בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הוצאו אלוהים והדמוקרטיה מהכרזת העצמאות

רק בלילה שלפני הכרזת המדינה השלים דוד בן-גוריון את הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות. מחקר חדש, של הפרופסור למשפטים יורם שחר, פורש את עבודתם של כמה משפטנים ופוליטיקאים, שבמשך שלושה שבועות שהסתיימו באותו לילה עמלו על טיוטות להכרזה וניהלו ויכוחים על צביונה של המדינה שבדרך. על הנוסח הדתי ביותר, הנוסח הדמוקרטי ביותר, והקרב על זכויות היוצרים בין שרת לבן-גוריון

תגובות

"הכרזת העצמאות היא הדבר הקרוב ביותר ל'כתב קודש' שיש לציונות המדינית", אומר פרופ' יורם שחר, ומנמק: "זהו כתב קודש בשני מובנים: גם בעצם זה שהוא תלוי פיסית בכל המוסדות הרשמיים, וגם במובן זה שהזיכרון הישראלי מעולם לא בדק מה יש מאחוריו. החיטוט בעברו של המסמך נתפש ככפירה בעיקר. בדיוק כמו שיהודים מאמינים לא חוקרים את מקורם של כתבי הקודש. מבחינתם, התורה ניתנה על ידי אלוהים".

אלוהים, במקרה של הכרזת העצמאות, הוא דוד בן-גוריון. האתוס הציוני זוכר את הקול הגבוה והטון הצרחני-החגיגי, את העגה המזרח אירופית החותכת שהנחילה לעם ישראל את ההכרזה הדרמטית, שכוננה את מדינת ישראל ביום שישי ה-14 במאי 1948 במוזיאון תל-אביב.

שלושה שבועות קודם לכן עדיין לא היה כלום. ביום שישי, 23 באפריל, הטיל פנחס רוזן, מי שהיה ראש המועצה המשפטית ושר המשפטים הראשון, את משימת ניסוח ההכרזה על אחד מעובדיו, עו"ד מרדכי בעהם, בן 33 באותה עת. הפרופסור למשפטים יורם שחר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה יצא למסע מרתק, רווי גילויים ופרשנויות, בעקבות הטיוטות, הניסוחים והגלגולים הרבים, שעברה ההכרזה במשך שלושת השבועות עד לגיבושה לנוסח הסופי. מחקרו ראה אור לאחרונה במאמר "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות" בכתב העת "עיוני משפט" של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

שחר נפגש עם אלמנתו של בעהם, שמספרת על ארוחת שבת משפחתית ברחוב הירקון בתל-אביב, יום לאחר שבעלה קיבל את המשימה. בעהם התוודה שאין לו מושג איך להתחיל. חתנו מצא הצלה. הוא המליץ לו לגשת ליהודי בשם שלום צבי דוידוביץ', שהתגורר ברחוב ארנון הסמוך ולהתייעץ אתו. דוידוביץ', שנודע גם כראביי דוידוביץ', היה איש רוח מיוחד ומגוון. את לימודיו החל כתלמיד ישיבה בליטא, אחר כך היגר לארה"ב והפך לרב קונסרווטיווי ולדוקטור בתחום מדעי הרוח. בהמשך עלה לארץ ישראל וקיבל ב-1943 את פרס טשרניחובסקי על תרגום מחזות שייקספיר, כשהיה הראשון לתרגם את מחזותיו לעברית. במקביל ערך וביאר כתבים של הרמב"ם.

המפגש בין עורך הדין הישראלי החילוני למשכיל האמריקאי הדתי הוליד את הטיוטה הראשונה. ניכרו בה עקבות מהכרזת העצמאות האמריקאית, אבל בעיקר היה בה אלוהים. "המפגש בין השניים", אומר שחר, "יצר את הנוסח הדתי ביותר מכל הטיוטות. זכותו של העם היהודי על הארץ נשענה בו על ההבטחה האלוהית לאבות האומה. אלא שבהמשך, ככל שבעהם מתרחק פיסית מדוידוביץ', ההכרזה הולכת ומקבלת צביון חילוני. ההבטחה האלוהית נמהלת בנימוקים היסטוריים, פוליטיים ומוסריים, עד שהיא נמחקת בסביבות ה-4 במאי וסיפור הציונות נותר היסטורי ופוליטי בעיקרו. השריד היחיד למעורבות אלוהים נותר בביטוי 'צור ישראל', שהופיע לראשונה בטיוטת בעהם-דוידוביץ' ושרד עד לנוסח הסופי".

הנוסח ה"שמאלני"

אלא שלא רק אלוהים הוכנס והוצא מההכרזה. גם המונח "דמוקרטיה" זכה להיכנס ולצאת. הדמות המשמעותית הבאה אחרי בעהם בסיפור הטיוטות היתה עו"ד צבי ברנזון, אז היועץ המשפטי של ההסתדרות ולימים שופט בית המשפט העליון. רוזן הטיל עליו את משימת הניסוח ב-4 במאי וקצב לו 48 שעות בלבד להשלמת המשימה. ברנזון סיפר בשעתו שלא היו ברשותו נוסחים לדוגמה או טיוטות קודמות ואפילו לא את נוסח החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 כדי להיעזר בהם ולהסתמך עליהם. בין אם ברא נוסח חדש, ובין אם ערך נוסח קודם, אין ספק, סבור שחר, שיצירת ברנזון היתה המוצלחת ביותר.

"עד ברנזון", אומר שחר, "היו בהכרזה שלושה חלקים: הנראטיב הציוני, ההכרזה האופרטיווית ('לפיכך נתכנסנו') ופסקת החתימה ('מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים'). ברנזון הוסיף פסקה רביעית, שלהערכתי היא החשובה ביותר מבחינה קונסטיטוציונית - שבה מעוצבת ההבטחה הדמוקרטית של המדינה העתידית. מרגע זה ועד ההכרזה בפועל נשמר המבנה המרובע".

ברנזון, אם להשתמש במושגים מאוחרים יותר, היה "השמאלני" ו"יפה הנפש" מבין הנסחים. שחר: "בעוד כל האחרים עסקו בעיקר בשאלה מה מגיע ליהודים, עסק ברנזון בשאלה מה ייתנו היהודים ברגע שיקבלו את הכוח הריבוני. אצל ברנזון ניכרת קפיצת מדרגה לא רק בניסוח, אלא גם בערכם המוסרי של התכנים. לא רק תלונות ודרישות מהעולם, אלא גם הכרה במחויבות ובאחריות של בעל הכוח, של מי שהפך מנרדף לאדון. אין ספק שבברנזון פיעמה רוח דמוקרטית נדיבה ביותר כלפי זכויות מיעוטים, רוח שהיתה בהחלט חריגה בימים אלה".

בטיוטת ברנזון נמסר איפוא על "הקמת מדינה יהודית חופשית, עצמאית ודמוקרטית". הביטוי "דמוקרטית" לא הופיע בטיוטות קודמות ונעקר בהמשך על ידי הנסחים שבאו אחריו. שחר: "אני מניח שגברו הדגש והרצון לבצר הגמוניה יהודית ברורה והחשש מפני ביטוי גורף, כללי ומחייב מדי, שיהווה בהמשך בסיס לתביעה רחבה לשותפות בשלטון על הארץ. לדעתי, לא חששו רק מפני תביעה כזו מצד המיעוט הערבי אלא גם מפני תביעה דומה של המגזר הדתי".

את נסיגת ומסמוס הדמוקרטיה, במיוחד כלפי הערבים, מייחס שחר לאנשי משרד המשפטים ובמיוחד לבעהם, אורי ידין וצבי בייקר. בעוד שברנזון כתב "אנו קוראים במיוחד לערבים במדינה היהודית לשתף פעולה כאזרחים שווי זכויות וחובות", הציעו השלושה נוסח תחליפי: "אנו קוראים לערבים, אזרחי המדינה היהודית, ליטול חלק בבניין מדינתנו". שחר: "בכך משתנה לחלוטין אופיה של ההבטחה. במקום התחייבות לתת לערבים מעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות, הם מוזמנים לעבוד בבניין".

פנחס רוזן מעבד את הטיוטות השונות ומגבש הצעה, שאותה הוא מביא למינהלת העם, שדוחה אותה תוך ביקורת חריפה על היותה משפטית מדי, גלותית מדי, אפולוגטית מדי. מוחלט להעביר את המשימה לוועדת ניסוח בת חמישה חברים, בראשות משה שרת. שרת מקבל לידיו את טיוטת בעהם-דוידוביץ' (שהפכה בהמשך לטיוטת בעהם ולטיוטת משרד המשפטים) ואת טיוטת ברנזון. בעת שהותו בניו-יורק התוודע שרת באקראי להרש לאוטרפכט, אחד מגדולי המשפטנים בעולם, קרוב משפחה של אבא אבן. לאוטרפכט נענה לבקשת שרת וכתב טיוטה משלו. ב-13 במאי חוזר שרת למינהלת העם עם נוסח משלו, שנדחה אף הוא בביקורת חריפה.

פשרת "צור ישראל"

הפעם מחליט בן-גוריון ליטול לידיו את מלאכת הניסוח. מוקמת ועדה נוספת שחבריה, לבד מבן-גוריון, היו שרת, אהרון ציזלינג ממפ"ם, והרב יהודה לייב הכהן פישמן-מימון. בן-גוריון מלטש את טיוטת שרת בלילה שבין ה-13 ל-14 במאי. שרת אינו מגיע לפגישה זו, ובין ציזלינג לפישמן-מימון מתפתח הוויכוח המפורסם על שילובו של "צור ישראל" בהכרזה.

השם "צור ישראל" נכנס להכרזה כבר בטיוטה הראשונה של בעהם ודוידוביץ'. בחירה זו, ככינוי להתערבות האלוהית, נלקחה ככל הנראה מהכרזת העצמאות האמריקאית כתרגום המונח Providence Divine. אלא שבמקום "השגחה אלוהית" או "השגחה עליונה" נבחר "צור ישראל". והנה, בלילה האחרון, מתחולל סביבו ויכוח דרמטי. ציזלינג החילוני דורש להוציאו. הרב פישמן-מימון דורש לחזקו ל"צור ישראל וגואלו". בן-גוריון מפשר בין השניים ומציע להותיר את "צור ישראל", שנועד להפיס את דעתם של הנצים - עבור החילונים לא מדובר כביכול באלוהים אלא במעין סימבול היסטורי-תרבותי, ואילו עבור יודעי ח"ן דתיים מדובר באחד מכינוייו המפורשים של הקב"ה.

אלא שזו לא תרומתו המרכזית של בן-גוריון. הוא מקצר כרבע מהטקסט של שרת. הוא מסלק את הביטוי "והואיל" שבו בחר שרת לפתוח כל פיסקה, ביטוי שהקנה להכרזה נופך של חוזה מסחרי. והשינוי החשוב ביותר של בן-גוריון הוא הוספת הטיעון המשפטי, המתבסס על הזכות ההיסטורית והטבעית של העם על ארצו. שחר: "לטובת הטענה המשפטית, מעוות בן-גוריון את המיתוס היהודי הבסיסי, שלפיו נוצר העם היהודי מכוח הברית עם אברהם ומכוח מעמד הר סיני, שני אירועים שהתרחשו מחוץ לגבולות הארץ. בן-גוריון כתב 'בארץ ישראל קם העם היהודי', כדי לבסס את הטיעון שלכל עם מגיעה הארץ שבה נולד. אז, הוא כמובן לא העלה על דעתו שעם נוסף, הפלשתיני, יתבע זכות מכוח טיעון דומה".

התיקונים בכתב ידו של בן-גוריון על טיוטת שרת לא נמצאו עד היום. פרופ' שחר סבור שעובדה זו תמוהה לנוכח המוניטין של בן-גוריון כמתעד ואספן אובססיווי של כל פתק ומסמך שעברו תחת ידו. "כיצד זה שדווקא החשוב מכולם, המסמך המכונן של המדינה, לא נשמר", הוא שואל, ומעלה כמה אפשרויות: "אולי כתבנית גרסה בטעות את כתב היד; אולי המסמך נלקח לצורך תרגום לאנגלית ולא הוחזר; אולי אנשי שרתהשמידו את התיקונים כדי לשמר את מרכזיותו של שרת בתהליך; ואולי בן-גוריון עצמו השמיד את המסמך במסגרת מאמציו לטשטש את העמלנות האנושית שמאחוריו ולמנוע עיסוק בגלגוליו השונים כדי לשמר את חותמו שלו ואת מעמד המסירה בזיכרון ההיסטורי".

למתח בין שרת לבן-גוריון יש עקבות בהתכתבות משנת 1972 בין צבי גורארי, אדם שהיה מעורב בשלבי הניסוח המאוחרים, לבין בן-גוריון. גורארי רומז במכתבו כי בן-גוריון ניכס לעצמו כליל את נוסח ההכרזה. "אם תעיין בשני הנוסחים", הוא כותב, "תיווכח לדעת כי הלכת בעקבות הנוסח של שרת". בן-גוריון משיב לו בטון נזעם: "איני רואה כל צורך לדון על הנוסח של ועדת החמישה (בראשות שרת, שבן-גוריון אפילו לא נוקב בשמו, מ"ג), כי נוסח זה לא נתקבל. הוצע לי לתקן את הנוסח וזאת עשיתי".

שחר, במחקרו, מצדד בעמדה הקרובה לזו של שרת. תיקוני בן-גוריון היו אמנם גאוניים, הוא סבור, אבל התוצאה התבססה בסופו של דבר על העבודה המצרפית של כל קודמיו. והוא מבקש לתת קרדיט לכולם, ואף מפנה לשני טקסטים מוקדמים שאולי שימשו השראה לנסחים: של ד"ר ליאו כהן, שהציע חוקה והצהרה מכוננת למדינה כבר בינואר 1948 ושל זלמן שז"ר, לימים נשיא מדינת ישראל, מה-11 באפריל.

משימת הניסוח הרשמית הוטלה, כאמור, ב-23 באפריל על מרדכי בעהם, והאישים שצורפו למלאכה בהמשך היו - שלום צבי דוידוביץ' (בהתייעצות בלתי רשמית), צבי ברנזון, משה זילברג, אורי ידין, צבי בייקר. משלב מסוים, הפקיעו הפוליטיקאים פנחס רוזן, משה שרת ודוד בן-גוריון את הניסוח וגם את התהילה מידי הפקידים המשפטנים. שחר: "בשני שלבים בתהליך ממריא המסמך לדרגה של מסמך נשגב באמת - בטיוטה של ברנזון ובתיקוני בן-גוריון".

"ההכרזה", כותב שחר במאמרו, "לא נועדה מלכתחילה להיכתב כמסמך נשגב, ועל כן לא נמסרה לסופרי הדור ומשורריו כדי שינסחוה, אלא בעיקר לעורכי דין ועסקנים פוליטיים. הנקודה שאני מבקש להדגיש כאן ובמאמר כולו היא כי באותו דור, היתה גם באלה רוח גדולה מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו