טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק בגרמניה?

סיפור של גרמני 1933-1914

תגובות

סבסטיאן הפנר. תירגמה מגרמנית, הוסיפה הערות ואחרית דבר: שולמית וולקוב. הוצאת חרגול, 202 עמ', 69 שקלים

האם ניתן להשוות, ולו במשהו, את ימי עליית הנאציזם בגרמניה למה שנעשה כיום בישראל? האם צריך לעשות כן? האם מותר לעשות כן? האם רק לימין בישראל מותר לגייס את הנאציזם לצורכי השוואות היסטוריות - סדאם-היטלר וערפאת-היטלר, וההורים של אודי אדיב כהורי אייכמן, והטרור הפלסטיני - נאצי, ואפילו מרואן ברגותי צורר - או שההשוואה הזאת יכולה להיות לגיטימית במידת מה גם לגבינו, כל עוד היא עומדת במבחן מציאות כלשהי? ישראלי הגון לא יכול לקרוא את ספרו של סבסטיאן הפנר מבלי לשאול את עצמו את השאלות המקדימות הללו. ישראלי הגון גם לא יכול שלא לקרוא את הספר הזה.

את "סיפור של גרמני" קראתי פעמיים. פעם אחת בתקופת ההמתנה למלחמה הנפסדת שאסרה אמריקה על עיראק ופעם אחת בעיצומה של המלחמה. הכיבוש הישראלי בשטחים היה באותה עת באחת התקופות האכזריות ביותר שלו ודעת הקהל בישראל באחת התקופות האטומות להחריד שלה. "סיפור של גרמני" הותיר אותי במחשבות כבדות ומעיקות, גם ימים ארוכים אחרי שהנחתיו מידי בשנית. ההשוואה לימינו ולמקומותינו זועקת מבין עמודיו, דף אחרי דף, יום אחר יום ביומן עליית הזוועה הזה, גם אם השוני עדיין רב.

צריך לזכור: ספרו-יומנו של הפנר מסתיים בשנת 1933, עם עליית המפלצת לשלטון, לפני פרוץ המלחמה העולמית, לפני ההשמדה ההמונית ולפני שהתרחשה הזוועה הגדולה בהיסטוריה, שאליה באמת אסור להשוות דבר. וצריך גם לומר: לרשע יש דרגות ושיעורים והעובדה כי הנאצים היו הרעים באדם לא אומרת שכל שאר הזוועות האנושיות בעולמנו, דוגמת הכיבוש הישראלי בשטחים - כן, גם הוא כזה - בטלות בשישים. הנה גם מתרגמת הספר הזה, ההיסטוריונית פרופ' שולמית וולקוב, שראויה לכל שבח על שהביאה במהירות את הספר החשוב הזה לידיעת הקורא הישראלי, כתבה בספר אחר פרי עטה: "לאחר רצח רבין נתעוררו מחדש וביתר שאת החששות לחוסנה של הדמוקרטיה בישראל. ההשוואה לרפובליקה הוויימארית נעשתה בלתי נמנעת...". ("במעגל המכושף - יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים", סדרת אופקים, הוצאת עם עובד, עמ' 255). ופרופ' וולקוב לא חשודה כעוכרת ישראל.

מותר וצריך, לפיכך, להשוות בין גרמניה של שנות העשרים והשלושים המוקדמות לבין ישראל של תחילת האלף השלישי, להבין מנין צומחות מפלצות, לעמוד על ההבדלים - והם רבים ועמוקים, והם לטובתנו - וגם על הדמיון והוא לא מבוטל והוא צריך להדריך את מנוחתנו. אצלנו לא מוציאים להורג על דעות, בשום פנים ואופן לא, ואפילו לא מפטרים בשל כך. אצלנו אין אידיאולוגיה של השמדת עם, בשום פנים ואופן לא, ובקרב הרוב המכריע אפילו לא של טרנספר. אבל אצלנו כבר עוצרים בלא משפט, ומשליכים אנשים שלא הורשעו במאומה למחנות מעצר המוניים, שלא לומר מחנות ריכוז, כולאים אנשים בעריהם ובכפריהם שלא לומר בגיטאותיהם, מפלים בין ערבים ליהודים בכל, סוללים כבישים ליהודים בלבד, ופוגעים בחירויות האדם הבסיסיות ביותר, בשטחי הכיבוש וגם מערבה משם. אז למה שלא נשווה? אפשר שלא להשוות?

ריימונד פרטצל, הוא סבסטיאן הפנר בשם העט שלו, נולד בברלין ב-1907 והיה בדיוק בגיל הנכון כשעלו הנאצים לשלטון: בשנות העשרים לחייו, מתמחה במשפטים, לא איש פוליטי במיוחד, בן המעמד הבינוני, חי בצל האירועים הגדולים ומנסה שלא ליטול בהם חלק. כמו כמעט כל בני דורו הוא יכול היה להישטף עם הזרם העכור ולהפוך לנאצי פעיל או פרקליט במכונת ההשמדה, בורג קטן או בורג גדול, ראש קטן או ראש גדול, אולי לעמוד מן הצד, לעמוד מנגד, לטפח קריירה קטנה ולשתוק, או לברוח מהכל ובמקרה הקיצוני - לנסות להתנגד. במשך כמה שנים היתה בחירתו של הפנר ברורה: לא לירות ו(כמעט) לא לבכות, לשתוק ולהבליג, לסתום את האף ולהמשיך, לא להשתתף בזוועה הנרקמת אבל גם לא להרים ראש נגדה, הכל כמידת האפשר. קשה להלין נגד עמדה זו. רבים מבני עמו בחרו באפשרות נלוזה הרבה יותר. הוא לפחות נתן לבו למה שהולך ומתגבש לנגד עיניו, סבל בשקט, אבל סבל.

בחירתו עד בריחתו היא בחירתם של ישראלים רבים. עם שלם כלוא בשמנו במרחק חצי שעה מבתינו, כבישי אפרטהייד, חיסולים בסיטונות, הרג חפים מפשע כדבר שבשגרה, מעצרים המוניים בלא משפט ומחנות מעצר בתנאים מחפירים. לא יודעים, לא שומעים, לא רואים, גם לא רוצים לדעת, רק להמשיך בשלנו, בחיינו הקטנים והאטומים, כמידת האפשר. ראשינו הקטנים.

אבל הפנר הבין עד מהרה שזו עמדה שלא תחזיק מעמד. זה אולי הלקח הכי חשוב של הספר. אי אפשר לעמוד מנגד לאורך ימים, לא להיות שותף ולא להיאבק כנגד, לשבת על הגדר שלא קיימת, ולו מהטעם המעשי: מכונת הרשע שואבת אותך אל קרביה, בולעת וגורסת הכל. גם את המשפטן הפנר, לא נאצי בעליל, שמצא עצמו צועד מדי יום אחרי הדגל עם צלב הקרס, במגפיים ובמדי צבא, סרט נאצי על זרועו, במחנה לחינוך אידיאולוגי לבוגרי משפטים, שהיה חלק מחובות הגמר שלו. אמנם רק לכמה שבועות, אמנם השתדל להימלט מהדגל אל מבואות הבתים כדי לא לצעוד אחריו, אבל בכל זאת נאצי קטן, נאצי לרגע. "עוד היום ראשי סחרחר עלי כשאני נזכר בתמונה הזו. היא הכילה בתמצית את הרייך השלישי כולו", כתב בספר הזיכרונות הזה (עמ' 169) שאותו כתב וגנז בשנת 1939, לפני פרוץ הזוועה במלוא עוצמתה, כשהוא עצמו כבר היה הרחק ממנה, בארץ אחרת (הוא היה גולה בפאריס עד שנת 1954).

ניכר בהפנר שהוא רחוק מלהתגאות בעמדתו. לבו ייסרו. אולי משום כך גנז את ספרו והוא פורסם רק אחרי מותו, בשנת 2000, וזכה מיד להצלחה בגרמניה. לא בכדי מסתיים ספרו בסיפור מחנה האימונים הנאצי הזה. הפנר לא מספר לנו מה עוד עשה עד שגלה. סרבן הוא לא היה. "מה הייתי צריך להגיד?" הוא שואל את עצמו, כמו שאולי גם אצלנו עוד יהיו שישאלו עצמם יום אחד. ו"אם לפתע היו דורשים מאתנו כאן גם מעשים, האם הייתי, אני או מישהו אחר, מוצא מוצא כלשהו? אם היתה פורצת עכשיו מלחמה והיינו נשלחים לחזית - כך, כמו שאנחנו, להילחם עבור היטלר... אז מה? היית משליך את הרובה ועורק? או אולי היית יורה במי שניצב לידך? זה שרק אתמול עזר לך לנקות את הנשק? כן, באמת, ומה אז??? נאנחתי והכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב. הבנתי שאני נתון במלכודת. לא הייתי צריך להגיע למחנה הזה בכלל" (עמ' 185). נתון במלכודת, מפסיק לחשוב, והמסקנה - שלא היה צריך בכלל להגיע לשם. "אולי הייתי צריך לסרב מיד ביום הראשון שחילקו לנו את סרטי היד? אז יכולתי להכריז: לא. לזה איני מוכן, ולרמוס את הסרט תחת רגלי. אבל זה היה טירוף. ומה שיותר גרוע - מגוחך. המשמעות היחידה של זה היא שהייתי מגיע למחנה ריכוז במקום לפאריז; שהייתי מפר את ההבטחה שנתתי לאבי לעבור את הבחינות" (עמ' 183).

אבל הפנר יודע את האמת המרה, בדיעבד לפחות: "אך ברקע נותר בכל זאת קול מטריד. כל זה לא יעזור; למרות הכל, את סרט צלב הקרס הזה נשאת על זרועך" (עמ' 184). ההשוואה המתבקשת? הדילמה אם לשרת בשטחים או לסרב, לעמוד כסוהר אטום לב במחסום ולכלוא, בהכרח, חולים, נשים, זקנים וילדים ולהתעמר בהם, או לסרב, ללכת לכלא ולא "לנסוע לפאריז"?

הפנר הבטיח לאביו לעבור את הבחינות. את הבחינה הגדולה מכל, זו המוסרית, הוא עבר רק באופן חלקי, גם בעיני עצמו. ברגע האחרון קפץ מהעגלה ולא המשיך להידרדר בה במדרון התלול והחלקלק, כמעשה של יחיד אמיץ, מיעוט בקרב חבריו. אילו התגאה במעשיו היה מפרסם את הספר בחייו. אילו התבייש בהם היה משמידו. הפנר היה רחוק מלהיות הרע בגרמנים או אף העלוב שבהם. גרמני קטן-גדול, סופו שברח וגלה ולא נתן ידו לשואה שעמדה להתרגש.

ספרו הוא מאמץ נועז וכן להסביר למה: למה נשאב לזוועה בראשיתה ולמה נמלט ממנה בעור שיניו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. הפתרון של הפנר לברוח מצטייר בדיעבד כפתרון מעורר כבוד, למרות הכל. לבטיו העמוקים והכנים, כך מתרשם הקורא, ודאי צריכים להיות לבטיו של כל אדם מוסרי.

הפנר מסביר לנו איך גדלו בני דורו, דור ראשית המאה, איך מלחמה היתה למשהו מסעיר בשבילם. "משחק גדול, מרגש ומלהיב, משחק בין עמים, שמסוגל לספק הנאה עמוקה ולהפיק רגשות עזים יותר מאשר כל מה שהשלום יכול להציע - זאת היתה החוויה היום-יומית של עשרה שנתונים של ילדי בית ספר גרמנים וזה הפך להיות החזון הברור והבסיסי של הנאציזם" (עמ' 16). מישהו ראה את ההתלהבות שאחזה כאן ברבים לקראת המלחמה בעיראק? את הגנרלים שישבו באולפני הטלוויזיה, עיניהם בורקות, מאיצים עוד ועוד באמריקה שתצא כבר לקרב, לא יכולים לחכות עוד? הפנר כותב שמתנגדי המלחמה נחשבו "משביתי שמחה". וזה מוכר? וגם: "במהלך ארבע שנות מלחמה (מלחמת העולם הראשונה - ג"ל) איבדתי כל תחושה באשר לשלום וכל מושג על איך ומה זה להיות" (עמ' 18).

מלה על אומץ: "אומץ אזרחי - כלומר האומץ לקבל החלטות באופן אישי ולקחת אחריות אישית - הוא מצרך נדיר מאוד בגרמניה, כפי שביסמארק כבר העיר. אומץ זה נוטש את הגרמני ברגע שהוא עוטה מדים" (עמ' 30). ובישראל? ומה עושות לנו שורות כמו: "בשום מקום לא התרחש מחול מוות קרנבלי ענקי כזה, חגיגה סאטורנלית גרוטסקית וספוגת דם כזאת, שבה לא רק הכסף איבד את ערכו אלא גם כל הערכים. שנת 1923 הכינה את הגרמנים לאו דווקא לנאציזם, אלא לכל הרפתקה פנטסטית שהיא" (עמ' 39). וגם: "הטירוף קר הרוח וההחלטיות היהירה, חסרת המעצורים ומוכת הסנוורים, זו המנחה אותו לצעוד היישר אל עבר הבלתי אפשרי; האמונה ש'הצדק הוא מה שמשרת אותנו' ושהמלה 'אי אפשר' אינה קיימת. חוויות כאלה מצויות, כך מתברר, מעבר לגבול של מה שעמים מסוגלים לחוות בלי לצאת מזה פגועים בנפשם" (שם).

הפנר מתאר את ימי פומפיאה האחרונים של גרמניה של שנות העשרים, איך הצעירים פחזו, העשירים התעשרו ומספרם של הקבצנים הלך ורב. "הקבצנים התרבו בבת אחת", כמו אצלנו? וגם היתה להם תקופת שלום קצרצרה, כמו אצלנו, שהבטיחה טובות, 1929-1924, תקופת שטרזמן, כתקופת אוסלו, אולי: "כל אחד שב לחיות את חייו הפרטיים והוזמן אחר כבוד לנהל אותם כאוות נפשו ולהיות מאושר על פי דרכו. אלא שאז קרה משהו מוזר... הציבור ברובו ככולו לא נענה להזמנה זו. איש לא רצה בזה". הפנר מתגעגע לתקופת הפתיחות הבינלאומית בברלין, עם החבר הטורקי, שומו שמים, במועדון הטניס, כל כך מתגעגע ומשתומם עד כי "אני נדהם כשאני חושב על זה. קשה לדעת מה יותר בלתי נתפש כיום: שדבר כזה היה בכלל אפשרי בגרמניה, לפני עשר שנים בלבד, או שכל זה יכול להימחק כך מבלי להותיר סימן בתוך עשר שנים בלבד" (עמ' 57).

למקרא שורות אלה אני נזכר בנסיעה משותפת עם חבר המועצה הפלסטינית, מרואן ברגותי, וחברים פלסטינים נוספים לאירופה, יחד עם עשרה חברי כנסת ישראלים, ש"סניקים וליכודניקים גם, וגם זאת לפני פחות מ"עשר שנים בלבד" וגם בזה אי אפשר כמעט להאמין עוד.

והשורות שצריכות לעורר מחשבה טורדנית בלב כל ישראלי בעל מצפון: "יש מעט דברים מגוחכים יותר מאותה שלווה מהורהרת ומרוחקת שמתוכה אני ושכמותי השקפנו - כצופים בתא התיאטרון..." (עמ' 72). הפנר המשיך לשתות יין קיאנטי עם חברתו צ'רלי וכשבאו הנאצים וגירשו את עמיתיו היהודים מבית המשפט העליון המשיך לעיין בתיקים בספריה. הוא רק שאל בדיעבד, ולא השיב: "מדוע לא התקוממו פה ושם באורח ספונטני לגמרי אנשים בודדים? מדוע לא יצאו נגד - אם לא נגד הכל, לפחות אולי נגד איזה אי צדק מסוים, איזה מעשה עוולה שהתרחש בסביבתם?" (עמ' 93). שופטי בית המשפט העליון שבו עבד המשיכו ללעוס חרש את הסנדוויצ'ים שלהם בהפסקות, אחרי שבירכו במועל יד את השופט הנאצי הצעיר שצורף אליהם בעל כורחם. הם לא היו אנשים רעים, הם רק היו אנשים קטנים.

שנת 1933 היתה שנת יין כה טובה בגרמניה שעוד שנים ידברו בה המומחים, חשבו. הפנר חשב לפרוש משירות המדינה, אולי להתגייר, אבל "כל זה נגמר בהכרזות": "המשכתי לחיות מתוך אטימות, כמו מיליונים אחרים, ונתתי לדברים להמשיך ולהתרחש מעצמם. והם המשיכו והתרחשו מעצמם" (עמ' 94). האם העובדה שמדובר בזוועות גדולות הרבה יותר מאלה שמוכרות אצלנו פוטרת אותנו מאשמת האטימות שהפנר מטיח בעצמו?

קורע לב הוא תיאור פרידתו מחבר ילדותו, היהודי פרנק לנדאו. יחד הם רצו באגודת הריצה "פרוסיה הישנה", יחד למדו בגימנסיה ובאוניברסיטה, יחד התמחו, יחד דיברו על אהבות, נפגשו כמעט כל יום, 17 שנים, עד שהפנר בא לעזור ללנדאו הנמלט לארוז את זיכרונותיו ושני אנשי ס"א עמדו בדלת. קריין החדשות, שחקני התיאטרון היהודים נעלמו אט אט מהנוף, ואין מוחה. בסתיו של 1933 לא נותר דבר מחוג מכריו. הסל נסע לאמריקה, ברוק והולץ הצטרפו למפלגה הנאצית, "ראיתי אנשים שהתרועעתי אתם בתום לב הופכים לרוצחים" (עמ' 145).

התרועע? פרק מזהיר מייחד הפנר לרעות, זו שאנחנו קידשנוה בדם: "הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי תנחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים... היא מדרדרת ומשחיתה את האדם יותר מכל אלכוהול או אופיום... גרוע מזה: הרעות פוטרת אדם מן האחריות לחייו בפני אלוהיו ובפני מצפונו. הוא עושה מה שעושים כולם. אין לו ברירה. אין לו זמן להרהר... מצפונו הוא 'החברים' ומובטחת לו כפרה שלמה, כל עוד ימשיך לעשות מה שכולם עושים" (עמ'187-186).

אחרי שיר הרעות שלנו, מתי נכתבו אצלנו שורות כה נוקבות, כה חתרניות? ומתי הן ייכתבו?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות