בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התפירה הצבאית של חליפת השר

תגובות

אחד מחברי הכנסת, שהיה שר בממשלותיהם של אהוד ברק ואריאל שרון ולפני כן אלוף, ניסה השבוע להכעיס עשרות קצינים בכירים, רובם בדרגות תת אלוף ואלוף משנה. ניסה והצליח: הוא אמר להם, שצה"ל התעקש שלא להבין מה שאמרה לו ממשלת ברק אשר לכוונתה להתפנות בתוך שנה מדרום לבנון, ועל כן התנהלה הנסיגה בחופזה מביכה. יושב כאן ביניכם, אמר השר, תת אלוף גדי אייזנקוט, שהיה אז מזכירו הצבאי של ראש הממשלה; יעיד הוא.

האלוף שהיה לשר הוא מתן וילנאי, שדעתו על תפקוד צה"ל בשנים האחרונות מושפעת גם ממרי לבו על שהמינוי לרמטכ"ל כמו נלקח מבין אצבעותיו ונמסר לשאול מופז. לא כל החולקים על וילנאי בסוגיית הנסיגה מלבנון הם חסידי מופז - קציני פיקוד הצפון בשנת 2000 נוטים להסכים לביקורת על המטכ"ל אז, אך סבורים שהכנותיהם לפינוי היו יעילות ושהפסד החיפזון בנסיגה יצא בשכר אפס הנפגעים.

זה ויכוח צד, רק איור לסוגיה הכללית, הזיקה שבין הדרג המדיני לצבאי, שנדונה בשלושה ימי עיון של "המכון לחקר תורת המערכה" (מלת"ם) של צה"ל בבסיס גלילות; והשיוך לאחד משני דרגים אלה הוא עניין של זמן ומצב. ברק ושרון, וילנאי ומופז היו בדרג הצבאי הבכיר, וממנו דילגו אל הדרג המדיני, לכנסת ולממשלה.

במטכ"ל הנוכחי, בנוסף לרב-אלוף משה (בוגי) יעלון קל לאתר שלושה אלופים לפחות - אחד מפקד זרוע, אחד אלוף פיקוד, ואחד סגן רמטכ"ל - שיידרשו לאיפוק כביר כדי שלא להישאב לפוליטיקה בתום שירותם בצה"ל. כמהגרים-בכוח הלומדים את ארץ היעד שלהם, עקבו הקצינים השבוע בסקרנות ובהשתאות אחרי הסערות הפוליטיות. זאת היתה הפוגה קצרה בהכנות למלחמת עיראק, הצפויה להיפתח, לפי הנחת העבודה של צה"ל, בסביבות 11 במארס.

בהרצאתו בגלילות היתה בפי וילנאי דוגמה נוספת ליחסי הקצונה הבכירה עם הממשלה. בקיץ 1990, בהיותו אלוף פיקוד הדרום, עמד להגיע לביקור ראשון ברצועת עזה שר ביטחון חדש, משה ארנס. מפלגת העבודה פרשה מהממשלה, יצחק רבין - שהנחה את צה"ל בשנתיים וחצי הראשונות של האינתיפאדה - חדל להיות שר הביטחון, והקצינים נערכו לתדרך את ארנס.

שניים מהם, תת אלופים באוגדת עזה ובמינהל האזרחי, התלבטו בחצי-פה כיצד לתפור את חליפת הדברים לפי מידתו של האורח. הוא מהליכוד, הזכירו, ואולי לא כדאי להמליץ לו, כפי שנהגו לעשות אצל רבין, על הפעלה קמצנית ובררנית של כוח ועל ניתוק מגע מהאוכלוסייה הפלשתינית הרוחשת. וילנאי, לדבריו, הורה להם לומר את האמת המקצועית, בלא קשר למפלגה ולעמדה שמייצג השר.

בכך אינם שונים מפקידי המשרדים האחרים, אלא בהשפעת העמדות שהם מביעים על המדינאות ופוליטיקה. בבסיס ההדרכה של חיל המודיעין, בסמוך למחנה שאירח השבוע את ההרצאות על יחסי הממשלה והמטכ"ל, התקיים בעשור שעבר דיון על המודיעין במלחמת יום הכיפורים. אחד הדוברים אז, תת אלוף במילואים דב תמרי, היה ממארגני כנס המלת"ם השבוע.

תמרי סיפר, כי בדצמבר 1966, והוא מפקד סיירת מטכ"ל, הגיע למחלקת המבצעים במטכ"ל והזדמן שם להצגת הערכת המצב השנתית לראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. ראש אמ"ן האלוף אהרן יריב הבטיח לאשכול, שהצבא המצרי יישאר תקוע בתימן וכי גם אם יורה לו הנשיא נאצר לצאת משם ולהיערך בסיני - יידרשו לו לכך שישה חודשים.

"ומה אם יגידו לו למהר?" הקשה אשכול, והקצינים בלעו את צחוקם המזלזל באזרח שאינו בקי במושגי זמן ומרחב. הרמטכ"ל רבין נתן לאשכול שיעור: תהיה התרעה מודיעינית, וצה"ל ייערך בתוך 48 ,24, לכל היותר 72 שעות. רק לאחר מלחמת יוני 67', הוסיף תמרי, הבין מה ניסה אשכול לומר לקצינים בשאלת-התם שלו; אותן יממה, שתיים או שלוש הן הזמן שלכם, להתרעה ולגיוס, אבל מה יהיה על הזמן שלי, לגייס את הממשלה, את הציבור, את האמריקאים. הקצינים גיחכו, אבל ברגע המבחן קרס הרמטכ"ל, וראש הממשלה איבד את הביטחון.

ג'ימי מצנע

קצין המתרגל לחיות בתוך "המערכת" הצבאית - תובענית, תועלתנית, מתאכזרת לבניה, מתגמלת את יקיריהן של קבוצות תמיכה - ולשאוף בכל סבב למינוי אחד נוסף כלפי מעלה, עלול לטעות ולראות בתפקיד שר הביטחון עוד קידום כזה. לטשטוש ההבדל שבין הדרגים תרם הדילוג הישיר של האלוף יצחק מרדכי ושל רב אלוף מופז. בפועל, בדומה למזג השיפוטי שבלעדיו אין עורך דין מוזמן לשבת בבית הדין, נחוץ לפוליטיקאי מזג פוליטי, שאינו דומה למזג המיוחס למבקר המדינה או לאחראי לשריפת שטרות ישנים בבנק ישראל.

מזג כזה חסר לקצין נוסף שהיה לדרג מדיני בכיר, עמרם מצנע. אחד מעמיתיו, בצבא כמו במפלגה, תיאר השבוע את הדיונים שמנהל מצנע כ"פעולה בצופים". מצנע מצטייר יותר ויותר כג'ימי קארטר ישראלי - חייל מנעוריו (הפנימייה הצבאית ליד הריאלי/אקדמיית חיל הים באנאפוליס), קצין מצטיין אצל מפקדים תובעניים (בשריון אצל האלוף ישראל טל, בצוללות תחת האדמירל היימן ריקובר), מגיח מעיר שדה (חיפה/אטלנטה) לכבוש את המפלגה הארצית ונעזר בצוות קרתני.

קארטר, שדיקדק בצדקנות במצוות (מעולם, התגאה, לא עברתי על "לא תנאף", רק על "לא תחמוד") וביקש להטיח בפרצופם של בוחריו את האמת, מרה ככל שתהיה, אמנם זכה בנשיאות, בנסיבות ייחודיות, אך נכשל ואיבד אותה. מצנע עוד הקדים ממנו למעוד. השבוע החמיץ הזדמנות להישג מהותי, או לחלופין לקריעת מסיכת המתינות משרון.

במקום לתבוע לשווא ששרון יחתום על תצהיר כוונותיו המפליגות בסוגיות פלשתין וההתנחלויות, היה ביכולתו של מצנע ליזום פרסום של זיכרון הדברים משיחותיהם, כמסד לכניסת העבודה לממשלה. במהלך כזה היה מצנע ממלכד את שרון: אם יתכחש לגרסת מצנע, שאמינותו תורתו, ייתקל בציבור ספקן ויוכיח שמצנע צדק בסרבנותו, ואם יאשר את הנוסח, בהודאה או בשתיקה, יהיה מחויב למתינות מדינית.

עובדה היא, אמרו השבוע במטכ"ל קצינים שהתאכזבו מהרכב ממשלתו החדשה של שרון, שכבר בממשלה הקודמת היתה למצנע השפעה, מרגע שהודיע על התמודדותו נגד בנימין בן אליעזר. שר הביטחון בן אליעזר, העידו הקצינים, ניהל עם עצמו מאבק תמידי. חושיו, שמאסו בהנהגה הנוכחית של הפלשתינאים, דחפו אותו ימינה, בהמשך לעמדותיו בממשלת ברק, וחששותיו, מאלפי תומכי "שלום עכשיו" שהתפקדו לטובת ניצחון מצנע ונמוגו עד לבחירות לכנסת, משכו אותו שמאלה.

האי היווני, הגז הרוסי והכסף האמריקאי

לא בן אליעזר ולא מופז לא סיפקו לצה"ל את בבת עינו, התקציב. "שר האוצר חזק יותר משר הביטחון", הסיק לא כבר קצין מניצולי התבוסה בקרב על תקציב הביטחון - וזה היה עוד לפני ששרון התחייב לממשל בוש על קיצוץ נוסף, ולפני שנודע אם שר האוצר יהיה בנימין נתניהו או אהוד אולמרט, שניהם מתחרי מופז על ירושת שרון. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שהתלבט אם - ומה - להעיר באוזני שרון בעניין צירוף אולמרט לממשלה, מצא את עצמו במרדף אחרי מבזקי החדשות.

אולמרט, כמו שרון עצמו, הוא חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים, בתיק "תפוח רקוב" (האי היווני). לנוחות הפוליטיקאים התמסד נוהג של עיכוב הטיפול בתיקי בכירים לקראת הבחירות, פן יושפעו מהם הבוחרים, וזירוזו לאחר הבחירות, פן יושפע ממנו ראש הממשלה. לקראת הרכבת הממשלה הקודמת הזדרז רובינשטיין לסיים את הטיפול בתיקו של מועמד לשר צחי הנגבי, שר המשפטים לשעבר, שהיה שותף למינוי רובינשטיין ליועץ, ולבשר לשרון, כי הנגבי לא יועמד לדין ועל כן הוא כשיר לממשלה. שלא כהנגבי, אולמרט נמצא אחרי המלצת המשטרה, אך לפני סיכומי הפרקליטות. רובינשטיין השתהה בעיון במקרה אולמרט, אולי ייחסך ממנו מכאוב זה, כפי שהשארת ש"ס מחוץ לממשלה פטרה אותו מהחלטה בעניין חשוד אחר, שלמה בניזרי.

לבסוף החליט, שאינו חייב להציק לשרון בעניין עדין זה משום שאולמרט היה מיועד רק לאוצר, תיק של מה בכך, בעצם ארנק, ותיק התעשייה והמסחר אף קטן ממנו, ולא לתיקי ביטחון הפנים (כמו רפאל איתן ב-96') או המשפטים (כראובן ריבלין ב-2001). העוקץ בפרשה זו הוא, ששרון ואולמרט הסתבכו בה כשהתמודדו זה נגד זה על ראשות הליכוד, לאחר ששרון חדל להיות מועמד לשר ורובינשטיין סגר את תיקו בפרשת הגז הרוסי.

לפנים, ערב היבחרו בראשונה לכנסת כנציג המרכז החופשי בליכוד החדש, ביקש אולמרט להשתזף בתהילת המלחמה של האלוף שרון, מפקד אוגדת המילואים 143 ומהממריצים להקמת הליכוד. באחד הימים הראשונים של מלחמת אוקטובר 1973 צילצל הטלפון בשלוחת החירום של מערכת שבועון צה"ל "במחנה", ועובר אורח שהרים את השפופרת התבקש לסייע לאולמרט לעבור מהג"א ירושלים אל הביטאון הצבאי, שם מילא את יתרת השירות שחב לצה"ל, לאחר שנפצע בגולני והשתחרר ללימודים. במהרה התבהרה כוונתו. הוא יצא לסיני, למפקדת אוגדת שרון אשר בטסה, והפציר בצלם צבאי לתעד אותו יושב במדיו במחפורת ליד אוהל הפיקוד של שרון.

בשנות השמונים היה אולמרט מעורב בשולי עניין משפטי אחר של שרון, תביעת הדיבה נגד השבועון "טיים". במוקד התביעה ההיא עמד נספח ב', הסודי, לדו"ח ועדת כהן על הטבח בסברה ושתילה. "טיים" פירסם, ללא יסוד, כאילו אחד הסודות שם הוא, ששרון דירבן את הפלנגות לקחת נקם מהפלשתינאים על רצח בשיר ג'ומאייל. שני הצדדים לתיק דרשו שהנספח הסודי ייחשף - שרון כדי להציג את צדקתו, "טיים" כדי להיבלם בצו ממשלת ישראל ולטעון שנבצר ממנו להתגונן. החוק אוסר לגלות, בלא החלטה מפורשת של הממשלה, מה שכמוס בחלקים הסודיים בדו"חות כאלה, אבל התברר שאולמרט התנדב, על דרך השלילה, להעמיד את "טיים" על טעותו: הוא אמר לנציג "טיים" בישראל, שהוא שב ועיין בדו"ח, כחבר ועדת החוץ והביטחון בכנסת, ואין בו מה שיוחס לשרון. זה, לכאורה, סיוע לא רק לעיתונות החופשית, כפי שראוי שחבר כנסת יפרש את תפקידו, אלא גם ובעיקר לשרון, אבל בעת שהדיונים התנהלו בבית המשפט בדרום מנהטן נראה שרון מזעיף את פניו לעומת אולמרט. אולי היה זה מפני ששרון אכל דבר מה פגום באותו בוקר, ואולי מפני שאולמרט היה מקורב ליריבו של שרון, ראש הממשלה יצחק שמיר, שמנע משרון שימוש משפטי במסמכים סודיים. 30 שנה חלפו, ואולמרט עדיין שם, במחפורת הסמוכה לדופן אוהל הפיקוד של שרון.

מאז היו שמיר שר החוץ, שרון שר הביטחון ויורם ארידור שר האוצר, בממשלתו השנייה של מנחם בגין, לא קרה ששלושת המועמדים להתגושש על ראשות הליכוד והממשלה יחזיקו בשלושת התיקים הבכירים. בכל שלושת התחומים - החוץ, הביטחון והכלכלה - תלויה ישראל יותר מתמיד בסיוע האמריקאי. זהו המשפיע הגדול על התנהגות הממשלה, אם לא על הרכבה, אף שכתוצר לוואי של הצרחת נתניהו בסילבן שלום זכה שרון בשר חוץ שאינו מתנגד למדינה פלשתינית. וזה מה שמצנע סירב להפנים: מי שידאג לאלץ את שרון לקיים גם מה שלא הבטיח הוא נשיא ארצות הברית, והמכהן בתפקיד זה עכשיו איננו קארטר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו