בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קובנר? הוא מילא תפקיד שולי

ניסן רזניק, העד האחרון מבין מפקדי המחתרת היהודית בגטו וילנה, מפרסם ספר זיכרונות אחרי שנות שתיקה ארוכות וגרסתו שונה לגמרי מהמקובל. רזניק טוען שאבא קובנר, האיש שההיסטוריונים רואים בו מנהיג מחתרת חשוב, לא היה שותף להקמת המחתרת ואיבד את השפעתו לאחר הבריחה ליערות. בוויכוח הזה חשיבות רבה גם למפגש הבא של השניים, כשרזניק היה אחד מחברי קיבוץ ניצנים, שנכנעו למצרים, וקובנר האשים אותם בבגידה

3תגובות

גם היום, כמעט שישים שנה אחרי שתם פרק עיקרי בחייו, ניסן רזניק עדיין זוכר היטב כל פרט ופרט מהאירועים של אותה תקופה. 59 שנים חלפו מאז הסתיימה בעבורו מלחמת העולם השנייה, אך רזניק עדיין מסוגל לשחזר, באריכות ובבהירות, את כל מה שעבר עליו בארבע השנים שקדמו ליום שבו חזר, ביולי 1944, מיערות הפרטיזנים אל רחובות גטו וילנה החרב והמשוחרר.

רזניק, השורד האחרון מבין מפקדי המחתרת היהודית בגטו וילנה, מפרסם עכשיו ספר זיכרונות. הספר מגולל לא רק את סיפורו האישי המעניין, אלא גם מבקש לקעקע כמה מיתוסים שנרקמו בארץ סביב המחתרת שפעלה בגטו.

הרבה זמן הוא חיכה עד שהחליט לפרסם את ספרו. רזניק הוא בן 85, רואה חשבון שעדיין עובד מדי יום. "כשבאתי לארץ אחרי המלחמה, כולם שאלו אותי מדוע הלכנו כצאן לטבח", סיפר בחדר עבודתו הקטן, במשרד רואי חשבון בקומה ה-13 של בניין משרדים מפואר ברמת גן. "לא אהבתי את השאלה הזאת, כי לא הסכמתי עם תמונת השואה שרוב הישראלים ציירו אז לעצמם. ואף על פי כן, התשובה היחידה שיכולתי לתת לשאלה הזאת היתה שאני וחברי נלחמנו בשורות הפרטיזנים ולא הלכנו כצאן לטבח. עניתי ככה, למרות שידעתי שהתשובה הזאת משתלבת יפה באותה תמונה מעוותת, שלפיה רוב היהודים הלכו כצאן לטבח והגיבורים היחידים היו המעטים שנלחמו. אבל לא רציתי להיכנס לוויכוח, כי חששתי שזה עלול להתפרש כמאבק על כבוד ועל מעמד". רק עכשיו, אחרי שכבר השתנו הלכי הרוח בחברה הישראלית כלפי השואה, הוא חש חופשי לספר את סיפורו.

דבריו הסתומים משהו, על כי התבטאויות בעניין "ההליכה כצאן לטבח" עלולות להתפרש "כמאבק על כבוד ועל מעמד", קשורים למסכת היחסים המורכבת שהתקיימה בינו לבין אבא קובנר, האיש שהשקפותיו על השואה מזוהות עם הביטוי הזה והאדם שההיסטוריוגרפיה הישראלית של השואה גם מעניקה לו את זכות היוצרים עליו. קובנר ורזניק, אנשים שונים מאוד באופיים ובהשקפותיהם, הכירו בווילנה עוד לפני פרוץ המלחמה. קובנר, משורר בעל אישיות דומיננטית, שיריביו הרבים ראו בו אדם אגוצנטרי ותוקפני, היה מראשי השומר הצעיר בווילנה; רזניק, אדם שגם יריביו ישבחו את צניעותו ונועם הליכותיו, נמנה בווילנה עם ראשי תנועת הנוער הציוני.

אחרי הקמת הגטו הם נמנו, שניהם, עם מפקדת המחתרת שהוקמה בו, אך לא מרדה בסופו של דבר ואנשיה ברחו ליערות. אחרי חיסול הגטו הם שהו, שניהם, עם הפרטיזנים הסובייטים ביערות מסביב לעיר. היחסים ביניהם בזמן המלחמה היו תקינים וחבריים, אך בעשרות השנים שחלפו מאז התקומם רזניק יותר ויותר כנגד העובדה שכל האשראי על פעילות המחתרת נזקף על ידי כותבי ההיסטוריה ועל ידי מעצבי זיכרון אחרים לזכותו של קובנר. קובנר נמנה עם חברי מטה המחתרת מיום הקמתה וביולי 1943, אחרי שמפקדה הקומוניסטי יצחק ויטנברג נאלץ להסגיר את עצמו לידי הנאצים, הוא מונה למפקדה. בגרסה שרזניק מציג בספרו קובנר מוזז ממרכז האירועים לשוליהם.

כתם בלתי מוצדק

רזניק אומר שהצבתו של קובנר במרכז מקוממת אותו משום שאינה תואמת את האמת ההיסטורית. אך ייתכן שיש כאן מניע נוסף. חייהם של קובנר ורזניק הצטלבו אחרי השואה פעם נוספת. זה קרה בארץ, במהלכה של פרשה היסטורית דרמטית שהותירה צלקת בנפשו של רזניק. מאז ועד מותו של קובנר ב-1988 הם נפגשו פעם אחת בלבד, כאשר רזניק הזמין את קובנר להשתתף בחתונת בתו הבכורה.

הפרשה שקרעה את הקרע בין שני מפקדי המחתרת בגטו התרחשה שלוש שנים בלבד אחרי תום מלחמת העולם. רזניק, רעייתו יהודית, שנלחמה לצדו גם בגטו וגם ביערות, ובתם התינוקת הגיעו לארץ במארס 1947 והשתקעו בניצנים, קיבוץ שהוקם על ידי תנועת "הנוער הציוני" מצפון למקום שבו שוכנת היום אשקלון. בתחילת מלחמת השחרור הטיל הצבא המצרי מצור על הקיבוץ. ב-7 ביוני, אחרי שפינו מהמשק את הילדים ואת רוב הנשים, ובתום קרב קשה שנהרגו בו יותר משלושים לוחמים ישראלים, החליטו חברי ניצנים להיכנע. 104 מחברי הקיבוץ, ורזניק ביניהם, הובלו לשבי בקהיר.

לא הקרב ולא השבי גרמו לצלקת בנפשו של רזניק, אלא דווקא המסמך שחבריו הציגו לפניו כאשר שב מקהיר. ההחלטה להיכנע וללכת לשבי כונתה בו "חרפה". מחבר המסמך לא רק הוקיע את חברי ניצנים אלא הציג אותם ברמז עבה כמי שבגדו במדינת ישראל ובצבאה. מהמשפט המעורפל שחתם את המסמך אפשר היה להבין שמחברו קורא להטיל על השבויים עונש מוות. מחבר המסמך היה אבא קובנר והמסמך היה "דף קרבי" שחולק לחיילי חטיבת גבעתי שלחמה באזור. חיבור הדף הקרבי היה משימתו העיקרית של קובנר בתפקידו כקצין התרבות של חטיבת גבעתי.

"שעת הכניעה של ניצנים", כתב שם קובנר, "היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב, וחשבון נפש מלא אומר: בית - אין מגינים על תנאי (...) טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא (...) לצאת אל שבי הפולש - חרפה ומוות!"

הדף הקרבי הזה הטיל על חברי ניצנים כתם בלתי מוצדק, שבמשך עשרות שנים הם התקשו להסיר אותו. קובנר נהפך בעיניהם לאדם מוקצה מחמת המיאוס. "אני זוכר שקראתי את הדף הקרבי והזדעזעתי", סיפר רזניק, "החזקתי אותו ביד והידיים רעדו לי". רזניק אינו יכול לומר מה זיעזע אותו יותר - תוכנו של הדף או זהות מחברו. "חברים שלי בניצנים אמרו לי מהרגע הראשון שהם משוכנעים שהעובדה שאני הייתי בין ההולכים לשבי השפיעה על קובנר בכתיבת הדף". רזניק אומר כי במשך שנים ארוכות סירב לקבל את הטענה הזאת ודבק בטענה המקובלת יותר, בעיקר בין יריביהם של קובנר ושל מפלגתו מפ"ם, שלפיה כתיבת הדף נבעה בעיקר ממניעים פוליטיים-מפלגתיים.

"על יד מרדכי, קיבוץ של השומר הצעיר שנעזב במלחמה, הוא לא כתב מלה אחת רעה", מתרתח רזניק 55 שנים אחרי האירועים. "הוא התנפל על ניצנים, למרות שידע היטב שלא היה לנו נשק כדי להמשיך ולהילחם ולמרות שהיה ברור לו שהחלטנו להישאר בניצנים על אף שיכולנו לעזוב יחד עם הילדים והנשים". רק מאוחר יותר, בשנות ה-70 וה-80, הוא התחיל לחשוב שחבריו בניצנים צדקו ושייתכן שקובנר כתב מה שכתב גם בגלל נוכחותו בין ההולכים לשבי.

"התחלתי לשנות את דעתי כאשר ראיתי איך קובנר ותומכיו דיברו וכתבו על כל מה שקרה בגטו וילנה וביערות", הסביר רזניק את השינוי שחל בו. "יש פה כנראה עניין שקשור לטבע של קובנר, לאישיות שלו, לצורך שלו להפגין בכל מקום את הבלעדיות שלו. מהרגע שהגיע לארץ הוא התחיל לדבר על כל מה שקרה בגטו בגוף ראשון. 'אני כתבתי', 'אני ישבתי'. כאילו היה שם לבד. הוא היה טיפוס של 'אני ואפסי עוד'. כאשר אני רואה אדם שכל כך מעריך את עצמו וכל כך משתדל להבליט את העובדה שהוא היה היחיד שמילא תפקיד חשוב בכל האירועים, אז אני יכול גם לחשוב שאחד הדברים שהביאו אותו לכתוב את הדף הקרבי היה הרצון לפגוע במעמד של מישהו אחר, מישהו שהיה יחד אתו בגטו ובמחתרת".

"עם כל הכבוד לניסן רזניק, אין לטענה הזאת שחר", מגיבה פרופ' דינה פורת, מחברת הביוגרפיה של אבא קובנר שראתה אור לפני כשלוש שנים. "אולי רזניק ייעלב לשמוע את זה, אבל קובנר כתב את הדף הקרבי בלי שבכלל ידע את שמות האנשים שהלכו לשבי. אני אפילו לא בטוחה שהוא זכר שרזניק גר בניצנים". המניע לכתיבת הדף היה קשור, לדברי פורת, אך ורק למהלכי המלחמה: בצמרת המדינה היתה חרדה אמיתית מפני האפשרות שהמצרים ימשיכו להתקדם עד תל אביב. לדבריה, שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי, הוא שהורה לקובנר לכתוב את הדף והוא גם מי שאישר את נוסחו.

הפרק בספר של רזניק העוסק בניצנים הוא קצר. רזניק נמנע בו מלהטיח האשמות בקובנר ומסתפק ברמיזות על כי הכפיש את לוחמי ניצנים בעודו יושב בעצמו במטה החטיבה. רזניק מספר שעם שובם מהשבי, הוא וחבריו דרשו מדוד בן-גוריון להקים ועדת חקירה על כתיבת הדף הקרבי וראש הממשלה נענה לדרישתם. "הוועדה העניקה לניצנים, בצדק, רהביליטציה גמורה", כותב רזניק.

"רזניק מסלף"

אם כי רזניק מכחיש זאת, נראה שזעמו על ההתנהגות של קובנר בפרשת ניצנים משפיעה גם על הדרך שבה הוא מתייחס היום לפעילותו בגטו וביערות. העובדה שאינו מסוגל לנתק את קורותיו בשואה ממפח הנפש הקשה שקובנר הנחיל לו בניצנים מתבררת כבר משמו של הספר - "ניצנים מאפר".

רזניק נמנע בספרו מלתקוף ישירות את קובנר, אך נוקט כלפיו אמצעי אחר, שיכול היה, אילו קובנר היה עדיין בחיים, לפגוע בו לא פחות מאשר ביקורת אישית בוטה - רזניק מגמד עד מאוד את חלקו של קובנר בפיקוד על המחתרת; את סיפור הלחימה ביערות הוא מספר מתוך התעלמות מוחלטת מחלקו בה. קובנר, קובע רזניק, כלל לא היה שותף להקמת המחתרת. בתקופה שבה התנהלו בגטו המגעים לקראת הקמתה הוא התחבא במנזר, מחוץ לגטו.

רזניק גם מגמד את חשיבות הכרוז המפורסם, פרי עטו של קובנר, שסימל את ההכרזה על הקמת המחתרת. קובנר כתב את הכרוז הזה בהיותו עדיין במנזר, הביא אותו עמו לגטו והקריא אותו שם, במפגש של ראשי המחתרת בליל 31 בדצמבר 1941. "קובנר ישב במנזר וניסח את הכרוז על סמך הרעיונות שאנחנו, יוזמי המחתרת, גיבשנו בגטו", אומר רזניק. בניגוד לגרסה ההיסטורית המקובלת, הרואה בהקראת הכרוז את תחילת תהליך הקמתה של המחתרת, רזניק טוען כי המחתרת הוקמה לפני הקראת הכרוז וכי קובנר לא נטל חלק בהקמתה.

בפרק המתאר את הלחימה בשורות הפרטיזנים קובנר, המוכר כמפקדם, מוזכר פעם אחת בלבד. "אבא קובנר איבד את כוחו ביערות", כותב רזניק. "שם התנהלו הדברים בצורה אחרת לגמרי. הסובייטים הם שקבעו מי יהיה מפקד ומי לא (...) הקומוניסטים ראו בו פעיל ציוני".

"הטענה שקובנר מילא תפקיד שולי בהקמת המחתרת, בפיקוד עליה ובלחימה ביערות היא טענה ממש מגוחכת", אומרת פרופ' פורת, שהיא גם ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "מי שהיה בשורה השנייה של המנהיגות הוא דווקא רזניק, שלא היה לו שום תפקיד מוגדר במטה המחתרת. קובנר היה מנהיג מלידה, שמילא תפקיד מרכזי בכל מקום שבו שהה". פורת אומרת שריאיינה לצורך ספרה עשרות אנשים שהכירו את קובנר בימי המחתרת, "ביניהם גם קומוניסטים, בונדיסטים ורוויזיוניסטים", ואיש מהם לא טען שקובנר מילא תפקיד שולי. "גם ניסן רזניק לא טען זאת בעבר", היא אומרת. רזניק מסלף, לדבריה, את תהליך הקמת המחתרת - "הכרוז קדם למחתרת ולא להיפך" - ומעוות את תמונת הלחימה ביערות: "הסובייטים לא רק שראו בקובנר את מפקד הפרטיזנים היהודים, אלא שלקראת סוף המלחמה גם ביקשו ממנו שימליץ למי מהם להעניק אותות".

למנוע מלחמת אחים

ואף על פי כן, ספרו של רזניק חשוב וראוי לקריאה, בעיקר כי הוא העדות המפורטת של השורד האחרון מחברי המטה של המחתרת. "ניצנים מאפר" (הוצאת "יד ושם" בשיתוף מכון "משואה") מצטרף לשורה ארוכה של מחקרים, ספרי עדות, מאמרי פולמוס ואף מחזות שעסקו בגטו וילנה ושחלקם עוררו ויכוחים קשים. במרכזם של רבים מהם עמדה דמותו של קובנר. רזניק נמנע בדרך כלל מלהשתתף בהם, ובמעט ההזדמנויות שבהן השמיע את קולו יצא דווקא להגנתו של קובנר. בשנות ה-80 המוקדמות, למשל, קובנר ניהל מסע ציבורי ותקשורתי נמרץ נגד "גטו", המחזה פרי עטו של יהושוע סובול, שעסק בפרשת הסגרתו לידי הנאצים של יצחק ויטנברג, קודמו של קובנר בפיקוד על המחתרת. רזניק נמנע אז מלהצטרף אליו.

הוא שתק גם בשנות ה-70, כאשר חוגים חרדיים האשימו את קובנר בהפקרת החרדים בגטו. הוא שתק קודם לכן כאשר חיים לזר, ממנהיגי המפלגה הרוויזיוניסטית בגטו, טען שקובנר הפקיר גם רוויזיוניסטים וקומוניסטים. רעייתו, חיה לזר, שהיתה מראשי הנוער הקומוניסטי בגטו, הצטרפה להאשמות בעלה. רזניק, שהוא גיסם של בני הזוג לזר (יהודית רזניק וחיה לזר היו אחיות, א"ד), מתייצב בעניין הזה דווקא לצדו של קובנר. "היציאה מהגטו היתה מסוכנת ביותר ותוכננה בחשאיות מוחלטת, כמבצע צבאי לכל דבר", אומר רזניק. "רק חברי המחתרת הורשו להשתתף בו. בעניין הזה קובנר צדק במאת האחוזים".

בסגנון פשוט ובהיר פורש רזניק לפני הקורא תמונה מורכבת ומרתקת של החיים בגטו. הדילמות האיומות שעמן נאלצו ראשי המחתרת להתמודד מוצגות בשפה יום יומית. העברית שרזניק משתמש בה עדכנית לחלוטין, לפעמים גם עדכנית מדי. כשהוא מתאר את מעשי הרצח שביצעו הנאצים ביער פונאר הוא משתמש, בין השאר, בביטוי "וידוא הריגה". כשהוא מתאר ניסיון של הצבא הגרמני לפשוט על יחידות הפרטיזנים שהסתתרו ביערות הוא משתמש, בין השאר, בביטוי "סגר".

רזניק מבקש להעביר לקוראיו שני מסרים, הממצים בעיניו את סיפור המחתרת. המסר הראשון הוא שמקימי המחתרת בגטו וילנה היו הראשונים להבין, הרבה לפני שהבינו זאת המורדים בגטו ורשה וראשי המחתרות בגטאות אחרים, את ייחודיותה הרצחנית של התוכנית הנאצית. רוב היהודים שנכלאו בגטו סירבו להאמין שהתוכנית הנאצית חותרת לחיסול כל היהודים. פעילי תנועת "דרור", מספר רזניק, סברו שהנאצים יחסלו את גטו וילנה אך לא יעזו לחסל את הגטאות בערים חשובות יותר, כמו ורשה או ביאליסטוק. הם סירבו לכן להצטרף למחתרת בווילנה והעדיפו להימלט לוורשה.

לאנשי המחתרת, כותב רזניק, "היתה תחושה שאנחנו חיים על זמן שאול (...) הרצח כבר נמשך שבועות והחטיפות מתרחשות רחוב אחר רחוב (...) התחלנו להבין שמדובר כאן בתוכנית, בתהליך שיטתי שיש בו שלבים הדרגתיים שמובילים לכיוון אחד שאין ממנו חזרה - מוות. זה היה בין יולי למחצית ספטמבר 1941. שלושה חודשים לאחר מכן יצאה הקריאה למרד". אך המרד למעשה לא פרץ. עם התחלת חיסול הגטו, בספטמבר 1943, החליטו אנשי המחתרת לצאת מהגטו ולהילחם ביערות.

המסר השני מצמרר לא פחות מהראשון. "לא היה לנו ספק שבסופו של דבר הנאצים יובסו", קובע רזניק, "אבל גם לא היה לנו ספק ששום יהודי לא יישאר בחיים כדי לראות את תבוסתם".

ויש בספר קביעה קשה נוספת. סיפורה של המחתרת, כפי שעולה ממנו, הוא סיפור של כישלון. ערב הקמתה התלבטו מקימיה אם להישאר בגטו, להגן על היהודים הכלואים בו ולארגנם לקראת מרידה בנאצים ערב חיסול הגטו, או להימלט ליערות כדי להילחם שם לצד הפרטיזנים הלא-יהודים. הם בחרו באופציה הראשונה, אך בסופו של דבר התברר להם כי טעו. "הגענו למסקנה שיהודי הגטו אינם תומכים בנו ובדרכנו", כותב רזניק. "ולא זו בלבד, אלא שהבנו שברגע המכריע שבו נחליט להניף את נס המרד המזוין בגלוי, ניאלץ להיאבק בכוח גם נגד היהודים המתנגדים לנו ורואים בנו גורם שמסכן את קיומם. את הרגע הנורא הזה של מלחמת אחים בגטו ביקשנו למנוע בכל מחיר. בו בזמן החלה להתערער בנו האמונה שרגע ההתקוממות היהודית ההמונית בגטו אכן יגיע".

תוך כדי הצגת סיפור המחתרת רזניק מבקש גם לתקן עוולות שהשתרשו לדעתו בכתיבה על השואה. רוב החוקרים שכתבו על גטו וילנה הצניעו לדבריו את העובדה שבהנהגת המחתרת השתתפו, לצד השומר הצעיר והנוער הציוני, גם המפלגה הקומוניסטית, הבונד ותנועת בית"ר. רזניק מרבה לשבח את שיתוף הפעולה ההדוק שהתקיים במחתרת בין בעלי השקפות מנוגדות.

גם דעתו על היודנראט, ובמיוחד על המשטרה היהודית שפעלה מטעמו, סלחנית יותר מזו המקובלת. "איני מתכוון להשמיץ את האנשים ששירתו במשטרת הגטו ולהכתים אותם, בוודאי לא באופן גורף", הוא כותב. "לא כל תפקיד במשטרה היה שלילי. היה צורך אמיתי בגוף שישמור על הסדר ועל החיים, כל עוד התנהלו חיים. היה צורך בבית סוהר, שכן היו בגטו פושעים יהודים". הוא מזכיר פעמים אחדות שיוסף גלזמן, איש המפלגה הרוויזיוניסטית שכיהן כסגן מפקד משטרת הגטו, היה גם חבר במטה המחתרת.

דעה בלתי שגרתית הוא מביע גם בעניין שיתוף הפעולה בין האוכלוסייה הפולנית והליטאית בווילנה ובין השלטונות הנאציים. "איני נוטר להם על שלא החביאו יהודים", הוא כותב. "זה היה מסוכן מאוד, ויכול היה לעלות למסתיר בחייו. איני יודע מה הייתי עושה במצב כזה אילו היה המצב הפוך. איני יודע גם כיצד היו יהודים אחרים נוהגים אילו היו הגרמנים מחפשים פולנים, ולא יהודים, כדי לרצוח אותם. האם היו היהודים מסתכנים בהחבאת פולנים? איני יודע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו