בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לסלוח לפולנסקי

סרטו של רומן פולנסקי, "הפסנתרן", מועמד לאוסקר בשבע קטגוריות אבל הוא עצמו שוב ייעדר מהטקס. לפני 26 שנה בדיוק הואשם באונס סמנתה גיימר בת ה-13 ונמלט לצרפת. דווקא הנאנסת יוצאת להגנתו וקוראת למחול לו. בראיון מיוחד היא מסבירה למה

תגובות

"אני אומרת את האמת הפנימית שלי, זה מה שחשוב לי", אומרת סמנתה גיימר בשיחת טלפון מהוואי. ב-10 במארס 1977 אנס רומן פולנסקי, במאי הקולנוע הנודע שהיה אז בן 43, את גיימר, אז בת 13, בבית חברו הטוב ג'ק ניקולסון בלוס אנג'לס. למחרת הוא נעצר והואשם בעקבות עסקת טיעון במגע מיני שלא כחוק עם קטינה. בפברואר 78', לפני שניתן גזר הדין במשפטו, הוא ברח מארה"ב לצרפת. מאז תלוי נגדו צו מעצר והוא נחשב לעבריין נמלט. אם ייכנס לארה"ב ייעצר מיד, בלי שום קשר לאמת של גיימר.

מאז בריחתו אמנם נמנע פולנסקי מלהגיע לאמריקה, אבל בעוד שבועיים יחולק בלוס אנג'לס פרס האוסקר. סרטו של פולנסקי, "הפסנתרן", מועמד לזכייה בשבע קטגוריות, ביניהן הסרט והבמאי. האם גם הפעם יוותר הבמאי על הביקור? "כמה מחברי האקדמיה נותנים את קולם למי שיכול להבטיח רגעים מעניינים על הבמה", כתב מבקר סרטים בעיתון בפלורידה בשבוע שעבר, "פולנסקי כבול באזיקים בהוליווד יהיה סיפור עסיסי".

גיימר לא רוצה שזה יקרה. במאמר ב"לוס אנג'לס טיימס" בשבוע שעבר היא יצאה להגנתו. "פגשתי את רומן פולנסקי כשהייתי בת 13", כתבה, "הייתי בכיתה ט' כשהוא אמר לאמי שהוא רוצה לצלם אותי למגזין צרפתי. זה מה שהוא אמר, אבל אחרי שהוא צילם אותי הוא נתן לי שמפניה וכדור קואלוד ואז הוא ניצל אותי. זה לא היה מין בהסכמה. סירבתי שוב ושוב, אבל הוא לא קיבל לא כתשובה. הייתי לבד ולא ידעתי מה לעשות. הייתי מפוחדת". למרות זאת, הדגישה, "אני מאמינה שצריך להתייחס לסרט על פי איכותו, ללא כל קשר למה שהוא עשה לי. זה לא יהיה הוגן לערב אירועים מהעבר".

בשבועות האחרונים היא פתחה במסע לטיהור שמו של פולנסקי. בתחילת השבוע שעבר, בראיון ללארי קינג בסי-אן-אן, אמרה שהיא לא חושבת שלסרט "יש קשר אלי ואל מה שהוא עשה לי. אנשים רבים עבדו על הסרט הזה מלבדו". מה שאת אומרת לאקדמיה זה שאם הם חושבים שזה סרט טוב שיצביעו עבורו? שאל אותה קינג. כן, השיבה. "העונש שלו היה כשהסיפור נחשף. כשאתה סלבריטי זה מחיר גבוה... אני לא מתפלאת שהוא ברח. אני רוצה שבעיותיו המשפטיות ייפתרו... אני לא כועסת עליו וגם לא כעסתי עליו אז". בינואר אמרה לרשת אי-בי-סי ש"אם הוא היה יכול אני בטוחה שהוא היה חוזר אחורה ולא היה עושה את זה שוב".

"אני לא מנסה לעזור לפולנסקי", היא מבהירה בשיחת הטלפון מהוואי, שם היא גרה עם בעלה השני ושלושת ילדיה. "אני אומרת וכותבת את מה שאני מרגישה ואם זה עוזר לו, זה מקרי. מה שחשוב לי זאת האמת שלי. זאת הסיבה שאני מתראיינת. אנשים רוצים לדעת מה האמת ואני רוצה לספר את האמת".

ללא כעס

הראיון הראשון של גיימר לעיתון ישראלי עובר דרך עורך הדין שלה, לורנס סילבר. הוא מסנן עבורה את השיחות עם עיתונאים. בשיחת שכנוע ארוכה איתו הוא מבקש לדעת למה עיתונאית ישראלית מגלה עניין בסיפור של גיימר. מלת הקוד שלהם לאישור הראיון היא "נדין". "תתקשרי אליה ואמרי לה את שם הקוד נדין", הוא אומר, "כך היא תדע שאישרתי את הראיון". אחרי שקיבלה אישור מתראיינת גיימר ברצון. יש לה קול צרוד, היא מרבה לפרוץ בצחוק, מפסיקה באמצע כדי לשתות. "את צריכה להבין את החשדנות שלי, מתקשרים אלי אנשים מכל העולם, אני מקבלת שיחות טלפון מוזרות מאוד", היא מתנצלת. "מי היה מאמין שאפילו מישראל יתקשרו אלי".

גם ב-97', כשעורכי דינו של פולנסקי ניהלו (לשווא) משא ומתן עם התביעה בלוס אנג'לס בניסיון לאפשר לו להיכנס לארה"ב בלי שייעצר, נחלצה גיימר לעזרתו. היא נחשפה אז לראשונה בשמה המלא, התראיינה לכלי תקשורת שונים ואמרה שסלחה לו. "עכשיו אני מעוניינת שגם אמריקה תסלח לו כדי שיוכל לחזור להוליווד ולעסוק במה שהוא יודע לעשות הכי טוב - סרטים", אמרה לתחנת רדיו אמריקאית.

הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל כשנודע שהוא מנסה לחזור לארה"ב, אמרה למגזין "פיפל" בדצמבר 97', "ואז החלטתי שאני לא מסתתרת יותר, אני לא מחכה. כשהייתי צעירה לא היתה לי שליטה על המצב, אבל עכשיו אני רוצה לטפל בזה בתנאים שלי. אין לי רגשות כעס כלפי פולנסקי. יש לי אפילו סימפתיה אליו, אמו מתה במחנה ריכוז, אשתו, שרון טייט, נרצחה והוא חי כבר עשרים שנה כעבריין נמלט. החיים היו קשים לו ממש כמו לי... אם הוא יחזור לארה"ב זה בסדר, זה לפחות יסיים את הפרשה, והיא לא תסתיים עד שהוא לא יחזור". ל"דיילי טלגרף" האנגלי אמרה במארס 97' שהיא מקווה שפולנסקי יורשה לחזור לארה"ב וש"יהיה מאושר בשארית חייו".

גם עורך דינה סילבר משקיע מאמצים בניסיון לאפשר לפולנסקי לחזור לארה"ב. כבר ערב המשפט ב-77' הוא הגיע בשמה של גיימר לעסקת טיעון, שלא נחתמה בכתב, לפיה פולנסקי ייכלא בקליפורניה לאבחון פסיכולוגי. על פי העסקה אמורים היו 42 ימי האבחון להיחשב כתקופת מאסרו בלא שיוטל עליו עונש נוסף. השופט לורנס ריטנבנד התנגד לעסקה ואמר שהוא ישקול הטלת מאסר נוסף. כשפולנסקי הבין שהוא עתיד להכנס לכלא, הוא ברח.

מדוע הסכים סילבר לעסקת טיעון כה נוחה לעבריין? "רציתי למנוע ממנה להעיד", הוא אומר מלוס אנג'לס. "לא רציתי שילדה בת 13 תיחקר חקירה נגדית. גם היום אני בעד יישום ההסכם המקורי מ-78', אבל התביעה המחוזית בלוס אנג'לס לא מוכנה לחדש את ההסכם הזה. אני חושב שהסכמים צריך לכבד". גם ללארי קינג הוא אמר שהוא חושב שצריך לאכוף את ההסכם: "אם אתם רוצים להניח לקורבן לחיות את חייה ולא להופיע בתוכנית של לארי קינג ובמקומות אחרים, אם העניין הזה ייפתר תשומת הלב תוסט לאנשים אחרים ולא ישימו לב יותר לנושא הזה".

גם סילבר וגם גיימר נוטרים לתקשורת יותר מאשר לפולנסקי. "עיתונאים רדפו אחריה לכל מקום", אומר סילבר, "היא היתה ילדה בת 13 ועיתונאים רדפו אחריה כשהיא הלכה לבית ספר". לקינג אמרה גיימר שהחשיפה והפרסום היו כה טראומטיים ש"העונש שלו היה משני לרצון להפסיק את כל זה. כעסתי עליו מפני שהוא היה הגורם לפרסום והפרסום היה הדבר הנורא ביותר שאי פעם קרה לי". אבל לא כעסת שהוא קיים איתך יחסי מין? הקשה קינג. "הפרסום היה כה נורא וכה מיידי שזה האפיל על כל מה שקרה לי באותו לילה", השיבה.

"כל פעם שהשם שלו עולה באיזשהו הקשר מתקשרים אלי מכל העולם", היא מסבירה בראיון, "התקשורת טיפלה בנושא הזה בצורה לא הוגנת גם כלפי וגם כלפיו". לפני 15 שנים היא עברה להוואי עם בעלה השני, דייב, ממנו יש לה שני בנים, בנוסף לבן מבעלה הראשון. היא גרה בקאואי, אי אידילי במרחק של 25 דקות טיסה מהונולולו שבו היא חיה חיים שקטים. אמנם כתובתה התפרסמה באתרי אינטרנט של סלבריטאים, אבל גיימר אינה נחשבת בקאואי סלבריטאית. כריס קוק, עורך ה"גארדן איילנד", המקומון של קאואי, אומר שכלל לא ידע שהיא גרה באי. בעלה דייב, היא אומרת בשיחה, מנהל אחוזה של איש עסקים מקומי שהיא משמשת כעוזרת האישית שלו. "אני מאושרת כאן", היא אומרת, "זה מקום שנוח לגדל בו ילדים. בקליפורניה כולם התעניינו בסיפור שלי, כאן לא מטרידים אותי".

איך אפשר להסביר את הסימפתיה שהיא מרגישה לפולנסקי? "כשדמות אבהית, מודל הזדהות והערצה, אונס ילדה צעירה, יש קושי לייחס לו את האכזריות שהיתה באקט של האונס", אומרת יעלה לבבי, פסיכותרפיסטית שמתמחה בטיפול בנפגעי תקיפה מינית. "יש גם חלק שמשמר את ההערצה, האהבה, והכעס מופנה לפעמים לדמויות משמעותיות אחרות כמו במקרה הזה לעיתונות. רואים את זה הרבה פעמים בגילוי עריות, כשלנפגעות יש רגשות אמביוולנטיים כלפי האבא התוקף. בצד כעס יש גם חום והכעס מופנה כלפי גורמים אחרים בסביבה. האמביוולנטיות הזו נוצרת בתוך האונס. יש שם לפעמים תחושה שזה נעשה מתוך אכפתיות ודאגה, כי קשה לתפוס איך מישהו שגם דאג לי יכול היה לעשות לי משהו אכזרי".

חשבתי שזה בסדר

גיימר האמינה שהקשר שלה עם פולנסקי יעשה לה טוב ויקדם את הקריירה שלה. שנתיים לפני האונס היא עברה עם אמה ואחותה מפנסילווניה ללוס אנג'לס, אחרי שהוריה התגרשו. אביה, עורך דין אמיד, נשאר בפנסילווניה. אמה היתה שחקנית. "רציתי להיות כמוה", סיפרה. "לא הייתי מתוחכמת. כבר לא הייתי ילדה קטנה אבל גם לא הייתי אשה מתוחכמת, התחלתי רק לגבש את הזהות שלי". ל"פיפל" היא סיפרה שהיה לה פוסטר של ספיידרמן על הקיר וחבר בן 17 שנהג בשברולט "קאמארו". היא לא צרכה סמים, אמרה ל"דיילי טלגרף", אבל ידעה מהם כדורי ההרגעה קואלוד.

בספרו "רומן על פולנסקי" (הוצאת כנרת) מתאר פולנסקי את גיימר, אותה הוא מכנה בשם "סנדרה", כנערה צעירה חסרת גבולות ועכבות. הוא רצה לצלם עבור ה"ווג" הצרפתי נערות מתבגרות. לעורך ה"ווג", הוא כותב בספר, הוא אמר ש"אפרוש את רשתי כדי ללכוד בה כנראה ארבע או חמש בנות מלאומים שונים, שוודית, צרפתייה, אמריקאית וגרמנייה". סמנתה גיימר, אז סמנתה גיילי, היתה האמריקאית. מכר משותף סיפר לו עליה, אמר שהיא "יפהפייה עוצרת נשימה בת עשרה" ופוטוגנית מאוד. ב-20 בפברואר 77' הוא נסע לראות אותה ומצא אותה לא מלהיבה במיוחד. "הייתי די מאוכזב", הוא כותב. "סנדרה היתה בערך בגובה שלי, תמירה וחיננית, עם קול צרוד להפתיע לגבי גילה, נערה נאה אבל שום דבר סנסציוני".

במהלך הצילומים בגבעות הסמוכות לביתה השתנה יחסו אליה. היא התנהגה בחופשיות, הוא כותב, "לא נדרש לי זמן רב כדי להיווכח כי מחוץ לבית סנדרה היא נערה שונה לגמרי, מלאת חיים, מפטפטת בלי סוף". הוא צילם אותה כשהיא מחליפה בגדים. "היא לא לבשה חזייה אך נראתה נינוחה לגמרי, אינה מתביישת כלל. ביקשתי שתפתח את רוכסן מכנסי הג'ינס שלה כמה סנטימטרים ותתחוב אגודל בחגורה. היא תפסה פוזה בביטחון עצמי של מקצוענית". אופנוענים שעברו בסביבה לטשו בה מבטים. "חשבתי שמוטב יהיה אם תלבש שוב את חולצתה. הם לא מפריעים לי, אמרה, לא אכפת לי".

הגרסה של גיימר ליום הצילומים הראשון עם פולנסקי שונה. "הייתי מאוד עצבנית אבל בטחתי בו וחשבתי שזה בסדר", היא אומרת. "חשבתי שהוא נותן לי צ'אנס להיות שחקנית, חשבתי שרק הודות למזלי הטוב הכרתי אותו".

גם כשהוא ביקש ממך להצטלם ללא חזייה זה נראה לך מזל טוב?

"חשבתי שזה מוזר אבל לא אמרתי כלום, הייתי מאוד צעירה, עדיין חשבתי שזה בסדר".

היא לא סיפרה לאף אחד שהצטלמה בעירום חלקי, היא אומרת, לא לאמה, לא לאחותה ולא לחברות. "אם הייתי מספרת לאמי היא לא היתה מרשה לי ללכת איתו שוב", אמרה ל"פיפל". "כשהוא קבע פגישה נוספת כעבור כמה שבועות לא היתה לאמי סיבה לחשוד בשום דבר. לא רציתי ללכת אבל חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה עבורי".

ב-10 במארס בארבע אחר הצהריים הגיע פולנסקי בשנית לביתה של גיימר כדי לצלמה. כשהפרשה התפוצצה עלתה גם שאלת מהימנות פרויקט הצילום עבור "ווג". פולנסקי ביקש מעורכי "ווג" שיעידו שהוא עבד עבורם והם סירבו בטענה שלא נחתם איתו חוזה בכתב. "נכון שלא נחתם איתי חוזה כזה", כותב פולנסקי בספרו, "אבל כולם ב'ווג' ידעו שהמשימה הוצעה לי". כשלא הצליח לשכנע את עורכי העיתון לסייע לו, הוא חש "נבגד ומרומה... ויתרתי בגועל נפש וחזרתי ללוס אנג'לס".

גיימר אומרת שלא ידעה שלפולנסקי לא היה חוזה כתוב עם "ווג", "האמנתי לו וחשבתי שהכל מסודר". לקינג אמרה שפולנסקי היה "סלבריטי. לאף אחד לא היה מושג שדבר כזה עומד לקרות". ובכל זאת, כשהגיע לקחת אותה לסט הצילומים השני, היא ניסתה לצרף אליה חברה. "חשתי אי נוחות, אבל ברגע האחרון הוא ביקש ממנה לא לבוא". במכונית, סיפרה ל"פיפל", הוא שאל אותה אם קיימה יחסי מין. "אמרתי שכן. הייתי צריכה להגיד לו שזה לא עניינו". לקינג סיפרה ששכבה פעם אחת עם החבר שלה. "לא הייתי אשה בשלה", היא מדגישה בראיון.

בספרו מנסה פולנסקי להוכיח שגיימר היתה נערה פרועה ומנוסה. לטענתו סיפרה לו שבבית הספר היא היתה בקבוצת המרובעים, "אך כעבור זמן קצר הצטרפה ל'רעים'. אלה, אמרה, הם החבר'ה שמכייפים, שותים, לוקחים כדורים, מתקוממים נגד סמכות". היא גם סיפרה לו, לדבריו, שהיא אוהבת שמפניה. "בחג מולד אחד, כשהיא היתה אצל אביה, נעשתה מסטולית לגמרי מזה. היא גם ניסתה קואלוד. אחותה טים היתה מכורה לקואלוד, פעם היא אפילו אושפזה כי לקחה יותר מדי וסנדרה היתה סוחבת ממנה פה ושם". אחר כך עברו לדבר על מין, היא הראתה לו תצלום של צ'אק, נער יפה תואר שהזמין אותה לארוחת ערב. "נכנסנו למיטה תיכף ומיד, היא הוסיפה. שאלתי אותה מתי התחילה לקיים יחסי מין. כשהייתי בת שמונה. זה זיעזע אותי. העפתי בה מבט כדי לראות אם היא מתכוונת לזה ברצינות. היא נראתה רצינית לגמרי. עם מי? סתם איזה ילד מהרחוב שלנו, היא אמרה. בגיל הזה אתה אפילו לא יודע מה קורה, היא דיברה בשוויון נפש גמור. ברור היה שלנושא הזה נודעת משמעות אפסית לדידה".

הם עצרו בביתה של השחקנית ז'קלין ביסה. הוא צילם אותה שותה יין על שפת הבריכה. משם המשיכו לביתו של ניקולסון. שם, אמר פולנסקי, האור לצילומים יהיה טוב יותר.

גיימר היתה אחוזת התפעלות מהבית (הריק), שהיה "גדול ונקי מאוד". פולנסקי הציע לה שמפניה, היא אומרת, מילא לה שוב ושוב את הכוס וצילם אותה שוב ללא חזייה. לקינג אמרה שחשבה שזה "קול". אחר כך הציע פולנסקי שתצטלם בג'קוזי. "הייתי בטוחה שאם הגוף שלי ייחשף בעיתון כבר יסדרו את זה. אמרתי לעצמי שזה מאוד אירופי וזה בסדר".

רק כשפולנסקי נכנס אחריה לג'קוזי היא התחילה להרגיש ש"משהו לא בסדר. זה כבר לא נראה בסדר", אמרה לקינג. "אמרתי לו שאני חייבת לצאת מהאמבטיה והוא חייב להחזיר אותי הביתה מפני שהאדים גורמים לי להתקף אסתמה... זייפתי התקף אסתמה, יצאתי מהג'קוזי, כרכתי סביבי מגבת, נכנסנו הביתה ובאמת לא הרגשתי טוב, התקשיתי לנשום". פולנסקי לא התרגש. "הוא שאל אותי, בחדר חשוך בבית, למה אני לא שוכבת על ידו ואז הבנתי מה הכוונות שלו. אמרתי: 'לא', אבל לא נאבקתי בו. אמרתי: 'לא, לא, אני לא רוצה להיכנס לשם, לא, אני לא רוצה לעשות את זה, לא' ואז לא ידעתי מה לעשות. היינו לבד ולא ידעתי מה יקרה אם אעשה סצינה".

קינג: זה היה סקס רגיל?

גיימר: "היו כל מיני..."

קינג: הוא ביקש ממך לעשות דברים אחרים?

גיימר: "הוא עשה דברים ואני לא עשיתי כלום".

בספרו מתאר פולנסקי את האירוע אחרת. הוא כותב שגיימר רצתה לשתות משהו ולהיכנס לג'קוזי, אמרה שזה נחמד שם במים וביקשה ממנו להיכנס בעקבותיה. הוא התפשט, שחה בבריכה ועצר בקצה הגובל בג'קוזי. "סנדרה הביטה בי במבט משונה. היא אמרה שהיא אינה חשה בטוב". הם נכנסו לבית, "התנגבנו וניגבנו זה את זה. היא אמרה שהיא מרגישה יותר טוב. ואז, בעדינות רבה, התחלתי לנשק וללטף אותה. אחרי שזה נמשך זמן מה הולכתי אותה אל הספה. לא היה לי צל של ספק שיש לסנדרה ניסיון ואין לה עכבות. היא השתרעה בפישוק רגליים ואני חדרתי לתוכה. היא לא שכבה תחתיה בלי להיענות". גיימר אומרת בתגובה שזה לא התיאור הנכון, "אם כי נכון ששתיתי שמפניה. ניסיתי להיראות גדולה".

זמן קצר אחר כך נכנסה לבית אנג'ליקה יוסטון, אז בת זוגו של ניקולסון. גיימר נמלטה למכונית. במהלך החקירה מצאו השוטרים קוקאין בארנק של יוסטון ומריחואנה בארון בחדר השינה. ליוסטון הובטח שלא תעמוד לדין אם תהיה עדת תביעה במשפט נגד פולנסקי. "קשה היה לי לבוא אליה בטענות על שהסכימה", כותב פולנסקי, "למרות שהותירה בי שמץ של מרירות".

במהלך הנסיעה הביתה, סיפרה גיימר לקינג, היא בכתה. "הוא אמר שלא אספר לאמי, אנחנו צריכים לשמור את זה בסוד. לא דיברנו. נסענו הביתה בלי לומר הרבה". פולנסקי דווקא זוכר שיחה ערה. "סנדרה דיברה המון בדרך הביתה. היא סיפרה לי על שיעורי הגיטרה שלה ועל המורה לדרמה. היא למדה בבית הספר את 'חלום ליל קיץ'. התאמצתי לא לעוות את פני כשהיא התחילה לדקלם את שקספיר בהיגוי כבד של עמק סן פרננדו ובלי שום תחושת קצב. הוריתי לה לחזור על השורות והדרכתי אותה קצת. עכשו צץ ועלה נושא הסרטים. איש ממשפחתה של סנדרה לא ראה את 'רוקי', לכן הצעתי שנלך כולנו לראות את זה יחד בשבוע הבא... היתה זו דרך לוודא שאפגש איתה שוב".

כשהגיעו לביתה גיימר הסתגרה בחדרה, פולנסקי התעכב והראה לאמה ולחבר שלה את תצלומי היום הראשון. "החמצתי את כל מה שקרה", אמרה לקינג, "כשאמי והחבר שלה ואחותי ראו את התמונות שלי בלי חזייה הם נשארו פעורי פה". מחדרה התקשרה גיימר לחבר שלה וסיפרה לו מה קרה. אחותה שמעה את השיחה וסיפרה לאמה. "כולם ניסו לחשוב מה לעשות", סיפרה גיימר לקינג, "הם היו היסטרים. אחרי חצי שעה אמי התקשרה למשטרה, שוטרים הגיעו אלינו הביתה. סיפרתי להם בחוסר רצון מה קרה, לא רציתי לדבר על זה, הם חקרו אותי כקורבן ולקחו אותי לבית חולים... לא חשבתי שהם מאמינים לי".

הערב של פולנסקי היה שקט יותר. הוא נפגש עם רוברט דה נירו, "שרצה לדעת אם אהיה מעוניין לעשות סרט בכיכובו". למחרת הוא נעצר. הוא היה המום. "בשום פנים ואופן לא יכולתי ליצור חפיפה בין מה שקרה ביום הקודם לבין אונס בכל צורה שהיא".

במשך שנים שב פולנסקי וטען שגיימר קיימה איתו יחסי מין בהסכמה ושכלל לא ידע שהיא כה צעירה. "האמת היא שהיא היתה רחוקה רק שלושה שבועות מיום הולדתה ה-14", אמר ל"מוביליין" במאי 95'. בראיונות אחרים הוא ניסה להציג את מה שהיה ביניהם כאירוע שיכול להיות מובן לכל גבר. ל"אינדיפנדנט" הבריטי אמר באוקטובר 92' שגברים אוהבים נשים צעירות. "יחסים לא צריכים לנוע סביב שיחות אינטלקטואליות. יש סוגים אחרים של מגע. בכל מקרה יש נשים בעלות אינטלקט בגיל מאוד צעיר". ל"איוונינג סטנדרט" הלונדוני הוא אמר בינואר השנה ש"כבר בבית הספר היתה לי משיכה לנשים צעירות... אני תמיד אהבתי אותן צעירות, רומנטיות ותמימות".

בכמה הזדמנויות הוא ניסה להציג עצמו כקורבן האמיתי של הפרשה. "אתה מרוויח משהו מכל דבר, אבל באיזה מחיר", אמר ל"ניוזוויק" במאי 79'. "זה עלה לי בשנה של חיים מבוזבזים. זה דילדל את מקורותי הפיננסיים. איבדתי את האפשרות לעשות שני סרטים, איבדתי עניין במין במשך זמן רב אחר כך, הייתי אדיש למין ואפילו נגעלתי ממין. מיקיר העיר הפכתי למוקצה. זה לא נגמר ביום אחד אלא נמוג בהדרגה... מעולם לא הייתי במצב כה גרוע, לא יכולתי לתפקד, הרגשתי כאילו אני לכוד בסרט רע, מלודרמטי, הייתי קרוב להתמוטטות מוחלטת".

גיימר התמוטטה. "אף אחד לא האמין לי", היא אומרת, "כתבו שהמצאתי את זה, אפילו השוטרים שחקרו אותי לא האמינו לי, זה היה נורא. הייתי מאוד כעוסה, הייתי ממש משוגעת מזה, הייתי מאוד מפוחדת". רק אחרי כעשר שנים היחס אליה השתנה, אמרה לקינג. "היום אנשים הרבה יותר אוהדים".

פולנסקי מתענה שנה

האירוע שינה את חייה, שבה גיימר ואמרה, "באחר הצהריים אחד איבדתי את תמימותי ואת יכולתי לבטוח באנשים". במשך שנה היא התקשתה לצאת מהבית. חברה טובה נאלצה על פי דרישת אביה לנתק את הקשר איתה, היא נפרדה מהחבר שלה. "מה שעשיתי עם חיי בחמש השנים הבאות היה הרס עצמי", אמרה ל"פיפל". "לפני כן עליתי על מסלול חיובי, הלכתי לאודישנים, הופעתי בפרסומות. לא חזרתי לזה אחר כך. את לא יכולה להיות שחקנית קולנוע כשאת מסתירה סוד כזה. אם הייתי ממשיכה בקריירת המשחק זה היה טופח לי בפנים. נהפכתי לנערה מרדנית".

בגיל 16 עזבה את בית הספר ואת שיעורי הדרמה והתחברה לקבוצת ילדים פרועים, כהגדרתה. "הערך העצמי שלי היה נמוך, החבר שלי עזב אותי, הייתי בודדה", אמרה ל"דיילי טלגרף", "הלכתי למסיבות, לקחתי סמים". כשהיתה בת 18 הרתה ונישאה, אחרי זמן קצר התגרשה, גרה במוסך בבית אמה ולמדה מזכירות, "סבתא שלי שמרה על התינוק". זמן מה אחר כך פגשה את דייב גיימר והתאהבה בו, גנן נודד שניהל את העסק שלו ממשאית. הוא הציע לה לשכוח את פולנסקי לגמרי.

הם נפגשו בשנית בבית המשפט. נגד פולנסקי הוגש כתב אישום שכלל שישה סעיפי אישום, ביניהם ביצוע מעשה מגונה, מעשה סדום ואינוס תוך שימוש בסמים. בעסקת הטיעון הוא הודה בקיום מגע מיני שלא כחוק תמורת מחיקת שאר סעיפי האישום. בספרו הוא מסביר שעשה זאת מפני ש"הודאה באשמה תמנע משפט ואולי תאפשר לי לצאת בעונש קל יותר".

ההליך המקדמי, הגשת הראיות בפני חבר המושבעים הגדול, עורר תשומת לב בינלאומית. זה היה המשפט המתוקשר ביותר בארה"ב לפני משפטו של או-ג'י סימפסון, אומר סילבר. לקינג הוא סיפר שבכל אחת מחמש הכניסות של בית המשפט הוצבו צלמים של כל רשתות השידור, "זה היה קרקס". בדיון שבו הודה באשמה הביע פולנסקי חרטה על המעשה, אולם רק ב-94', בראיון עם דיאן סויר, הביע לראשונה חרטה באופן פומבי. "אני יודע שזה לא היה דבר נכון לעשות", אמר, "אבל לא תיכננתי את זה מראש. זה פשוט קרה".

את עסקת הטיעון בין התביעה לפולנסקי רקחה אמה של גיימר, דיווח ה"וושינגטון פוסט", "שרצתה להגן על בתה מהפרסום שיגרור בעקבותיו המשפט". פולנסקי היה מרוצה. "טסתי חזרה ללוס אנג'לס מוכן לרצות את עונשי כשאני במצב רוח טוב יחסית, נפשי קלה וצלולה", כתב בספרו. אחרי 42 ימים, בתום הבדיקה הפסיכיאטרית שקבעה שאינו מסוכן לציבור וכי הוא נתון עדיין תחת הטראומה של רצח אשתו, ב-69', הוא שוחרר והיה בטוח שהפרשה תמה. אולם השופט ריטנבנד החליט שלא לקבל את עסקת הטיעון, לדרוש את גירושו של פולנסקי או לחילופין להאריך את תקופת המאסר. הוא לא אמר לעורך דינו של פולנסקי כמה שנות מאסר יטיל עליו, אולם החוק התיר לו להענישו ב-50 שנות מאסר.

פולנסקי סולד מריטנבנד. בספרו הוא מכנה אותו "רווק בראשית שנות השבעים, בעל מודעות קיצונית לעיתונות". אבל גם גיימר וסילבר תוקפים את ריטנבנד על ששינה את דעתו ולא הסכים לקבל את עסקת הטיעון. "הוא היה מודאג מהבקורת שתימתח עליו בעיתונות", אמר סילבר לקינג. "חשבנו שנוכל לבטוח בשופט, אבל מה שקרה באותו יום לפולנסקי ובמידה מסוימת גם למערכת המשפט האמריקאית, היה מביש ואני לא מופתע שהוא ברח".

גם גיימר לא הופתעה. "מי לא היה בורח כשהוא עומד לפני עונש מאסר של 50 שנה משופט שבאופן ברור גילה עניין רב יותר במוניטין שלו מבמשפט הוגן או אפילו ברווחתה של הקורבן?" כתבה ב"לוס אנג'לס טיימס".

קצת מוזר שאת מתקיפה את השופט שרצה להעניש את מי שאנס אותך.

"הפרשה היתה צריכה להיסגר לפני 25 שנים. השופט שלא הסכים לקבל את עסקת הטיעון משך את זה עוד ועוד, כל הפרשה לא טופלה נכון ולכן היא נמשכה כל כך הרבה שנים. שנינו קיבלנו יחס לא נאות מהשופט, השופט אמר דברים לא יפים על אמי וכינס מסיבות עיתונאים למרות ששופטים בדרך כלל לא מדברים עם העיתונות. אני חושבת שהוא רצה שיתנהל משפט, הוא לא הגן עלי".

ריטנבנד ישב במשפט הגירושים של אלוויס פרסלי, במשפט משמורת של אחד מילדיו של מרלון ברנדו, בתביעת אבהות נגד קארי גראנט ובמשפט הרצח של צ'רלס מנסון, שרצח את טייט, אשתו של פולנסקי. את פרשת פולנסקי הוא לקח באופן אישי ונשבע שלא יפרוש מכס המשפט עד שפולנסקי יחזור לארה"ב. ב-89' הוא פרש. "לא יכולתי לחכות כל כך הרבה זמן", הוא הסביר, אבל הוא 'נמצא ברשימה שלי'". ריטנבנד מת ב-93' בגיל 87.

שעות ספורות אחרי שהבין שאם יישאר בארה"ב הוא ייאסר, עלה פולנסקי על טיסה ללונדון וממנה לפאריס, שבה הוא גר עד היום. לצרפת ולארה"ב אין הסכם הסגרה על עבירות מהסוג הזה, מה שמבטיח שכל עוד פולנסקי ימשיך לגור בצרפת הוא לא יוסגר ולא יועמד לדין בארה"ב. חבריו הסבירו שהוא נאלץ לברוח מאחר שהיה תשוש מ-42 ימי הישיבה בכלא וכניצול שואה הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שיישב שוב מאחורי הסורגים. הסופר יז'י קושינסקי, חבר קרוב, הסביר ל"גרדיאן" שמדובר בחיי היצירה של פולנסקי "שמאיימת עליהם סכנה אם ייכלא לכמה שנים". התעניתי שנה אחת וזה מספיק, הסביר פולנסקי לבי-בי-סי.

ב-88' תבעה אותו גיימר בבית משפט בלוס אנג'לס על תקיפה, הכאה, כליאת שווא ופיתוי ותבעה פיצויים בעבור פגיעה נפשית ופיזית. פולנסקי הכחיש את הנטען בכתב התביעה אולם בהסכם פשרה סודי שילם לה, על פי השמועות, כרבע מיליון דולר.

עם כל המגרעות

ב-25 השנים האחרונות משתדל פולנסקי לתמרן את הקריירה שלו כך שלא תושפע מהעובדה שבארה"ב הוא נחשב עבריין נמלט. כוכבים אמריקאים אמנם משתתפים בסרטיו, אבל הם באים אליו לאירופה. אנשי יחסי הציבור שלו גם אוסרים על עיתונאים לשאול שאלות אישיות. באוקטובר האחרון הוא הגיע לישראל עם "הפסנתרן" שנעשה על פי האוטוביוגרפיה של הפסנתרן היהודי-פולני ולדיסלב שפילמן, ניצול גטו ורשה. את קיום מסיבת העיתונאים הוא התנה בכך שלא יישאל שאלות אישיות.

במהלך ביקורו הוא התקבל בכבוד רב. שמעון פרס הגיע לקבלת הפנים שערך לו שגריר צרפת בישראל, הנשיא משה קצב השתתף בהקרנת "הפסנתרן" בסינמטק. איש לא הזכיר את האונס. "פולנסקי היה בטוח שהיא הרבה יותר מבוגרת מגילה", אומרת לזכותו גילה אלמגור, שהשתתפה בהקרנה בסינמטק. "הוא בא אלינו כאורח והתקבל כאורח. ככה מתייחסים אליו גם באירופה. נכון שלאיש יש כל מיני פנים, אבל הסרט הזה חשוב מאוד להנצחת השואה".

אחרי שבדקתי שלא אצטרך להסגיר אותו לארה"ב, אומר אלון גרבוז, מנהל הסינמטק בתל אביב שאירח את פולנסקי, "לא עלתה הפרשה האישית שלו בשום פורום. כשסוף סוף מגיע אלינו אורח מפורסם אנחנו מקבלים אותו עם כל המגרעות".

גיימר לא צפתה ב"פסנתרן". "זה לא הטעם שלי, אני אוהבת סרטים מצחיקים יותר", היא אומרת ומוסיפה שגם אינה עוקבת אחרי הקריירה של פולנסקי. זאת נקודה כאובה. "אם לא הייתי פוגשת אותו", אמרה ב-97', "יכול להיות שהייתי מקבלת את האוסקר בעצמי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו