה דומיננטית מאוד במאבק. דיברתי איתה על כל הדברים שלמדתי בקורסים בארצות הברית: שצריך לחלק פליירים, לתלות לוחות מודעות, לשווק את המפגש. היא אמרה 'אל תדאג, אני אעשה ג'חנון, יהיה בסדר'.

"הגעתי מלא חשש, ואני רואה שהבית מפוצץ באנשים. כולם התעניינו, רצו להירתם למאבק, והיא לא עשתה כלום, בסך הכל דיברה עם כמה חברות שלה. היו למפגש הזה תוצאות מדהימות, התארגנו שם הפגנות של זקנות תימניות שחסמו את המשאיות בגופן, השוטרים לא העזו לגעת בהן כי הם בעצמם מאותה שכונה, המפגינות היו הסבתות שלהם או של החברים שלהם. הם ממש התחננו שהן יזוזו".

בשוהם זה נראה אחרת: "קבענו לעשות מפגש אצל בחור משכיל, מבין עניין, שיש לו בית יפה. הוא עבד לפי הספר: חילק פליירים בכל תיבות הדואר, פירסם את הפגישה אפילו בטלוויזיה הקהילתית, תלה מודעה בסופרמרקט, מה לא. כשהגעתי הכיבוד כבר היה מסודר, הוא ואשתו ואני מחכים, ואף אחד לא בא. אחרי חצי שעה נכנס סוף סוף מישהו התנפלנו עליו בחיבוקים ונשיקות. מכיוון שאני רגיל מהתקופה שהייתי שחקן בתיאטרון פרינג' באנגליה שלפעמים יש יותר שחקנים מצופים, לא ויתרתי ועשיתי לו את כל ההצגה, אבל אף אחד לא ישכנע אותי שזה לא סימפטום של חברה תלויית רכב פרטי שבה האלמנט הקהילתי מתפורר".

בעלי מניה בבנק

לצד הפעילות בשטח, חברו הירוקים לכמה חברי כנסת וניסו לשנות את רוע הגזירה גם באמצעים פרלמנטריים. הקואליציה שהתייצבה לצידם היתה מגוונת: בין המתנגדים הבולטים לכביש אפשר למצוא את ח"כי מרצ, כענת מאור (שבזמנו הצביעה בעד והתחרטה) ומוסי רז, ואת השר לביטחון פנים עוזי לנדאו, איש הליכוד ומומחה לתחבורה בהשכלתו. בנימיני: "קבוצה של ח"כים התארגנה להגיש הצעת חוק להקפאת הכביש. עוזי לנדאו ריכז את העניין, ובראש המתנגדים לנו עמד מאיר שטרית, שהיה לו כוח עצום בתור יו"ר הקואליציה ובנוסף לכך הוא פרלמנטר מבריק. בערך רבע שעה לפני ההצבעה עוזי לנדאו אמר לנו שהוטלה משמעת קואליציונית על ההצבעה, כך שאין לנו סיכוי להעביר אותה.

"כשישבנו עם שטרית והראינו לו נתונים, הוא חזר שוב ושוב על המנטרה 'אני מאמין בכביש'. אחר כך גילינו שאשתו, רותי, אחראית על יחסי הציבור של 'דרך ארץ'. פה גם היה אחד הכישלונות התקשורתיים הגדולים שלנו. כמה פעילים החליטו להוציא את התסכול שלהם, ולמרות ההתנגדות שלי נסעו ליבנה והדביקו מול הבית של שטרית פוסטרים עם הסיסמה 'על איזה כביש עובדת אשתו של מאיר שטרית'. הוא יצא בבוקר, ראה את השלטים וישר עלה לשידור ברדיו והתפוצץ עלינו. הוא גם ידע לבחור את הבמה, אצל שלי יחימוביץ, שבצדק הגנה על כבוד הנשים. מיד הנושא הפך להיות כמה אנחנו מגעילים, והוויכוח על הכביש נשכח לגמרי".

כעבור זמן, כשכיהן כשר האוצר, דאג מאיר שטרית להרחיב את התחייבויות המדינה לחברת "דרך ארץ" ("הארץ", 8.6.99). השבוע, כשהתבקשה לספק נתונים על התנועה בכביש, הפנתה חברת "דרך ארץ" את המבקש למשרד יחסי הציבור של רותי שטרית.

היעד הבא של בנימיני וחבריו היו הגופים שהזרימו את המימון לפרויקט הענק, ובראשם בנק הפועלים. יום אחד ראו בעיתון מודעה על כנס בעלי מניות של הבנק. זו היתה תחילתה של הרפתקה מופלאה: "התארגנו עשרה חבר'ה וקנינו מניות, אחת לכל אחד. בהתחלה לא רצו לתת לנו להיכנס לכנס, ואז שלפנו בגאווה את האישור שקנינו מניה של הבנק. עלינו למעלה למשרדים, נכנסנו לחדר הישיבות ומצאנו את עצמנו מוקפים באנשים שהכרנו רק מהמוספים של 'גלובס'. אני ישבתי בין עמירם סיוון לשלמה נחמה.

"כל אחד מאיתנו קם בתורו ונתן נאום על כביש חוצה ישראל, זה היה פיליבסטר. הרי שעת עבודה של כל אחד מהם שווה יותר מהמשכורת החודשית שלנו. הם היו מאוד מנומסים, התייחסו אלינו יפה ובסבלנות, אבל ראו עליהם שהם מזועזעים מעצם העובדה שנכנסנו. יש נוהל כזה שכל אחד אומר כמה מניות הוא מחזיק, היו שם כאלה שהצהירו על 700 אלף, ואנחנו אומרים 'אחת'. מעבר לסיטואציה המגוחכת, אני חושב שהצלחנו לטלטל אצלם משהו, כי העלינו את העניין המוסרי לסדר היום. הם רגילים לזה שאפשר לעשות מה שרוצים ואחר כך לכפר על זה בתרומות וצדקה, ואנחנו דיברנו על הפשע החברתי והכלכלי שכרוך בסלילת הכביש הזה.

"בין העניינים על סדר היום, אגב, היה אישור לרכישת מכונית חדשה למנכ"ל, ואני ביקשתי את רשות הדיבור והתנגדתי. דיברתי על הנזק הסביבתי שנגרם על ידי מכוניות, ואמרתי שאני חושב שהמנכ"ל צריך לשמש דוגמה ולנסוע באופניים. כדי להראות שאני מוכן ללכת לקראתו, הבעתי את הסכמתי שהבנק יקנה לו אפילו זוג עם 18 מהלכים".

למחרת דיווחו כמה עיתונים על "ניסיון השתלטות של ירוקים על בנק הפועלים".

סוכן כפול בארגון

בעודם מגבירים את שיטוטיהם במסדרונות ההון והשלטון, המשיכה להתפתח מערכת היחסים המורכבת בין אנשי "מגמה ירוקה" לחוק ונציגיו. כשהושלמו ההכנות לאירוע ההשקה של מחלף קסם, מהמחלפים הגדולים בעולם, בא בנימיני לאתר הטקס באישון לילה מלווה בחבר וביחד "החרימו" את מאות הדגלונים - של המדינה ושל החברה הסוללת - שהעניקו למקום צביון חגיגי. זמן קצר אחר כך הוא הבין שלשורות הארגון שלו הוחדר סוכן כפול.

"היה לנו קשר עם קצין מודיעין", מספר בנימיני. "שמו היה ישראל, הוא היה חביב מאוד ואמר לנו באופן גלוי, 'אני לא רוצה שתיפגעו, אתם חבר'ה טובים, הבעיה האמיתית שלנו היא עם הערבים'. הוא התכוון לערבים הישראלים ששיתפו איתנו פעולה, כי היישובים שלהם הכי נפגעו מהכביש. כמובן שלא הסכמנו איתו בנקודה הזאת ולא נתנו לו לתקוע טריז בינינו לערבים, אבל הודענו לו מראש על פעולות והפגנות.

"יום אחד הצטרף לפעולות שלנו בחור חדש, ישר הרחנו שהוא לא איש סביבה. היה לו שיער גזור, לבוש מטופח, לא יחפן כמונו. התלהבנו ממנו, כי היה לו אוטו. הוא היה בא לפעולות, אבל נזהר מלעשות דברים לא חוקיים. כשהיינו יוצאים 'לקטוף פטריות' - להוריד את מוטות הסימון שהם היו תוקעים אחרי הרבה מדידות - הוא נשאר בצד. התחלתי לחשוד, ואז עשיתי להם תרגיל והודעתי רק לישראל על הפגנה. הסמוי הופיע, והתחיל לגמגם הסברים שהוא עבר שם לגמרי במקרה. אני חושב שהם לקחו אותנו הרבה יותר מדי ברצינות. אחרי הכל, אנחנו אנשים לא מזיקים עם כוונות טובות". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו