בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הירושימה שלהם

תגובות

ד"ר פואד בבן צוחק כשהוא שומע שהישראלים פוחדים מהתקפת טילים כימיים על ישראל. בבן עומד בראש "המכון הרפואי של חלבג'ה" בעיר הסמוכה סוליימניה, במובלעת הכורדית בצפון עיראק, ומטפל בנפגעי הפצצות הגז על חלבג'ה. ב-16 במארס 88' הטילו העיראקים על העיירה שבמובלעת הכורדית פצצות של גז חרדל וגז עצבים. 5,000 מתושבי חלבג'ה מתו מיד, כמה אלפים מתו מאוחר יותר. עד היום סובלים רבים מתופעות לוואי קשות. "חלבג'ה בשבילנו היא הירושימה ונגסאקי", אומר בורהן ג'אף, נציג הממשלה הכורדית האזורית באיחוד האירופי בבריסל.

בשנה האחרונה זוכה חלבג'ה להתעניינות בינלאומית רבה. "מאז ה-11 בספטמבר וההכנות למלחמה מקבלת חלב-ג'ה חשיפה כפי שלא קיבלה בכל 14 השנים מאז המתקפה", אומר קאני זולאם, מארגון המידע "אמריקן כורדיש" בוואשינגטון. "בוש וחברי הקבינט שלו משתמשים בעיר חלבג'ה בתעמולת המלחמה שלהם כדי להוכיח לעולם את הרוע של סדאם".

"התוצאות של המתקפה הכימית אכן מחרידות", אומר בבן. "אנשים שנפגעו מהגזים חולים בסרטן ובמחלות עור וסובלים מבעיות פוריות ומדיכאונות. גז החרדל פוגע בדי-אן-אי ומשפיע על הדורות הבאים. מחלות רבות מתפתחות אצל ילדים שנולדו להורים ששרדו את המתקפה". ובכל זאת, הפאניקה הישראלית משעשעת אותו. "אפשר למזער את הנזק בקלות", הוא אומר, "צריך להישאר בקומה גבוהה, לסגור את הבית היטב ואם נפגעים להחליף מיד בגדים ולשטוף את הגוף במים".

המובלעת הכורדית מתנתקת מהעולם בשבועות האחרונים. טורקיה ואיראן לא מתירות כניסה של עיתונאים משטחן. מאז שהצבא האמריקאי התחיל לרכז כוחות באזור אפשר להיכנס למובלעת רק דרך סוריה. גם לא קל להתקשר בטלפון למובלעת. אמנם רבים מחוברים לרשתות תקשורת בריטיות והקידומת הבינלאומית של מספרי הטלפון שלהם היא כמו בבריטניה, אולם הקו מתחבר רק אחרי עשרות ניסיונות חיוג. "אנחנו כמו אסירים כאן", אומרת אללא טלבאני, ממשרד החוץ של מפלגת "האיחוד הפטריוטי" של כורדיסטאן בסוליימניה.

כמו רבים במובלעת גם היא חוששת שסדאם ישוב ויתקוף אותם בנשק כימי. "אנשים בחלבג'ה ובאזור מפוחדים מאוד, למה שזה לא יקרה לנו שוב?" אבל לישראל, היא אומרת, אין מה לדאוג. "אני לא מאמינה שיהיה לסדאם מספיק אומץ לעשות את זה לישראל. אנחנו אפילו לא מדינה, אנחנו אנשים עניים, אין לנו מסיכות גז. כדי להתגונן נשתמש בניסיון העבר שלנו, נעלה לקומות גבוהות, נאטום את החלונות בפלסטיק ואת החדרים בבגדים טבולים במים. זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות. אתם מוגנים, לכם יש מסיכות, אין לכם ממה לפחד".

גם ד"ר עלי, רופא בכיר בסוליימניה, עיר גדולה הנמצאת במרחק 75 ק"מ מחלבג'ה, בטוח שלישראל זה לא יקרה. הוא מבקש לשמור על עילום שמו מפני ש"יש פה המון סוכנים עיראקים, זה לא יהיה בטוח בשבילי אם אזדהה". כבר 15 שנים הוא מטפל בנפגעי ההתקפה על חלבג'ה. "אני ורופאים אחרים כאן באזור נתקלים בתוצאות הלוואי ארוכות הטווח של המתקפה", הוא אומר. "מלבד הבעיות הרפואיות יש פה אנשים שאיבדו את כל בני משפחתם או חברים, והם מדוכאים מאוד וחוששים שיותקפו שוב בנשק כימי. אנחנו קרובים לעיראק, אין לנו אמצעי ההגנה שיש לכם, אנחנו עלולים להיות שוב מטרה, במיוחד כשיש באזור כוחות אמריקאים, מה שהופך אותנו חשופים למתקפה עיראקית".

למה לנו זה לא יקרה?

"אצלכם זה שונה, אתם מדינה ריבונית, אתם מסוגלים להגן על עצמכם, לכם יש סוללות פטריוט. אני גם לא מאמין שעיראק תתקוף אתכם בנשק כימי, היא תהיה עסוקה בהגנה על עצמה. אתם לא צריכים להיות בפאניקה, המצב אצלכם שונה מאוד ממה שקרה בחלבג'ה. שם העיראקים תקפו את העיר בפצצות רגילות וכשאנשים הסתתרו במקלטים הם הותקפו בנשק כימי. הגז הכבד שקע למטה, למקלטים, ואנשים מתו בלי שאיש הזהיר אותם שדבר כזה עלול לקרות. הם לא יכלו לעשות שום דבר. אתם מוכנים לזה, לא תהיו מופתעים כמו אנשי חלבג'ה. עיראק גם לא תוכל לתקוף אתכם במטוסים בצורה המאסיווית שבה היא תקפה את חלבג'ה. שם מטוסים זרקו פצצות כימיות במשך כמה שעות. זה לא יקרה לכם".

כורדים בכל העולם עוקבים אחרי ההכנות של ישראל למתקפה כימית, אבל משוכנעים שסדאם לא יעז לתקוף את ישראל כפי שתקף את חלבג'ה. "אנחנו היינו חלשים ושבריריים", אומר דילשד ברזאני, נציג המפלגה הדמוקרטית הכורדית בגרמניה ואחיו של מסעוד ברזאני, מנהיג המפלגה. "היינו קורבנות של אינטרסים זרים. ישראל היא מדינה חזקה. סדאם לא יעז לתקוף את ישראל". סדאם העז לזרוק פצצות גז על אנשים שלא יכלו להגן על עצמם, אומר ג'אף מבריסל. "אמנם לעולם אי אפשר לדעת אצלו מה הוא מתכוון לעשות, הוא אדם לא צפוי שכונן שיטת משטר מוזרה, אבל קשה לי להאמין שהוא יתקוף בנשק כימי את ארה"ב, טורקיה או ישראל, שיוכלו להגיב בצורה קשה על מתקפה כזו".

אני לא חושב שהוא יסתכן בתגובה ישראלית, אומר ד"ר חאלד סאלח, מרצה למזרח תיכון באוניברסיטת אודנסה בדנמרק, שכתב כמה מאמרים על חלבג'ה. הוא גדל בסוליימניה, בקיץ ביקר בחלבג'ה. "הם עדיין במצב נורא, רבים חולים, האוכל שם עדיין מזוהם. הייתי מזועזע במיוחד ממצבם של הילדים שנולדים עם פגמים גנטיים, זה דבר שאף פעם לא היה קיים באזור בממדים כאלה. במשך השנים הכאב נעשה קשה יותר. רבים עדיין סובלים מטראומות. חבר של אבי איבד את כל בני משפחתו מלבד ילד אחד בהפצצות הכימיות והם היו משפחה גדולה. האיום הזה עדיין קיים, לא ברור מה הוא יעשה עם זה, אם כי תגובה ישראלית עלולה להרתיע אותו".

לפרופ' כריסטין גוסדן, גנטיקאית מאוניברסיטת ליוורפול, יש כמה עצות לישראלים המפוחדים. ב-98' היא ערכה מחקר בחלבג'ה על נפגעי ההפצצות הכימיות. מאז העידה בפני הסנאט האמריקאי על ממצאיה וכתבה סדרת מאמרים ל"ואשינגטון פוסט". "חומר חיטוי, מים, מזון נקי, בגדים נקיים ומגבות בחדר המוגן יעשו את העבודה", היא אומרת. "בהתקפה כזו תמיד יהיו נפגעים, אבל אפשר למזער את הפגיעות.

"בחלבג'ה הם היו בקו החזית, אתם רחוקים מהחזית", היא ממשיכה. "איש לא הזהיר את תושבי חלבג'ה שזה עלול לקרות ואף אחד לא הסביר להם איך להתנהג אחרי שזה כבר קרה. אילו הם היו יודעים מה לעשות אחרי מתקפה כימית, הם לא היו אוכלים אוכל מזוהם ולא היו נשארים לבושים בבגדים הספוגים בגזים במשך שעות רבות אחרי המתקפה. לבתי החולים הגיעו אנשים שהיו לבושים בבגדים מזוהמים, מה שהגביר את החשיפה שלהם לגז, לכן עד היום הם סובלים מתופעות קשות".

אז מהם אמצעי ההגנה?

"באמצעים פשוטים מאוד אפשר למנוע את תופעות הלוואי. הכינו בגדים נקיים בתוך שקית פלסטיק סגורה היטב, דליי מים, בקבוקי מים וקופסאות שימורים. במקרה של התקפה כימית אתם צריכים להתפשט מיד, לשטוף את הגוף בחומר חיטוי מהול במים וללבוש בגדים נקיים, לשתות מים מבקבוקים סגורים ולאכול רק אוכל מקופסאות שימורים שלא הזדהם בהתקפה וכמובן לנסות לעזוב כמה שיותר מהר את האזור המזוהם. אלה אמצעים הגיוניים. גם לי בבית בליוורפול יש ערכה כזו לכל מקרה. אם תשננו את הכללים האלה לא יקרה לכם מה שקרה בחלבג'ה".

כל כך שקט

חלבג'ה היתה עיירת שוק קטנה עם 70 אלף תושבים. ראוף נקישבנדי גדל בה עד שנת 72' כשעבר ללמוד רפואה באוניברסיטת טהרן. היום הוא מהנדס בסן פרנסיסקו וכותב ספר על חלבג'ה, "גן המשוררים" שמו. הוא זוכר את חלבג'ה כ"עיר מקסימה, גרו שם יהודים, נוצרים ומוסלמים ביחד", הוא אומר בשיחת טלפון. "זאת היתה הקהילה הדמוקרטית ביותר שאני מכיר. באביב עשינו פיקניקים, רקדנו ושרנו".

בספר שהוא כותב הוא מתאר את העיר הקטנה - ארבעה בתי ספר, בית חולים קטן עם רופא אחד ותריסר אחיות, ספרייה אחת ואינספור בתי הקפה. לאביו היתה חנות קטנה לממכר ירקות, צמחי מרפא ותרופות. בקיץ העסק פרח מפני שכל תושבי הסביבה קנו אצלו תרופה נגד מלריה, מחלה שהיתה נפוצה באזור. כולם הכירו את כולם, הוא אומר; בכל העיירה היו רק שני אלכוהוליסטים וסוחר סמים אחד. בקיץ נסעו התושבים האמידים לבתי הנופש שלהם בערים, בחורף בילו בביקורים אצל חברים ובני משפחה. באירועים חברתיים נשים לא הופרדו מגברים. "החיים היו טובים, עד שהעיר הופצצה ביום אחד שהיה כמו יום הדין".

ב-13 במארס התחיל הצבא האיראני להפציץ את חלבג'ה המרוחקת כ-12 ק"מ מהגבול האיראני. חשיבותה האסטרטגית של העיר היא במיקומה, כשבעה ק"מ ממזרח לאגם דרבנדיחאן. הסכר שעל האגם שולט על רוב אספקת המים לבגדד. "אבל זה לא הצדיק התקפה על אזרחים", אומרת ד"ר עפרה בנג'ו, ממרכז דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ת"א, "האוכלוסייה לא איימה על הסכר".

עוד באותו יום נכנסו חיילים איראניים לעיר. יומיים אחר כך, על פי דו"ח של הארגון "Human Rights Watch", שחקר ב-92' את אירועי חלבג'ה, כבר צעדו חיילים איראניים בגלוי ברחובות העיר, בירכו את התושבים ושרו שירי מהפכה. אחדים מהם נכנסו לבתים ודרשו שיכינו להם ארוחת ערב. כמה חיילים הקיפו את העיר על אופנועים. אחדים היו צעירים מאוד, נערים בגיל ההתבגרות. הם הסתובבו בעיר עם סכינים. לחלקם היו מסיכות גז.

התושבים היו מבוהלים. לכולם היה ברור שבקרוב צפויה פעולת תגמול עיראקית. בעדותה לפני תת-ועדה של הסנאט לטכנולוגיה, טרוריזם וממשל, באפריל 98', אמרה פרופ' גוסדן שלחיילים האיראנים נלוו לוחמי האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן, שמנעו מתושבי חלבג'ה לנטוש את עירם "מתוך תקוה שעיראק לא תתקוף את העיר על תושביה. כך הפכו תושבי חלבג'ה לחומת מגן אנושית".

ב-16 במארס, בסביבות 11 בבוקר, החלו העיראקים להפציץ את חלבג'ה ממטוסים ותותחים שהוצבו בעיר סמוכה. לרוב התושבים היה מקלט על יד הבית, אחרים הצטופפו במקלטים ממשלתיים, נכתב בדו"ח של "יומן רייטס ווטץ'": "הם פעלו על פי הנחיות ההתגוננות במקרה של תקיפה אווירית, שאליהן היו מורגלים מתחילת מלחמת עיראק-איראן ב-80'". ההפצצות נמשכו כמה שעות ללא הפסקה. המטוסים הגיעו במבנים של שישה. כששישייה אחת הסתלקה הגיחה לשמי העיר שישייה אחרת.

הוריו של נקישבנדי הסתתרו במקלט חזק במיוחד שנבנה על ידי ארכיטקט מקומי והיה ממוקם שלוש קומות מתחת לקרקע. "הסיפור של הורי שובר לב. הם הסתתרו במקלט עם בני משפחה רבים, אף אחד לא תיאר לעצמו שהם יופצצו בנשק כימי. הם אף פעם לא שמעו על זה. אבל פתאום אבי התלונן שכואבות לו העיניים, יותר מאוחר הוא התעוור. רוב בני משפחתי מתו במקלט. מעולם לא מצאנו את גופותיהם. הורי הצליחו לברוח למחנה פליטים סמוך לגבול האיראני".

באפריל 91' כתב נקישבנדי מאמר מרגש ל"לוס אנג'לס טיימס". הוא כתב מה שהוריו סיפרו לו, שאמו ברחה לגבול האיראני לפני תחילת המתקפה ואביו נשאר לשמור על הבית ונפגע. "במשך שנים הם לא דיברו על מה שקרה שם", הוא אומר. "רק לאחרונה, כשהתחלתי לכתוב את הספר, הם סיפרו לי ששניהם היו במקלט, ביחד עם בני המשפחה. אבי התעוור, דודתי נפצעה ולאמי לא קרה כלום. זה היה כמו יום הדין. כשהם ברחו מהעיר הם הסתתרו במסגד. רוב האנשים שהגיעו לשם היו עיוורים".

במשך חודשים ארוכים לא ידע נקישבנדי מה עלה בגורל הוריו. "כשצפיתי בחדשות נחרדתי למחשבה שאמי הקשישה ואבי העיוור עושים את דרכם במזג אוויר קפוא לגבול האיראני", הוא כתב ל"ל.א טיימס". אחרי כמה חודשים מצא אותם. "איבדנו את כל מה שהיה לנו בחלבג'ה. אחי בדנמרק ואני קנינו להם בית בסוליימניה וריהטנו אותו. חברים מקומיים עזרו להם להתחיל חיים חדשים בסוליימניה".

בשעה 10 בבוקר ראתה נסרין עבד אלקדיר מוחמד הליקופטר. הוא לא תקף, סיפרה ל"ניו יורקר" בשנה שעברה, הגברים בתוכו צילמו תמונות. לאחד מהם היתה מצלמה רגילה, האחר החזיק מה שנראה כמצלמת וידאו. היא חשבה שזה מראה מוזר, אבל לא הקדישה לכך מחשבה רבה. היא ואחותה רנגין היו עסוקות בהכנת אוכל ל-40-30 קרובי משפחה שבאו למקלט שלהם. רנגין היתה בת 15, נסרין בת 16, נשואה טרייה לבן דודה, בחטיאר עבדול עזיז, עוזר לרופא, מבוגר ממנה ב-14 שנים.

קצת לפני 11 בבוקר, סיפרה נסרין לכתב ג'פרי גולדברג, התחילה ההפצצה העיראקית. בחטיאר היה מחוץ לעיר, נסרין קיוותה שהוא ימצא מקלט. לקראת שתיים בצהריים ההפצצות נרגעו. נסרין עלתה למטבח כדי להביא אוכל לבני משפחתה שנשארו במקלט. "לקראת סוף ההפצצה הקול השתנה ולא היה כה חזק. זה נשמע כמו פיסות של מתכת שנפלו בלי להתפוצץ. לא ידענו למה זה כל כך שקט". במטבח היא הריחה ריח מוזר. "בהתחלה זה היה ריח נורא, כמו של אשפה, ואז היה ריח טוב, כמו של תפוחים מתוקים, ואז היה ריח של ביצים".

לפני שחזרה למרתף גילתה שהחוגלה בכלוב מתה. בחוץ שרר שקט. "הכבשים והעזים מתו", סיפרה. נסרין רצה למקלט, "אמרתי לכולם שקרה משהו רע באוויר". התחושה של יושבי המקלט היתה שהמקלט החשוך והצפוף מספק הגנה טובה. "רצינו להישאר במקלט למרות שהתחלנו להרגיש לא טוב". לנסרין כאבו העיניים, ילדים התחילו להקיא ולבכות. "גם אמי בכתה. ואז הקשישים התחילו להקיא. דודי אמר שאנחנו חייבים לצאת החוצה. ידענו שיש חומרים כימיים באוויר. העיניים שלנו האדימו ולאחדים מאתנו נזלו הפרשות מהעיניים. החלטנו לברוח". מחוץ למקלט הם ראו את הפרה שלהם שוכבת על צדה, נושמת בכבדות. עלים נשרו מהעצים, ענני עשן ריחפו סמוך לקרקע. "הגז כבד מהאוויר והוא עשה את דרכו לבארות".

אולי איראן עשתה זאת

דיוויד הרסט, עיתונאי ה"גרדיאן" בביירות, היה בין הראשונים שהגיעו לחלבג'ה אחרי המתקפה העיראקית. "זה היה נורא, זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי מוות בצורה כזו", הוא אומר בשיחת טלפון מביירות. "הוזמנתי על ידי הצבא האיראני לאזור ביחד עם עוד שבעה עיתונאים זרים. הייתי בטוח שהם מתכוונים להראות לנו איך נראה ניצחון איראני על עיראק. כשההליקופטר שלקח אותנו מטהרן לחלבג'ה נחת בעיר, היינו המומים. בכל מקום היו גופות. המתקפה תפסה את האנשים לא מוכנים. חלקם היו במקלטים, חלקם היו בבית, נשים היו במטבח, ניהלו חיי יום יום שגרתיים. המראה היה שונה ממראה רגיל של מוות. על הגופות לא היו סימני דם, לא היו פציעות, לגופות היו פנים מעוותות וידיים מכווצות. סב מת כשהוא מחבק את נכדו, זה היה מוזר. העיר היתה נטושה, רק הגופות והשקט. היתה שם דממה מקפיאה".

הרסט אומר שהדבר המוזר ביותר היה ש"אחרי שחזרתי מחלבג'ה לטהרן שמעתי דו"ח מוואשינגטון שאולי איראן עשתה זאת. לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. לי לא היה ספק שסדאם חוסיין עשה את זה. לאף אחד מהעיתונאים שהגיעו לחלבג'ה לא היתה סיבה לחשוד במישהו אחר מלבד סדאם. למה שהאיראנים יפציצו את חלבג'ה? הם הרי כבר שיחררו את האזור".

כמה ימים אחרי המתקפה אמרו דיפלומטים עיראקיים באירופה שאיראן, ולא עיראק, הפציצה את חלבג'ה. עיראק נסוגה מהאזור, אמרו הדיפלומטים, מאחר שהוא חסר חשיבות לגבינו. הטענה שגם איראן הפציצה בחלבג'ה נטענה גם על ידי החוקרים האמריקאים אנתוני קורדסמן ואברהם וגנר בספרם "מלחמת איראן עיראק" (ראו מסגרת), אבל ד"ר בנג'ו סבורה אחרת. "ככל הידוע לנו לא האיראנים עשו את זה. גם האיראנים בעצמם נפגעו מנשק כימי. המסר של עיראק בהפצצות על חלבג'ה היה מכוון לאיראנים. באותה נקודת זמן במלחמת עיראק-איראן היתה מערכה כבדה ועיראק רצתה להעביר לאיראנים מסר שגם הם עלולים לזכות לטיפול כימי. היא גם רצתה לנקום בכורדים שסייעו לאיראנים ולהעניש אותם בצורה כזו שתרתיע אותם לשתף פעולה בעתיד עם איראן".

אמנם עיראק ניסתה לטעון שאיראן הפציצה, אבל אנשי מחתרת שלנו היו באזור, אומר ג'אף, והם ראו מטוסים עיראקיים. גם הדו"ח של "יומן רייטס ווטץ'", שמסתמך על שיחות עם מאות ניצולים ועל דו"חות של המודיעין העיראקי, קובע שהעיראקים הם אלה שהפציצו. לפי הדו"ח היה האחראי על ההפצצה בן דודו של סדאם, עלי חסאן אל מג'יד, שאמר בהקלטה שהגיעה לידי "יומן רייטס ווטץ'" שהוא יהרוג את הכורדים בחומרים כימיים. "מי יגיד משהו? הקהילה הבינלאומית? שתלך להז*** הקהילה הבינלאומית ומי שמקשיב לה".

נראה היה שכולם ישנים

בני משפחתה של נסרין שיצאו מהמקלט בדקו את כיוון הרוח והחליטו לברוח לכיוון השני אולם לא הצליחו לרוץ, אמרה נסרין ל"ניו יורקר". הילדים לא יכלו ללכת, הם היו כה חולים ומותשים אחרי שהקיאו, לקחנו אותם על הידיים. "רצינו להתרחץ ולשתות מים, רצינו לרחוץ את פני הילדים שהקיאו, הילדים רצו מים. על האדמה היתה אבקה לבנה. לא ידענו אם לשתות מים. כמה אנשים שהיו צמאים מאוד שתו מים מהבאר".

כמו משפחות רבות החליטו גם בני משפחתה של נסרין לברוח לאנאב, יישוב קטן בפאתי חלבג'ה שהיה מאוכלס בכורדים, שנאלצו לעזוב את בתיהם אחרי שהצבא העיראקי הרס את כפריהם. מיד כשיצאו לדרך חזרו המטוסים להפציץ אותם בניסיון להרוג את הניצולים. נסרין ובני משפחתה המשיכו במנוסה. "לאנשים היו סימפטומים שונים. אשה אחת נגעה באבקה הלבנה ועור גופה התחיל לבעבע... ראינו אנשים ששכבו קפואים על האדמה, ראיתי תינוק קטן שוכב על האדמה במרחק מה מאמו. חשבתי ששניהם ישנו, אבל היא השליכה אותו ומתה. התינוק ניסה לזחול ומת גם הוא. נראה היה שכולם ישנים".

נסרין האמינה שאם תגיע למקום גבוה, הרחק מהאוויר המורעל, היא תינצל. היא רצה במהירות לעבר ההרים, ילדי המשפחה דלקו בעקבותיה כשלפתע הם התעוורו. "הילדים בכו: אנחנו לא יכולים לראות, העיניים שלנו מדממות". במהומה שנוצרה פנה כל איש לדרכו. אביה ואמה של נסרין נעלמו, והיא וכמה קרובי משפחה הובילו את הילדים במעגל בחזרה אל תוך העיר. מישהו, היא אינה יודעת מי, הוביל אותם מהעיר למסגד קטן על הר סמוך, משם עברו לבית בסביבה. הלילה כבר ירד, היא היתה תשושה.

בעלה חיפש אותה כל היום. הוא היה בטוח שהיא מתה. "רציתי לפחות לקבור את אשתי הצעירה", סיפר בחטיאר ל"ניו יורקר". בערב מצא אותה בבית שבו מצאה מסתור. נסרין וכל שאר הנמלטים בבית היו עיוורים. היא התעוורה זמן קצר לפני שבחטיאר הגיע כשתרה בבית אחר אוכל לילדים. "מצאתי חלב וגיששתי את דרכי חזרה לילדים, מצאתי את הפיות שלהם ונתתי להם חלב". בחטיאר הביא איתו מהמרפאה שתי זריקות אטרופין, אחת הזריק לעצמו את האחרת הזריק לאסמה, שכנתו שהתקשתה לנשום, צרחה והטיחה את ראשה בקיר. היא מתה זמן קצר אחר כך. "יכולתי להזריק את האטרופין לאשתי", אמר, "אבל היו אנשים שמצבם היה קשה יותר".

למחרת הועברו הנפגעים לבתי חולים באיראן. נסרין היתה עיוורת במשך 20 יום. בחטיאר חיפש את בני משפחתה ומצא את התצלום של גופת אמה באלבום תמונות של הנפגעים שצילם הסהר האדום. אביה התעוור, חמישה קרובי משפחה, ביניהם אחותה רנגין, מתו. הרופאים אמרו לנסרין שהיא לא תוכל ללדת. אחרי כמה חודשים היא חזרה לכורדיסטן, ב-91' היא ילדה תינוק שמת ממום בלב בהיותו בן שלושה חודשים. היום היא גרה עם בעלה בעיר ארביל. היא לא מחפשת רחמים, אמרה, היא מחפשת רופא שיעזור לה להיפטר מהשיעול שמציק לה מאז המתקפה.

בחודשים האחרונים, מאז שבוש התחיל לדבר על מתקפה על עיראק, מגיעים לאזור חלבג'ה עיתונאים רבים שמחפשים ניצולים שיתארו את מעלליו של סדאם. אללא טלבאני אומרת שליוותה עשרות עיתונאים בחודשים האחרונים. שתי המפלגות השולטות בכורדיסטן העיראקית, "האיחוד הפטריוטי" בהנהגת ג'לאל טלבאני והמפלגה הכורדית הדמוקרטית בהנהגת מסעוד ברזאני, מנסות להעביר לעולם את מצוקת הכורדים ואת חששותיהם ממתקפה כימית נוספת. "אנחנו רוצים שהקהילה הבינלאומית תעזור לנו", אומרת טלבאני, "נשמח מאוד אם ישראל תשלח לנו מסיכות גז. אם את מגיעה לאזור תביאי איתך מסיכות גז לפחות למשפחה שלי, יש לי חמישה אחים ואחיות".

מי שלא חולה מדוכא

מאז מלחמת המפרץ והפיכת האזור למובלעת כורדית בחסות ארה"ב ובריטניה, מנסה חלבג'ה להתאושש. כמה ימים אחרי המתקפה הכימית הרסו בולדוזרים עיראקיים בתים רבים בעיר. ב-91' אחרי המלחמה החלה נהירה של תושבים בחזרה לעיר. הם נתקלו במראות קשים של הרס. עלי קרים, סנדלר מקומי, חזר לחלבג'ה אחרי שנתיים במחנות הפליטים באיראן. היו לו שלושה בתים בחלבג'ה שנהרסו. העיר מלוכלכת, אמר ל"ניו יורק טיימס" בנובמבר 91', "אין מים וחשמל, הרבה אנשים חולים, אלה לא חיים שלמים, אבל לפחות אנחנו חיים".

רסול ראשיד מוחמד סיפר ל"ואשינגטון פוסט" בנובמבר 92' על כעסו כשגילה שביתו נהרס. "להיות פליט בעיר שלך זה דבר שאתה מתקשה לקבל", אמר. מוחמד סעיד מוחמד, שאיבד 25 בני משפחה, ביניהם את בנו הפעוט ואת אחותו, גילה כשחזר לעיר שגם ביתו הרוס. "הייתי מדוכא", אמר, "כשאתה מגלה שביתך הרוס כמובן שאתה לא שמח".

רחמים יוסף, פנסיונר מקרית מלאכי, היה בחלבג'ה לפני שלוש שנים במסגרת טיול שורשים. "בגבול הטורקי ראו שנולדתי בעיראק ונתנו לי להיכנס בלי בעיות", הוא מספר. "יחסית לערים אחרות באזור, חלבג'ה במצב נורא. רואים שם המון נכים, אנשים בלי יד, בלי רגל, פנים מעוותות, אנשים בכיסאות גלגלים, ממש כואב הלב לראות אותם. גם הבתים הרוסים. מרוב כאב לא יכולתי להישאר שם הרבה זמן. גם המלווים הכורדים אמרו לי: בוא ניסע מהר מכאן".

אם בעבר נשלטה חלבג'ה על ידי האיחוד הפטריוטי, הרי שהיום שולטים בה פלגים מוסלמים שונים. העיתונאים שביקרו בה מתארים אווירה כבדה. "יש בעיר משהו קודר", כתב ג'פרי פליישמן ב"לוס אנג'לס טיימס" בינואר. בכניסה לעיר הוצב פסל של אדם קשיש המגן בגופו על ילד שנעשה על פי התצלום המפורסם ביותר של ההרג. "אנחנו לא יכולים לשכוח", אמר ל"ל.א טיימס" אחד הניצולים שאיבד במתקפה 36 בני משפחה. "זה חרות בפנים של כל מי שאנחנו מכירים. אני מקווה שאם לסדאם חוסיין יהיה זמן להגיב אחרי המתקפה העיראקית הוא יזרוק טילים על כוויית או על ישראל ולא עלינו".

האל אף פעם לא היה טוב לחלבג'ה ואין לנו שום סיבה להאמין שזה ישתנה, אמר ל"ניו יורק טיימס" באוגוסט ד"ר סרוור עריף, מנתח בבית החולים קנדיל בחלבג'ה שמטפל בנפעי התקפת הגזים. "כשסיפרתי לאמי שגרה בסוליימניה שאני עובר לעבוד כאן היא הביטה עלי כאילו שהיא לא תראה אותי יותר לעולם".

ד"ר בבן ערך השוואה בין חלבג'ה לעיירה צ'מצ'מל, הנמצאת במרחק 45 ק"מ ממערב לחלבג'ה. הוא מצא שמספר החולים בסרטן בחלבג'ה גדול פי ארבעה ממספרם של החולים בצ'מצ'מל ומספר ההפלות גדול פי 14. "אבל הכי נורא זה המצב הנפשי של הניצולים. אנשים בחלבג'ה סובלים מפסיכוזות ודיכאון". כולם פה חולים, אמר רופא מקומי ל"ניו יורקר", "ומי שלא חולה - מדוכא".

בעדותה בפני ועדת הסנאט אישרה פרופ' גוסדן שהסכנה לחלות בסרטן גבוהה בחלבג'ה יותר מאשר במקומות אחרים באזור, והוסיפה שהחולים מתים בגיל צעיר יותר מסוגי סרטן אלימים במיוחד. היא גם מנתה שורה ארוכה של מחלות שמהן סובלים הניצולים, ביניהן מחלות נשימה קשות, מומים קשים בעוברים שנולדו לאמהות ששרדו, מחלות עור ובעיות פסיכיאטריות. "אלה הבעיות הקשות ביותר", אמרה בעדותה, "הן גורמות לאנשים להרגיש מדוכאים באופן קיצוני. רבים מנסים להתאבד. הרופאים נאלצים לעתים קרובות לנתח אנשים שניסו לירות בעצמם כדי להוציא מגופם את הכדור. לרבים, במיוחד לצעירים, קשה להתמודד עם הזיכרונות. לכדורים נגד דיכאון יש השפעה שלילית על אנשים שעברו מתקפת גז, חשוב לפתח תרופות נוגדות דיכאון המיוחדות לאנשים האלה. כל זה לא קורה, לא התנהל מחקר עקבי ושיטתי בעשר השנים שאחרי המתקפה".

העולם נטש אותנו, אומר ג'אף, "אף אחד לא בא לעזרתנו, כולם שתקו והתעלמו". חלבג'ה היא סמל לכישלון של הקהילה הבינלאומית, אומר דילשד ברזאני, "אנחנו הולכים על קרח דק, לא נהיה שוב קורבן של אינטרסים זרים".

חלבג'ה מסמלת עבורנו כמה דברים, מסכם זולאם, שמגדיר עצמו אקטיוויסט כורדי. "העולם פנה לכיוון השני בזמן שהרגו אותנו בגז. בחודשים האחרונים אני מנסה להסביר למתנגדי המלחמה מה סדאם חוסיין עשה. גם אני לא בעד מלחמה, אבל חשוב לדעת שהוא גרם לטרגדיה נוראה. ולאלה שרוצים את המלחמה ואומרים שאחריה מצבנו יהיה טוב יותר מפני שלא נהיה יותר בקרבת סדאם, אני אומר שמצבנו כנראה יהיה קשה יותר. העולם המערבי לא יגן עלינו יותר במובלעת שנוצרה אחרי מלחמת המפרץ, אנחנו נסופח בחזרה לעיראק ונהיה תחת חסדי המשטר החדש. אנשים לא יודעים עלינו הרבה. אני חייב לחנך אותם, אבל אני יודע שלא אצליח לחנך את כולם עד שהמלחמה תגיע". *ד שהמלחמה תגיע". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו