בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עונת 1935, עונת 1936

יהודית דויטש היתה בת 17, הספורטאית מספר אחת באוסטריה. היא לא חיפשה סערה ציבורית כשהמצפון אמר לה לא להשתתף במשחקים האולימפיים בברלין. אחר כך באו מכתבי התמיכה והנאצה. וגם תחושת הזרות בארץ אותה חשבה למולדת

תגובות

יהודית הספל יושבת בביתה בהרצליה ומקבלת בנעימות את האורחים. לחיצת היד שלה רפה. כבר שלוש שנים שהיא לא שוחה. כבר ללא הכוחות שפעם עשו אותה אחת מעשר השחייניות הטובות בעולם. התקווה האולימפית של אוסטריה לאולימפיאדה המרהיבה בברלין בשנת 1936. מחזיקת 12 שיאי אוסטריה, כולל שיא בכל מרחק בסגנון חופשי - למרות שהיא העדיפה תמיד את המשחים הארוכים יותר. אלו בהם צריך להשתמש גם בשכל. לחלק נכון את האנרגיה. להשאיר לעצמך מספיק כוחות כדי ליצור פער משמעותי לקראת הסיום. לא לתת לשופטים את צל הספק שיאפשר להם לקבוע כי היהודיה הגיעה שנייה. היא אהבה את הניצחונות ואת הצעקות 'הופ האוף יהודית!' של הצופים. "אבל", היא מסכמת, "בסוף הפכתי מפורסמת בגלל תחרות שכלל לא שחיתי".

האני לוקס מגיעה לבית אחותה. בת 82, מלאת צחוק וכוחות. הרגל אחד חזק נותר אצלה מכל השנים - היא עדיין מציגה את עצמה בפני אנשים במלים "אני האחות של יהודית דויטש". כך למבקרים בבוקר שבת גשום, וכך לא פעם במהלך צילומי סרט תיעודי של ירון זילברמן, המופק בימים אלו על ידי הרשת הצרפתית ARTE ובשיתוף חברת 'קשת', על נבחרת השחייניות המפורסמת של הכח וינה.

לא קשה לשמוע בקולה של האני את הגאווה הכמו ילדותית של אחות באחותה המפורסמת. ואולי היא דואגת שמישהו יוטעה בגלל בריאותה השבירה של יהודית. היא הרי רק האני, שחיינית מהשורה בהכח - "לא ממש אמביציוזית" - אבל לידה על הספה יושבת הזוכה בעטור הזהב של "ועדת המרתון האוסטרית". ספורטאית השנה של אוסטריה. שנת 1935.

*

יהודית נזכרת בניצחון במשחה הנהר - 'קוור דורץ' ויאן' ("אליפות כל וינה") - בזרמים החזקים של מי הדנובה. כשהגוף משוח בשומן צבי כדי להגן עליו מהקור המקפיא. היא העדיפה את הבריכה, אבל התחרות בנהר היתה אירוע הספורט הגדול ביותר של השנה הווינאית. כשמאות אלפים היו מתכנסים על גדות הדנובה מה'נוסדורפר שלוסה' - בשער התעלה - ועד גשר 'אספרן'. משחה מתיש, פחות ממחצית השוחים היו מסיימים אותו, ועל גדות הנהר אווירה מתוחה בין אוהדי הכח לאנטישמים. עד הופעת ראשוני השחיינים מעבר לעיקול האחרון בנהר, כשמבין אוהדי הכח ושאר היהודים היתה יוצאת הקריאה הנרגשת "הכחולים לבנים ראשונים."

כך שנה אחר שנה. במשך כמעט עשור זו היתה פריצי לוי - מהגרת פולניה-יהודיה, בוהמיינית וככל הידוע לסבית - שזכתה במירוץ לראשונה ב-1925. "אישה נהדרת. היא תמיד עזרה לי בעצות. למרות שזה היה כביכול נגד האינטרס שלה", מתארת יהודית את שנות מעבר ההגמוניה בסגנון חופשי באגודה. ב-1935 החזירה יהודית להכח את כל שיאי אוסטריה בסגנון חופשי, שהיו של פריצי לוי ואבדו לרומה ואגנר - שחיינית האגודה הפרו-נאצית 'אוואסק'.

ואז באה שנת 1936. הניצחונות המשיכו לבוא, וב-400 מטר חופשי יהודית כבר היתה אחת השחייניות הטובות בעולם. הרגליים היו הסוד. "שיגו (וורטהיימר - מאמן השחייה בהכח) היה מעביד אותנו בעבודת רגליים במחנה האימונים של הקיץ. כל יום 2,000 מטר עם קרש". וכך, עד סוף שנות ה-70 לחייה, בשחיית הבוקר שלה במלון השרון, המשיכה להקדיש מחצית אימון לעבודת הרגליים. היא היתה שחיינית ברמה עולמית וגם התלמידה היהודיה היחידה בבית הספר לבישול של עיריית וינה. שם למדה להכיר שיש אוסטריה אחרת. הן גדלו בבית מבוסס ואביהן המהנדס יכול היה להרשות לעצמו לצאת לפנסיה בגיל 40. ובין התלמידות היתה גם אחת שנרשמה לבית הספר כי הובטחה לה שם ארוחה חמה מדי יום, והן היו חברות. ואז, בסוף האביב, היא נבחרה, אחרי שנות אימונים מפרכות, לנבחרת האוסטרית למשחקים האולימפיים.

*

ההחלטה של יהודית לא להשתתף במשחקים האולימפיים, ביחד עם שחייניות הכח רות לנגר ולוסי גרדנר, לא היתה כל כך ברורה מאליה. בהנהלת הכח היו שחשבו שהיא צריכה לנסוע, ואחד הרצים של הכח אפילו השתתף במשחקים. לא מעט ספורטאים יהודים השתתפו במשחקים. אבא שלה היה ציוני, אבל אמר לה מיד שההחלטה בידיה. היא לא התלבטה. אלו היו השלטים האוסרים על כניסת כלבים ויהודים לבריכות בתמונות מגרמניה. היא הגישה מכתב התפטרות להתאחדות האוסטרית: "המצפון אינו מאפשר לי להתחרות בגרמניה. אני מבינה שאני מוותרת על זכותי לייצג את אוסטריה. אבקש כי לא ייעשו מאמצים לשנות את דעתי". היא עקבה אחרי המשחקים בעיתונות, ושמחה שהמנצחת ב-400 מטרים היתה הנדריקה מסטנברואק ההולנדית. היא הכירה אותה בתחרויות בינלאומיות וחיבבה אותה.

היא היתה שחיינית בת 17, לא ממש התכוונה לעורר סערה ציבורית, ופתאום מכתבי תמיכה מכל העולם וגם מכתבי נאצה החלו להגיע לבית. התאחדות השחייה באוסטריה השעתה אותה לכל החיים. שמה נמחק מרשימת האלופים והשיאים של אוסטריה. האשרור מחדש של הישגיה ומכתב התנצלות של יושב ראש הפרלמנט האוסטרי הגיעו ב-1995.

*

הן זוכרות עד היום את העוינות והבוז ברחוב. את העלבון הצורב של תחושת הזרות בארץ שחשבו שהיא שלהן.

זה היה בפלשתינה היהודית. אחרי האנשלוס הן עזבו את אוסטריה והיגרו לארץ ישראל. תרבות גאה בדמות היהודי החדש והחזק שיצרה כאן. באוטובוסים בתל אביב כבר הופיעו השלטים הארורים המבקשים מהאנשים לא לדבר גרמנית. אבל הן לא ידעו שפה אחרת והיו סופגות את הנזיפות והצעקות מצד העוברים ושבים. נרדפות על השפה שבפיהן, בארץ שאבא שלהן לימד אותן מילדות לאהוב.

ליהודית כבר היתה אהבה, עוד מווינה, בעלה 'פילי' הספל, שוער נבחרת ההוקי של אוסטריה. אבל האני נשברה. "רק השמנתי והייתי כל הזמן מדוכאת", היא אומרת. לרגע היא קצת יותר רצינית. היתה במשבר עד שהתגייסה לחיל האוויר הבריטי ועברה למצרים. שם פיקדה על חיילות קפריסאיות נחמדות והכירה את ג'ימי - בעלה הראשון - חייל אנגלי לא יהודי. היא חזרה איתו לישראל בתחילת שנות ה-50. "צריך לתת לציפור לשיר בשפה שלה", אומרת יהודית על עלבון השפה. 60 ומשהו שנים אחרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו