בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד שהבולדוזר יעצור

בעקבות מותה של רייצ'ל קורי, פעילת תנועת סולידריות בינלאומית,הסתנן אורי אילון לבית סחור והשתתף בסדנת הכשרה של פעילי התנועה בשטחים. איך עוצרים דחפור, איך מתנהגים מול חיילים, למה אסור לרוץ, מתי בורחים, ומה לעזאזל הם עושים כאן

תגובות

את מ' משכם הכרתי בחודש שעבר בנווה-שלום, במפגש בין ישראלים לפלשתינאים. נדמה היה שרוב הישראלים באו לאותו סופשבוע מתוך סקרנות. לעומת זאת הפלשתינאים, רובם סטודנטים משכם, יצאו בשבע בבוקר כדי להגיע אחרי הצהריים: הם הלכו שעות ברגל והסתכנו במאסר רק כדי לספר לישראלים את סיפורי הכיבוש שלהם, מתוך אמונה תמימה שמי שישמע לא יוכל עוד להחריש.

למחרת היום דרס חייל צה"ל על דחפור אמריקאי את הסטודנטית האמריקאית רייצ'ל קורי, בת 23, שפעלה במסגרת תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM). התנועה הזאת מנסה כבר שנים אחדות לסייע לפלשתינאים בשטחים בשיטת פעולה ישירה, לא אלימה. מיד אחרי ששמעתי ברדיו את הידיעה על מותה של קורי, בת גילי, שניסתה למנוע הריסה של בית ברפיח, נכנסתי לאתר האינטרנט של תנועת הסולידריות והתחלתי את המסע שלי לשכם. זהו מסע אישי שלי כידיד של מ', לא כעיתונאי.

המסע מתל אביב לשכם עובר בלילה בירושלים, כולל סוף-שבוע של אימונים בבית סחור, חציית מחסום חווארה שבכניסה לשכם ולבסוף גם ביקור בכפר ינון. ליד שער שכם בירושלים נמצא הוסטל זול במיוחד, המשמש מחנה זמני לשיגור פעילי התנועה. מתרכזים שם עיתונאים זרים העושים דרכם לשטחים ומבקשים להתעדכן, פעילים טריים שזה עתה הגיעו משדה התעופה או מירדן וגם פעילים ותיקים שרוצים לקחת פסק זמן מהלחץ של הפעילות המסוכנת בשטחים.

בבוקר ניצבות על המרפסת עשרות פחיות בירה ריקות. בשטחים אסור לפעילים לשתות אלכוהול, כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים, ופסק הזמן נועד לאפשר לפעילים גם להיזכר במנהגי השתייה שלהם.

מתי מותר לסגת

בגלל המחסומים שבדרך יש לנסוע בשלוש מוניות שונות כדי להגיע אל בית המלון שבבית סחור, שבו מתקיימת סדנת ההכשרה השבועית לפעילים החדשים. על הקירות ברחובות מודבקות כרזות של שאהידה חדשה: כריסטין סעאדה, בת 10, נהרגה יום לפני תחילתה של סדנת ההכשרה שלנו, בעת שנסעה עם הוריה במרכז בית לחם. מאחוריהם נסעה מכונית ובה שני פעילי חמאס, ואחריהם מסתערבים של מג"ב שעקבו אחריהם וירו בהם למוות. מהירי נפגעה גם הילדה.

בדרך למלון מזכירים לנו לעדכן את השעונים: הרשות הפלשתינית לא הכריזה על שעון קיץ, ובשטחים, וגם במזרח ירושלים, נוהגים על פי הזמן הפלשתיני. המתנדבים מחו"ל אינם מבינים מדוע בארץ כל-כך קטנה יש הפרש של שעה בין חלקיה השונים ונהג המונית מסביר ש"העובדה שממשלת ישראל עוברת לשעון קיץ לא צריכה לחייב גם את פלשתין".

הסדנה שאמורה להכשיר את הפעילים לשהות ממושכת בשטחים נמשכת יומיים שמתחילים בסבב היכרויות קצר ובניסיון להגדיר מטרות אישיות. המתנדבת המבוגרת ביותר היא ג'ין, בת 76 מקנדה, שפעילה נגד נשק גרעיני מאז 1949 (כל המתנדבים ביקשו לא לפרסם את שמותיהם המלאים, כדי לחסוך לעצמם הטרדות מצד משטרת הגבולות הישראלית). היא מודעת לכך שגם החייל האטום ביותר יתקשה לעמוד מול מראה הסבתא החביבה שלה. אליסון, בת 36 מלונדון, עובדת בחברת מחשבים. היא באה לכאן לשלושה חודשים מצוידת במצלמות ובמחשב נייד, כדי לדווח לתקשורת האנגלית. יאנס, בו 24, לקח חופשה של שלושה שבועות מהמפעל לייצור חלונות בשוודיה כדי להצטרף לקהילת הפעילים השוודים בשטחים.

ג'ון, מדען סוציאליסט בן 50 מקנדה, לא נעתר להפצרות אשתו ושתי בנותיו להישאר בבית ובא כדי "להיות נוכח בלב המאבק בקולוניאליזם". ה', חייל מארינס לשעבר וטייס בחברת תעופה בהווה, בא מהעיר אולימפיה שבמדינת וושינגטון, עירה של רייצ'ל קורי. חברתו ביקשה להצטרף לפעילות התנועה בשטחים והוא עמל קשות להניאה מכך, כי חשש לחייה. כשנעתרה להפצרותיו הרגיש צורך ללכת במקומה.

חיילים ישראלים רבים כבר התרגלו לנוכחותם של הפעילים הזרים בסמטאות של מחנות הפליטים, ברחובות הערים ובמחסומים. ממשלת ישראל משתדלת להקשות עליהם את הכניסה, רבים מעוכבים לחקירות ארוכות ועשרות מהם אף גורשו. הפעילים לומדים מהניסיון, באים ביחידות, ואף מכינים מבעוד מועד סיפור כיסוי: שמות, כתובות ופרטים על מטרת ביקורם בארץ הקודש. היהודים שבהם מספרים על קרובי משפחה שאותם באו לבקר (חג הפסח מהווה תירוץ מצוין לביקור משפחתי) והאחרים מתעקשים שלמרות הכל, זה הזמן לבלות חופשה באילת.

לאחר סבב ההיכרויות מתחילים בשינון "מונחי היסוד של פלשתין". התקינות הפוליטית של ISM אינה מכירה ב"גדר ההפרדה" או "גדר הביטחון", אלא רק ב"גדר האפרטהייד". במקום "צבא ההגנה לישראל" יש לומר "צבא הכיבוש" או פשוט "הצבא הישראלי", ו"שאהיד", כמקובל בחברה הפלשתינית, הוא כל מי שנהרג בגלל הכיבוש, ולאו דווקא מחבל מתאבד. אחר כך לומדים על תולדות האזור (מאה שנים בשעה אחת), התורה של התנגדות בלתי אלימה (בעקבות מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג), התרבות הפלשתינית (אם אתה גבר אל תלחץ יד לאשה, ואם אתה הומו עדיף לא לגלות זאת), החוקים בשטחים (נגיעה בחייל היא עילה למעצר) ועבודה מול התקשורת.

כל הלימודים מלווים בסימולציות, שבהן הספקתי לשחק חייל במחסום, אשה פלשתינאית בהריון, עיתונאי עוין ופעיל בינלאומי השוהה בבית המיועד להריסה. ההנחיה החשובה ביותר: לא לרוץ; אם תוקפים אותך עדיף להשתטח, כי הבריחה בשטחים הופכת אותך למטרה נעה, למבוקש מסוכן. חשוב לסגת בשלושה מקרים בלבד: "כשמתפתח קרב יריות בין כוחות פלשתינאים מזוינים לבין הצבא, כשהמקומיים מבקשים שתלך, וכשאלוהים שלך אומר לך שמסוכן".

הפלשתינאים סובלים יותר

המדריכה בסדנה היא סטארהוק, פעילת שלום ופמיניסטית ותיקה, שפירסמה שישה ספרים המשלבים הדרכה רוחנית עם הטפה לאקטיוויזם חברתי. "גדלתי במשפחה יהודית ציונית ואת הקיץ של גיל 14 ביליתי בלימוד עברית באולפן בישראל", מספרת סטארהוק, בת 51 מסן-פרנסיסקו. "כשהתבגרתי התחלתי להבין שישראל שונה ממה שלימדו אותי. זה הכאיב לי להבין שהחלום הגדול לא אמיתי. יש לי תחושה שבשביל הישראלים חיי יהודים שווים יותר, ואני מרגישה שבפעילות שלי כאן אני מעלה את מחיר הדם ומנמיכה את מפלס האלימות. כך, אני מאמינה, הנוכחות שלי בשטחים תורמת גם לביטחון של הקרובים שלי בישראל".

נראה לי שכמה מהפעילים רואים בנסיעה לשטחים מעין חופשה אתגרית בארץ הקודש.

"אני מודעת לזה שיש לנו הפריווילגיה להיות כאן מבלי להסתכן באמת. לפחות עד המוות של רייצ'ל זה היה ברור. אבל קשה לקרוא לפעילות כאן חופשה. יש ימים רצופים ללא שינה, כשביום אנחנו עוזרים לאוכלוסייה לשבור את הסגר ומלווים ילדים לבתי הספר, ובלילה נוסעים באמבולנסים. היו ימים שבסופם אמרתי 'אני רוצה הביתה'. הייתי עדה לכל כך הרבה אלימות וזה מחלחל. זו לא חופשה אמיתית, אבל זו באמת זכות גדולה להיכנס לבתים של אנשים ולהכיר את התרבות הזאת כל כך מקרוב. יש משהו שמשותף ליהודים ולמוסלמים, וזאת תרבות האירוח והרצון העצום להאכיל אותך".

לקראת המלחמה בעיראק נפוצו שמועות שישראל עלולה לנצל את ההזדמנות כדי לבצע טרנספר, מה שהביא להגברת קצב בואם של המתנדבים לשטחים. הגידול במספר הבאים, כעשרה פעילים חדשים מדי שבוע, הביא את התנועה להגדיל את תדירות הסדנאות.

בתום יומיים אינטנסיוויים של לימודים ואימונים, מציבים את המגויסים החדשים לאזורי הפעילות השונים של ISM: ה' הטייס וג'ון הסוציאליסט מוצבים בטול כרם, שם נאבקים התושבים נגד הפקעות האדמה המאסיוויות לטובת "גדר האפרטהייד". בשבוע שבו שהו בטול כרם היתה המלחמה בעיראק בעיצומה והפעילים התקשו לעניין את התקשורת העולמית ב"טרנספר זמני" של יותר מ-1,000 גברים ממחנה הפליטים.

יאנס השוודי נשלח לג'נין, שם כבר מוצבים כמה מבני ארצו. ימים אחדים לאחר שרייצ'ל קורי נהרגה פרצו כ-30 חיילים ישראלים למשרדי התנועה בג'נין. דובר צה"ל האשים את חברי התנועה כאילו נתנו חסות במשרדם לפלשתינאי חמוש, אך אחר כך חזר בו ואישר כי האיש היה אמנם מבוקש, אך לא חמוש.

פחות משבוע אחרי שהגיע לג'נין היה יאנס עד לפציעתו הקשה של עמיתו, בריאן אייברי, פעיל בן 24 מארצות הברית. "בריאן לא היה אמור להיות כאן בסוף השבוע הזה, אבל הוא נתקע בג'נין בגלל העוצר", מספר יאנס בטלפון מג'נין. "הגענו למרכז העיר כי שמענו יריות משם. לפני כמה שבועות הצבא הישראלי הרג ילד בן 16 שזרק אבנים וילד אחר בן עשר נורה ברגל, וניסינו למנוע מזה לקרות שוב. היינו שישה בינלאומיים וכולנו הרמנו ידיים כשגילינו מולנו שני טנקים ישראליים, שהמשיכו להתקרב אלינו כל הזמן. זה היה לפנות ערב אבל היה עדיין אור ובריאן לבש וסט זוהר, ובכלל לא האמנתי שיתחילו לירות, כי לא היו ברחוב הזה פלשתינאים.

"כשהיינו בערך במרחק 50 מטרים מהם, אחד מהטנקים ירה בערך 15 צרורות, שזה לא מעט אפילו מול פלשתינאים. היריות היו לכיוון הרצפה, ועפו לעברנו אבנים שבורות וחלקי כדורים. אחרי שהחלו היריות שמעתי מישהו צועק. רצנו אל בריאן, שנפגע בפניו, אבל הטנקים המשיכו להתקדם ופחדתי שיירו גם בי. כל הפנים שלו דיממו, זה היה מראה נורא. הוא לא היה מסוגל לדבר אבל הוא זז מעט, אז הבנו שהוא חי. נסענו איתו באמבולנס ונשארנו בג'נין בערך שעה וחצי עד שקיבלנו אישור מהצבא לקחת אותו לבית חולים ישראלי. עכשיו הוא לא יכול לדבר, כי כדור עבר דרך הלשון שלו, אבל הוא בהכרה".

שאלת את עצמך אם זה מחיר שאתה מוכן לשלם למען המטרה שלשמה באת?

"אני לא רוצה לסבול ככה גם למען המטרה הנעלה ביותר, אבל אני מרגיש עכשיו שהנוכחות שלי כאן אולי אף יותר חשובה ממה שחשבתי כשהגעתי. אני עדיין בשוק. לא יכול להבין למה הם ירו. לא היתה להם שום סיבה".

כל הפעילים שנכחו בתקרית מתרעמים על גרסת דובר צה"ל, שלפיה התנהלו במקום חילופי אש עם פלשתינאים חמושים, ושהחיילים לא הבחינו בפעילי ISM. בסוף השיחה מבקש יאנס שאכתוב מפיו משפט נוסף: "ברור לי שמה שאני עובר כאן, ואפילו מה שקרה לבריאן, זה כלום לעומת מה שהפלשתינאים עוברים יום-יום". בסדנה בבית סחור לימדו אותנו להשחיל את המשפט הזה לכל ראיון לתקשורת.

התור במחסום לא מתקדם

את כרטיסי הטיסה, כמו את הוצאות השהות כאן, מממנים המתנדבים בעצמם. בגזרת רפיח שבעזה, הנחשבת הזולה מכולן (רק שקל אחד למנת פלאפל), לא דרושים כרגע מתנדבים נוספים. אחרי שרייצ'ל קורי נהרגה עזבו כמה פעילים שהיו עדים למותה, והארגון דאג לתגבר את הנציגות שם. ביום שישי שעבר נורה בראשו טום הרנדל, בן 24 מאנגליה, פעיל נוסף של ISM ברפיח.

אחרי הסדנה נוסעים אליסון מאנגליה ואני לשכם, יחד עם סטארהוק, שידידתה הישראלית נטע גולן גרה שם כבר כמעט שנה. גולן, שנישאה לפלשתינאי תושב שכם, נמצאת בחודש העשירי להריונה וסטארהוק רוצה לסייע לה בלידה. בשכם נמצאים כעת עשרה פעילים, מהם שניים ששוהים דרך קבע בבית שמיועד להריסה ואינם מצטרפים לפעילות היומיומית.

במחסום חווארה שבכניסה לשכם עומדים שני חיילים הבודקים זרימה אטית של מכוניות המבקשות להיכנס לעיר, וכמאה פלשתינאים שעומדים שעות בדומייה בתור שלא מתקדם. אחרי כחצי שעה הבנתי שאם לא נעקוף את התור ונבקש מהחייל להתיר לנו לעבור, כנראה נישאר במחסום עד רדת החשיכה. אחרי שעברנו הספקתי לשמוע את החייל, סדירניק עם עיניים כחולות מתחת לקסדה, צועק על הפלשתינאים: "זה בית זונות פה? אני אפוצץ לכם את המוח אם תזוזו". הוא זיהה את דובר העברית שבהם ודרש שיתרגם לאחרים את הדברים. כשה"מתורגמן" השתהה, כיוון החייל את קנה הרובה שלו לראשיהם, כדי להעביר כך את המסר.

בדרך למלון יסמין במרכז העיר, שם מתכנסת פגישה דחופה של פעילי ISM, אני מתבקש להסתיר את לאומיותי ולאמץ לעצמי זהות בדויה של עיתונאי יווני. מתברר שבזכות אי-הבנה בארגון הצלחתי להיכנס לשכם בניגוד להחלטה לא לאפשר לישראלים להשתלב בפעילות המתנדבים בשטחים. למרות הפתיחות הבסיסית והרצון להיעזר בכל אחד, הפעילים הפלשתינאים אינם מוכנים, או אינם יכולים, לערוב לחיי. "המצב בשכם קשה", הם מסבירים, "ולא כל האנשים יכולים לעשות את ההפרדה בין חיילים לבין ישראלים שרוצים לעזור".

כל הפעילים מתכנסים לדון בנוכחותי בעיר. כל החלטה התקבלת בארגון מצריכה הסכמה כללית, מה שמבטיח דיון ארוך בענייני. אחת הפעילות המרכזיות היא דווקא אזרחית ישראלית. זוהי נטע גולן, שהתפרסמה לאחר שהצליחה לחדור למתחם המוקטעה ברמאללה בעת שיו"ר הרשות, יאסר ערפאת, היה מכותר שם. מלבד ההריון היא צריכה להתמודד עם חקירות ומשפט: על ישראלים חל איסור להיכנס לשטחי A ללא אישור צה"ל. גם העובדה שבעלה תושב שכם אינה פוטרת אותה מהאיסור.

גולן הדריכה את רייצ'ל קורי בסדנה שעברה בבית סחור כשהגיעה לארץ לפני כשלושה חודשים. "כל האנשים שהיו שם, ליד הבולדוזר, אומרים שאין ספק שהחייל ראה אותה לפני שפגע בה. לישראלים קשה להאמין שישראלי אחר עושה דבר כזה. גם לי היה קשה. לפני שנה אמרו לי שילד נהרג על-ידי צה"ל בדרך למכולת במחנה הפליטים בלאטה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'זה רצח, אבל בטח הוא זרק אבן בדרך למכולת', הייתי צריכה להצדיק את זה לעצמי. לפני כמה חודשים נשברה חומת ההגנה הזאת שלי".

עודה מדברת, נסערת, התקרב אלינו המלצר והיא משתתקת. "אני לא רוצה להפחיד אותו עם העברית שלנו", היא מסבירה. גולן דוברת ערבית רהוטה ורבים בעיר חושבים שהיא "אינטרנשיונל" (מהפעילים הבינלאומיים). "אני מדמיינת שמשהו בך מת או כבה כשאתה במצבים שהחיילים עומדים בהם. אני רואה ילדים בתחילת השירות שלהם שאפשר עוד לדבר איתם ואני רואה מה קורה להם אחרי כמה חודשים. כשאני עומדת במחסום חצי שעה בא לי להתפוצץ, והחיילים עומדים שם כל היום. על אחת כמה וכמה נהג של בולדוזר שהתפקיד שלו זה להרוס בתים של משפחות. ברפיח לא מודיעים בכלל על ההריסה, צו ההריסה הוא העובדה ששורת הבתים שלפניך ירדה. בעזה, לא כמו כאן בגדה, אין בכלל מגע בין חיילים לבני אדם. אני רואה את התהליך הזה, שאנשים שמים חומות ומשכנעים את עצמם שהאנשים סביבם הם חיות".

הדם שלנו שווה יותר

נדמה כאילו מותה של רייצ'ל קורי והפגיעות הנוספות בפעילים מאז ממוטטים את התפישה שעליה נבנתה פעילות ה-ISM, ולפיה החיילים לא יעזו לפגוע באזרחים זרים. "לי היה ברור שזה יקרה מתישהו", אומרת נטע גולן. "הכיבוש פועל על שתי מערכות מקבילות של ערכים, אבל אני לא מאמינה שזה יכול להימשך לנצח. לא יכול להיות שישראלים יתייחסו לישראלים בכבוד, בזמן שקורה מה שקורה בשטחים. ברור שאנחנו מנצלים את העובדה שהדם שלנו שווה כביכול יותר, אבל מתברר שזה לא יכול להמשיך. ההבדל המרכזי הוא שכשהאלימות מופנית כלפי ישראלים או אמריקאית, פתאום שומעים על זה. זה כל ההבדל".

פעיל פלשתינאי נכנס ומספר שהיה פיגוע בנתניה. המשמעות בשכם היא יציאה מיידית למסע קניות מחשש שהמתאבד היה תושב העיר, או יצא ממנה, ולפיכך צפוי לתושביה עוצר ממושך. אני יוצא לסיבוב בשוק עם מ' ומגלה שהשוק הומה אנשים. את מ', עורך דין בן 25, הכרתי במפגש ההוא בנווה-שלום ומאז אנחנו מתכתבים תדיר בדואר אלקטרוני. הסמטאות בקסבה של שכם, עיר הולדתו, נראות כהעתק של סמטאות העיר העתיקה בירושלים. כמה מהבתים, בהם אף כאלה שגילם יותר מאלף שנים, נהרסו במבצע "חומת מגן".

לפני שפרצה האינתיפאדה הנוכחית תיכננה הרשות הפלשתינית לבצע שיפוץ נרחב של העיר ולהכשירה לביקורי תיירים. כעת צילומי שאהידים מעטרים את הקירות. מול המאפייה הגדולה הוצבה כרזה גדולה של יאסר ערפאת וסדאם חוסיין, שניהם מצדיעים, שניהם במדים. בצהריים מתקהלים כמה אלפי צעירים בכיכר המרכזית בעיר, לציון יום האדמה וסולידריות עם העם העיראקי. "אני לא ישן כבר שבוע, כל הלילה רואה טלוויזיה", אומר נהג המונית בדרך חזרה למחסום חווארה. שתי בנותיו גרות בבגדאד. "לפני כמה שנים נסעתי לבגדאד כדי לעשות טיפול אצל הילדה שלי, רופאת שיניים עם קליניקה משלה. מי יודע מה יישאר מבגדאד. מי יודע מה יישאר מהנכדים שלי".

מ' מספר שדווקא מאז תחילת המלחמה, המצב בשכם שקט. "כבר שלושה שבועות יש עוצר רק בלילה. כל יום רואים טנק עובר בעיר, אבל כבר התרגלנו לזה ואין בלגן. השבוע אנחנו חוגגים שנה שלמה של סגר. היתה תקופה של 160 ימים רצופים של עוצר. הפעם האחרונה שיצאתי משכם היתה למפגש ההוא בנווה-שלום, וגם הפעם הבאה שאצא תהיה למפגש עם יהודים". את ארוסתו, לעומת זאת, לא ראה כבר שנה שלמה. "היא גרה בירושלים ואנחנו מתכתבים הרבה בצ'ט דרך האינטרנט. עכשיו אני רק מתפלל שהמצב ישתפר כדי שאוכל לפגוש אותה שוב".

מ' שואל את אליסון, שבאה מלונדון לשלושה חודשים בשכם, מה היא מרגישה אחרי שרייצ'ל קורי נהרגה. "ידעתי שיש סיכונים לפני שבאתי ולפני שהבולדוזר דרס אותה", היא עונה. "שאלתי את עצמי מה הסיכוי שאמות ואיך אני מרגישה לגבי זה. רייצ'ל מתה למען עם אחר, לא למען העם שלה, ולכן אני מרגישה כאילו היא מתה למען הצדק".

אליסון, קתולית אדוקה, מעידה על עצמה שבעבר לא היתה פעילה פוליטית. "זה מצחיק, אבל דווקא הישראלים גרמו לי לנסות לעזור לפלשתינאים. הייתי בארץ במסגרת העבודה שלי והישראלים שעבדתי איתם התחילו להסביר לי ש'הערבים הם כמו חיות'. הגזענות הזאת גרמה לי להתחיל לשאול שאלות על הסכסוך הזה, שעד אז לא ידעתי עליו כלום. השאלות הובילו אותי לצורך הדחוף לפעול".

אתה יהודי?

לפני רדת החשיכה אני מתבקש על-ידי הקונסנזוס של ה-ISM לעזוב את העיר. גם חבר של מ' מתקשר אליו ומודיע לו שהשמועה על ישראלי בעיר עשתה לה כנפיים, ועדיף שאצא בהקדם. במחסום חווארה אני שוב עוקף תור של כמאתיים פלשתינאים המבקשים לצאת לפני שמתחיל העוצר הלילי על העיר. משכם אני נוסע לכפר ינון, שזכה לתשומת לב התקשורת לפני כחמישה חודשים, אחרי שכמה משפחות עזבו את בתיהן בגלל התנכלויות ואיומים של מתנחלים.

הנסיעה משכם לינון אורכת רבע שעה בזמנים רגילים, אבל בשטחים כבר שכחו מתי היו הזמנים רגילים. הכביש חסום והנסיעה בדרכים העוקפות נמשכת שעתיים וחצי במונית פלשתינית. גם כאן אין מפלט ממחסומים. ארבעה חיילי משמר הגבול, שהקימו מחסום מאולתר בדרך צדדית, עוצרים את המונית. אחד החיילים מכוון את קנה הרובה שלו לראשי. נהג המונית מסביר לו שאני "אינטרנשיונל". אני נאלץ להתוודות שלמעשה אני ישראלי.

החייל, דרוזי, אינו מרפה מהרובה שעדיין מכוון לראשי. "אתה יהודי?" הוא צועק עלי. גם תעודת זהות כחולה לא חוסכת ממני את ההשפלה שבשפיכת כל תכולת התיק שלי על המושב האחורי של המונית. אחר-כך הנהג, סעיד, נוזף בי על ששיקרתי לו בקשר לשמי וללאומיותי, ועל שאילצתי אותו לדבר איתי באנגלית, במקום בעברית השגורה בפיו יותר. שנים רבות עבד בישראל והוא מוכן לוותר על חלום המדינה הפלשתינית לטובת החזרת המצב לקדמותו, לפני האינתיפאדה.

נטע גולן, למי שמתעניין, ילדה בינתיים. לבתה קראה נוואל, מלה שמשמעותה לדבריה משאלת לב עמוקה שהתגשמה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו