בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל הולנד הנעדרת

בהולנד מתחילים להעלות מאוב את הזיכרונות המרים, שהעדיפו להסתיר בסמלים נוחים יותר כמו סיפורה של אנה פרנק. איך הגרמנים ידעו על המחבוא של המשפחה היהודייה? מי ששואל שומע, בלשון מנומסת, שהלשינו עליהם. שיתוף הפעולה של ההולנדים עם הנאצים הוא עדיין נושא למחקרים, אחד מהם יוצא לאור עכשיו

תגובות

ביום ראשון בבוקר השתקפו בתי הסירה המצועצעים שלאורך הפרינסגראכט כגלויה מצוירת במים. ברבור אחד ענקי שחה לאט לאט, וזוג צעיר הוביל שני פעוטות צהובי שיער ועטופים במעילים ובצעיפי צמר צבעוניים בשני זוגות אופניים. צלצולם נבלע בדנדון המעובה, השליו, של פעמוני הכנסייה הגדולה. צפירה עמומה של ספינת נהר רחוקה הזהירה את הברבור והוא נדחק קרוב אל הגדה האפורה. ילדה קראה לאמה, תראי, תראי, הברבור. קולות כאלה אולי שמעו לפני 60 שנה האנשים שהתחבאו כאן, בבית שהיה למוזיאון ולאתר תיירות מבוקש, בדירת הסתרים שבעליית הגג, מאחורי ארון הספרים.

"היום", כתבה אנה פרנק בת 13 לקיטי המדומיינת, "ראיתי שני יהודים עוברים ברחוב. הרגשתי שאני בוגדת בהם". את העוברים ושבים היא ראתה, כנראה, מבעד למראת הצד הנטויה, שהיתה תלויה כאן, לפי מיטב המסורת ההולנדית, מחוץ לחלון. חוץ מהמראות הספורים האלה, ומהעץ הגדול שבחצר האחורית, לא הצליחו אנה ואחותה מרגוט לראות דבר במשך חודשים. החלונות המואפלים ביריעות כהות הסתירו הכל.

שורה ארוכה של תיירים מכל העולם ובכל הגילים, שסופה לא נראה בקצה הרחוב, עמדה ביום ראשון בבוקר בשקט ובסבלנות וחיכתה בתור לסיור במוזיאון אנה פרנק. "בשנה שעברה ביקרו מיליון בני אדם כמעט", אומרת שפרה ורמס, מנהלת התוכנית החינוכית המיוחדת שהוקמה לפני שנתיים ופועלת בקרב ילדים ונוער הולנדים ואחרים. "זאת תופעה מדהימה, יוצאת דופן".

ורמס, פסיכותרפיסטית המטפלת בקליניקה שלה במבוגרים, מוצאת, מאז החלה לעבוד בתוכנית החינוכית, הסברים שונים לנהירה המתעצמת למחבוא המשוחזר. "אנה פרנק היא הסמל המובהק ביותר והנגיש ביותר לכל ילד ואדם בעולם", היא אומרת. "היא סמל של רוח נעורים חדורת כנות, של חופש ביטוי בכל תנאי, של איזו תמימות שקל מאוד להתחבר אליה. כל הערכים האלה אוניוורסליים כל כך, שגם לילדים יפאנים, שבקושי יודעים משהו על מה שקרה כאן בזמן המלחמה, קל להזדהות אתם".

ואכן, באולם ההדרכה הגדול והיפה, בחלק החדש של המוזיאון ששופץ לפני כשנתיים, תלויים ציורים שהכינו ילדים מארצות רחוקות. ילד יפאני אחד הדביק בקפידה קישוטים מבריקים על חרוט קרטון. "הנה", מסבירה ורמס, "זה בדיוק החרוט שאנה מחזיקה בתמונה למעלה, ביום הראשון בבית הספר באמסטרדם". בחרוט הזה שמו הילדים עפרונות וצבעים ומחק ומחדד ומחברת קטנה. מתחת לתמונה הזאת נראה ילד אחר, גם הוא מחזיק חרוט בידו וגם הוא הולך לבית הספר ביום הראשון ללימודים. אבל הילד הזה גרמני, בגרמניה, ועל מדי בית הספר שלו מצויר, בצבע בהיר ובולט, צלב קרס.

כמו במסלול של הרפתקה דרמטית קסומה, אפופת מסתורין אירופיים אפלים, מתנהלת השיירה השקטה של ההורים והילדים התיירים. הם שילמו כרטיס בכניסה ועיינו בתוכנית המפורטת של הבית, ועכשיו הם עולים במעלה המדרגות הצרות והתלולות אל דירת המחבוא. רצפת העץ חורקת. המדריכה מדברת בלחש. הנה כאן החדר של ההורים וכאן המטבח. כאן אנה ומרגוט היו מתרחצות בתור. כאן מכונת הכתיבה של מיפ, וכאן החדר של פיטר, וכאן בבקשה לא להישען, בזהירות, ושימו לב איך אפשר לשמוע כל מה שקורה למטה. שקט בבקשה. תקשיבו. הנה, כך שמעו כאן. והנה העץ הגדול בחצר. למטה, בחדר ההדרכה, ילדים מכל העולם ציירו עלים ירוקים לעץ של אנה וכתבו מה שעלה על דעתם. ילד אחד כתב "היטלר היה בסדר גמור. אני אוהב אותו". אחר כתב שהוא נהנה כאן נורא.

האם הם יודעים, בסוף הסיור, מה קרה לאנה ולמשפחתה? ורמס והצוות שלה אינם מראים לילדים הקטנים תמונות קשות ממחנות הריכוז. רק לנוער הבוגר. תמונה אחת. ואחת של הרכבות. הילדים שומעים את הסיפור, המפורט גם בחוברת המחולקת ביציאה: באוגוסט 44' נכנסו הגרמנים לבית בפרינסגראכט, הזיזו את ארון הספרים ולקחו את כל דיירי המחבוא. אנה ואחותה מתו בברגן בלזן מ"מחלת הטיפוס ומתלאות המחנה". אמה הושמדה. אביה של אנה, אוטו פרנק, שרד ואחרי המלחמה הוציא לאור את היומן המפורסם. איך הגרמנים ידעו על המחבוא? מי ששואל, שומע, בלשון מנומסת ביותר, שהלשינו עליהם.

"הנה כך", אומר אברהם רות, ישראלי יליד הולנד, בן גילה של אנה פרנק, "מחליקים את הפינות המכאיבות של המציאות". רות למד בבית הספר על שם הרמב"ם, מול בית הספר שאנה למדה בו. הילדים משני בתי הספר שיחקו אז - וגם היום - ביחד בחצר. לפני שלוש שנים יזם את החיפוש אחר הרכוש האבוד של יהודי הולנד והביא להקמתה של ועדת חקירה ממשלתית, הפועלת בהצלחה עד היום, שהחזירה לבני הדור הראשון והשני מיליונים רבים מכספם וזהבם שנשדד. הוא בן למשפחה יהודית הולנדית ותיקה, שהתגוררה מחוץ לרובע היהודי. יחד עם אחיו הוחבא אצל שלוש משפחות שונות בכפרים עד סוף המלחמה, ואילו שתי אחיותיו הבוגרות נתפסו ונלקחו לאושוויץ.

לדברי רות, בהולנד וגם בקרב היהודים שעלו לישראל העדיפו לקבור את הזיכרונות המרים. הרבו לדבר על כ-2,000 האזרחים ההולנדים האמיצים שהחביאו ילדים, אבל על שיתוף הפעולה המופתי של ההולנדים עם הגרמנים, על ההלשנות - תמורת כסף ובחינם - של הולנדים על יהודים בכל מקום, לא דיברו מעולם. "אנה פרנק היא סמל נוח, נקי כמעט לחלוטין מהקונפליקט היהודי, שמציג את ההולנדים כחסידי אומות עולם. כשהמלכה ביאטריקס באה לישראל, לפני שנתיים, והתנצלה על כך שעמה לא עזר די ליהודים, היא עוררה מבוכה גדולה. מי רצה לדעת את האמת הזאת?"

האמת הזאת מורכבת מאוסף של נתונים קשים. רק חלקם גלוי. מכל הקהילות היהודיות באירופה, קהילת יהודי הולנד היתה אחת הוותיקות והמפוארות והמעורות ביותר בחיי הרוח, היצירה והמעשה בארצה. עד היום קשה אמנם לאמוד כמה יהודים בדיוק היו בהולנד מכיוון ששיעור הנישואים המעורבים היה תמיד גבוה במיוחד. ההערכות המקובלות כיום הן כ-140 אלף. מהרשימות שניהלו הנאצים עולה, כי מהולנד גורשו למחנות הריכוז 107 אלף יהודים. 5,200 מהם שרדו. גם זה מספר מעורפל, מכיוון שאחרי המלחמה רבים מהניצולים מיהרו לשנות את שמות המשפחה שלהם לשמות נוצריים, מחשש שמא הגוש הקומוניסטי יתחזק וסיפור ההשמדה יחזור על עצמו. היו גברים שהיו נשואים לנשים נוצריות, ומכיוון שהסכימו לעבור עיקור, הרשו להם הגרמנים להישאר. על כך ממעיטים מאוד לדבר, ורק בעוד חודשים אחדים יתפרסם בהולנד מחקר, שיגלה סוף-סוף כמה נתונים בעניין זה. השאר - כ-25 אלף ואולי יותר, כמעט כולם ילדים - הוחבאו אצל משפחות נוצריות אדוקות, בעיקר בכפרים, שהאמינו כי הצלת ילדים יהודים היא שליחות, אצל קומוניסטים וחברי המחתרת, או אצל אנשים טובים אחרים.

"ואף על פי כן הסיפור של משפחת פרנק נדיר", מסביר דויד ברנאו, דובר המכון לתולדות המלחמה וחוקר בכיר מטעם המכון. "כי זאת משפחה שלמה, שהוחבאה בתוך אמסטרדם, ולא סתם אלא בבית שאבי המשפחה קנה שנים אחדות קודם לכן".

די בהתבוננות שטחית בתרבות החיים ההולנדית כדי להבין, עד כמה ההסתתרות הזאת היתה בלתי אפשרית. ההולנדים אמנם נוהגים לכבד מאוד את פרטיותו של הזולת, אבל הם חיים בלי וילונות ובלי תריסים. הבית כולו פתוח וגלוי אל הרחוב. אין ספק שדירה, או חלק מדירה, שחלונותיה מכוסים ומואפלים עוררה חשד.

"פלא שהם החזיקו שם מעמד זמן רב כל כך", אומר ברנאו. "תינוק בן חודשים אחדים אפשר להוסיף למשפחה מרובת ילדים בכפר בלי שום בעיה. את נוכחותם הממושכת של ילד או ילדה יהודים, שנראו בדרך כלל כמו כל ילד הולנדי אחר, אפשר היה לתרץ בכל מיני סיפורים על משפחה שסובלת ממחסור בעיר. אבל הסתרה של משפחה שלמה דורשת אספקת מצרכים שוטפת, שלא לדבר על חשאיות מצד אנשים רבים מדי. לא במקרה ההתעניינות במשפחה הזאת, ובמיוחד באנה עצמה - שנהפכה במשך השנים למעין קדושה, מקומית ואוניוורסלית - ובאביה, שנשאר בחיים לאחר המלחמה והוא שהתחיל, למעשה, את מה שנהפך לתעשיית אנה פרנק ברחבי העולם כולו, עצומה".

בשנים האחרונות התרכזה ההתעניינות בשני מוקדים עיקריים: שאלת הצנזורה על היומנים והתעלומה מי הלשין על משפחת פרנק. עניין הצנזורה לא התפענח שנים רבות מכיוון שהזכויות על היומנים, על המותג אנה פרנק ועל ההנצחה התחלקו בין שלושה גופים שונים שהתיאום ביניהם בעייתי. בשנת 86' פירסם המכון לתולדות המלחמה את הגרסה השלמה, הלא מצונזרת והמוערת של היומנים, והתברר שהצנזורה היתה דרמטית הרבה פחות ממה שהיה מקובל לחשוב. "רוב הקטעים שעסקו בהתבגרות המינית של אנה צונזרו בכלל במהדורה ההולנדית בלבד בגלל המסורת הפרוטסטנטית השמרנית, שהיתה עדיין בעלת השפעה עמוקה אחרי המלחמה", אומר ברנאו. "במהדורה האנגלית לא היתה שום צנזורה".

נשארה איפוא תעלומת ההלשנה. זו הצמיחה תיאוריות, השערות ושמועות אין קץ. בסוף פברואר יפרסם ברנאו בהולנד, ואחר כך באינטרנט, מסקנות של מחקר שנעשה בשנתיים האחרונות בעניין אוטו פרנק, אביה של אנה. המחקר מנסה להפריך כמה מן התיאוריות החדשות שפורסמו בעיקר בספרה של ההיסטוריונית הבריטית תושבת הולנד קרול אן לי, ולפיהן אוטו פרנק נפל קורבן לסחטנות ממושכת מצד אחד משותפיו לעבודה, שלבסוף גם הסגיר אותו לנאצים. התיאוריה הזאת איננה חדשה, אבל אן לי הביאה לה סימוכין והוכחות, לפחות לכאורה, בספרה עב הכרס שיצא לאור השנה בהולנד והשבוע גם בארצות הברית.

"בהקדמה למהדורה המלאה של היומנים", מסביר ברנאו, "יש התייחסות לעניין ההלשנה. מוזכר שם אדם בשם פון מאארן, שעבד במחסן בקומה הראשונה והתנהג בצורה חשודה. ב-46', אחרי המלחמה, נפתחה חקירה של המשטרה הפוליטית ולא נמצאה שום הוכחה שפון מאארן הוא המלשין. בשנת 63' נתפס זילברבאואר, קצין האס-אס שביצע את המעצר, אבל עדותו לא העלתה דבר בעניין זהותו של המלשין. החקירה נפתחה שוב ב-86', לאחר שפורסמו היומנים המלאים, ושוב לא נמצאו הוכחות חותכות. גם לשמועות על האשה שבאה מפעם לפעם לנקות את הדירה למטה, לינה הרטוך פון בלדרן, לא נמצא ביסוס. בביוגרפיה שמליסה מילר פירסמה ב-98' היתה אמנם תיאוריה על ההלשנה, אבל היא לא פותחה.

"והנה לפני שנה באה אן לי עם התיאוריה החדשה שלה, שהסתמכה על קרובי המשפחה של אלוס, הולנדי חבר במפלגה הנאצית, שסחט, לדבריה, את אוטו פרנק בשנת 41'. לפי התיאוריה של אן לי, אלוס - שישב בכלא ההולנדי בסוף המלחמה והשתחרר הודות למכתב ששלח אוטו פרנק, ובו נאמר שהוא עזר לו בזמן המלחמה - המשיך לסחוט את פרנק עד יום מותו".

אן לי טוענת, למעשה, טענה חמורה עוד יותר, שהיתה אמורה לעורר בהולנד סערה גדולה. לדבריה, מאז פעולת הסחטנות הראשונה, ב-41', כשאלוס קיבל מפרנק כסף כדי לא לגלות שהוא יהודי שאף התבטא בחריפות נגד הנאצים, השניים קיימו קשר עסקי עם הוורמאכט. ברנאו טוען, שלי אינה מוכיחה את הקשר העסקי הזה. יותר מזה, הוא אומר, רוב העדויות על אלוס נגבו ממנו עצמו - והוא היה מוכר כשקרן פתולוגי ורברבן גדול, שעבד בתקופות מסוימות עם השירותים החשאיים הגרמניים - ומבנו, שאמר בפירוש כי שנא את אביו והיה מסוכסך אתו.

לפי התיאוריה של לי, אלוס פשט רגל בשלב מסוים, ואז החליט להלשין על משפחת פרנק. וב-45', כשנשלח לכלא, שוב סחט את אוטו פרנק. לי מבססת את התיאוריה הזאת על המידע שאוטו פרנק היה חייב להוכיח, אחרי המלחמה, שהוא פרו הולנדי (ההולנדים לא הסתפקו בכך שהוא פליט אושוויץ), כדי לשוב ולזכות בחברה שלו, שהולאמה בסוף המלחמה. לי טוענת איפוא, שאלוס איים על פרנק שיספר להולנדים על הקשר העסקי שלו עם הגרמנים.

"אין לכך שום הוכחה", אומר ברנאו. "הרי ב-47' פרנק קיבל את החברה שלו, ואין שום סיבה שהסחטנות הזאת המשיכה. בדקנו את העובדות, בדקנו את חשבונות הבנק של אלוס, ואין שום עדות (גם הבן שלו לא הפריך את העובדות האלה) שמצבו הכלכלי השתפר בשלב כלשהו בהתאם לתיאוריית הסחיטה. יותר מזה, אילו הסחיטה היתה ממשית, מדוע הוא לא המשיך לסחוט את אלמנתו של פרנק, אחרי מותו ב-1980?"

שיקול הדעת המנומס של ברנאו מסתיר היטב סימנים אפשריים לכעס שעורר בו, כנראה, ספרה של לי. לי עצמה שהתה השבוע בוואשינגטון לרגל ההוצאה לאור של ספרה שם, ולפני שנסעה אמרה רק שאנה פרנק היתה מאז ומעולם יקרה ללבה במיוחד.

ברנאו מצדו מבטיח, שהמחקר שלו מתייחס בכל הרצינות המדעית הראויה לשלוש התיאוריות של ההלשנה (העובד, המנקה והסחטן) - ומפריך את שלושתן. כל זאת, חוץ מהעובדה הנראית לו כמעט טריוויאלית, שכל מי שהיה בעל עסק בזמן המלחמה עבד עם הגרמנים, וברור שמי שייצר פקטין (חומר השימור שייצר אוטו פרנק) הרוויח בזמן המלחמה, כשאנשים השתמשו יותר בשימורים.

"המסקנות היחידות שלנו הן נגטיוויות", הוא אומר. "אין לנו מושג מי הסגיר את המשפחה, וככל הנראה גם לא יהיה לנו מושג. הנאצים עצמם, בעדויותיהם, ניסו לחמוק מאחריות שתפליל אותם וסיפרו סיפורים לא אמינים. בכל שנה עלול לצוץ, באיזשהו מקום בעולם, מישהו שיטען שאביו הלשין, נניח. בשביל חמש דקות של תהילה אנשים עשו דברים מוזרים אפילו יותר".

התעלומה נשארה איפוא בעינה. אולי עדיף כך, לפחות למיליוני המבקרים שינהרו בשנים הבאות לבית השמור היטב בפרינסגראכט. לא הרחק משם, במה שהיה פעם הרובע היהודי, אין כמעט זכר לחיים התוססים, ובקושי יש ציון קטן פה ושם לקריעה האכזרית של עשרות אלפי משפחות מבתיהם, ליד המים השלווים והפרחים והפעמונים.

"במשך שנים לא סבלתי את הסיפור הזה של אנה פרנק", אומר אברהם רות. "היא לא היתה הולנדית כמונו, אלא גרמנית, וממשפחה מתבוללת למדי (אנה פרנק נולדה בשנת 1929 בפרנקפורט וב-1933 היגרה משפחתה לאמסטרדם - א"ג). אנחנו נשאנו די בגאווה את הטלאי הצהוב. אז אנחנו יהודים. אז מה. כולם ידעו. לא הבנתי מה המהומה סביבה. בכל יום ראיתי כאן, מול הגשר הכחול, ילדים נלקחים. בבית הספר פתאום לא באו מורים ולא ידענו מה קרה. אנחנו, אלה שגרו מחוץ לרובע שנהפך לגטו סגור, נפרדנו בסופו של דבר מההורים. הם לא ידעו אם יראו אותנו אי פעם, ורובם לא חזרו. רק עכשיו אני מתחיל להבין, איזו עוצמה ואיזו העזה ואיזה כישרון כתיבה היו לילדה הזאת. היא השאירה לעולם מתנה גדולה".

וברנאו מוסיף, בזהירות אופיינית, שהוא לא חושש כל כך ששמה הטוב של אנה הקדושה, או של אביה, יוכתמו. פשוט צריך להתחיל סוף-סוף להבין את מגבלותיה של היכולת האנושית לתפוש, 60 שנה אחרי אושוויץ, מה קרה לאנשים שאושוויץ עדיין לא היתה קיימת אצלם בתודעה. "אבל", הוא אומר, "הסיפור של אנה פרנק, עם כל סמליותו והדרו, מסתיר, לרוע המזל, את הסיפור הגדול שעדיין לא הוסר ממנו הלוט: הסיפור של אלפי הילדים היהודים שהוסתרו במלחמה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו