טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה אתם חושבים, ששיחקתי?

זה היה אחד המחדלים הגדולים בתולדות האינתיפאדה: שני מחבלים תקפו לפני שנה את מחסום עין עריק והרגו שישה מתוך שמונה החיילים שאיישו אותו. יניב בן עזרא, אחד משני הניצולים, משחזר לראשונה את הטראומה, חולק על ממצאי התחקיר הצבאי ומתחשבן עם המאשימים אותו בהפקרת חבריו. שאלת אשמתו עומדת במרכז תסריט שהוא כותב על הפרשה

תגובות

"מי שמותח עלי ביקורת לא יודע מה זה אומר לחטוף כדור. נוזל לך דם, קר לך, חם לך, אתה רועד, אתה לא מאמין, אתה חושב מה אני עושה, פאק, יש מצב. ואז עוד כדור. תמיד אמרתי: מעניין מה קורה מפגיעת כדור, זה דבר כזה קטן. אבל עד שזה קורה לך אין לך מושג מה זה אומר לחטוף כדור".

יניב בן עזרא מדבר בשטף על התופת שעבר. לפני כשנה, ב-19 בפברואר 2002, הוא היה חייל בכוח שאייש את מחסום עין עריק ליד רמאללה. שני פלשתינאים תקפו במפתיע את הכוח והרגו שישה חיילים - משה עיני, ארז תורג'מן, מארק פודולסקי, מיכאל אוקסמן, תמיר עצאמי ובני קיקיס. רק שניים ניצלו: אלכסיי שמיס, שהיה על גג הקרוואן בתפקיד הצלף ומשרת עדיין בצבא, ובן עזרא, שהיה בקרוואן הסמוך למחסום, נפצע והשתחרר מהצבא שלושה חודשים אחרי האירוע, פצוע בגופו ובנפשו.

מאז התקרית סופג בן עזרא האשמות כבדות על תפקודו. הורי חבריו ההרוגים לא מהססים גם היום להוקיע אותו. "במקום לתת עזרה הוא בגד בחברים שלו", אומרת מרגרט קיקיס, אמו של בני קיקיס. "אני לא מוכנה ולא מסוגלת לדבר איתו. אני לא יכולה להיות אחראית למעשי אם אני אדבר איתו". בתוך צה"ל הביקורת יותר סמויה. כבר למחרת המקרה נערכה מסיבת עיתונאים שבה רמז אלוף פיקוד מרכז, יצחק איתן, מה דעתו על תפקוד הלוחמים: "ברור לחלוטין שהיינו מצפים שאירוע כזה יסתיים אחרת". תחקיר ראשוני של הצבא, שהועבר למשפחות ההרוגים לפני כמה שבועות, קובע בפירוש ש"מוכנות הכוח היתה ברמה המאפשרת את ביצוע המשימה וסיכול ההתקפה על המוצב".

עכשיו בן עזרא מדבר לראשונה ולא מהסס לסגור חשבון עם כל מאשימיו. "אין לי יסורי מצפון", הוא אומר. "במצב כזה אתה מנוטרל לאללה. בשנה האחרונה הרצתי מיליארד וריאציות על מה יכול היה לקרות, ואני בטוח שהכל נעשה טיפ-טופ כמו שעון. הצבא כתב תחקיר מזלזל. הקצינים מכסים על עצמם. שנה שלמה אני לא מפסיק לחשוב על זה והגעתי למסקנה שהקודקודים, ובמיוחד המח"ט, הם אלה שצריכים להרגיש נקיפות מצפון. הם שלחו אותנו למחסום חשוך, מה שאיפשר למחבלים להגיע עד אלינו, הם הציבו את המחסום במקום שגוי מבחינה אסטרטגית. המח"ט (אל"מ אילן פז, מח"ט חטיבת בנימין), אחראי על כל התחלופה של הגדודים באזור. הוא יושב בלשכתו, הכתבים המסכנים מדווחים מהבית וכולם שוכחים שהחיילים הם רק בני אדם. תהיו אתם בלחץ הזה ואז נראה אתכם מה אתם עושים".

בן עזרא היה מאושפז חודשיים אחרי שנפצע בכתף ובמרפק. הוא עבר ארבעה ניתוחים ובשבוע שעבר אושפז שוב בבי"ח תל השומר, אחרי שהתגלה זיהום בפציעה. הוא רזה מאוד, הולך באטיות בקפטריה של בית החולים ובמיטתו שוכב מחובר לאינפוזיה. כל החיים הוא אהב סרטים ולפני כמה חודשים התחיל ללמוד בבית הספר לתסריטאות של עידית שחורי. "הגעתי אליה בתיכון, היא אמרה לי שאני צעיר מדי, שעוד לא צברתי מספיק חוויות. אחרי שהשתחררתי חזרתי אליה ואמרתי לה שכבר צברתי מספיק חוויות". אבל להומור היבש הזה, הוא בטוח, יהיה תאריך תפוגה. "יום אחד כל מה שקרה יתפרץ אצלי באיזושהי צורה. למרות שעברה שנה עדיין לא הגעתי לתגובה העמוקה ואני מחכה לרגע שהמעצור יתפרץ והדמעות יישפכו ויישפכו במשך שבוע או שבועיים".

לשוק התסריטים שבית הספר שלו עורך בשבוע הבא הוא יגיש שלושה תסריטים שאינם עוסקים באירוע. "כתבתי סינופסיס על האירוע, אבל המורה אמר לי שאני עדיין קרוב מדי לחוויה, אני צריך להתרחק קצת כדי לכתוב על זה טוב יותר". הסינופסיס עוסק באשמתו של אלכס, צלף ביחידה קרבית שמאבד שישה מחבריו בפעולה מבצעית. הוא נוסע באוטובוס לבקר את המשפחות השכולות, הנוסעים באוטובוס משוחחים על האירוע בלי לדעת שהצלף יושב מולם. חברו אומר לנוסעים שאלכס הוא הצלף ובאוטובוס מתפתח ויכוח סוער על תפקודו.

כרוניקה של שיבוץ מקרי

ההתחלה היתה שגרתית. גדוד "ארז" של הנדסה קרבית הגיע לאזור רמאללה אחרי הצהריים מאימון באזור ים המלח, לפעילות במחסום עין עריק ובמוצב "געש", בין הכפר ביתוניא להתנחלות דולב, סמוך לכפר עין עריק. בן עזרא התגייס לצבא בקיץ 2000 והוא וחבריו היו חיילים ותיקים למדי, "פז"מניקים", אבל ההתקפה תפסה אותם מיד ביום הגעתם, בין שמונה לתשע בערב. בן עזרא חושב שכאן מתחילה הבעיה. "היום הראשון תמיד הכי קריטי, אתה לא מאופס ואתה לא מכיר את המקום. כשהזעקתי עזרה אחרי ההתקפה לא ידעתי להסביר היכן אני נמצא מפני שהובאתי לשם במכונית ועדיין לא הייתי אפילו מאופס על המקום שבו אני נמצא".

איך זה קרה?

"הגענו לבסיס ביד יאיר וניסו להכניס אותנו מיד לתדריכים. גדוד ההנדסה שהיה שם רצה להסתלק. המ"פ דיבר על הגזרה ועל מחסום עין עריק. הוא אמר שזה מסוכן, יש על המחסום הזה הרבה התרעות. עוברים שם אלפי פלשתינאים ביום ואנחנו בודקים אם מותר להם להיכנס מעין עריק לרמאללה. המ"פ סיפר לנו ששבועיים לפני זה קרתה במחסום תקרית. פלשתינאי לא רצה להראות את תעודת הזהות שלו ולקח למפקד את הסכין שלו. חייל שעמד במחסום דפק לו כדור והערבי מת. התברר שזה היה פעיל חמאס. המ"פ אמר שאנחנו מצפים לנקמה. זה נשמע מפחיד. הייתי בקו בעזה, שהיום היא לבנון החדשה, ובעזה יש רצועה מוגדרת, אנחנו פה והם שם. בעין עריק נראה לי שהמצב חריף יותר, הם נמצאו ממש על ידנו. מה ימנע מכמה מאות פלשתינאים שעוברים במחסום להתנפל עלינו ולהרוג את כולנו? משהו לא נשמע לי טוב".

מצד שני, הלוחמים היו רעבים לאקשן. "במהלך ההרצאה של המ"פ, המ"מ שלי, משה עיני, התכופף אלי, חייך ואמר: 'סבבה, אנחנו הולכים לשם. אנחנו באקשן'. מה שאתה מחפש בצבא זה אקשן, אחרת זה משעמם. כחייל אתה רוצה את האקשן, אתה רוצה שיקרה משהו. לא סתם שולחים ילדים בני 18 לצבא. למה שלא יגמרו תיכון, ילמדו לתואר ראשון ורק אחר כך יתגייסו? כי לא טוב שנהיה חכמים. כשאנחנו מתגייסים בני 18 אין לנו כלום בראש, לא אשה, לא ילדים, אנחנו טיפשים עם מוח טרי, ילדים שעושים מה שאומרים להם, אנחנו עדיין 'פרש', חוזרים הביתה ואומרים לאמא שהיו יריות ולא מבינים למה היא לא מתלהבת כמונו".

אחרי התדריך הוכנו רשימות החיילים ששובצו למחסום. "זה היה מקרי. תמיד יש במחלקה כאלה שרוצים את האקשן אז אנשים נלחמו ללכת לשם. ולפעמים רשימת השיבוץ היא רשימת המוות. אתה מסתכל על הרשימה, רואה שמות שנמחקו ובמקומם נכתבו אחרים ורואה מי קיבל את החיים ומי קיבל מוות. יש לי חבר חובש, וניסיתי לשכנע את המ"מ שיקח אותו למחסום כי אני רוצה שהוא יהיה אתי. הוא לא הסכים ובמקומו לקח את בני קיקיס, שחזר מהבית עם תחבושת אלסטית. המ"מ לא רצה שישאירו את קיקיס בפלוגה כדי שלא יסחוב דברים אז הוא העדיף לקחת אותו למחסום. יש פה הרבה קטע של גורל וזה מעביר צמרמורת כשאתה חושב שמלה אחת משנה את כל האירוע".

גם שאר השיבוצים היו מקריים. "תמיר עצאמי היה ארבעה חודשים לפני השחרור והמ"מ רצה שיהיה שם במחסום מישהו ותיק על ידו. תמיר התבאס, הוא אמר שהוא פז"מניק, 'למה דווקא אני'. אבל חלק מהוותיקים כן רצו לבוא למחסום כי מחסום זה אקשן. מארק פודולסקי היה הקלע המנוסה ביותר אז לקחו אותו. חבר שלי שהיה סמל המחלקה היה אמור לבוא אתנו. השם שלו רשום ומחוק, כי הוחלט שהוא יישאר מאחור לדאוג לציוד של המחלקה. אני ידעתי שאני הולך למחסום כי הייתי הקשר של המ"מ והייתי דבוק אליו כל הזמן".

ברבע שעת הנסיעה למחסום הם השתעשעו ו"החליפו כאפות" וגם שמעו שיר של להקת מטליקה. "קלטנו רדיו בטרנזיסטור קטן שאמא שלי קנתה לי. מוסיקה בדרך למחסום זה שיא הליברליות, כמו שבעזה היינו מזמינים פיצות משדרות למחסום ארז. הפיצה היתה מגיעה קרה, עשינו את זה רק בשביל להרגיש שכיף לנו. ככה עם המוסיקה בדרך למחסום. תמיר ישב מימיני. הוא חולה רוק, ילד חמוד, קטן, אבל אוהב שירים פסיכדליים. שמתי לו אוזנייה ושמענו ביחד. זה היה הכי רגיל שיש. זו לא פעם ראשונה שאנשים עולים למחסומים, זה כלום, אתה לא חושב על זה בכלל. אתה לא יודע שהולך להגיע אליך מה שהגיע אלינו".

כשהתקרבו למחסום הוא הכניס את הטרנזיסטור לתיק. "שמנו קסדות על הראש וירדנו לשטח פתוח על יד המחסום. החפיפה בין הגדוד שעזב לגדוד שלנו שהגיע היתה מהירה. הנגדים החליפו ציוד וחיילים, חייל תמורת חייל. אני הרגשתי לא טוב כבר כמה ימים, כאב לי הגרון, אמרתי למ"מ שאולי אני לא הולך למחסום, הוא אמר לי לא לדאוג".

המ"מ עיני שיבץ במהירות את החיילים שלו. ארז תורג'מן, תמיר עצאמי ובני קיקיס נשלחו לאייש את המחסום. אלכסיי שמיס הצלף נשלח לעמדת התצפית על גג הקרוואן הצמוד למחסום. בן עזרא, מארק פודולסקי ומיכאל אוקסמן נכנסו לקרוואן. "תורג'מן ועצאמי בדקו תעודות זהות עם נשק מכוון לפלשתינאים וכדור בקנה. בכניסה למוצב, בתוך קוביית בטון, עמד קיקיס. אני עליתי עם אלכסיי לעמדת התצפית כדי לסדר את מכשיר הקשר. לפני שהגענו אמרו לנו שכחלק מאמצעי הביטחון יש צלף למעלה על הגג. חשבתי שלצלף יש עמדת תצפית טובה, אבל כשעליתי לגג התברר לי שהוא רואה רק את קצה השביל, אבל לא את הכביש שהחיילים עומדים עליו וגם לא את הפלשתינאים שעוברים במחסום. קוביות הבטון מול המוצב הסתירו הכל. הוא ראה רק את הטווח הארוך ולא את הטווח הקצר".

בחמש וחצי אחר הצהריים נכנסו בן עזרא, פודולסקי ואוקסמן לקרוואן. "לא היתה חפיפה בינינו לבין הגדוד הקודם. זה לא חפיפה מה שעשינו, לחפוף שיער לוקח יותר זמן. למה שלא תעשו חפיפה נורמלית עם החיילים ולא רק המפקדים ביניהם? תכניסו ביום החפיפה את כל החיילים, נשמור ביחד עם הגדוד הקודם. יש מוצבים שעושים את זה. העיתונות והצבא תמיד מחפשים את האשמים במקום הכי נמוך, אבל הכל מתחיל מלמעלה, ממח"ט חטיבת בנימין, פז, הוא אחראי על כל התחלופה של הגדודים באזור. אם החיילים שהחלפנו היו נשארים אתנו יום שלם זה היה משפשף אותנו. מקצצים בהרבה דברים, פעם היית מתאמן ארבעה חודשים, היום רק חודש, אבל בחפיפה אל תקצץ. שיילך יום אימון, העיקר שאנשים ישארו בחיים".

בקרוואן ניסו שלושת החיילים והמ"מ להיכנס לשגרה. "עיני התקשר לסמל המחלקה שנשאר ביד יאיר ואמר לו מה חסר לנו, ציוד, מכונת גילוח לחייל, דברים כאלה. אני הייתי מאוד עייף אבל אני לא אוהב לישון אז שמתי רדיו והאזנתי למוסיקה. אכלנו גליליות שוקולד שמארק הביא וזה היה הדבר האחרון שהם אכלו לפני שמתו. בקרוואן היו ארבע מיטות קומותיים, מארק ישן למטה, אוקסמן במיטה אחרת למטה ואני במיטה אחרת למעלה. הפלאפון שלי היה על יד הראש שלי, למרות שהקליטה שם על הפנים, וקצת לפני שנרדמתי שלחתי SMS לידידה שלי. כתבתי לה שאני נמצא ברמאללה, המצב שלי על הפרצוף, אני מרגיש לא טוב. היא כתבה לי שהיא רואה בטלוויזיה 'ג'ק וג'יל', כתבתי לה שתמסור להם ד"ש והלכתי לישון".

אחרי זמן מה, הוא מספר, נהיה קר ושמיס, הצלף על הגג, רצה חרמונית. עצאמי עלה למעלה, שמיס ירד למטה, לבש חרמונית ונשאר. עצאמי קרא לשמיס שיעלה בחזרה למעלה כי משעמם לו שם לבד, וזה קבע את הגורל של עצאמי. שמיס נשאר למעלה וניצל ועצאמי שירד למטה נהרג.

את השקט קטעה צעקה שנשמעה מהמחסום. "קמתי בבהלה, עיני קפץ, שם קסדה ושכפ"ץ ויצא לראות מה קורה. גם אני יצאתי אחריו. הוא אמר לי שאחזור ללבוש שכפ"ץ, אמרתי לו שאין לי כוח לזה. במחסום היו רק ארבעה שכפ"צים קרמיים, חסיני כדורים, לנו היו שכפ"צים קלים שמגינים מפני רסיסים ולא מפני כדורים. הצצתי החוצה לשביל, שמעתי ערבי צועק ופתאום היתה לי תחושה שהמקום הזה הוא לא יומיומי בכלל, היתה לי הרגשה פנימית של פחד".

הוא חזר לישון והתעורר שוב למשמע קול נפילה. "השתחלתי מתוך השק-שינה כמו תולעת, שאלתי 'מה קרה, מה קרה', הייתי מבוהל. גם אם אתה אומר שאתה לא פוחד הגוף יודע פחד. עיני אמר שזה שום דבר, 'תחזרו לישון, כיסא נפל'. סבבה, חזרתי לישון. יכול להיות שזה היה אות מאלוהים שמשהו הולך לקרות. הפעם הבאה שקמתי היתה כששמעתי יריות".

הקרב (1): חשבתי שאני מת

בן עזרא, בן 20, גדל בקרית ים ובנתניה, בן בכור עם שני אחים קטנים. אביו מנהל תחנת דלק בחיפה, אמו מנהלת בחברת יבוא. ערב הגיוס הבין שהוא רוצה להתגייס לחיל קרבי. "עד שנה לפני הגיוס לא ידעתי מי נגד מי, אבל כשמועד הגיוס התקרב החלטתי להתגייס לחיל קרבי. זה אקשן, זה קרבי, זה לא לשבת בקריה ולהדפיס על המחשב, וגם בגלל שדוד שלי היה מ"פ בצנחנים. גם אני חלמתי להגיע לצנחנים אבל בבקו"ם שיבצו אותי להנדסה קרבית".

זה היה כמו בסרט "להציל את טוראי ראיין", הוא אומר כשהוא מתחיל לתאר את שארע אחרי שהתעורר לשמע היריות. "היריות היו ממש צמודות אלי. שמעתי את עיני אומר בקול צרוד 'הקפצה' או משהו כזה. זה כזה לחץ! אתה נחלץ במהירות משק השינה, ישנו עם בגדים ונעליים, המחסנית היתה במקום אבל הכדור לא היה בקנה, הנשק לא היה דרוך. השעה היתה שמונה וחצי בערב, הוצאתי את הנשק מתחת למיטה ודרכתי אותו. אוקסמן קם ודרך את הנשק שלו, מארק ישב על המיטה והוריד את שק השינה. יכול להיות שאם מישהו היה מצלם אותנו באותה אלפית שנייה בודדת הוא היה מקבל חיוך על הפנים של כולם. סוף סוף מתחיל משהו, אקשן, זה מה שכולם אומרים ושאף אחד לא ישקר. ובכל אופן בהקפצה יש לך פרפרים בבטן.

"שמעתי את מארק צועק 'עיני, יורד דם'. אני תיפקדתי כמו רובוט, דרכתי את הנשק ובזווית העין קלטתי שלולית דם. אתה לא ממש מסתכל על זה אבל אתה רואה. אוקסמן, עיני ואני קפצנו למרכז הקרוואן ומשם הלכתי לפינת החדר, זה כנראה אינסטינקט של חייל ללכת לפינה כדי שהראשון שייכנס אתה תתפור אותו. אתה גם חושב לא לכוון את הנשק לחברים שלך".

העיניים ראו אבל המוח לא קלט, הוא אומר. "מארק ישב על המיטה, דרך עדיין את הנשק כשהוא חטף צרור. הבן אדם רעד, עוד לא הספקתי לראות את הדם והוא נפל אחורה על הגב. אוקסמן צעק 'מארק' בקול של לא-מאמין ולי הוא אמר: 'אני חושב שהם כאן'. סימנתי לאוקסמן עם הנשק שלי שיגש לפתח של הדלת וירסס בלי לראות את מי".

למה אתה לא עשית את זה?

"לנשק שלי היה מעצור. זה קורה, כדי לטפל בזה צריך להוציא את הכדורים, זה דבר שלוקח זמן".

יכולת לקחת את הנשק של מארק ולרוץ החוצה.

"אתה לא חושב הרבה. זה לא שניהלנו דיון על מה קורה. עשיתי לו סימון שייצא החוצה ויירה עליהם, הכל קרה מהר, 20 שניות גג. אם מישהו היה נופל עלי הייתי לוקח לו את הנשק אבל הכל קרה מהר, תוך כדי ומה שבא ראשון, ואוקסמן גם היה קרוב לדלת".

התחקיר של הצבא קובע שעיני "ביצע ירי של שני כדורים לעבר המחבל" ואז נהרג, ואילו אוקסמן ניסה לצאת מ"המכולה", כך נקרא הקרוואן, "תוך ביצוע ירי לעבר המחבל, נפגע ונהרג". בן עזרא אומר שאוקסמן לא הצליח לצאת החוצה מפני שהרגל שלו הסתבכה בחוט של הרדיאטור. "הוא כמעט נפל, התכופפתי אליו כדי לשחרר לו את הרגל ואז נורו לעברנו שני צרורות רצופים. הראשון פגע בי בכתף שמאל ועפתי למרווח קטן על יד המיטה. זה מעיף אותך. הייתי המום, היה לי דם, אחר כך היה עוד צרור שפגע בי במרפק ימין.

"הייתי שעון על הקיר, יד שמאל שנפגעה בכתף היתה תלויה ומתנדנדת. הייתי בטוח שכמו ב'טוראי ראיין' אני אקח את היד שלי ביד, הייתי בטוח שהיד עפה לי, הכל קרה נורא מהר. כשחטפתי את הכדור השני נפלתי עם הפרצוף על הרצפה וזהו, הכדור מוריד לך את כל הכוח במכה אחת, העיניים היו עצומות ובקרוואן היה שקט, שקט מוות".

על פי התחקיר המחבלים "המשיכו בתנועה לתוך המכולה", פגעו באוקסמן ובבן עזרא וביצעו וידוא הריגה בעיני ובפודולסקי. בן עזרא אומר שהתחקיר לא מדייק. "לקרוואן היתה כניסה צדדית, לא ברור לשם מה היא נוצרה, לולא הכניסה הזאת הם לא היו מצליחים להיכנס לקרוואן ולפגוע בנו. בכל מקרה הם לא ירו בנו מתוך הקרוואן אלא עמדו על יד הכניסה וירו מפתח הדלת. אם הם היו נכנסים לקרוואן הכל היה מסתיים אחרת, זה היה קרב פנים מול פנים, הם היו הורגים אותנו ואנחנו היינו הורגים אותם. כנראה שבצבא חוששים לפתוח את הנושא, מפני שאז יתברר שהקרוואן היה מגבס ולא מבטון, אז נוח יותר להגיד שהם ירו בנו מתוך הקרוואן ולא מבעד לקיר גבס".

מה קרה אחר כך?

"שכבתי על הרצפה בתוך שלולית דם ושמעתי צעדים. פתחתי את העיניים וראיתי שני ערבים עומדים אחד על יד השני בתוך הקרוואן. כל הגוף שלי היה קר, הדם נזל לי מהכתף לחזה, עצמתי את העיניים תוך שנייה, נשכתי את הלשון ועצרתי את הנשימה שהיתה כבדה. הם עשו וידוא הריגה לשני חיילים ואז אחד מהם צעק משהו בערבית, לא הבנתי מה הוא אמר אבל חשבתי שהוא אומר לו 'מה אתה עושה רעש?' לא ידעתי מה הם יעשו לי, הרגשתי כאילו קנה של רובה מוצמד לי לראש. מצד אחד אני אומר בלב תעשה את זה כבר ותגמור עם זה, ומצד שני אתה אומר לעצמך שלא יעשו את זה. הנשק שלי היה מונח עלי, הם לקחו אותו ויצאו החוצה כשהם מקללים בערבית. אמרתי לעצמי שאני הולך עכשיו לישון".

לא עדיף היה לנסות להגיע למכשיר הקשר ולהזעיק עזרה?

"אני מבחינתי הייתי מת. הייתי בטוח שאני מת. במוח אמנם עברה לי מחשבה שיש סיכוי, יש סיכוי, אתה לא מאמין שזה קורה, אתה בטוח שאתה בתוך סרט, אבל ניסיתי להיות הכי ריאלי שאני יכול ומבחינה ריאלית חשבתי שאני מת. היה לי מאוד עצוב כזה, הדברים הראשונים שעלו לי בראש זה כאילו אני צופה בהלוויה שלי, דימיינתי איך ההורים שלי בוכים והרגשתי אכזבה שאני מאכזב אותם. ומה עם כל החלומות? חבר שלי נדב ואני תיכננו לנסוע לארה"ב ולהצליח בהוליווד ואיפה כל מה שתיכננו, סתם הלך. ובתור אחד שמושפע מסרטים ויודע שכולם מתים ובטוח שגם הוא הולך למות, התחלתי לכתוב עם האצבע את האות ס', האות הראשונה בשם של סיוון, ידידה שלי שרבתי איתה שבועיים לפני כן ומאז לא דיברנו. אחרי האות ס' התייאשתי. זה לא כמו בסרטים, זה הרבה יותר כואב".

היית קשר מ"מ, שנה ושבעה חודשים בצבא, לא טירון. האינסטינקט הראשוני של קשר הוא לא להגיע למכשיר הקשר במקום לכתוב אותיות בדם?

"מכשיר הקשר היה על הגג. קשר זה תפקיד של מלחמה, כשאתה בפעילות זה סתם שם. אבל בכל אופן ניסיתי לעשות משהו, התחלתי לזחול כמו שבלול לשולחן שהיה בחדר".

הקרב (2): פחדתי להישאר לבד

המראה מסביב היה נורא, הוא אומר. "כולם היו מתים. אתה לא צריך להיות דוקטור כדי להבין את זה. ידעתי שהם מתים. קראתי לאוקסמן, סובבתי את הראש לכיוון שלו. הוא היה בחור כזה גדול ומאסיווי, אתה לא מאמין שהוא מת בביזיון כזה. רציתי להאמין שמישהו אחד נשאר אתי, זה מפחיד להישאר לגמרי לבד, לך תדע מי יבוא לך".

בהיותו בתוך הקרוואן, הוא לא ידע מה קרה לחיילים שאיישו את המחסום, תורג'מן, קיקיס ועצאמי. על פי התחקיר הצבאי עצאמי נפגע ראשון, אחר כך ירו המחבלים בתורג'מן ובקיקיס שניסה "להיחלץ לאחור". בן עזרא לא ניסה לצאת החוצה כדי לברר מה עלה בגורלם של החיילים במחסום ואף לא ניסה לבדוק מה מצבם של חבריו שנהרגו בקרוואן. "היו שהאשימו אותי שלא עזרתי לחברים אבל מה אתם חושבים, ששיחקתי? חשבתי שאני מת. אמנם אומנתי להיות חייל קרבי אבל אני זרוק מפורק שם, מדמם למוות. למרות כל האימונים מחסומים זה לא דבר קל".

על השולחן הוא מצא את הפלאפון של אוקסמן. "הוא קנה אותו רק כמה ימים קודם ועוד לא הספיק ליהנות ממנו. היו לו כמה מספרים בזכרון. בדרך כלל יש לי גישה למכשירים האלה אבל לקח לי ארבעה סיבובים כדי להגיע לחברים מהפלוגה שהיו בזכרון. התקשרתי ואף אחד לא ענה. עברה לי מחשבה בראש להתקשר לאמא שלי, אבל מה אני אגיד לה? שתזמין משטרה? אמא שלי לא כזאת מבצעית, היא לא היתה יודעת מה להגיד לי והיתה נכנסת להיסטריה. היססתי אם להתקשר לפקידה הפלוגתית שלנו שעמדה להשתחרר מהצבא, באותו יום הבאנו אותה מים המלח לירושלים. אבל איך אספר לבחורה מה קרה, היא תיכנס לטראומה. מצד שני היו לה את הטלפונים של כולם והיא היתה בזיכרון של אוקסמן.

"התקשרתי אליה, ובאותו זמן היתה בממתינה שיחה של מישהו שניסה להתקשר לאוקסמן. לא ידעתי מה להגיד לו, שאוקסמן מת? אמרתי שמיכאל הלך רגע. אחר כך התברר שזה היה חבר שלו מגדוד ההנדסה שהחלפנו, הם שמעו יריות והוא התקשר לאוקסמן לשאול אם הכל בסדר. כשאמרתי לו שמיכאל הלך רגע הוא אמר לחברים שלו שמיכאל בסדר, מה שקרה לא קשור אליו. בינתיים השגתי את הפקידה, אמרתי לעצמי שאני חייב להציל את עצמי ואולי עוד מישהו בחוץ ניצל. צעקתי לה בקול צרוד: 'הם מתו, כולם מתו, אני לא רוצה למות, תתקשרי למ"פ שיזמין מסוק'. היא אמרה שהיא מנתקת ומתקשרת למ"פ. התחננתי שלא תנתק, פחדתי להישאר לבד, כולם מתים, אבל היא היתה חייבת לנתק כדי להזעיק עזרה כי היא לא היתה על יד קו טלפון נוסף".

בינתיים לא היה לו מה לעשות. "נשענתי על השולחן, קראתי למארק בקול של בכי ואז שמעתי את אלכסיי צועק מלמעלה: 'יש שם מישהו?' הבנתי שהוא למעלה על הגג".

למה לא ביקשת ממנו, לפני שהוא צעק מהגג, שיבקש במכשיר הקשר להזעיק עזרה?

"לא חשבתי על זה. הייתי בטוח שכולם מתו, ברגע כזה אתה לא חושב על כלום. אמרתי לו שיירד למטה. הוא לא רצה לרדת ואמר שיורים עליו, שאלתי אותו אם יורים מקרוב או מרחוק, כי אם יורים מקרוב הוא יכול להגן עלינו. הוא אמר שיורים מרחוק, אמרתי לו שאם ככה אז שיירד. עד שראיתי אותו בחדר זה נראה לי כמו שנה. בהתחלה ראיתי את הרגליים שלו יורדות דרך החלון, 'תגיע כבר' צעקתי לו, ואז הוא ירד וראה את כולם מתים בתוך בריכה של דם ואני בוכה על השולחן והוא קיבל הלם. לא הלם קרב כפי שהיה כתוב בעיתונים, אלא הלם כשאתה רואה מצב כזה. מה הוא היה אמור לעשות? לחייך?

"אני לא רוצה לשאול אותו יותר מדי שאלות כדי לא לפגוע בו למרות שהוא סיפר לי די הרבה, אבל יום אחד אני אהיה חייב לנהל איתו שיחה. לפי מה שהבנתי ממנו הוא שמע יריות מרחוק אבל לא ראה את מה שקרה למטה. כשהוא שמע יריות למטה הוא חשב שאנחנו עוזרים לו לירות לעבר מקור הירי למרחוק, כי הוא ירה למרחוק".

בן עזרא ביקש משמיס שיחבוש אותו. "עם האחרים לא היה מה לעשות, ראיתי שהם מתים. הוא הוציא תחבושת, רעדו לו הידיים, אבל למי לא היו רועדות הידיים במצב כזה, ואז שמענו רעשים בחוץ. הייתי בטוח שזה הכוחות שלנו אבל הייתי בלחץ אדיר, ואז המ"פ נכנס ושאל מה קרה והחובש גזר לי את החולצה. צעקתי שאף אחד לא יגע בי, ניסיתי לקום לבד ובעזרת החובש יצאתי החוצה. הזמינו מסוק אבל הוא לא מצא את נקודת הנחיתה, הגיע אמבולנס מדולב, רציתי רק לעוף משם. אלכסיי נלקח לבסיס ביד יאיר, תיחקרו אותו שם ואחר כך הוא נשאר באוהל של הסגל ומישהו נשאר לשמור עליו כדי שלא יתאבד".

מי אשם

בתחקיר הצבא מתואר הארוע כולו בתמציתיות המתבקשת. "בסביבות השעה 20:50 הותקף מוצב געש ככל הנראה על ידי שניים או שלושה מחבלים", נכתב בו, "אשר התקרבו למוצב בחסות החשיכה מכיוון הכפר עין עריק. מחבל אחד נע באופן גלוי (עם נשק מוסתר) באזור המיועד למעבר הולכי רגל (מצפון לכביש) ומשך את תשומת הלב של שומרי המחסום. מחבל שני התקרב באופן נסתר לסוללה הסמוכה למוצב מדרום לכביש (ראו תרשים) והגיע עד לטווח קרוב מאוד לשומרים, אז פתח באש, בהפתעה, והצליח במטח הראשון לפגוע בשומר המזרחי, סמ"ר תמיר עצאמי ולהורגו. המחבל התקדם לעבר הכניסה הנמצאת בחלק הצפוני של המתחם, נתקל במ"כ, סמ"ר ארז תורג'מן, ירה בו והרגו. המחבל הראשון פתח באש מיד לאחר שהשני עשה כן ופגע בשומר המערבי, סמ"ר בני קיקיס, שבאותו זמן ניסה להחלץ לאחור".

המחבלים ביצעו וידוא הריגה בשלושת החיילים שהיו במחסום, ממשיך התחקיר. "בחלוף כדקה מתחילת התקיפה נפגע כל קו ההגנה הראשון של הלוחמים. משמרת הלוחמים השנייה, שנמצאה באותה עת בתוך המכולה, נשארה לכודה בתוכה וככל הנראה חלק מהלוחמים נפגעו מירי שבוצע מחוץ למכולה".

את האשמה מטיל התחקיר ברובה על שמיס. "התנהגותו המבצעית של הצלף ששמר על הגג לא היתה כמצופה", נכתב. "הצלף שהתמקם על הגג ביצע ירי לעבר הרכס מצפון, משסבר כי הירי הגיע משם, אולם הירי לא היה יעיל... והצלף שהיה באותה עת על הגג לא נטל חלק נוסף בקרב". לבן עזרא מתייחס התחקיר בזהירות. הוא תוחקר באריכות, סיפר את כל מה שראה אולם הסבריו, כפי הנראה, לא התקבלו. "בהתייחס ללוחמים ששהו בחדר לא ניתן לקבוע בוודאות מה היתה תגובתם", נכתב בתחקיר של אל"מ גל הירש, קצין אג"ם בפיקוד מרכז. בתחקיר לא מוזכר שהנשק נלקח ממנו, אבל נכתב שהנשק נלקח מפודולסקי ומאוקסמן. כמו כן מצוין ש"לא בוצע ניסיון לדווח בקשר על האירוע", בלי לציין מי היה אמור לדווח בקשר, שמיס הצלף או בן עזרא הקשר.

תפקודו של בן עזרא מעורר מחלוקת בין משפחות ההרוגים. סבטלנה טימושמקו, אחותו של אוקסמן, אומרת ש"בבית הקברות יניב בכה כמו ילד קטן, גם בשבילו זה קשה, קשה מאוד. ברוך השם שהוא חי, מה הוא יכול היה לעשות במצב הזה?"

אבל מרגרט קיקיס סבורה שהוא יכול היה לעשות הרבה. "בני חזר לבסיס עם יד שבורה ובכל אופן כדורי המחבלים מצאו אותו כשהוא רץ לאחור בניסיון להיכנס לקרוואן ולעזור לחברים שלו. בן עזרא עם הפגיעה בידיים לא עשה כלום. על מצפונו שישה חיילים שיכול להיות שניתן היה לעזור למישהו מהם אם הוא היה מזעיק עזרה בקשר מיד. הוא לא התקשר מיד ולא התקשר לאן שהוא היה צריך להתקשר. לבני עשו החיאה, כנראה שהיו לו עוד סימני חיים. אני אחות ואני יודעת שרק בסרטים מתים צ'יק צ'אק, בחיים זה לוקח יותר זמן. אף אחד לא יודע כמה זמן בני שכב בשלולית דם. אם יניב, במקום לחשוב על 'טוראי ראיין' ולכתוב בדם את השם של חברה שלו, היה יוצא החוצה ומנסה לעזור לחברים שלו, יתכן שהיה קורה שם משהו אחר".

הוא אומר שהיה פצוע קשה ובטוח שהוא מת.

"אם הפציעה שלו היתה כזו קשה שלא איפשרה לו לתפקד, איך הוא כתב את השם של חברה שלו? אני במקומו הייתי שותקת ומתביישת. אני לא יכולה להבין איך הוא חי עם מצפון נקי. חבר של בני אמר לי שהוא לא יוכל ללכת למבצעים אם יש איתו חיילים כמו בן עזרא. בצבא העדיפו ללכת על הפתרון הקל וטפלו את כל האשמה על הצלף רק בגלל שהוא רוסי. לצלף אני מצדיעה. הוא היה אצלי בבית ובאזכרה, אני מעריכה את זה שלפחות היה לו אומץ לבוא אלי. את הילד הזה אני מבינה ומאוד מרחמת עליו, הפכו אותו לש"ג של האירוע. הוא עולה חדש בארץ, מה היה לדרוש ממנו? הביאו אותם למקום אחר הצהריים, לקראת חשיכה, הצלף לא ראה את המחבלים מהזווית שבה הוא עמד. יניב ראה אותם, אבל במקום לצאת החוצה הוא שלח את אוקסמן לצאת. אפילו להשיב אש הוא לא היה יכול. ובסוף התחקיר בכלל לא מציין את העובדה שהנשק שלו נלקח ממנו, אבל מזכירים שהנשק של הרוסים נלקח. זה בושה לחייל שנלקח ממנו נשק, על הרוסים יורדים פה".

בן עזרא סבור שהמפקדים אשמים. "הקימו מוצבים ומחסומים היכן שהיו התפרעויות. בעבר הסתובב במקום הזה נגמ"ש, ויומיים אחרי שזה קרה טרקטורים הרסו את המקום. ביקרתי באדמת המוות שלושה חודשים אחרי האירוע, אין שם מחסום, רק נגמ"ש שמפטרל באזור. במקום שרר חושך בלי תאורה בכלל, למה לא היה פרוז'קטור בחוץ? נקודת התצפית לא היתה מספיק גבוהה, המחסום היה ממוקם בין שתי גבעות, להם היה יתרון גובה. הקצינים חיפו על עצמם בלי להזכיר בתחקיר את האשמים האמיתיים, שזה בעיקר המח"ט בגזרה שמחליט על המיקום של המחסומים".

מחטט ומחטט

מאז, במשך שנה, הוא אומר, אין יום שהוא לא חושב על האירוע. "זה גדול עלי, גדול מהחיים, גדול ממני. אבל זה חלק מתעודת הזהות שלי, נפצעתי בעין עריק ושישה חברים שלי נהרגו. בכל שיחה עם חברים אני תמיד מגיע לאירוע וכל פעם עולים דברים חדשים. אני מחטט ומחטט בזה. מה אכפת לי הפציעה בידיים? אני רוצה שהצלקת בלב תתרפא, מה שלא יקרה לי בחיים.

"והכי נורא זה שאני בוכה על חברים לנשק אבל לא ממש מצליח להיזכר בהם. הכרתי אותם רק שמונה חודשים, אין לי במה לתפוס. עם קיקיס למשל היו לי קונפליקטים והיום זה מאוד כואב להיזכר בזה, כי אתה אומר, איך אני אמור להרגיש עם כל הקונפליקטים? מה, אני אדם רע? ואני לא מבין איך קרה שהייתי חייל כמוהם והמזל השאיר רק אותי חי. לפעמים זה הכי עצוב לי, שנשארתי לבד ואין לי עם מי לדבר".

יכול להיות שאם היית מתנהג אחרת המצב היה פחות עגום?

"יכולתי סתם לשכב שם ולא לעשות כלום, יכול להיות שבכל זאת יש משהו שונה באדם שהציל את עצמו, זה לא קורה בכל אירוע. אתה קם להקפצה שמסתיימת בטראומה כזו ואתה פצוע וכולם מתים על ידך, זה לא משאיר אותך מאופס. בסופו של דבר כולנו בני אדם וכשאתה רואה את החברים שלך מתים, אתה מגיב באופן רגשי. הכל גם קרה מאוד מהר. הם באו, ירו והלכו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות