בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך אומרים שואה בערבית

קבוצה של אנשי ציבור ערבים ישראלים עומדת לצאת לביקור באושוויץ במסגרת יוזמה להעמקת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל. התוכנית, במיוחד בעיצומו של העימות הלאומי, מעוררת ביקורת פנימית על התרפסות וכניעה לתעמולה הישראלית. האם החלש צריך להכיר בקורבנו של החזק?

תגובות

קל לשכוח, אבל יאסר ערפאת לא היה אהוד במיוחד בישראל גם לפני פרוץ האינתיפאדה הנוכחית. באופן מוזר, אחד הרגעים שבהם ספג ביקורת ארסית במיוחד היה דווקא זה שבו ביקש להפגין הזדהות עם העם היהודי בנקודה הכואבת ביותר שלו - השואה. זה קרה בינואר 98', אז הוזמן ערפאת, תחת לחץ של הממשל האמריקאי, לביקור במוזיאון השואה בוושינגטון.

מליאת הכנסת סערה. ח"כ שמואל הלפרט מיהדות התורה הגדיר את ההזמנה כ"חילול זכר הנרצחים בשואה, רמיסת הכבוד היהודי והתעללות בשרידי הניצולים שנותרו לפליטה". רחבעם זאבי המנוח תקף את נציגי המוזיאונים בקיבוצים יד מרדכי ולוחמי הגטאות, שהזמינו אף הם את ערפאת. הוא כינה אותם "יהודים שפופים שהתרפסו בפני הנבל הזה", ושלף את חלקו במלחמות ישראל: "אני הגנתי בגופי על יד מרדכי כדי שיביאו לשם את הרוצח ערפאת?" זאבי המשיך לתהות: "מה מחפש הרוצח במוזיאון השואה? האם הוא רוצה להצטלם שם כשהוא מזיל דמעות תנין עם שפתיים רועדות למראה הזוועות, ואז נחשוב שהוא הומני? האם הוא מחפש שם את עלילותיו של אדולף היטלר כדי ללמוד ממנו?"

הדברים לא נותרו בלי תגובה. ח"כ סלאח סלים מחד"ש הודיע לעמיתיו מהימין ש"אילו הייתם בזמן השואה, הייתם לצידם של הנאצים". עזמי בשארה העיר בפליאה ש"סוף סוף מישהו רוצה להכיר בזיכרון הקולקטיווי שלכם, ואתם אומרים לא". למחרת, בראיון ל"הארץ", אמר הסופר והעיתונאי סאלם ג'ובראן: "אני שואל את אלה המתנגדים לביקורו של ערפאת במוזיאון השואה, מה הם היו אומרים אילו היה דוחה את ההצעה לבקר במוזיאון?" ג'ובראן הציע להזמין את ערפאת לבקר גם ביד ושם.

אל תוך משולש היחסים הנפיץ הזה, יהודים-ערבים-שואה, מתכוונת לצלול בשבועות הקרובים קבוצה גדולה של ערבים ויהודים אזרחי ישראל. הם עתידים לעבור בצוותא סדרה של סמינרים והרצאות על דיכוי היהודים והשמדתם במלחמת העולם השנייה, ואחר כך לצאת לביקור משותף באושוויץ. היוזמה היוצאת דופן נולדה אצל הערבים, היהודים נענו במרץ שיש בו כדי להפתיע על רקע אווירת הייאוש והחשדנות הכללית. "מאז אוקטובר 2000 אני משוכנע שהנתק בין יהודים לערבים בישראל הוא בעיה אסטרטגית", מסביר אריה עמית, לשעבר מפקד משטרת ירושלים. "הייתי בשבוע שעבר בנצרת בפגישה, שמעתי את עיקרי הדברים ובתוך שתי דקות ידעתי שאני בפנים. לא כחבר המועצה לשלום וביטחון, אלא כאזרח שהתלהב מאוד ורוצה לעזור".

צוללים לתוך העבר היהודי

חודשיים אחרי ההתנגשויות האלימות באוקטובר 2000 הבין המחנך ואיש הדת אמיל שופאני שהוא ניצב לפני מציאות חדשה. שופאני, איש נצרת, מכהן כארכימנדריט בכנסייה היוונית-קתולית בגליל. לפני שנים אחדות היה המועמד המועדף על ממשלת נתניהו להתמנות לבישוף העדה, אבל בוותיקן חשבו אחרת. התמיכה של נתניהו בשופאני הפתיעה רבים, שכן עד אז נחשב מזוהה עם חד"ש. שופאני מנהל שנים רבות את תיכון אל-מוטראן (סנט ג'וזף) שבנצרת, אחד היוקרתיים שבבתי הספר הערביים בישראל. מאז ומתמיד הטיף לקיום דיאלוג בין יהודים לערבים, הטיף וקיים.

בשנים האחרונות מתקיימים מפגשים קבועים בין תלמידי אל-מוטראן לאלה של התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. גם אחרי תקריות אוקטובר 2000 המסורת לא נפסקה. הפגישה הבאה התקיימה בדצמבר, ובה שמע שופאני דברים שגרמו לו טלטלה עזה. "היינו בסוף שבוע בירושלים, דיברנו גם על הדברים הכואבים", הוא מספר. "והנה, מורה שאני מכיר כבר 15 שנה, שתמיד הציג את עצמו כישראלי שתומך בדמוקרטיה ובשוויון, התחיל לדבר על העובדה שהוא קודם כל יהודי, הזכיר את השואה. והוא לא היה היחיד. הרגשתי שהשואה חוזרת אל האנשים, שתחושת הרדיפה והפחד הפיזי של היהודים היא לא רק אירוע היסטורי ששייך לעבר, אלא נוכח מאוד בהווה.

"כאב לי לראות את המורה הזה, היה פער בין הערכים שהוא תמך בהם באופן אינטלקטואלי לבין מה שהוא חש ברמה הרגשית. זה היה הרגע שבו הבנתי שאין שום סיכוי לדיאלוג אמיתי ולפיוס בלי שאנחנו נבין לעומק את העניין הזה של השואה, ניגע בסבל, בזיכרון, בטרמינולוגיה. זה אולי לא תנאי מספיק ליציאה מהבוץ שאנחנו תקועים בו, אבל בפירוש תנאי הכרחי".

גם לפני כן עניין השואה לא היה זר לשופאני. בשנות ה-70 הוא למד בצרפת, שם הירבה בקריאת ספרים על הרייך השלישי ואף ביקר בדכאו. כבר אז הבין שהשואה היא אירוע מכונן בתודעה היהודית והישראלית, אבל לא העריך עד כמה היא רלוונטית גם עשרות שנים אחרי שאחרון הניצולים חולץ מהמחנות. בעקבות אותו סוף שבוע בבירה, הוא החל לגלגל רעיונות. אחד מאלה שאיתם חלק את מחשבותיו הוא העיתונאי נזיר מג'לי.

מג'לי, גם הוא מנצרת, הוא דמות מוכרת בציבור הערבי בישראל. עיתונאי זה שלושים שנה, שבעבר היה במשך שבע שנים עורך "אל-אתיחאד", עיתון המפלגה הקומוניסטית, תפקיד שבו החליף את "מורי ורבי", כהגדרתו, הסופר חתן פרס ישראל אמיל חביבי. בשנים האחרונות מג'לי מפרשן את הנעשה בישראל בשביל כלי תקשורת בעולם הערבי, ושותף במיזם אינטרנט שבו מתורגמים העיתונים הישראליים מדי יום לערבית ונשלחים למנויים בעולם הערבי. ההצלחה מוגבלת, גם התקווה שהתרגומים הללו יפתחו חרך להבנה בין העמים מוקפאת עד להודעה חדשה. בעבר תיכנן לתרגם גם מערבית לעברית, אבל בהיעדר מימון החלום נגנז בינתיים.

שופאני ומג'לי החליטו שהפרויקט שלהם יהיה דו-לאומי. הם חיפשו שותפים יהודים. בשלב מסוים נוצר קשר בין שופאני לרות בר שלו, תל אביבית העוסקת בליווי ואימון ארגונים ואנשים שמבקשים לחולל פריצת דרך במציאות, או "לנקוט עמדה ולברוא מצב חדש במקום שבו נראה שיש מבוי סתום", כהגדרתה. לפני ארבעה חודשים שופאני ביקש מבר שלו (בתו של מרדכי גור) ללוות את הפרויקט.

בשבועות הקרובים ישתתפו המצטרפים בשלושה סמינרים שיתפרסו על פני סוף השבוע, ובהם ילמדו ויקיימו דיונים על השואה מזוויות שונות. ביום הראשון ישתתפו רק הערבים, אחר כך יצטרפו היהודים. בסמינרים ישמעו המשתתפים הרצאות שבהן יוצג הרקע ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים, ייפגשו עם ניצולי שואה, ילמדו על סינדרום הדור השני והשלישי, ואף יקצו זמן ללימוד פרשה טעונה במיוחד - העולם הערבי ויחסו לשואה. הפרויקט אמור להגיע לשיאו לקראת סוף מאי, כאשר הקבוצה תצא לביקור של חמישה ימים במחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. שם יפגשו היוצאים מישראל משלחת נוספת, שתבוא מצרפת ובה כ-150 משתתפים, בהם כמה מראשי הקהילות היהודית והמוסלמית.

גיוס המשתתפים בישראל מצוי בעיצומו. בשלב זה כוללת הרשימה יותר מ-100 ערבים ו-80 יהודים; בר שלו משוכנעת שמספר המשתתפים הסופי יהיה כ-300. "הנחתה אותנו המחשבה על מאסה קריטית", היא אומרת. "זו אמנם לא מסגרת אינטימית, אבל אם נעבוד עם עשרים אנשים הם לא ישנו את המחשבה של הציבור הרחב. אנחנו רוצים מאסה שתכתוב, תפעל, תנהיג, תחיה בתוך הפרדיגמה החדשה. המטרה שלנו היתה לגייס אנשים שעומדים בראש מערכות, מכווני דרך, יוצרים, ובשום אופן לא פוליטיקאים".

רשימת המצטרפים הערבים כוללת את עו"ד אחמד מסאלחה, מהמשפטנים הבולטים במגזר הערבי; אחמד עפיפי, בעל חברת אוטובוסים ומשרד תיירות גדול; היאם טנוס, מפקחת במשרד החינוך; השחקן סלים דאו, הכדורגלן וליד בדיר, הזמרת אמל מורקוס, הסופר נעים עראידה, השייח עבדאללה נימר דרוויש ועוד אנשי אקדמיה וחינוך בכירים רבים. רשימה ראשונית וחלקית של היהודים: הרב הראשי ישראל לאו, הזמרים אחינועם ניני ואהוד בנאי, המשוררת אגי משעול. זוהי הפקה יקרה, וכדי לגייס כספים בצורה מסודרת הוקמה עמותה הנקראת "מזיכרון לשלום". בר שלו אומרת שהתקבלו תרומות נאות מכמה אנשים פרטיים, וכבר נחנך אתר אינטרנט שבו המשתתפים יוכלו להחליף חוויות ודעות.

את מטרתם ניסחו המייסדים הערבים במסמך כינון תחת הכותרת "זוכרים את הכאב למען השלום": "אנחנו, החתומים מטה, קבוצה של אזרחים ערבים בישראל, חרדים בגלל הידרדרות היחסים בין יהודים לערבים בארצנו... יחסים שהתאפיינו לרוב בפחד גדול מהאחר ובהסתגרות לאומנית של כל לאום בעצמו; מתוך אחריות אנושית ולאומית, ומתוך אמונה שניתן לשנות את האווירה אנחנו יוצאים בפרויקט האנושי הזה. אנו יוצאים להרגיש את כאבו של הצד השני. שני העמים לא יכולים לנטוש את דרך שפיכות הדמים, אלא אחרי שיבינו ויפנימו כל אחד את הכאב של השני, ואת הפחדים של השני אשר דחפו אותם לקו האש, העימות והמלחמה. מתוך הבנתנו את העיקרון הזה החלטנו לנבור עמוק בתוך ההיסטוריה, החלטנו לשחות לתוך העבר היהודי. אנו רוצים ללמוד ולהכיר את הסבל, הקשיים, העינוי וההרס... להזדהות ולהביע סולידריות עם היהודים בכל הכוח".

מותר לנו להזדהות עם הקורבן

היוזמה, ובעיקר העיתוי שבה היא יוצאת אל הפועל, מעוררים שאלות נוקבות בעולם הערבי. מאז אוקטובר 2000 הישראלים והפלשתינאים משקיעים מאמצים ניכרים במירוץ על הזכות להיחשב לקורבן האמיתי של העימות. כל צד עושה כמיטב יכולתו לגמד את הכאב והסבל של האויב. והנה, מבעד לתמרות העשן מגיחה קבוצה משמנה וסולתה של הקהילה הערבית בישראל ומתמסרת ליהודים במקום היחיד שבו לעולם תהיה להם בלעדיות על עמדת הקורבן - השואה.

לצעד הזה יש מתנגדים לא מעטים בקרב אזרחי ישראל הערבים, אבל הם נזהרים מלמתוח את הביקורת שלהם בפומבי: השואה, הם יודעים, היא פרה קדושה בשיח הישראלי. באופן פרטי הם מרגישים חופשיים יותר לבטא את דעתם. נזיר מג'לי שמע בחודשים האחרונים לא פעם את המשפט "מה יש לכם לחפש באושוויץ כשהישראלים רוצחים ילדים בג'נין?"

מה אתה עונה?

"אני אומר לאנשים שאסור לנו להיות כבולים לדפוסי המחשבה הקיימים, להיות מחושקים למושגים שאבד עליהם הכלח. נכון, אנחנו מנסים להפוך את הקערה על פיה, וזה טוב, כי המצב הקיים, השנאה הקיימת, תהרוס את שני העמים. אנחנו מודעים לעובדה שנקבל על הראש ואולי גם נשלם מחיר אישי כבד, אבל התקווה לעתיד אחר באזור הזה שווה יותר. אנחנו חיים בגיהנום, ואנחנו רוצים לנשום קצת אוויר נקי, להיות יותר טהורים. אני בא לנקות את עצמי ואת העם שלי מהשנאה שקיימת היום".

מג'לי וחבריו העריכו שעם פרסום היוזמה הם עלולים לספוג מתקפה רבתי לא רק בתוך ישראל, אלא בעיקר בעולם הערבי. כדי להקדים תרופה למכה, יצא מג'לי לפני כמה שבועות למצרים במטרה להכין את השטח וליצור אקלים נוח ליציאתה של היוזמה לדרך: "לחלק מאיתנו יש שם מוכר מאוד בעולם הערבי. רציתי לברר מה מעצבי דעת הקהל חושבים על המהלך, ולמנוע מצב שבו הם ישמעו על היוזמה מהעיתונות ויהיו אי הבנות. נפגשתי עם קרוב לעשרים אנשי רוח, כותבים, חוקרים וסופרים, והצגתי להם את התוכנית שלנו. הסברתי להם שלא מדובר בציוניזציה של הערבים הישראלים, שזאת לא חנפנות, שמדובר במעשה ערבי פטריוטי ממדרגה ראשונה שנועד להפגין את האנושיות שלנו. הרוב המכריע של האנשים נתן לנו את ברכת הדרך, והצלחנו להיפגש גם עם עמרו מוסא, שר החוץ, שאמר לנו שזה מהלך חשוב מאוד ושמבחינת העולם הערבי הוא אפילו מובן מאליו. הוא גם הבטיח לנו שאם נותקף כשהיוזמה תצא לדרך, הוא ייצא בקריאת תמיכה פומבית".

סאלם ג'ובראן, משורר, סופר ועיתונאי, עורך את השבועון "אל-אהלי" שמושבו בסחנין ומתמודד כבר שנים עם שאלות מתריסות. בימי אוסלו, כשלרגע היה נדמה שהנורמליות נמצאת בדרכה לאזור, הוא הירצה על השואה במכון בגבעת חביבה לפלשתינאים מהגדה שגילו בכך עניין. היום הוא מעביר סמינר בבית לוחמי הגטאות לקבוצות מעורבות של מורים יהודים וערבים.

"אני יודע שיש יהודים שזה מאכזב אותם או נראה להם מוזר, אבל אין דבר טבעי יותר מזה שנרצה ללמוד על השואה", אומר ג'ובראן. "כאדם, כהומניסט, כאיש שמאל, אני לא יכול להיות אדיש כלפי אידיאולוגיה של השמדה. גם בסמינרים שלי, בהתחלה אנשים לא משתחררים מהשייכות הלאומית, אבל אחרי שתיים-שלוש פגישות מתברר שזה קטן עלינו להיות רק יהודים או רק ערבים. אנחנו קודם כל בני אדם.

"בשיעור הראשון אני נשאל אם דווקא עכשיו, בזמן שהיהודים דופקים אותנו, אנחנו צריכים ללמוד על המצוקות שלהם, אז אני מסביר שכשאני מבין את הכאב היהודי ואת הסבל היהודי, אני מתקיף את הגזענות היהודית. הרי לא מעט פעמים שמענו חיילים בשטחים אומרים שהם לא מסוגלים לעשות משהו 'כי זה מזכיר לי'. בעזרת הטראומה הנוראה של השואה אני רוצה לכתר ולבודד את הגזענות, לשכנע שזה אנטי יהודי להיות גזען".

בוודאי כבר היה מי שהאשים אותך בחנופה.

"יש כאלה שגם לעצם השאיפה לחיות בדו-קיום קוראים חנפנות, אז מה לעשות? אחד הרגעים המרגשים הוא שבסוף הקורס אנשים ניגשים אלי ומתוודים שדווקא הלימוד על השואה הפך אותם לערבים יותר, לגאים יותר. ללמוד על הסבל של היהודים זו לא פגיעה בזהות הלאומית שלנו. לשנוא עם אחר זו זהות לאומית? במשך הקורס אנחנו מגיעים ביחד למסקנה מה ההבדל בין לאומי ולגיטימי, לבין לאומני ופסול. מה ההבדל בין פטריוטיזם לשוביניזם, בין לאהוב את עצמך ללשנוא את האחר. למה אם אני אומר שאתה קורבן אמיתי זה אומר שאני לא קורבן אמיתי? אולי שנינו יכולים להיות קורבנות בו-בזמן? בעיני, ביקור במוזיאון לוחמי הגטאות זו לא חנפנות ולא התרחקות מהלאומיות שלנו, אלא ניקוז של כל ההומני והמוסרי שיש באומה הערבית".

"לא מעטים שאלו אותי איך אני הולך להשתתף בדבר כזה, בזמן שממשלת ישראל מבצעת פשעים בשטחים", אומר מחמוד עלי טהא, יו"ר אגודת הסופרים הערבים בישראל. "אני מסביר שכמו שהעולם הנאור היה נגד הנאצים, ככה גם לנו מותר להיות נגדם ולהזדהות עם הקורבן. אנחנו לא משחקים לידי אף אחד, בטח לא לידי התעמולה הישראלית. כשאני מזדהה עם הקורבן אני מוציא את האנושיות שבי, ואני לא עושה את זה כדי לקבל משהו. השואה תמיד עניינה אותי, כשהייתי בתיכון קראתי הרבה ספרות על השואה, את 'יומנה של אנה פרנק' ואחר כך את הספרים של ק. צטניק וגם את הספרות הרוסית על המאבק בנאצים, אבל תמיד אפשר ללמוד עוד".

עוינות להיסטוריה של האחר

העיסוק בשואה הציב תמיד לפני העולם הערבי אתגר מורכב. בתודעה הישראלית, היחס של הערבים להשמדת היהודים מתמצה בדמותו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, שמצא מקלט בגרמניה ושיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. המציאות, כמובן, רבגונית יותר. בעולם הערבי פעלו כוחות מנוגדים - כאלה שראו בחיוב את התעצמות הנאצים, וכאלה שהתנגדו להם בכל מאודם, ובראשם חברי התנועות הקומוניסטיות.

סאלם ג'ובראן: "הגישה של המופתי כלפי היטלר היתה ש'האויב של אויבי הוא ידידי'. מצד שני היתה שורה ארוכה של אנשי רוח פלשתינאים שעמדו בפומבי ובגאווה נגד הנאצים. העובדה שהממסד הציוני הימני היה מעוניין להשחיר את העם הפלשתיני כולו היא טרגדיה איומה. הרי לא הערבים בצבע אחד ולא היהודים בצבע אחד. היום, בצמרת התנועה הלאומית הפלשתינית לא תמצאו שום אינטלקטואל שמצדיק אפילו בשתיקה את התנועה הנאצית. בימי טרום אוסלו, כשהגעתי לבקר בתוניס, התבקשתי על ידי ערפאת להרצות לאנשים שלו על היהודים, הערבים והשואה. הוא רצה שאני אעזור להם להבין את הפסיכולוגיה של היהודים, ללמוד איך לרכך את הנוקשות".

הדיון ביחסו של העולם הערבי להשמדת היהודים אינו יכול להתקיים במנותק מהשינויים במצב הפוליטי. הביקורת הקשה שמוטחת מאז אוקטובר 2000 בישראל ובמעשיה בשטחים נגועה לא אחת בנימות אנטישמיות. מדי פעם מתעוררים בעיתונות הערבית עימותים סוערים סביב ניסיונות להכחשת השואה. לפני שנתיים רגש העולם הערבי לקראת כנס של מכחישי שואה שהיה אמור להיערך בביירות. 14 מהבולטים באינטלקטואלים הערבים פירסמו עצומה שבה תבעו מממשלת לבנון לאסור את קיום הכנס. המשורר מחמוד דרוויש, פרופ' אדוארד סעיד ואחרים כתבו ש"אנו מזועזעים מיוזמה אנטישמית זו".

במאמר המערכת של "אל-חייאת" נכתב ש"הכנס מבזה את לבנון", וש"בשם הקורבנות הפלשתינאים הכנס ייצא להגנת התליין הנאצי ופשעו נגד היהודים". גם חבר הכנסת אחמד טיבי שלח מכתב לנשיא לבנון, ובו טען ש"אסור לנו להסכים לשום צעד שמטרתו להביע הבנה לנאציזם ולפשעיו כהשמדת עמים אחרים, בהם העם היהודי שסבל רבות מפשעיו של התליין הנאצי". ממשלת לבנון השתכנעה ואסרה על קיום הכנס.

סערה חדשה התעוררה בחודשים האחרונים סביב הסדרה "פרש בלי ראש" ששודרה בטלוויזיה המצרית, ושכמה מפרקיה עסקו בפרוטוקולים של זקני ציון כאילו היו מסמך היסטורי ולא זיוף אנטישמי. כלי התקשורת בישראל הירבו לדווח על התכנים המפוקפקים של הסדרה, הרבה פחות על התגובות שהיא עוררה. בסדרת מאמרים שפורסמה בעיתון המצרי "אל-אהראם" ושעוררה הדים בכל העולם הערבי, כתב ד"ר אוסאמה אל-באז, יועצו הבכיר של הנשיא מובארק, ביקורת חריפה על הסדרה ועל האופנה האנטישמית בכלל. אל-באז סקר את התפתחותה ההיסטורית של עלילת הדם, וטען שגם היום נעשה בה שימוש נרחב. הוא תקף בצורה חד-משמעית ערבים ששיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה וקבע שמכחישי השואה של היום הם ממשיכי דרכם.

גם לאזרחיה הערבים של ישראל קשה להתמודד עם זכר השואה. כולם לומדים עליה בתיכון כחלק מתוכנית הלימודים בהיסטוריה, אבל "לא מספיק, ולא כמו שצריך", אומר נזיר מג'לי. "ברגע שמונעים ממך ללמוד את ההיסטוריה של העם הפלשתיני, ברגע שאתה מרגיש שלא מכבדים את ההיסטוריה שלך, אתה מפתח עוינות להיסטוריה של האחר. כתלמיד לא אהבתי את הנושא, כפי שלא אהבתי ללמוד תלמוד ופרקי אבות, כי היינו משוכנעים שמלמדים אותנו את השואה כדי לתרץ את מה שהיהודים עושים לערבים. ואני עוד גדלתי בבית של שוטר במשטרת ישראל, אז תאר לך מה האחרים הרגישו".

לתת כלים לתעמולה הישראלית

כשנוואף מסאלחה, סגן שר הבריאות, הדליק ב-1996 משואה בטקס יום השואה שנערך במחנה בירקנאו, לא כולם אהבו את זה; כשעבד אל-קאדר עבד אל-קאדר, איש התנועה האיסלאמית, התמודד בבחירות לעיריית לוד, פיזרו מתנגדיו בקרב ערביי העיר תצלום ישן שבו הוא נראה חבוש כיפה ומניח זר פרחים באנדרטה לחללי השואה באחד ממחנות ההשמדה, וטענו כי זו עדות לכך שהוא "משתייך לעם ישראל"; אחרי שעיסאם מחול, ח"כ חד"ש, אמר בכנסת בעת דיון סוער על השטחים "הייל שרון", הצדיע במועל יד והטיח בח"כים מהימין "פושעי מלחמה, זה מה שאתם", הוא התנצל והבהיר שלא התכוון לפגוע בניצולי השואה. ביום השואה האחרון, בעת שהיהודים ערכו את טקסי הזיכרון, התייחדו סטודנטים ערבים במכללת דוד ילין בירושלים עם זיכרם של הפלשתינאים הרוגי האינתיפאדה.

במאי 2000, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה, השתתף ח"כ תופיק חטיב (רע"מ) במשלחת פרלמנטרית למחנות ההשמדה בפולין ולמצעד החיים באושוויץ. "אני רואה בהשתתפותי שליחות חשובה", אמר אז. "בכך ייצגתי את הפן הערבי האמיתי. המעטים שביקרו אותי מסלפים את הדמות האמיתית שלנו".

כשחטיב דיבר על מבקריו, הוא התכוון בעיקר לתמים מנסור, מורה בבית הספר התיכון בטירה ומרצה בבית ברל, שפירסם מאמר תקיף ב"פסל אל-מקאל", ביטאון בל"ד. בהשתתפותו במשלחת, טען מנסור, חטיב סייע לתעמולה של ישראל והציונות העולמית, העורכות בכל שנה הצגות של "בכי ונהי במחנות כדי לחפות על פשעיהן בעבר ובהווה כלפי העם הפלשתיני".

גם היום מנסור מסרב להתלהב מהיוזמה הלימודית החדשה: "זה שאני מתנגד, זה כמובן לא אומר שאני בעד הנאצים. אני בוגר אוניברסיטת תל אביב בהיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל, אי אפשר לטעון כלפי שאני לא מכיר את הנושא, אבל אני חושב שלנסוע עכשיו לאושוויץ זה לתת כלים לתעמולה הישראלית. אני לא זוכר שראיתי מנהיג יהודי, מהשמאל או מהימין, שביקר בסברה ושתילה או באחד מבתי הקברות שמלאים בגופות של פלשתינאים. יש מספיק מנהיגים בעולם שמפגינים הזדהות עם העם היהודי בכל מה שקשור לשואה, ואני חושב שהיהודים ניצלו אותה היטב והפיצו אותה בתור עניין פוליטי מובהק ועשו הרבה דברים נוראים בשם השואה. הם בנו כאן מדינה על חשבון העם הפלשתיני בזכות השואה, אז אני לא חייב להזדהות איתם".

אילו היה שלום היית חושב אחרת?

"ברור שזה גם עניין של טיימינג. העיתוי עכשיו גרוע מאוד, כי היהודים לא מכירים בסבל של העם הפלשתיני, והדיכוי והכיבוש מחריפים כל יום. אני מתמודד עם הנושא של השואה כל הזמן, כי אני מלמד היסטוריה בתיכון. יש לי בעיה, כי כמעט בכל בוקר כשאני נכנס לשיעור, התלמידים שמעו קודם בחדשות שעוד כמה פלשתינאים בעזה או בשכם נהרגו. אם אני אתחיל במצב כזה לדבר על הסבל של היהודים, התלמידים יגידו לי 'חבל שלא השמידו את כולם'".

אז מה אתה עושה? הרי לימודי השואה הם חובה.

"אני מלמד אותם לפי הספר, נצמד לכתוב, נזהר לא להפגין אמפתיה או הזדהות, כי ברגע שזה קורה הם מטיחים בי ש'בזמן שהם הורגים אותנו, אתה בוכה על היהודים'. אם אדבר על זה שהיהודים סבלו, יגרשו אותי מהכיתה. אני מנסה בעדינות להחדיר להם את המסר שאין טעם לשנוא אחרים, שאנחנו בכל מקרה צריכים להיות מוסריים, ורק במקרה שאחד הילדים אומר משהו כמו 'מגיע להם' אני מתעמת איתו בצורה מפורשת".

עזמי בשארה, פעם איש אקדמיה והיום חבר כנסת, עשה את הדוקטורט שלו במזרח גרמניה והספיק לצבור הרבה שעות שואה בטרם הפך לפוליטיקאי. "בתקופה שהייתי בגרמניה ביקרתי כמעט בכל מחנות הריכוז", הוא אומר. "היתה לי אובססיה נגד הנאציזם. בהתחלה זה היה כקומוניסט, אחר כך זה עבר נגד כל משטר טוטליטרי, וגם לקומוניזם עצמו".

למרות זאת, לבשארה רגשות מעורבים ביחס לפרויקט המתרקם עכשיו: "כמה מהאנשים שמעורבים בו הם ידידים שלי, והם גם התייעצו איתי. אם בהתעניינות הזאת יש רצון אמיתי וכן לדעת על הזיכרון ההיסטורי והקולקטיווי של הרוב במדינה שאנחנו חיים בה, אני חושב שזה טוב. כל דבר כזה הוא מבורך. הבעיה היא שאני קצת סקפטי. אני חושש, למשל, שיש כאן ניסיון להיות בסדר. כאילו זה כשלעצמו יפתח את הלב וישפיע על דעת הקהל של היהודים, שברגע שיראו שאנחנו מתעניינים בהם יתחילו להתעניין בנו.

"הבעיה היא, שזה לא מוכח שאם אתה מדבר יותר ומתעניין יותר בכאב של היהודים זה מעלה את הרגישות של היהודים לעמים אחרים. עד היום, כשעמים אחרים התעניינו בשואה, התוצאה היתה שישראל הפכה את ההזדהות הזאת למכשיר. נוצר מצב שכמה שאתה מבין יותר את ההיסטוריה של רדיפת היהודים, אתה חייב להצדיק ולהבין יותר את ישראל ואת ההתנהגות שלה היום. לזה קוראים אינסטרומנטליזציה של השואה. יש שני פשעים גדולים בקשר לשואה - ההכחשה שלה, והשימוש שנעשה בה. בשניהם יש אלמנט של הכחשה, כי ברגע שאתה משווה את השואה לכל דבר אתה גם מגמד אותה".

מה רע בזה שאחרי השבר של אוקטובר 2000 סוף סוף נעשה ניסיון מצד ערבים בישראל להתקרב אל הציבור היהודי?

"זה לא רע, אני רק לא בטוח שזאת הדרך. זה עלול לטשטש את העובדה שהגורם העיקרי בהרעת היחסים בין היהודים לערבים הוא הכיבוש, לא אי ידיעת ההיסטוריה של העם היהודי. מניסיוני, בכל פעם שאתה מראה יותר ידיעה, או יותר רגישות לסבל של העם היהודי, ובאותו זמן ממשיך לעמוד על עמדתך הפוליטית, לא רק שזה לא מזיז את הצד השני להבין אותך, אלא מעורר עליך זעם: מה פתאום אתה שובר את המונופול שלנו על השואה? כשאני מראה רגישות זה רק גורם להתקיף אותי יותר, כי לא יכולים לשים אותי במגירה. הם רוצים ערבי שיקשיב כשהיהודים מדברים על השואה.

"אני זוכר את הפעם היחידה שבה השתתפתי במעגל המפורסם של דן שילון בערוץ 2. ישב שם בני קצובר, ואמר ש'מה שעשו לנו בימית היה מיני-שואה'. אני הזדעקתי. לא כערבי, אלא כאדם. שאלתי אותו מה דיבורים כאלה עושים לזכר השואה, איזה מין חוסר רגישות זה. לא רק שלא הצטרפו אלי, אלא התחילו לצעוק עלי במקהלה 'מי אתה שתגן על קורבנות השואה', ולהפריח כל מיני האשמות קולקטיוויות על 'אתם הערבים' וכל מה שעשינו או לא עשינו בשואה".

יוזמה למען העם הערבי

בימים האחרונים עסוקה רות בר שלו בהרחבת מעגל המשתתפים היהודים. לדבריה היא מופתעת בכל פעם מחדש מ"ההיענות והנכונות לבוא ולפעול. לא רק שהם אומרים כן, הם מיד נרתמים לעבודה ומקבלים על עצמם תפקיד". אחד הנרתמים, אריה עמית, מסביר מדוע: "אנחנו לא מכירים אחד את השני, את התרבות, החלומות, השירה והספרות. הערבים משיגים אותנו בהרבה בתחום ההיכרות, ולמרות זאת הם באים ואומרים 'אנחנו הולכים להיות הראשונים שלומדים אתכם, אנחנו עושים את הצעד'".

ובשלב שני, תהיה מוכן ללמוד ולהזדהות עם הקורבן של הפלשתינאים, למשל בנכבה?

"להזדהות אני לא יודע, אבל ללמוד בהחלט. הם החליטו שהם מתנדבים ראשונים, ואין לי ספק שהקבוצה הזאת תלמד אחר כך באותה יסודיות ואומץ את העניין הערבי".

סוגיית ההדדיות, כפי שאפשר להבחין, טומנת מוקש. הערבים באים ללמוד ולהזדהות, עמית מוכן, לעת עתה, רק ללמוד. למרבה המזל, הערבים לא הציבו את ההדדיות כתנאי. בר שלו: "כרגע אין תוכנית לעשות מהלך הדדי, אבל אולי תוך כדי תנועה נגלה שיש לזה מקום. הערבים הולכים בצורה חד צדדית לתוך הנפש והמחשבה היהודית, זו נתינה בלי לנהל משא ומתן ובלי לחכות לראות מה הצד השני יעשה, ובעיני זה מרגש מאוד. הם הבינו שכדי להתקרב ליהודים הם צריכים להתקרב לנפש היהודית הקולקטיווית ולהבין איך היא בנויה, ושכדי לעשות את זה צריך ללכת לתוך הכאב הנורא של השואה".

נזיר מג'לי: "אנחנו באים להכיר בקורבן שלכם. האם אתם תכירו אחר כך גם בקורבן שלנו? אם אגיד לך שלא חשבתי על זה, זו לא תהיה אמת, אבל אני מנסה לברוח מהמחשבה הזאת. אני בא לשרת את העם שלי, אז באותו זמן אני אצפה לתמורה מהיהודים? אנחנו עושים יוזמה למען העם הערבי, תעשו אתם למען העם שלכם. אם נצליח לשנות משהו ביחסים בין שני העמים, עשינו משהו. ואם לא, אז עשינו משהו למען עצמנו באופן אישי".

אמיל שופאני: "אנחנו משאירים לרחוב היהודי להגיד איך הוא רוצה לעשות את הצעד המקביל. אין פה שום התניה, הגיע הזמן לשים סוף לדיאלקטיקת הפינג פונג שכבר שנתיים אנחנו לא יוצאים ממנה. אני לא יודע מה תהיה התשובה של היהודים על זה, ואני גם לא מחכה לה. מי שירצה לבוא עם תשובה - ברוך הבא". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו