טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפילוסופיה של העלבון

זה התחיל כעוד משפט דיבה שבו תבע פרופ' אסא כשר שני פרופסורים עמיתים ושני הורים שכולים על דברים שאמרו נגדו בעיתון. זה התפתח למאבק אישי, רצוף השמצות וגידופים, בין בכירי הפילוסופים בישראל על מעמדו, מוסריותו ושיקול דעתו של כשר בכל הקשור לענייני צבא, שכול ופטריוטיזם. כשר לא היה המפסיד היחיד

תגובות

לכאורה זה היה עוד משפט דיבה בעקבות כתבה בעיתון. למעשה זה היה אחד המשפטים יוצאי הדופן בישראל, כמעט בכל מובן אפשרי: לא בכל יום תובע אב שכול שני הורים שכולים אחרים למשפט שפותח בפומבי פצעים אישיים עמוקים של כל הנוגעים בדבר; לא בכל יום בוחר פילוסוף במשקלו הסגולי של פרופ' אסא כשר לסגור חשבון עם שניים מעמיתיו הפרופסורים בבית המשפט, במקום בפורום אקדמי מהוגן; לא בכל יום נגררת קהילת הפילוסופים בישראל למאבק אישי נוטף יצרים וטינות, שחושף קרע פנימי עמוק ומוליד חילופי השמצות מסמרות שיער; לא בכל יום נאלץ בית משפט אזרחי להכריע בוויכוח בין פילוסופים בכירים על סוגיות אתיות כבדות משקל הנוגעות לשכול, ביטחון, פטריוטיות וחופש ביטוי.

אבל מעל לכל זה היה משפט על מעמדו האישי, המוסרי והמקצועי של אסא כשר, מי שנחשב לאחד הפילוסופים הבכירים בישראל, אם לא הבכיר מכולם, ולבטח הסמכות המקצועית העליונה בתחום האתיקה היישומית, בתוקף תפקידו כראש הקתדרה לאתיקה מקצועית באוניברסיטת תל אביב. פתאום מצא עצמו האיש הנכבד הזה מותקף חזיתית על האתיקה הפרטית שלו בשני נושאים שהם מרכז עולמו, האוטוריטה האקדמית שלו וחוויית השכול שלו. ספק אם היה יוזם את התביעה הבלתי שגרתית אילו ידע כיצד תסתיים ולאן יתגלגלו הדברים.

במאי 98' תבע כשר, שהוא גם חבר נשיאות מועצת העיתונות, שני פרופסורים עמיתים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, יוסף אגסי ויואב אריאל, ושני הורים שכולים, יעקב גוטליב ועזרא ברטוב, תביעת לשון הרע בסך 400 אלף שקלים. הארבעה, לטענתו, פגעו בשמו הטוב בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" באוקטובר 97' כשאמרו שהוא שופרו של הממסד הצבאי, שהוא מנצל את השכול האישי שלו כדי להפוך לדובר של משפחת השכול ושהעיסוק הכפייתי שלו בשכול הוא, כפי שנאמר בכתבה, "ממש נקרופיליה".

הנתבעים, להגנתם, ניסו להוכיח שכשר, פילוסוף שהתאפיין בעבר בעמדות ביקורתיות נגד הממסד הביטחוני, נהפך לדוברו ואף מנצל את מעמדו המקצועי והמוסרי ולתקוף בחריפות את מי שמעז למתוח ביקורת על הממסד. הם הציגו בבית המשפט מאמרים של כשר שבהם תקף את סרבני הגיוס; טען שהצבא צריך לחקור את עצמו באסונות ולא להוציא את החקירה לוועדות חיצוניות; דרש מהורים שכולים להפסיק את עימותיהם עם הצבא; קבע שהצבא רשאי להסתיר ממשפחות שכולות "תיאור מלא של נסיבות האסון"; וציפה מההורים השכולים להתייחס לראש מחלקת נפגעים בצבא ב"כפפות של משי".

לטענתם הפך כשר את עורו אחרי מותו של בנו, יהורז, באוקטובר 91' במהלך טיול ערב לימודיו באוניברסיטה במסגרת שירותו בצבא קבע. למרות שבנו לא נהרג במהלך שירותו הצבאי הפעיל, הוכר כשר בוועדת חריגים של משרד הביטחון כאב שכול והוא מקבל קיצבה חודשית והטבות שונות. "מאז החל לשנות דעותיו והחל לצדד בצה"ל בעקביות", כתב גוטליב בתצהירו לבית המשפט.

לא היה קל לראות את פרופ' כשר מתפתל על דוכן העדים. "המאמרים שאתה כותב, ברובם לפחות, הם מה שנקרא ממסדיים. זאת אומרת בעד הצבא. אתה טוען שזה לא כך?" שאל אותו עו"ד אלי הלם. "אני טוען שבכל מקרה אני דן לגופו", השיב כשר. "ואם זה יוצא שבהרבה מקרים אני מצאתי טעם במדיניות הצבאית, אז מצאתי טעם".

חמש שנים נמשך המשפט שהיה רווי רגשות ויצרים. באחד הדיונים התמוטטה האם השכולה ציפורה גוטליב על דוכן העדים, פרצה בבכי והתקשתה להמשיך את עדותה. "איתה בכה כל האולם ורק שניים לא בכו, אני וכשר", אומר פרופ' אריאל. "הוא הסתכל עליה במבט קר לגמרי ואני הסתכלתי עליו במבט קר לגמרי בעוד כולם מסביבנו רוטטים מבכי. בבוא יומנו נצטרך שנינו להגיע חשבון עם עצמנו מדוע גם אנחנו לא בכינו".

בשבוע שעבר ניתן פסק הדין. השופטת שרה דותן דחתה את תביעתו של כשר, חייבה אותו לשלם לנתבעים 40 אלף שקל הוצאות משפט וקבעה ש"חלילה לו לבית המשפט לנסות ולחסום ויכוח לגיטימי בין שתי השקפות עולם סותרות". עוד הוסיפה שכשר "רואה עצמו כמי שמייצג את ההורים השכולים, גם אם יש ביניהם כאלה שאינם רואים בו את נציגם".

גם בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א מתברר שיש כאלה שלא רואים בכשר את נציגם. שבעה מרצים בכירים מהחוג, שהגיעו לרוב הדיונים בבית המשפט, התקשו להסתיר את שמחתם מפסק הדין. הצדק ניצח, הם אמרו בבית המשפט. "ריח אתי רע עולה מהתייצבותם בבית המשפט", אומר כשר בתגובה להתנהגות הקולגות. כעסו רב. "לבית המשפט הגיעה כנופייה אחת של מלחכי פנכה, הרבה מאוד אנשים דיברו אחרת. הופיעו שם אנשים שאין להם קביעות והם תלויים בכנופייה הזאת בהעלאות בדרגה. גועל נפש, פשוט גועל נפש. מדובר באנשים קטנים שלא יכולים לסבול את העובדה שאני אדם עצמאי שלא כפוף לאף אחד. הם רוצים שיתעניינו בדעות שלהם אבל זה לא קורה להם ואת זה קשה לאנשים הקטנים האלה לסבול.

"יש באוניברסיטה הרבה אנשים טובים שאני לומד מהם והם לומדים ממני", הוא ממשיך. "מי שראית בבית המשפט זו חבורה קטנה של עסקנים נקלים. אף אחד מהם לא השמיע ציוץ של הסתייגות ממה שנאמר עלי. לאזכרות של יהורז בבית העלמין הם לא באים אבל לבית המשפט הם באו. איפה המוסריות שלהם?"

"פסק הדין למעשה אומר שכשאנחנו אומרים משהו שמנוגד לדעתו של כשר אנחנו לא פוגעים באלוהים", אומרת פרופ' רות מנור שהגיעה לרוב הדיונים. "כשר הפך לאוטוריטה. הוא כבר לא דמות אוניברסיטאית אלא הפך לדמות משיחית ומשמעות פסק הדין היא שכשר הוא בסך הכל פרופסור עם דעות מסוימות. היה פה חוסר פרופורציה בפופולריות שלו, הוא צבר הרבה מאוד כוח בנושאים רגישים שבהם הוא הירבה להתבטא, כמו השכול והצבא".

זכותו.

"אני נגד הרעיון שפילוסוף שרואה את עצמו כנציג האתיקה היישומית הופך למומחה שיכול ללמד אנשים אחרים מה מוסרי ומה לא. כשהוא נותן ייעוץ בענייני מוסר, עולה השאלה מה הקוד האתי של הפילוסוף כפילוסוף. זה לא אתי שהוא מרצה בצבא תמורת כסף וגם מופיע כמצפון מוסרי. הכוח פועל פה בצורה לא טובה. מצד אחד הוא קובע גורלות ומצד שני הוא חשב שאסור לבקר אותו. למה אם אנחנו חושבים שמעשה מסוים שלו לא מוסרי אסור לנו לבקר אותו?"

"באנו לבית המשפט מפני שראינו את התביעה כשאלה מוסרית", אומר פרופ' שלמה בידרמן, ראש בית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א. "האדם המוסרי, הבוגר, השקול, צריך לקבל פרספקטיוות ולשאול את עצמו מה המשקל שיש לפגיעה בו, לעומת מה שיכול להיגרם לנפשם ולחייהם של בני אדם שאותם הוא תובע. השאלה איך אני אתנהג כשאני נפגע בזמן שאני יודע מי עומד מולי, זו לא שאלה מוסרית? הלב נכמר בבית המשפט כשראיתי את ההורים השכולים. על מה הם נתבעו? על מה זועזעו חיים ומשפחה?"

על דברים שהם אמרו ופגעו בו.

"יש פה עניין עקרוני של אדם שתבע ארבעה אנשים שהעזו למתוח עליו ביקורת. זה מעלה שאלות של חופש הדיבור שעמד כאן למבחן. אנשים התבטאו ועל זה הם עמדו לדין במשפט שנמשך כחמש שנים. איפה הפרספקטיווה? הרי האדם מצהיר כל הזמן על כבוד לשכול ולאבל וכאן הוא גרר הורים שכולים לתהומות של חיטוט בפצע האיום והנורא שקרה להם, בחורבן הנורא שקרה להם. ועל מה הם נתבעו לתת את הדין? על שום שביטאו את עמדתם? יש כאן שאלה עקרונית. מצד אחד גבולות החופש האקדמי וחופש הבעת הדעה, ומצד שני גבולות האישיות, עד כמה אישיותו של אדם ראויה להגנה. חובתנו המוסרית כפילוסופים היתה לבוא לבית המשפט. אי אפשר היה להשלים עם תביעה כזו".

דבר המלומדים הנתבעים

"אפשר לתבוע הורים שכולים, השכול אינו מונע תביעות", אומר פרופ' אגסי, אחד הנתבעים. "ואני גם לא חושב שיש פה עניין של דוגמה אישית, הוא הרי לא אמר בשום מקום שאסור או מותר להפחיד. יש סיפור על פרופסור גרמני שכתב ספר על מוסר וגברת מסוימת שאלה אותו אם התנהגותו כלפיה תואמת את המוסר והוא השיב לה שסימן דרך לא הולך לכיוון שעליו הוא מצביע. לי היה מורה שאמר שכשם שחוקר תפוח האדמה לא חייב להיות תפוח אדמה כך חוקר המוסר לא חייב להיות מוסרי. אבל התביעה הזאת היא הטרדה משפטית. הוא עשה פה שימוש לרעה בבית המשפט למטרות שאינן קשורות לצדק. אם היינו באמריקה הייתי תובע אותו על המקום על הטרדה משפטית".

כשר תבע את אגסי על שאמר שכשר מנצל את האבל האישי שלו כדי להפוך לדובר של משפחת השכול. בתצהירו כתב אגסי שהוא לא אמר את מה שנכתב בכתבה. בעדותו נזהר אגסי בכבודו של כשר מפני שהלה, לדבריו, אמר "שוב ושוב, גם לי, שלא כדאי להתגרות בו, שהוא איננו מהסלחנים".

הזכייה במשפט לא משמחת אותו. "הטרדה משפטית הולכת מעבר לפסק הדין, כי המטריד-משפטית מפחיד את מי שלא רוצה לבוא לבית המשפט. ראיתי סרט על צלם פורנוגרפי שנתבע על ידי השמרנים. הוא אמנם ניצח במשפט אבל השמרנים ניצחו בסופו של דבר כי מי שרצה לעשות תערוכה פורנוגרפית יחשוב פעמיים אם כדאי להסתבך בתביעה. אני עצמי אמנם לא מעוניין בצילומים פורנוגרפיים אבל מהבחינה הזאת הטרדה משפטית היא דבר מסוכן, כי מעתה אנשים יזהרו מלומר על כשר את דעתם".

מה רע בכך שקולגות יהיו קצת יותר אדיבים זה כלפי זה?

"בישראל חשוב מאוד לחנך לאומץ לב אזרחי. יש כאן אנשים עם אומץ פיזי רב. אנשים מוכנים לעמוד מול מכונות ירייה, אבל הם מוגי לב מבחינה אזרחית. תביעה כזו מורידה את אומץ הלב האזרחי. אקדמאים צריכים להיות לא זהירים - וזה יהפוך את כולנו למוגי לב.

"זה גם משפיע על נפש הסטודנטים. רובם לא יודעים שפחות חשוב שם הקורס ויותר חשוב אם המרצה מוצא חן בעיני הסטודנט. סטודנט ממוצע אינו יודע שאם המרצה אינו מוצא חן בעיניו עליו לעזוב את הקורס מיד. יועצים אקדמאים שיודעים שכשר תובע את מי שמעז למתוח עליו ביקורת לא יגידו לסטודנטים שלא יילכו לקורסים שלו, מפני שהם יחששו מתביעות. זה פוגע באיכות החיים האקדמאית וברמה האינטלקטואלית של האוניברסיטה. נוצרה פה אווירה של דיכוי".

אתה לא מגזים?

"היה פה ניסיון להשתמש בחוק לשון הרע כדי לסתום פיות. לא נשמע כדבר הזה שפרופסור יתבע פרופסור אחר. נגרם פה נזק לחופש הפרט. ישראל חדורה מיתוסים שמסכנים את קיומה ואנחנו חייבים ללמד את ילדינו לא לפחד להרוג פרות קדושות וכאן מישהו הטיל אימה. אנחנו הפסדנו מהמשפט הזה והחברה הישראלית הפסידה עוד יותר".

את פרופ' אריאל תבע כשר על שאמר, בין השאר, ש"העיסוק הכפייתי שלו בנושאי שכול הוא ממש נקרופיליה, טומאה, משחק אכזרי באומללות הנפשית של בני אדם". אריאל טען שדבריו הוצאו מהקשרם, אבל בתצהירו תיאר את חילוקי הדעות הפילוסופיים בינו לבין כשר ש"צירף את עצמו לקבוצת הפילוסופים הרואים בתרבות השכול, בסמליה ובנשמות המתים את המסגרת להשראה הפילוסופית שלהם... אני מלא הערצה לסוג של תפישות אנטי נקרולוגיות ואנטי נקרופיליות השואבות את כל כוחן מהתנגדות עמוקה לתרבות המוות... ההוגים הנקרולוגים והנקרופילים שעוסקים במוות דוחפים את ידיהם לתוך קופסה שחורה שתוכנה בלתי ידוע, המוות, והם עוסקים בו. זהו לדעתי עיסוק באומללות וביגון ואף מניפולציה באותו חלק במוח האנושי שאין לנו עליו עדיין כל מידע".

בעדותו בבית המשפט טען אריאל שהעיסוק במוות מביא את האדם לידי שקר. "אין לך ברירה, אתה צריך לשקר כיוון שלא ידוע לך שום דבר על המוות אז אתה צריך להמציא". אריאל אף טען בבית המשפט שכשר עוסק "באופן אובססיווי במוות, כן... זאת אומרת כתיבה בלתי פוסקת על הנושא, השתתפות פעילה בכנסים בנושא של מוות, הדרכת תלמידים בנושא של מוות כל הזמן ותרבות השכול, השתתפות בטקסים ומעבר לזה השתתפות באירועים שקשורים למוות אבל לא קשורים לך באופן אישי". בפסק הדין קבעה השופטת שדבריו של אריאל "אינם חורגים ממסגרת של דיון אקדמי".

אריאל התקשה לעכל את פסק הדין. הוא לא הגיע לבית המשפט להקראתו מחשש שלא יוכל לעמוד בהתרגשות ואף ביקש שלא יודיעו לו מתי הפסק יינתן. רק אחרי שהשופטת הקריאה את פסק הדין התקשרו אליו חבריו ובישרו לו את תוצאת המשפט. "קרוב לחמש שנים החיים שלי הוטרדו", הוא אומר. "כשהתביעה הוגשה היה בני, שהיה אז בן 15, מאוד מוטרד, שאל מה יקרה ומאין נשלם את הכסף אם נפסיד בתביעה. אמרתי לו 'בני, בני, אל תדאג', אבל אני עצמי דאגתי. מאז שהתביעה הוגשה נגדי חששתי לדבר בחופשיות. בשיעורים שעסקו במוות ובשכול דיברתי לאט לאט, חשבתי על כל מלה. מה אני יודע, אולי מחר ידפוק לי שליח על הדלת ויגיש תביעה.

"פילוסופים מטפלים בנושאים אקוטיים שיוצרים תגובה קשה. פילוסופים עוסקים בדם ואש, אחראים למותם של אנשים ולחייהם. מי יצר את הדמוקרטיות אם לא פילוסופים? מאז שהתביעה הוגשה הקהילה הפילוסופית בארץ נזהרה ולא ליבנה סוגיות שקשורות לשכול בצורה רצינית, כדי לא לחטוף תביעה. אנשים מדברים אחרת על מצבות ועל שכול כשיש מולם איום של תשלום של 400 אלף שקל. אף אחד גם לא פתח את הפה בכל מה שקשור לפעילות הפילוסופית של אסא כשר. כך יצא שהבמה הפילוסופית הציבורית הושארה רק לאדם אחד מכיוון שפרופ' אגסי נתבע וישעיהו ליבוביץ כבר לא חי".

אתה מתעלם מהעובדה שאתה פגעת בו ולכן הוא תבע אותך.

"התכתשות בין פילוסופים היא מאוד קשה לפעמים. אנחנו מנהלים בחוג ויכוחים מאוד קשים על הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. אני טוען שהוא פילוסוף נאצי ומי שמלמד אותו הוא פושע וכנגדי טוענים שאני לא מבין את היידגר, ואחר כך כולנו הולכים לשחק כדורגל ביחד וזה לא מגיע לבית המשפט. חייבת להיות באקדמיה ביקורת פתוחה בלי חשש מתביעות. זה מזיק לחיים האקדמיים. לפני חודשיים אירגנו כנס גדול על פרוורסיות ובנינו אותו כך שהוא יעסוק בכיוון הפסיכו-תרפויטי ולא הפילוסופי, כדי שחס וחלילה לא תוגש תביעה. חוקי המשחק אצל הפילוסופים הם שהאמת בוערת כאש בעצמותיך והנשק נגדך הוא שמישהו יטען שהנחותיך מטופשות ולא ירוץ עם זה לבית משפט. אבל בסופו של דבר יצא מכל זה רק טוב מפני שפסק הדין נותן לגיטימציה לדיון אקדמי. מעכשיו אפשר לברר על הבמה את כל העניינים ובהערכה היסטורית אני סבור שהאש שנוצרה כתוצאה מהטרור של ההשתקה תתפרץ לכל עבר ואנשים יביעו את עמדתם ונראה מגוון של הרצאות ציבוריות בנושאי שכול ושיעורים באוניברסיטה ואולי גם ספר או שניים ייכתבו על פילוסופיה ותקשורת וסוגיות ציבוריות. בית המשפט נתן לנו חירות מוחלטת לדבר על הכל ואנחנו נשחרר את השסתום".

דבר ההורים הנתבעים

ההורים השכולים התייחסו לתביעה בצורה רגשית בהרבה. תגובותיהם היו קשות והם תקפו את כשר בחריפות בעיקר על שקיבל זכויות שאירים מוועדת החריגים. כשר לא אב שכול כמשמעותו בצבא, אמר בבית המשפט עזרא ברטוב שבנו, טוביה, נהרג בתאונת אימונים ב-92'. "אני לא מבין איך הוא הוכר כאב שכול כי צריך להיות שני תנאים, עקב השירות ובזמן השירות. הבן שלו לא נהרג עקב השירות, לא התמלא התנאי הזה, אז אי לכך ובהתאם לזאת הוא לא היה צריך להיות מוכר והוא הוכר".

בתצהירו הסביר כשר איך קיבל הכרה כאב שכול. "ב-5 באוקטובר 91', במהלך טיול בצפון סיני, עם אשתו ועם זוג חברים, לאחר תעסוקה מבצעית ולפני תחילת הלימודים, יהורז נפל מעל צוק לאחר שאבן נשמטה מתחת לרגלו ונהרג במקום... במסגרת אגף השיקום של משרד הביטחון פועלת ועדת חריגים אשר מעניקה זכויות שאירים למשפחות חללי צה"ל לפנים משורת הדין. בתקופה שבה נהרג בני המדיניות באגף השיקום היתה להעניק זכויות שאירים גם למשפחותיהם של חיילים אשר נספו שלא עקב שירותם הצבאי, כל עוד שירתו החיילים בצה"ל למעלה מעשר שנים. בעקבות מותו של יהורז פנו אלי מפקדיו על מנת לקבל אישורי לפנות לוועדת החריגים. הוועדה דחתה את בקשתם מפני שיהורז שירת רק 7.5 שנים בצה"ל. לימים מדיניות אגף השיקום השתנתה עקב החלטה של שר הביטחון וזכויות השאירים ניתנו גם למשפחות חיילים אשר שירתו מתחת לעשר שנים, אך שהתעתדו לשרת למעלה מתקופה זו. יהורז היה אמור לשרת למעלה מעשר שנים בצבא אלמלא נספה ועל כן במסגרת החלטת הוועדה לעיל ושינוי המדיניות הכללית הוכרנו כבעלי מעמד לעניין קבלת הזכויות".

ההורים השכולים טענו שבעקבות ההכרה וקבלת הזכויות התחיל כשר לתמוך בעמדות הצבא. הם הציגו שורה של מאמרים שבהם התייצב כשר נחרצות לצד הצבא, בנושאים מגוונים: בעקבות דו"ח הביניים על אסון המסוקים (פברואר 97') כתב כשר שאין "שום כורח בשום התפטרות או הדחה", וחודשים אחר כך, עם השלמת הדו"ח, כתב שיש לו "כבוד רב למשפחות השכולות שהחליטו לעמוד לצד מפקדי חיל האוויר ולא נגדם"; באופן דומה הוא טען שאין להעמיד לדין קצין שאחד מחייליו הרג בטעות חייל אחר, שמאבקן של משפחות שכולות נגד מינויו של תא"ל אילן שיף לנשיא ביה"ד הצבאי לערעורים "עבר את הגבול" ושהכיתוב על מצבות הבנים ראוי שיישאר אחיד.

במקרה אחד אף נחשד כשר בליקוי ביושרו. בעקבות אסון השייטת בספטמבר 97' וחשיפת העובדה שחלקי גופות של חיילים נקברו במעורב ללא נוכחות ההורים, הוא כתב ב"מעריב" בינואר 99' שיש לגעת בראש מחלקת נפגעים בצבא, תא"ל דרורה פאר, שלטענת ההורים ידעה ושתקה, "בכפפות של משי". בחקירה הנגדית במשפט הוא הודה שיש "ידידות מסוימת" בינו לבין פאר וכי הוא חבר בצוות המייעץ לפאר. מי שקורא את המאמרים שלך לא יודע שאתה ידיד שלה, אמר לו עו"ד הלם. "אם עיתונאי כותב כתבה בעיתון ולאותו עיתונאי יש קשר עם מושא הכתיבה שלו, האם הוא צריך לציין זאת בגוף הכתבה?" שאל הלם, והזכיר לכשר שהוא חבר בנשיאות מועצת העיתונות. כשר אמר ש"יכול להיות, תלוי במה מדובר ובטיבו של הקשר" ועמד על כך שאת פאר הוא לא תקף "כי לא מגיע לה להיתקף".

לעורך הדין אביהו הראל, ששאל אותו אם אינו סבור שבכתבות שבהן הוא מביע עמדה המצדדת ברשויות הצבא "ראוי היה שיופיע שאתה גם מרצה בשכר בצבא?", השיב כשר: "אני רוצה להבהיר פה משהו שאתה לא מבין. כשאני מרצה בצבא אני עושה טובה לצבא. הם לא עושים לי טובה כשהם נותנים לי כמה עשרות שקלים וגם הם לא עושים לי טובה כשהם מזמינים אותי להרצות בפו"ם של חיל האוויר, אלא אני עושה להם את הטובה הזאת. אתה כל הזמן מתעניין בכסף, אני רוצה להגיד לך שכסף מעולם לא היה עניין ביני לבין הצבא. מהיום שהשתחררתי משירות סדיר ב-65' אני מרצה בצבא מאות ואלפי פעמים, בדרך כלל בחינם ומקבל תשורה כספית רק כשזה קורס או כשיש איזשהו פקיד תמהוני ששם לי איזה טופס לחתום על תשלום מזדמן".

בחקירתם בבית המשפט היו ההורים השכולים נסערים מאוד. גוטליב, שבנו מיכה נהרג באסון המסוקים בפברואר 97', נתבע על שאמר, בין השאר, "אתה רוצה לדעת את עמדת לשכת הרמטכ"ל? פתח את הטור של כשר". בבית המשפט הוא אמר ש"מאז שהוא התחיל, כל אירוע הוא צידד רק בצבא ונזף באחרים. בכל אירוע... ו'לא להכיר בהורים, ולא לשמוע, והם יכולים לעשות ולהזיק, והם מקשקשים בקומקום', כל הדברים, ביטויים שלו... והוא קובע לי כפילוסוף מה אני צריך לראות. בוודאי שזה מרגיז". זכותך, אמרה השופטת דותן, שגם הפסיקה את חקירתו הנגדית של גוטליב אחרי שעורך הדין של כשר, בנימין לוינבוק, העליב אותו "שלא לצורך". בפסק הדין קבעה דותן שדבריו של גוטליב בכתבה הוצאו מהקשרם ושזכותו להביע "את כעסו על כך שהתובע (כשר) מצדד בעמדת הצבא נגד ההורים הדורשים חקירות מחוץ למסגרת הצבאית, קבלת מידע והפקת לקחים כולל מסקנות אישיות... כלום יעלה על הדעת שתימנע מאדם הזכות להתבטא בחופשיות בנושאים כה חשובים רק משום שהשקפתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של המערכת הצבאית הזוכה לגיבוי רעיוני מרעהו?"

יורם אלפר, שבנו עידן נהרג באסון המסוקים, היה אחד מעדי ההגנה. בתצהיר הוא כתב שכשר, במאמריו, שולל מהורים שכולים "את הלגיטימציה לצאת כנגד הפקרות הפושה במערכת הצה"לית... הדעות שלו נעלות ויפות בתיאוריה אבל הן משאירות את ההורים השכולים עם נזק לכל ימי חייהם, בעוד הקצינים שהתרשלו וגרמו למוות מקבלים חיזוקים להתנהגותם הנפשעת". בחקירה הנגדית בבית המשפט טען אלפר ש"כשר עשה את אחד המעשים שפגעו בי בצורה קשה ביותר והפגיעה שלו נמשכת עד לעצם היום הזה, חמש שנים אחרי האסון, בזה שנתן למערכת הצבאית אפשרות להחליק את האנשים שגרמו למותו של הבן שלי להלך חופשי ללא עונש".

בהיוודע פסק הדין התקשה ברטוב להסתיר את התרגשותו. "התפלאתי מאוד כשהבנתי שאב שכול תובע אב שכול אחר", הוא אומר. "עברנו מספיק, לא צריך להוסיף לנו עוד צרות. לא רק שזה עלה לי אלפי דולרים, אלא שבמשך חמש שנים המשפט רבץ עלי כמו אבן על הלב". גם גוטליב חש הקלה. "הוא ביזבז לי כמה שנים מחיי", הוא אומר. "עד היום אני לא מבין מה הוא רצה ממני. כנראה הוא לא תיאר לעצמו שנשיב מערכה. הרגשתי אדם נרדף על לא עוול בכפי. עברתי חמש שנים של סיוט ועכשיו אני מנסה לראות איך אני מתמודד עם זה". בקרוב הוא מתכוון לפנות למשרד הביטחון ולדרוש שינמקו מדוע כשר קיבל זכויות שאירים לפנים משורת הדין, "כדי שהורים שכולים במצב דומה יקבלו גם את ההכרה. בעניינים האלה צריכה להיות שקיפות".

דבר התובע הפצוע

כשר אומר שהוא הצד הנפגע בפרשה. "בעיני זו לא מליצה להגיד שעם מותו של בני חרב עלינו עולמנו. לאחר שתמו ימי השבעה ונשארתי לבד, ישבתי בכורסה המתנדנדת הזו במשך חודש ימים כדי לחשוב איך אני רוצה לחיות. נתתי לעצמי תשובה שהיא התשובה שלי עד עצם היום הזה והיא מתאימה לי מכל בחינה: אני נותן לאבל שלי מקום מרכזי בחיי ואני הולך איתו לכל מקום, אני מדבר ופועל מתוך הפצע שלי. יהורז חי בלבי תמיד ולתוך הפצע הרגיש, הפתוח, המדמם, המצמית, נכנסו אנשים נקלים ברגליים מזוהמות, חיטטו בו וסובבו את זה לצרכיהם שלהם. אנשים עיוורים ונקלים לא ראו את פצעי".

אתה תבעת אותם.

"הכל התחיל מהכתבה ולא מהתביעה. האם מה שהם אמרו עלי לעיתון הוא לא התאכזרות נואלת ברגשות שלי? הם אמרו שאני מנצל את השכול. מה זאת אומרת? השכול הוא המקום הטהור ביותר בחיים שלי וכל מה שאני עושה זה לזכר יהורז מא' עד ת'. מנין אנשים שואבים את החוצפה והיכולת להשמיע ביטויים איומים ונוראים כאלה?"

בית המשפט דחה את התביעה שלך וקיבל את כל טענותיהם.

"יש בירור רציני ומעשי לקראת אפשרות של ערעור. המשפט מראה שגבולות חופש הביטוי פרוצים, המצב המשפטי מאפשר לאנשים לתקוע סכינים מזוהמות וגם לצאת בלא כלום".

במשפט עלתה טענה שאחרי שקיבלת זכויות שאירים התחלת לצדד בצבא. זה לא ניצול השכול?

"המפקדים של יהורז התעסקו בהכרה, אנחנו לא נקפנו אצבע. אבל מה עם חופש הביטוי שלי? לא תמיד אני עומד לצד הצבא, לפעמים אני עומד לצידו ולפעמים לא, לפי העניין. זו טענה כוזבת ומטומטמת. אני בעד הוצאת גופה של חייל שנהרג באח"י אילת כדי לבדוק את הדנ"א שלו בניגוד לדעת הצבא. אין לי שום חשבונות".

יצאת נגד הורים שדרשו להקים ועדות חקירה עצמאיות כדי לחקור מחדלים צבאיים.

"כבר שנים אני טוען שכל גוף צריך לחקור את התקלות של עצמו. הכל אצלי ענייני, זהיר ומנומק".

איזה נימוקים היו לך כשעמדת לצידה של פאר בלי לציין שאתה מיודד איתה?

"אני בקשר ידידותי איתה כמו שאני בקשר ידידותי עם עוד מאה אלף אנשים. קצינת הנפגעים היא צינור החמצן בין המשפחה ליחידה. בלעדיה יהיה מצבה של המשפחה השכולה קשה יותר ולכן צריך מאוד להיזהר כשנוגעים בקשר הזה".

למה אתה מתנגד להדחה של קצינים שביחידותיהם אירע אסון שגרם למותם של חיילים?

"אפשר לשפר מערכת בלי להדיח. הדחה כשלעצמה לא משפרת כלום. הדחה היא לא תמיד האופציה הנכונה".

בעבר תמכת בסרבני גיוס, היום אתה תוקף אותם.

"סרבנות זה תחום פילוסופי מורכב ויש הרבה סוגים והרבה נימוקים, תלוי מי ומה. במלחמת לבנון אנשים שונים השתמשו ברעיונות שלי אבל אני אף פעם לא אמרתי לאף אחד לסרב. העמדות שלי לא השתנו, המצבים היום שונים והנימוקים שונים. היום לא מוצדק לסרב מטעמים של אי ציות אזרחי, מפני שאנחנו חיים בחברה של אחרי רצח רבין. סרבנות צריכה לחזק את הדמוקרטיה והיום סרבנות מחלישה את הדמוקרטיה".

התחושה היא שכל פעם שמישהו מעז לבקר את הממסד אתה מיד זועם. אפילו את שי ודרור מהטלוויזיה תקפת בחריפות על תוכנית סאטירה שבה הם ביקרו את פולחן האבל סביב אילן רמון ואמרת שהם נמושות, שזה גועל נפש, חלאה, מתועב וזבל.

"במוצאי שבת כולם ראו את רמון מתרסק וביום ראשון בבוקר הם מקליטים תוכנית שבה הם לועגים לקינה של האלמנה לבעלה. זו התנהגות מתועבת באופן קיצוני. כמו שלהם יש חופש ביטוי, גם לי יש חופש ביטוי לסמן את זה כזבל. זה אכזריות מסוג אכזריותם של הנתבעים במשפט שלי".

ומה עם האכזריות שלך שגררת הורים שכולים למשפט ארוך ומתיש?

"גם אני הורה שכול ואני הנפגע בסיפור הזה. הטיפוסים הנאלחים האלה שמעיזים לדבר עלי כעל נקרופיל מעיזים לדבר על מוסר? זו חוצפה נואלת תהומית להגיד שאני פוגע בהורים שכולים כאילו אני לא שכול ובי לא פגעו. רק אנשים חסרי מצפון יכולים להגיד דברים כאלה. זו העמדת פנים נבזית".

לא יותר נכון לנהל ויכוח פילוסופי באוניברסיטה במקום לרוץ לבית המשפט?

"הפילוסופים האלה אף פעם לא כתבו על השכול. הם פיברקו ויכוח פילוסופי כדי להגן על עצמם בבית המשפט".

התביעה שלך לא הטילה אימה ומנעה ביקורת אקדמית עליך ועל דעותיך?

"לא מספיק סכינים הם תקעו בי ועדיין הם ממשיכים? מעולם לא תבעתי אדם שכתב מאמרים פילוסופיים מנוגדים לדעתי. על זה לא אלך לבית משפט. התביעה היתה ניסיון להגן על עצמי מהכפשות אישיות, לא אקדמיות. בבית המשפט הם טענו שדבריהם הוצאו מהקשרם. למה הם לא התקשרו אלי כדי להגיד לי את זה?"

אולי כי אתה מסוכסך איתם כבר שנים ארוכות ולא מדבר איתם?

"אז מה? בן אדם מוסרי היה מכחיש את זה".

יכול להיות שאתה מושך אש כי הצבת את עצמך כפילוסוף-על שיודע מה טוב ומוסרי בכל נושא?

"למה זה מקומם? כי אנשים נעשים ירוקים מקנאה ואדומים מכעס? אף פעם לא היתי משיחי ולא היו לי יומרות משיחיות ואני לא מצטייר ככזה בעיני מוקירי ואוהבי שלא ייספרו מרוב. זה מעיד על נמושות הדוברים".

מה למדת מהמשפט?

"השורה התחתונה המעשית היא היזהרו מעיתונאים. מוטב לו לאדם שיחיה מחוץ לעולם התקשורת, שם יש חיים יפים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות