בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוזרת בית תימנייה, אם לבן צבר ופלמ"חניק, חותרת תחת המלחמה

בקריאה חדשה בכתבי מרדכי טביב אפשר להכתירו כסופר-מבשר, שעירער כבר בראשית המדינה על "כור ההיתוך" הציוני, ויצר סיפור יהודי תימני המציע גירסה אלטרנטיווית להיסטורית הלאומית המונוליטית

תגובות

דרך של עפר, כינורו של יוסי וסיפורים אחרים, מאת מרדכי טביב, הביאה לדפוס: לאה היין (טביב), אחרית דבר: יוסי פלס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 176 ,2002 עמודים

יפה עשתה הוצאת הקיבוץ המאוחד שהחלה מפרסמת מחדש את מכלול הכתבים של הסופר מרדכי טביב שהלך לעולמו ב-1979. לפני שנתיים התפרסם בסדרה זו "כעשב השדה" (הרומאן הראשון שלו, 1948), לאחרונה - קובץ הסיפורים הנדון, שראה אור לראשונה ב-1953, ונראה שהאחרים כבר בדרך. פרט לשמחת המפגש עם סיפורת זו והאפשרות לשוב ולקרוא בה בהדפסה רעננה ומאירת עיניים, אין ספק שיש בכתבים אלה כדי לאתגר את הביקורת הספרותית העכשווית לרוויזיה של קריאה; רוויזיה החושפת כתבים אלה אל שאלות עקרוניות המעסיקות את השיח החברתי הישראלי בן ימינו, כמו "פוליטיקה של זהויות", "רב תרבותיות" ומיקומו של "הסובייקט המזרחי" בסוגיות לאומיות של זיכרון והיסטוריה. בקריאה חדשה מתגלה קובץ הסיפורים כרלוונטי, והדיון הפנים-תרבותי שניהל בו אז טביב עשוי לתרום להרחבת גבולותיו ותובנותיו של השיח כיום.

טביב נולד בראשון לציון ב-1910 למשפחה שעלתה מתימן ב-1909, במה שנקרא בהיסטוריה הציונית תקופת העלייה השנייה. אביו היה רב ושוחט, והוא הועיד לכך גם את בנו. עד היותו בן 13 התחנך טביב על פי המסורת היהודית התימנית, אבל לאחר מכן מרד ופנה אל מסגרות החינוך העברי-הסוציאליסטי ולעבודת כפיים. מכאן ואילך מתחברת הביוגרפיה שלו עם הביוגרפיה הדורית הקולקטיווית של ילידי הארץ: תנועת נוער (טביב היה חבר ב"נוער העובד והלומד"), קיבוץ (נען), שירות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור, כקצין תרבות.

מראשית שנות השלושים, והוא כבן עשרים, החל לחפש את דרכו אל הכתיבה. הוא שלח ידו אל השירה (שיר ראשון התפרסם ב"דבר" ב-1938) ובה בעת אל הפרוזה (סיפור ראשון התפרסם בכתב העת "עיתים" (1946), וכן הירבה לכתוב רפורטז'ות וסיפורי מלחמה כעורך הביטאון "שריון ופשיטה" (1949-1948). מבקרי הספרות העברית וחוקרי ההיסטוריוגרפיה שלה ממיינים אותו באסכולה של סופרי "דור בארץ"; כלומר, הדור הראשון של סופרים ילידי הארץ (או שהגיעו לכאן בגיל צעיר וחינוכם וצמיחתם היו כאן), ואשר זיהויים כדור בפני עצמו, נעשה כבר ב-1958, בכינוסם יחד באנתלוגיה בשם זה: דור בארץ. עם זאת מעניין לציין, שכסופר צעיר בחר טביב דווקא בדרך כתיבה לא-פופולרית באותה תקופה, בעיסוקו ביוצאי תימן.

כזכור, באקלים החברתי אז, עם העלייה הגדולה של סוף שנות הארבעים ותחילת החמישים, התגבשה אסטרטגיה ממלכתית של "כור היתוך" שביקשה ליצור אתוס לאומי ציוני הומוגני (שכונה "ישראליות"). וכך אמר דוד בן גוריון (בפברואר 1951): "אין בדעתה של הממשלה להקפיא ההווי התימני של עולי תימן. להפך: אנו רוצים לסגל העלייה התימנית להווי הישראלי, לחירות הישראלית, לשוויון הישראלי, לגבורה הישראלית, לתרבות ולחברה הישראלית. אנחנו רוצים שמהנוער התימני ייצאו מפקדים לצבא, כמו מהאשכנזים... מייסדי משקים, בוני התיישבות, אנשי מדע. אנחנו רוצים למחוק כל הבדל מיותר ביניהם ובין יהודי אחר... ואנחנו רוצים להופכו עד כמה שאפשר במהירות האפשרית מתימני ליהודי השוכח מאין בא...". והנה, דווקא בשנים אלה יצא טביב בסדרת סיפורים (כמו "יחיא בן יחיא", "בראשית", "היום הרת עולם" ואחרים), שקריאתם מחדש יכולה לא רק לערער על אותו "כור היתוך" כוחני המבקש למחוק "כל הבדל מיותר", אלא גם לכונן סובייקט יהודי תימני המציע גירסה אלטרנטיווית להיסטוריה הלאומית המונוליטית.

היסטוריה אלטרנטיווית זו משחזרת את סיפור התיישבותם של בני תימן במושבות (1909), וחושפת את סיפור הבראשית של מייסדי היישוב כאן כסיפור קולוניאלי של ניצול והתעללות: התעללותם של איכרי העלייה הראשונה בבני תימן וניצולם, בתנאי עבודה מחפירים, בשכר נמוך מהמקובל, ובהשפלה במכות מגלב ושוט. ואכן, בעבדו סיפורים פזורים אלה לספר (כעשב השדה), מקדיש אותו טביב לאבות המייסדים שלו, או כפי שהוא מציין שם: "אנשי דור בראשית, חלוצי עליית יהודי צפון תימן בעשור הראשון של מאתנו, אשר מחלציהם יצא ועל רקע גאולם והווייתם החדשה המתחדשת בארץ-ישראל נחנך וגדל דורי".

אם להשתמש בכליו של הדיון הפוסט-קולוניאלי העכשווי בבחינת יצירתו של טביב, אפשר להכתירו כסופר-מבשר, שהתעקש כבר בקו התפר שבין יישוב למדינה על קיומו של פלורליזם תרבותי, בהעניקו "קול" ו"נוכחות" לעדתו הדחויה, ולא מתוך עמדה שולית של "אחרות" או קיפוח, אלא מתוך מודעות המכירה בערך עצמה. חרף מחויבותו האידיאולוגית לאתוס הציוני-הסוציאליסטי, וחרף השתייכותו לפואטיקה הילידית של סופרי "דור בארץ", התנער טביב מכל מכופפות לציוויים קולקטיוויים מוסכמים והגיע אל סובייקטיוויזציה פואטית ופוליטית.

עניין זה בא לידי ביטוי גם בקובץ סיפוריו "דרך של עפר". חמשת הסיפורים בקובץ זה עוסקים בשני נושאים מרכזיים. האחד: מלחמת השחרור (כמו ניסיונה של אם להנציח את בנה שנפל, ב"כינורו של יוסי", או חופשה בין קרבות של חייל מחטיבת הנגב, בתל-אביב, ב"דרך של עפר"); והנושא השני: דיוקנאות נשים (כאותה אשת-איש הנדחית על ידי נשות השכונה בשל מוצאה הנחות בעיניהן, "גזאל", או אשה עקרה הנלחמת במשפחת בעלה על זכויותיה לירושה שווה, "ולא חזרה דביה"). בסיפורי המלחמה, אף שאנו מתוודעים לחזיתות השונות (העיר העתיקה, הנגב, שפלת יהודה, דרך בורמה) ולפלמ"ח - נוכחות המלחמה מצויה רק ברקע. שלא כמו ס' יזהר או משה שמיר, המעמידים את "השיירה" או את "האנחנו" בעצם ההווה המלחמתי, מסיט טביב את העלילה משדות הקרב אל העורף, מגיבורי חיל קשוחים אל דמויות משנה שבירות, ומן האתוס הבוטח של ה"אנחנו" אל חיפוש ה"אני" במערכות יחסים רגישות.

כך קורה ש"כינורו של יוסי" אינו סיפור גבורתו של בן שנפל במלחמה, אלא סיפור של אם חד הורית וקשת יום שאיבדה את בנה יחידה בקרבות הדרום, וממשיכה לחיות אותו בין שברי עולמה; כלומר, בלילות, שבהם הבן-המת שב ופוקד אותה בחלומות, ובימים, שבהם האומללה מגששת למצוא לה ניחומים ותיקון. גישושים אלה נעשים באמצעות ניסיון לתקן את כינורו של הבן, שמיתרו נפקע עם מותו, כך שצלילי הכינור-הבן ימשיכו להתנגן במועדון השכונתי שבו הדריך; וכן בחיפוש אחר בעל-מחבר שישחזר את סיפור חייו הקצרים בחוברת זיכרון, שחזור שהולך וממקד סביבו את העלילה כולה. שהרי טבעם של זיכרונות לייצר זכרונות, ואלה גורפים לכדי מאסה ממוארית כזאת, שבה מצטמצם ונבלע סיפורו של הבן אל סאגת חיים מועצמת של האם. יוצא איפוא שסיפור מלחמת השחרור הולך ומשתמע לא כסיפור נוסף על קורבן של בן, אלא כסיפור קורבן של אשה ואם.

היסט מגדרי זה, בסיפור מראשית שנות החמישים, יש בו כדי להפתיע, מאחר שעד להקמת קבוצות מחאה כמו "נשים בשחור" או "יש גבול", נתפשה המלחמה בתודעה הישראלית כמרחב גברי בלעדי; והנה כאן חורגת המלחמה מהקודים התרבותיים המוסכמים, ומציעה צירופים היברדיים שהספרות לא ידעה כמותם: "תימנייה" "עוזרת בית", אם לבן "צבר" "פלמ"ח"ניק", חותרת תחת המלחמה בכלים הנשיים המוגבלים שלה.

גם הסיפור "דרך של עפר" מעמיד סימני שאלה על המלחמה עצמה. גדעון, צעיר מפורצי הדרך לערבה, שכל חייו הבוגרים התנהלו בסימן של יחד צבאי בשירותו ב"מחלקה מיוחדת", מתחפר במשלט נידח בחזית מצרים ("בית קברות" כפי שמתכנה המקום בפי חבריו), יושב עם חברים סביב מדורה, וספק מהרהר ספק משיח. את מחשבותיו פורעת תחושה של החמצת חיים, שגוברת והולכת ככל שתמונת-עבר רחוקה מתעקשת לתעתע בו: דרך עפר צדדית, נערה ושמה נחמה, וכוכב "צייד" תחת שמי לילה בהירים. בערפל הרהוריו מגיע גדעון למסקנה שאותו לילה מקרי באותה דרך עפר צדדית היה האירוע היחיד המלבב בחייו, שהרי כל נעוריו מסתכמים ברוטינה מתמשכת של "חיים בצוות" ו"מלחמה". הכרת פתאום זו הופכת לאובססיה, ומדרבנת אותו לשוב אל דרך העפר הזאת, כמו היה זה ציווי אחרון של טרם קרב. המשך העלילה, מילוי המשימה הצבאית, מוביל אל יישום הגעגוע הנכמר. שהרי בבואו לתל-אביב, במסגרת שליחותו, לא מרפה גדעון מחיפושו אחר נחמה, ואף כי הנסיבות מתפתחות אחרת, והנופים האורבניים מחליפים דרך עפר ברחובות וים, המימוש הנכסף אל הפרטי והאינטימי מצטייר בסופו של דבר לא רק כפשוט ומובן מאליו אלא כמועדף.

נוכחותה של המלחמה מאיימת להפוך את פגישתם לפרידה, ומובילה את גדעון אל מסקנהספקנית, אנטי מלחמתית: "עכשיו ידע בוודאות, לא נפרצה דרך בערבה ולא היו חייו שבצוות אלא למען דרך עפר זו שבעיבורה של עיר. היא פרודת חייו הזעירה שממנה ולמענה השאר" (עמ' 167). לא המפעלים ההירואיים של היחד הגברי (פריצת דרכים, מלחמות, משימות ריגול וכדומה) הם המטעימים את משמעות חיי אדם ב"נהרה רבה של אושר", אלא אינטימיות עם נערה אוהבת.

הקובץ פותח ב"כינורו של יוסי" ומסיים ב"דרך של עפר", וכמו בונה באמצעותם מסגרת של מלחמה ואובדן. לא כן סיפורי האמצע, המחזירים אותנו לחיי יום יום תוססים ויצריים, אם במושב עובדים (העלייה הגדולה מתימן בשנות החמישים), ואם בפיתוח עירוני של שכונה (חלוקת אדמות ובניית בתים חדשים), שבמרכזם מתייצבת האשה. זה המקום לציין את רגישותו של טביב לצדק חברתי: כשם שהוא מבקר קשות את הקהילה האשכנזית בעוולותיה כלפי הקהילה התימנית, אין הוא חושך שבטו מגילויים לא ראויים בקרב יוצאי תימן, כמו הוקעתו החריפה את שיטת החינוך האלימה כלפי הבן, וכמו ביקורתו כלפי היחס המבטל והמפלה את האשה.

מעניין לציין שכבר עם בואה של הקהילה התימנית לארץ, עוררה האשה התימנית את סקרנותם של סופרי העליות הראשונות לספרה ולדובבה (כמו למשל כתביהם של נחמה פוחצ'בסקי, משה סמילנסקי, אריאלי אורלוף ואחרים). שלא כמו הגבר היהודי יוצא תימן, המצטייר דוגמטי, מחויב לדתו ומסורתו ומסתגר מכל קידמה טכנולוגית, מצטיירת האשה התימנייה, חרף הגבלותיה בקודים פטריארכליים כולאים, כאשה פתוחה, סקרנית וגמישה, הבודקת אפשרויות חדשות (השכלה לבנות, נישואים מונוגמיים, רופא מיילד וכדומה). גם מרדכי טביב מגלה את הפן הייחודי החבוי בה, אך לא רק משמש לפה, אלא מעניק לה את הבמה כולה. דביה אינה שותקת כאשר בני משפחת בעלה מבקשים לנשלה מזכויותיה, והיא מבטאת את מחאתה הן במעשים (באיסור הכניסה לביתה) והן בדיבורים (שיחותיה והתראותיה לבעלה); כשזה אינו נענה לה היא קמה ונוטשת אותו (גם אם ראתה אך טוב בחיי נישואיה). כדביה גם ידידה, אמו של יוסי שנפל. כל שנות נישואיה לבעלה השיכור שירתה אותו כשפחה חרופה, אבל כשזה מרים ידו להכות בוולד שבבטנה היא מחזירה מלחמה. וגם גזאל אינה מבטלת עצמה מפני שכנותיה המתנשאות עליה.

האם המעבר לארץ-ישראל ולאקלים חברתי דמוקרטי יותר הוא שאימץ את לבה של האשה התימנית לביטויים עצמאיים משלה? טביב מאשר זאת בסיפור "הבשורה", שבו הוא עוקב אחר התאקלמותה של חאליה, נערה עולה מתימן, שנקלטת עם הוריה במשפחת דודה המושבניק (בראשית שנות החמישים), ולמרות עיוורונה מילדות והיטלטלותה בין שתי מסורות תימניות של "שם" ושל "כאן", היא כבר נוהגת ומדברת כאילו היתה אחת מ"גידולי ארץ-ישראל" (צברית, בלשון אותם ימים). וכך מסביר הדוד חיים גד, יהודי מסורתי לכל דבר, את הנסיבות "הסביבתיות" לשינויה: "כולנו (בארץ) כאילנות הללו. לבד מזונותינו נזקקים אנו לחום, לאוויר ולמרחב, היינו: חירות. וזהו שורש המידות והמנהגים כאן במקומנו" (עמ' 88). ואם מצטטים מדבריו של אותו מושבניק, אי אפשר שלא להתייחס אל סגנון הדיבור שלו, הטיפוסי ליהודי תימן, וממילא אל הסטיליזציה הלשונית שנוקט טביב בסיפוריו, בשלבו בצורה חופשית וטבעית את הלשון היהודית התימנית בלשון חז"ל ואת אלה בלשון העברית המודרנית. אמנם יש להבחין בין טקסט העוסק באבות לטקסט העוסק בבנים; שהרי ככל שטביב עוסק באבות הקהילה, העלילה מעמידה מארג צפוף של לשון חז"ל ("המדרש הגדול" בגירסת יהודי תימן) ולשון הדיבור היהודית התימנית; אבל ככל שהעלילה פונה לעסוק בבנים, או בנושאים כלל-ישראלים, הולכת ומצטמצמת לשון חז"ל, ולא כל שכן לשון הדיבור היהודי התימני, והן נשאבות אל העברית המודרנית. למותר לציין כי סטיליזציה זו, הרוקמת תוכן ולשון כעשייה פואטית אחת, מייצרת שפה ספרותית אקסקלוסיווית לטביב בלבד (בעניין זה כדאי לקרוא את ה"אחרית דבר" משל יוסי פלס, המלווה את הקובץ).

שני הספרים, "כעשב השדה" ו"דרך של עפר", הפכו את טביב בפי הביקורת ל"סופר תימני". כך מכנה אותו המבקר שלום קרמר, וכך דוד בן גוריון, במכתב מ-1953: "עליך לנקום את נקמת הזז. אם אשכנזי כותב ברוב ידיעה... על חיי יהודי תימן, אין סיבה מדוע לא יכתוב סופר תימני על 'שכנזים'". מדוע הפך טביב, הראשון לסופרים הישראלים ילידי הארץ (שתמונתו, תולדות חייו וסיפוריו, מתנוססים כאמור בפתח האנתולוגיה דור בארץ), ל"סופר תימני"? למותר לציין שמלכתחילה לא נרתע טביב מכינוי נבדל זה, המדיר אותו כסופר עדתי. להפך: במכתב למשורר זלמן שניאור (ינואר 1948), הוא מדגיש את הצורך הדחוף לעסוק ב"עדות" וב"שבטים" "שמתרכזים בארצנו מכל פזורי הגולה", כיוון שהמסגרת "הולכת ומתפרקת לאטה", ו"חשוב להעלות... תיאור חייהם בגילויים האנושי".

עם זאת, נראה שטביב מתקומם כאשר ממיינים ומקבעים אותו במשבצת חד-משמעית של תימניות. בראיון עם רבקה כצנלסון ("אינני סופר תימני", "מעריב", 1957), שב טביב וטוען שהוא כותב ככל סופר על מצבו של האדם בקונטקסט של זמן, מקום ותרבות, וככל סופר הוא מביא עמו את האדם החד-פעמי המוכר והידוע לו: "מי הוא זה שיאמר לי שאימהותה או עקרותה של ידידה שלי מ'כינורו של יוסי' וכן כמיהותיה אבלותיה וכו' שונים הם מרגשות דומים של כל אשה בעולם?" בהמשך מודה טביב שהוא מבסס לא מעט את סיפוריו גם על חייו-הוא, ואולי בשל כך נמזג פה ושם "נופך עדתי", אך הוא לא נתכוון להבליטו, כשם שלא עלה בדעתו "לטשטשו במכוון".

יוסף הלוי, שחקר את כתביו של טביב במונוגרפיה רבת הקף "עם הזרם ואפיקיו" (1988), סובר כי הטבעתו של טביב בתואר "סופר תימני" כמו רצתה לרמוז על מגבלותיו ("תואר זה בא כביכול למעט"), ולפיכך "רצה בכל מאודו להיקרא 'סופר ישראלי' כשאר בני דורו הסופרים". בעניין זה אני חולקת על דעתו של הלוי. "אינני סופר תימני" היא לדעתי תשובתו החתרנית של טביב כנגד אותה התנשאות אשכנזית סמויה, והפעם של חבריו ומנהיגיו לרעיון ולתנועה, שמיפו את האליטיזם הספרותי המקומי על דרך של ראייה קוטבית בין מערביות/מזרחיות, מרכז/שוליים, תרבותיות/ נחשלות, וממילא ישראליות/תימניות. למותר לציין כי טביב התנער מדיכוטומיה ריאקציונית זו, בזהותו את הישראליות שלו כסך כל זהויותיו, שיוכיו וגלגוליו. בעיניו, הכלה זורמת ופתוחה של זהויות לא סתרה זו את זו אלא הטעינה וריבדה אותן. לפיכך, כשטביב טוען "אינני סופר תימני", אין הוא שולל את תימניותו, אלא את אלה, שמדעת או שלא מדעת הופכים את חומריו התימניים להכתמה ספרותית פואטית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו