בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המודים

זה קורה שוב ושוב: אדם נעצר על לא עוול בכפו, נחקר ומודה בעבירה שלא ביצע, ובלבד שייתנו לו ללכת הביתה. שוטרים, פרקליטים ושופטים אומרים בגלוי שלמשטרה יש הרבה דרכים לסחוט הודאות שווא, ביחוד ממי שנתקל בה לראשונה. למה זה קורה וכיצד נתגונן

תגובות

לפנות בוקר בחורף 1996 התייצבו שני שוטרים בביתו של יוסף חג'ג' ברחובות, העירו אותו משנתו, הודיעו לו שהוא חשוד בגרימת נזק לרכב וביקשוהו להתלוות אליהם לחקירה. "אמרתי להם שלא הייתי מעורב בשום תאונה", הוא מספר, אבל הם כבלו אותו באזיקים ולקחו אותו לתחנת המשטרה.

בתחנה שמע חג'ג' שהוא חשוד בכך שניפץ את שמשות מכוניתו של בנימין עמירה, מנהל עבודה במפעל תדיראן שבו עבדו שניהם, ושפך עליה צבע שחור. חג'ג' הכחיש. "החוקר אמר לי, 'או שאתה מודה ואני סוגר את התיק, כי אין פה עניין לציבור, או שאתה הולך למעצר'. דרשתי להתקשר לעורך דין. החוקר התיר לי לעשות שיחת טלפון אחת הביתה. מיד אחרי שאמרתי לאשתי שאני עצור, החוקר ניתק את השיחה ושלח אותי לתא".

חג'ג', שקיבל רק שתי שמיכות צמר, מספר שלא מצא בתא מזרון פנוי. "ישבתי על הרצפה בין המיטות, עייף, רעב ורועד מקור, וראיתי כיצד כמה מהעצירים משתמשים בסמים. בבוקר ביקשתי מהסוהר להתקשר הביתה כדי שיביאו לי את משאף הוונטולין. הסוהר הוציא אותי מהתא, אך לפני שהגענו לטלפון הוא אמר שעד שאני לא מודה אני לא יכול להתקשר, והחזיר אותי לתא. אחרי כמה דקות באו סוהרים וערכו חיפוש על כל העצירים בתא, חוץ ממני. ראיתי את העצירים מסתכלים אחד על השני, כאילו הם חושדים שאני הלשנתי עליהם שהם השתמשו בסמים".

כעבור דקות אחדות, אומר חג'ג', הוא נלקח לחדר החקירות כשהוא כבול באזיקים. "החוקר קרא לאיש גבוה, לבוש בבגדים אזרחיים, ששאל אותי אם אני מודה. אמרתי שאני לא מודה במשהו שלא עשיתי והוא אמר, 'טוב, אז אתה יודע מה מחכה לך למטה'. חשבתי שעדיף להיות פחדן חי מגיבור מת ואמרתי שאני מוכן להודות במה שהם רוצים, אם אחר כך אני הולך הביתה. אחרי חמש שעות של חקירה, בלי שירשו לי ללכת לשירותים ובלי שיסכימו להוריד את האזיקים שהכאיבו לי, חתמתי על הודאות בשישה תיקים שאין לי שום קשר אליהם. במצב הזה הייתי מוכן לחתום על הכל.

"החוקר אמר שעלי להתייצב למחרת בשביל להכין דו"ח הובלה והצבעה, כלומר שחזור. אמרתי לו שאני לא יודע איפה המתלונן גר, אז החוקר ענה שהוא יודע והוא כבר יראה לי. למחרת נסעתי אתו ואחר כך הלכתי לעורך דין וסיפרתי לו שהודיתי בעבירות שלא ביצעתי".

חג'ג' ביקש לחזור בו מהודאתו אך בתחנת המשטרה לא מצא את חוקריו. הוא חזר כעבור כמה ימים כשברשותו מכשיר הקלטה. "הקלטתי את השיחה עם החוקרים, שבה הם צעקו ואיימו עלי. בבית המשפט החוקרים העידו שלא היו שום איומים בחקירה שלי, אבל לאחר שההקלטה הושמעה בבית המשפט, התביעה ביטלה את כתב האישום - ארבע שנים אחרי תחילת החקירה".

הפרשה הזאת תוארה כאן בהרחבה לפני שלוש שנים, בכתבה של יוסי בר-מוחא (מוסף "הארץ" 7.7.2000). עו"ד בן-ציון קבלר, שייצג את חג'ג', מציין כי בעקבות המקרה הזה יצאה הנחיה לכל החוקרים לוודא שנחקרים אינם נושאים עמם מכשירי הקלטה. בינתיים הגיש חג'ג' תביעת פיצויים נגד המדינה. לפני חודש העידה במשפט ראש לשכת תביעות פליליות במרחב השפלה, רפ"ק רונית ורצברגר. נציגו של חג'ג', עו"ד ליאור טומשין, דרש ממנה להציג מזכר שכתבה התובעת בתיק הפלילי לאחר שחג'ג' הציג לה קלטת ובה צעקות של אחד החוקרים. התובעת כתבה לממונה עליה דברים חריפים ביותר נגד החוקרים והמליצה לסגור את התיק.

רפ"ק ורצברגר סירבה להציג את המזכר, בטענה שהוא "תרשומת פנימית", אבל השופטת עירית וינברג-נוטוביץ הורתה לה לקרוא את המסמך בבית המשפט. תוכנו של המסמך מלמד הרבה על הצורה שבה גובה המשטרה הודאה, המתבררת כהודאת שווא:

"הנאשם טוען שהוא הודה עקב הבטחות שהובטחו לו על ידי החוקרים; מבדיקה שערכתי עם הקצין שעצר את הנאשם נמסר לי כי בהחלט יכול להיות שהובטחה לו הבטחה כנ"ל!!! מדובר באדם ללא עבר פלילי, זו הסתבכות יחידה עם החוק. הוכנס לתא עם עוד 4 עצורים, מהם 2 נרקומנים. נעצר ב-4 לפנות בוקר ונחקר רק ב-17:35. כל האמור במשולב, ברור שיש בו כדי להשפיע על הנאשם להודות.

"שנית, יצוין (כי) כשנעצר, תגובתו הראשונית בדבר גרימת נזק לרכב (היתה) 'לא עשיתי שום תאונה', דבר המעיד שלא ידע על מה נעצר והכחיש כל קשר לעבירה המיוחסת לו. העובדה כי מספר שעות אחר כך הודה בשישה אישומים המיוחסים לו, תמוהה.

"אין פרטים מוכמנים בהודאת הנאשם. יש סתירות בין פרטים בהודאתו לבין פרטים בדו"ח הובלה והצבעה, מה עשה במוט בו לכאורה גרם לנזק ברכב של המתלונן. בהודאתו מוסר הנאשם כי ריסס רכבו של המתלונן בצבע שחור בפחית שקנה, ועל פי קבלות של מוסך תדיראן אין המדובר בצבע שחור אלא בזפת.

"כעבור יום מדו"ח הובלה והצבעה חזר בו הנאשם והגיע אל החוקרים כדי לחזור בו מהודאתו, אלא שאז חל עיד אל-פיטר וכל החוקרים היו בירושלים. לכן חזר כעבור שבוע כשהוא מצויד בקלטת. בקלטת נשמעים החוקרים (הקולות מזוהים על ידי) כשהם צועקים על הנאשם ומטיחים בו דברים קשים וזאת בניגוד לעדותם בבית המשפט, לפיה לא הרימו קולם ולא השמיעו את הדברים אשר נשמעים בפירוש בקלטת".

חליפת ראיות מבטון

יותר משמונה שנים עברו מאז הגישה ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון, אליעזר גולדברג (היום מבקר המדינה), דו"ח העוסק, בין היתר, בגביית הודאות שווא. כמה מההמלצות המשמעותיות, שיישומן היה עשוי למנוע עיוותי דין ועוגמת נפש מיותרת, נותרו על הנייר. למשל, נוכחות עורך דין בחקירה, כמקובל בבריטניה. המשטרה מתנגדת, משום שלטענתה הדבר עלול "לפגוע ביכולת המשטרה להפעיל שיטות תשאול וחקירה, ולהשיג נכונות לשיתוף פעולה מצד הנחקר, ובכך לפגוע בתפקידי המשטרה".

המשטרה רוצה חופש לחקור, אך האמון הציבורי בכוונותיה היה גדל אילו הקפידה באותה מידה להעניש חוקרים על חריגה מכללי החקירה ההוגנת. "המלחמה היעילה בעבריינות חייבת להשתרע גם על עבריינותם של אוכפי החוק, שאין ערוך לחומרת התנהגותם העבריינית", כתב פרופ' מרדכי קרמניצר בהמלצותיו כחבר ועדת גולדברג. ממשרד המשפטים נמסר, כי בהתאם להמלצות הוועדה הנחתה פרקליטת המדינה את הכפופים לה להעביר החלטות שיפוטיות, שמהן אפשר ללמוד על חשש לעבירה פלילית של חוקר, אליה ואל ראש המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) במשרד המשפטים, שהוקמה לפני 11 שנים.

חוקרי משטרה ועורכי-דין המתמחים בפלילים תמימי דעים, כי מאז הקמת מח"ש חל שיפור משמעותי בהתנהגות החוקרים, השימוש באלימות פחת מאוד. חוקר בכיר בדימוס הסביר את השינוי בכך ש"אף אחד לא מוכן להיות פראייר ולסכן את עצמו בשביל שעוד עבריין יודה".

האמנם? אילו אמצעים, למשל, נקטה המשטרה נגד אנשיה שחקרו את יוסף חג'ג' וחילצו ממנו הודאת שווא? במשטרה התקשו להבין את השאלה, והשיבו כי "ככל הידוע לנו, תלונה למח"ש לא הוגשה מעולם". נראה שאם האזרח הנפגע אינו מתלונן החוקרים אינם צריכים לדאוג במיוחד, גם במקרה שהתובעת גילתה עובדות מחשידות מאוד על תפקודם.

"בסופו של דבר, הדרך היעילה ביותר לשנות את הרגלי העבודה של החוקרים היא בפסילת הודאות שהושגו באמצעים פסולים", אומר עו"ד נבות תל-צור. "לכאורה, גם כיום החוק מאפשר לבתי המשפט לעשות זאת, אם הוכח שהשימוש באמצעים פסולים שלל את הרצון החופשי של הנחקר, אך בפועל ניתן לספור על כף יד אחת את המקרים שבהם בית המשפט אכן פסל הודאות".

לא רק שבית המשפט אינו ממהר לפסול הודאות, יש סיכויים קלושים שהנאשם יזוכה ואם הודה - סיכוייו זעירים אף יותר. בשנת 2001, למשל, רק 3% מכתבי האישום שהוגשו לבתי המשפט הסתיימו בזיכוי. דוברת המשטרה מייחסת את שיעור ההרשעות הגבוה ל"תהליך בקרה ובדיקה מדוקדק", אבל חוקר בכיר שפרש מהמשטרה לפני כעשר שנים אומר שהפעלת לחץ היא שם המשחק. "באחד התיקים אמרתי לחשוד שעדיף לו להודות, כי אחרת נתפור לו חליפת ראיות מבטון. כשהגענו לבית המשפט הוא סיפר לשופטת מה אמרתי. היא שאלה אותי אם כך אמרתי ועניתי לה: 'גבירתי, אני נראה לך חייט?"

וזה נראה לך תקין?

"בוודאי. אני יודע שהאיש עבר את העבירה".

זו בדיוק הבעיה, אומר פרופ' איתן אלעד, פסיכולוג העוסק בקרימינולוגיה, שהיה בעבר ראש תחום פיקוח ובקרה באגף החקירות של המשטרה. "אנשים בכלל וחוקרים בפרט חושבים שהם ניחנו ביכולת טובה משל אחרים לזהות שקרים ולכן, אם החוקר משוכנע שהחשוד ביצע את העבירות המיוחסות לו, הוא עלול ללחוץ עליו להודות". במחקרים שנעשו, אומר אלעד, התגלה שלחוקרים אין כל יתרון על פני אנשים אחרים ב"יכולת חיזוי".

עו"ד יאיר גולן מספר על אדם בעל יכולת שכלית נמוכה, שהודה בהצתה. "כשדיברתי איתו הוא אמר לי, 'סתם הודיתי. לא שרפתי כלום'. בדקתי והתברר שבעת ההצתה הוא שהה בכלא צבאי. לאור הראיה החד-משמעית הזאת, הפרקליטות נאלצה לחזור בה מכתב האישום. כמובן שהיה עדיף אילו השוטרים היו מפגינים קצת פחות ביטחון עצמי ביכולתם לזהות הודאת שווא והיו חוקרים קצת יותר בעצמם. זה היה חוסך את עוגמת הנפש, שלא לדבר על האפשרות שהנאשם לא היה שוכר עורך דין והיה מגיע לבית משפט עם הודאה וסיכוי אפסי לזיכוי".

מדרון חלקלק

נוכחות עורך דין בחקירה עשויה לתרום גם בחקירות פחות בעייתיות. פרופ' קנת מן, שעמד בראש הסנגוריה הציבורית, חושב שיישום ההמלצה עשוי לחסוך אי דיוקים בגביית הודאות ולחייב את החוקרים לנהל חקירה אמינה יותר. בינתיים אפשר לדעתו למנוע עיוותי דין רבים אם השוטרים ינהגו על פי ההנחיה המחייבת אותם כיום, לאפשר לחשוד לדבר עם עורך דין עוד לפני תחילת חקירתו.

"גם חקירה שמתנהלת ללא אלימות או תנאים פיזיים קשים היא מעמד מלחיץ, שגורם לנחקרים רבים להימנע מלמסור את גרסתם המלאה בצורה מדויקת ותוך הפעלת שיקול דעת", אומר פרופ' מן. "קשה להמעיט בחשיבותן של המלים הנכתבות בשם הנחקר, מוגשות אחר כך לבית המשפט וכל סטייה מהן בעדות עלולה להיחשב גילוי של חוסר יושר או רצון לעוות את האמת. אילו היו מאפשרים לנחקרים להתייעץ עם עורך דין לפני החקירה, הנחקר היה מוודא שהדברים יוצגו בצורה מדויקת יותר והיו נחסכות הרשעות בעבירות שנחקרים לא ביצעו. החוקרים, כמובן, מעדיפים לנצל את מצוקתו של החשוד ולחקור כמה שיותר לפני שמגיע עורך דין, ואחר כך מקבל סנגורו דף וחצי של הודאה על מקרה סבוך מבחינה עובדתית, שצריך לכתוב על פני עשרה דפים. כשהנאשם מגיע לבית המשפט ומנסה להסביר את הדברים הוא נתפש לעתים כדובר שקר ואמירתו הראשונה והלא מדויקת הופכת להודאה מחייבת, על אף שמדובר בהודאת שווא".

עורך הדין עשוי גם להציע ללקוח לשתוק.

"זה כמובן יכול לקרות ואין בכך שום פסול. זכות השתיקה חיונית ביותר למערכת הוגנת. יש מספיק תמריצים לחשודים לשתף פעולה. מערכת שיכולה לחייב אדם לתת גרסה יוצרת מדרון חלקלק, כשבדרך למטה אנחנו נקבל פחות ופחות גרסאות אמינות ויחד עם זאת, זה בוודאי יביא למקרים לא מעטים של לחצים בלתי מכובדים שפוגעים בכבודו של אדם".

חוקרי המשטרה משוכנעים שביטולה של זכות השתיקה יסייע להם מאוד בעבודה, ופחות מוטרדים מהאפשרות שיגדל מספרן של הודאות השווא. "אי אפשר להכריח אדם לספק ראיות כדי להפליל את עצמו, גם ברמה העקרונית וגם ברמה המעשית", מגיב עו"ד תל-צור. "ביטול זכות השתיקה יגרום לנחקרים לשקר, ואם הם יעדיפו לשתוק, בניגוד לחוק, הם ייאלצו להתמודד, במקביל לאישום המקורי, עם כתבי אישום בגין אי שיתוף פעולה בחקירה".

המלצה נוספת של ועדת גולדברג היתה להקליט חקירות בווידיאו או בטייפ. חברי הוועדה הציגו מחקרים שלפיהם אחרי שהוחל בהקלטת חקירות לא היתה ירידה במספר ההודאות, ואילו מספר התלונות נגד שוטרים פחת. מהמשטרה נמסר כי היא תומכת, עקרונית, ביישום ההמלצה, אלא שקיים קושי תקציבי לתמלל את הקלטות. מכיוון שמשרד האוצר מצפה מהמשטרה למצוא פתרון במסגרת התקציב הקיים, מוקלטות כיום רק חקירות של פשעים חמורים, ובהנחייתה של פרקליטת המדינה, גם חקירותיהם של אנשים בעלי פיגור שכלי.

עו"ד יהודית קרפ, שהיתה משנה ליועץ המשפטי לממשלה, חושבת שנחוצה גישה פחות שמרנית. "במאה ה-21 ניתן לצפות מרשויות החקירה והתביעה שישכילו לנצל את הטכנולוגיה הדיגיטלית", היא אומרת. לדעתה, יש להקליט את כל החקירות אך אין צורך לתמלל את כולן, כל עוד ההקלטות יעמדו לרשות הפרקליטות והסנגוריה.

שיטות החקירה הנהוגות בישראל מצריכות הקלטות ארוכות במיוחד. "החוקרים רואים בהודאה 'מלכת הראיות' ומשקיעים מאמץ רב בהפעלת לחץ על הנחקר ובהתשתו בחקירות ממושכות, לשם גביית הודאה", אומרת קרפ. "באנגליה, למשל, נקודת המוצא לחקירה איננה גביית הודאה. לפני שמזמינים חשוד לחקירה, השוטרים יוצאים לשטח ואוספים ראיות. לאחר שהתיק מגובש נערכת חקירה קצרה יחסית, שבה החשוד מגיב על הראיות שנאספו נגדו, ומתוכה מתמללים רק חלקים שנויים במחלוקת. אם הוא שותק - התיק מוגש ללא הודאתו".

גם לדעת עו"ד גולן רצוי שההודאות יוקלטו בווידיאו, כעניין שבשגרה. "זה אמצעי חינוכי למשטרה", הוא אומר. "הקלטה תרתיע חוקרים מלנהוג שלא כשורה ותאפשר לבית המשפט 'להיות נוכח' בחקירה ולהתרשם ממצבו של הנאשם בעת ההודאה. למשל, ייתכנו מקרים שהשופט ישים לב לכך שהנאשם במצב נפשי רעוע והוא מוכן להודות בכל, על מנת שסיוט החקירה ייגמר. זה גם חוסך דיון בטענות נחקרים שההודאה הכתובה אינה תואמת את מה שהם אמרו".

זיכוי אחרי 11 שנים

נראה שגם חברי ועדת גולדברג היו מודעים לשיטות החקירה הנהוגות במשטרה, ולכן המליצו לשפר את כישורי החוקר המשטרתי. חמש שנים לאחר הגשת המלצות הוועדה הקימה המשטרה בית ספר למקצועות החקירה: החוקרים נשלחים לקורסים של שבוע או שבועיים שבהם הם לומדים כיצד לנהל את החקירות בצורה מקצועית יותר. בנוסף, זה כשנתיים עוסקת מחלקת חקירות ותביעות בכתיבת פרקים בתורת החקירות, ועד סוף השנה מתוכננת כתיבת המתווה לתורת חקירות כוללת למשטרת ישראל.

אשר להמלצת הוועדה להקים יחידת בקרה והכוונה במטה הארצי, שתפקח מקרוב על עבודת החוקרים כדי למנוע נקיטת אמצעים פסולים ולאתר הודאות שווא, נמסר מהמשטרה כי בגלל קשיים תקציביים יחידה זו לא הוקמה עד כה. "אני לא יכול להשלים עם פגיעה בחפים מפשע בשם ההגנה על הציבור הרחב או בשל אילוצים תקציביים", מתקומם עו"ד תל-צור. "לפי העקרונות של המשפטן הכלכלן, ריצ'רד פוזנר, אבי תורת 'פיזור הנזק', ניתן לומר שהנזק הנגרם באי הרשעתם של עשרה עבריינים מתפזר בכל החברה. אך כאשר מרשיעים חף מפשע אחד, הפגיעה כולה מרוכזת בו ולגביו היא עלולה להיות קטלנית".

דינה בר-יוסף, שזוכתה מאשמת גניבה רק 11 שנים לאחר שהחלה חקירתה, מאשרת זאת. "מבחינתי, הסיפור הזה אף פעם לא ייגמר. את החרדות שלי כשאני רואה מכונית משטרה אי אפשר להפסיק. כשיצאתי מהמעצר הייתי שבורה. חשבתי שאף אחד לא יאמין לי שלא גנבתי, אפילו בעלי. חוץ מזה, אף אחד לא פיצה אותי על מה שקרה, על הכסף ששילמתי לעורך דין ועל הסבל שנגרם לי. אנשים אומרים לי שאני צריכה ללכת לבית משפט לבקש את הכסף הזה, אבל זה לא פשוט בשבילי. גם כשאני מספרת עכשיו מה קרה אני מרגישה רע".

בר-יוסף עבדה שלוש שנים וחצי כמנקה בביתם של זאב ולאה וולף מבני ברק. עבודתה הופסקה כאשר מעסיקיה האשימו אותה שגנבה מהם 450 שקל. היא הכחישה בתוקף אך המשטרה הוזעקה לבית ובר-יוסף נלקחה לחקירה. "אמרתי לשוטרים שהילדים שלי צריכים להגיע מהגן בשעה אחת ואין מי שיפתח להם את הדלת ושהתינוק שלי, בן שלושה חודשים, נמצא אצל המטפלת ואני צריכה להניק אותו. רק בארבע נתנו לי להתקשר לבעלי שילך לילדים. אחר-כך המשיכו לצעוק עלי שאני גנבתי את הכסף והכי טוב שאודה ואלך הביתה. התעקשתי שלא גנבתי כלום. בערב הסיעו אותי לאבו-כביר ושמו אותי במעצר עם שתי פרוצות בחדר מטונף. אחת הפרוצות היתה נחמדה וניסתה לנחם אותי, אבל במשך יומיים לא יכולתי להפסיק לבכות. לא חקרו אותי במעצר ובסוף לקחו אותי לבית משפט".

בבית המשפט הגיעה בר-יוסף לעסקת טיעון עם התביעה, והודתה באשמה תמורת הבטחה שלא תישלח למאסר. "אחרי שהייתי יומיים באבו-כביר חשבתי שעדיף להודות במשהו שלא עשיתי ולא להיפרד שוב מהילדים ולשבת במקום הנורא הזה", היא מסבירה. באולם שאלה אותה השופטת אם היא מבינה את עסקת הטיעון. בר-יוסף: "לא יכולתי לשמור יותר בלב ואמרתי לה, 'כבוד השופטת, אני קיבלתי עלי והבנתי, אבל אני לא מאמינה שהודיתי בדבר כזה'".

היא חשבה שבכך נגמר העניין, "חוץ מהסיוטים שנשארו לי". כעבור שלוש שנים קיבלה בר-יוסף שיחת טלפון מפתיעה מלאה וולף. התברר שהכסף בביתם המשיך להיעלם ומישהו אחר היה אחראי לגניבה. "הם נתנו לי מכתב שאני לא גנבתי מהם כלום ועם זה הלכנו לבית המשפט העליון. עשו לי משפט חוזר וזיכו אותי".

בר-יוסף אינה מקרה יחיד. אנשים מודים שוב ושוב בעבירות שלא עשו כי נדמה להם שזאת הדרך הטובה ביותר להיחלץ משרירותה של מערכת אכיפת החוק. על פי הדעה הרווחת, אדם לא יודה בפשע שלא עשה, אולם לשופט בדימוס אורי שטרוזמן, יו"ר הוועדה לרפורמה בניהול המשפט הפלילי, יש דוגמאות רבות לאנשים שהודו בעבירות שלא ביצעו, מסיבות שונות ומשונות.

"פעם שפטתי בחור שהודה בעבירה רק בגלל שלא רצה להישאר לחקירה ולהחמיץ את הבחינות באוניברסיטה", מספר השופט שטרוזמן. "אחר הודה כדי לא לאחר לתחרות שחמט. יש אנשים שמעדיפים להודות בעבירה קלה, אף אם לא ביצעו אותה, רק כדי להימנע מההטרדה והעלויות הכרוכות בניהול משפט. אנשים שמשתייכים לקבוצות מסוימות בחברה הישראלית עלולים למסור הודאת שווא כדי לחפות על אחרים, תמורת תשלום מובטח שישולם להם בעת שבתם בכלא".

בשבוע שעבר הודיעה המשטרה, כי למרות שהאחים אורן ושלומי קורידו הודו, כל אחד בנפרד, ברצח ילדה לפני תשע שנים, החוקרים משוכנעים שאלו הודאות שווא. "הייתי בחקירה עם ידיים ורגליים באזיקים", הסביר אורן קורידו ל"ידיעות אחרונות". "רציתי שהחוקרת תעזוב אותי אז הודיתי במשהו שלא עשיתי". ואילו עמיתיו לתא של אחיו שלומי, שמרצה שש שנות מאסר על אונס ילדים, אילצוהו להודות גם ברצח הזה, כדי שיוכלו לבקש הטבות בתמורה לתרומתם.

עו"ד יהודית קרפ אומרת שהודאות שווא הן לא בהכרח תוצאה של חקירה אלימה או בניגוד לכללים. "יש נחקרים שמתקשים לעמוד בלחצים של החקירה וחושבים שמוטב להודות במשטרה כדי שהסיוט יסתיים, ואחר כך לומר את האמת בבית המשפט. הם אינם מודעים לכך שכמעט אין להם אפשרות מעשית לחזור בהם מהודאתם. אחרים מודים בגלל החשש ממשפט ומהרשעה בעבירה חמורה יותר מזאת שהודו בה. לעתים החוקר אפילו לא מודע לכך שהוא יוצר דינמיקה שעלולה להוביל להודאת שווא. בחרושת של חקירות, כתבי אישום ומשפטים שנמשכים שנים, קל להפוך לקורבן של המערכת".

תרגילי חקירה

"מעצר לצורך שבירתו של החשוד הוא פסול בעיני", אמרה שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, בכנס שהתקיים בנובמבר אשתקד. "לפי דעתי, הצלחת המשטרה להשיג הודאות נובעת מתנאי המעצר הבלתי נסבלים, כל זאת בהנחה שהליכי החקירה מתנהלים כדין... המעצר הופך לאמצעי חקירה ואמצעי זה אינו לגיטימי".

ארבעה חוקרים בהווה ובעבר התראיינו לכתבה. איש לא הסכים ששמו יופיע. קצתם נשאלו על תרגילי חקירה המפורטים באתרי אינטרנט פרטיים וקצתם סיפרו על תרגילים נוספים שנועדו לגרום לחשוד להודות. כולם ביקשו שהתרגילים לא יפורסמו, כי "גם ככה לחוקרים לא קל", בלשונו של אחד מהם.

את עו"ד עמי קובו, מהסנגוריה הציבורית, זה מקומם. "אנשים שבחרו בעבריינות כדרך חיים מכירים את תרגילי החקירה ולעברייני צווארון לבן אין בעיה לשכור עורכי דין מהשורה הראשונה שינחו אותם בהתמודדות מול החוקרים. יוצא שהתרגילים האלה עובדים בעיקר על אנשים שזו להם פגישה ראשונה עם השוטרים. לאנשים האלה 'קצת' יותר קשה מאשר לחוקר שמולם, ואין סיבה שהם לא יידעו מראש למה לצפות וייפגעו".

ואלה התרגילים (לגזור ולשמור):

* זיוף עיתון (או אף מהדורת חדשות), מסמך של בית משפט או כל מסמך רשמי אחר, המכיל לכאורה הוכחה ששותף לפשע הודה, או מידע אחר שעשוי לשכנע את הנחקר שמוטב לו להודות.

* הצגת דו"חות מזויפים, המעידים על הימצאות ראיות הקושרות את הנחקר לזירת העבירה, כגון טביעות אצבעות שלו.

* ביום תקלה שתגרום לכך שהנחקר יהיה ביחידות עם חבר, בן משפחה או חשוד אחר, וציתות לשיחתם.

* בדיקת הנחקר במכונת אמת והטחה בפניו שהוא דובר שקר, בלי קשר לתוצאה האמיתית שהראה המכשיר.

* שתילת אדם נייטרלי לכאורה, שמתנדב להעביר מסרים מהנחקר לנחקר אחר.

* פגישה "אקראית" בין הנחקר למדובב, המקליט את שיחותיו עם הנחקר. ה"מדובב" יכול להיות אשה מבוגרת שממתינה עם הנחקר בתחנת המשטרה, או "עבריין כבד" שמוחזק עם הנחקר בתא המעצר.

* פיתוי הנחקר בהבטחות שאם יודה, החוקר ידאג להקלה בעונשו.

* איום על הנחקר שאם לא יודה יישלח למעצר, עד שיודה. אין צורך באיום ישיר - די שהחוקר יצעק אל שוטר בחוץ: "תביא לי את הטפסים של המעצר".

* איום על הנחקר שאם לא יודה, החוקרים ייאלצו לעצור את בני משפחתו לחקירה.

* הטחת האשמות בנחקר שהוא ביצע מעשים חמורים יותר מאלו שבהם הוא חשוד. הנחקר, שרוצה לנקות מעצמו את החשד לביצוע העבירות החמורות, משתכנע להודות בעבירה קלה.

* הכנסה של אנשים מהקבוצה החברתית של הנחקר לתא, כדי שיאמרו לו שהם שמעו שהוא חשוד בעבירה חמורה יותר מזאת שהוא חשוד בה. לעתים הנחקר ירצה להעמיד דברים על דיוקם ויודה.

רצים לבית המשפט

"כל מקרה של הודאת שווא הוא אחד יותר מדי", אומר ראש אגף חקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, אבל מסייג מיד את הדברים: "צריך גם לזכור את הבעייתיות המובנית בסיטואציה. חקירה היא מעמד מלחיץ שבו צד אחד צריך לייצר לחץ, ולמרות כל המאמצים שלנו להשתפר, להפיק לקחים ולעשות את העבודה בצורה מקצועית, יהיה מי שיחצה את הקווים. זה יהיה מופרך לומר שיש אפס תקלות".

העמדה הרשמית של המשטרה היא בעצם תלונה על מחסור בכוח אדם. בשנת 2002 קיבלה המשטרה דיווח על קרוב לחצי מיליון אירועים פליליים, שבהם צריכים לטפל 2,600 חוקרים בלבד. אלה פתחו 371,868 תיקי חקירה, איתרו 122,909 חשודים והצליחו "לפענח" 34% מהתיקים. כמה מהתיקים "פוענחו" על סמך הודאה של החשוד ובכמה מהם חזר בו הנאשם מההודאה? המשטרה, מתברר, אינה יודעת זאת, משום שאינה מרכזת את הנתונים הללו.

עו"ד נבות תל-צור מייחס את מצוקת החוקרים לעומס מיותר שמטילה עליהם המערכת. "אנחנו חיים במדינה קיצונית שבה מגישים כתבי אישום על כל דבר. במקום לקבוע יותר עבירות מנהליות ולהזהיר לפני נקיטת הליך פלילי, רצים עם כל דבר לבית משפט. אחר כך מתלוננים שאין תקציב לניהול חקירות הוגנות וצריך להמציא פתרונות משונים להתמודד עם העומס. בהתחשב בהשלכות מרחיקות הלכת של הרשעה פלילית, מוטב להגיש עשירית מכתבי האישום, שיתבססו על חקירה רצינית, השומרת על כבוד הנחקר ולא על הודאה שמושגת בהפעלת לחצים".

פרופ' אלעד אומר, כי "החוקר רואה לנגד עיניו את הצורך לסיים את הטיפול בתיק ולהשתחרר מהלחץ המופעל עליו מצד הממונים והציבור, הדורשים לתפוס את העבריינים. כדי לגלות את העבריינים חייב החוקר, לעתים, לשקר ולהשתמש בתרגילי חקירה, גם אם אלה מובילים מדי פעם להודאות שווא - בעיקר של אנשים חלשים, בני מיעוטים או בעלי מנת משכל נמוכה. יש אנשים המוסרים הודאות שווא בגלל הצורך לצמצם את תחושת האשמה שלהם בעניינים אחרים. יש נחקרים עם נטייה לרצות בעלי סמכות. אלה שואפים להיות בסדר עם כולם ולשם כך יאמרו מה שהחוקר רוצה לשמוע. לעתים החוקר משתמש באיומים שאינם מפריעים לכמה מהנחקרים, אך האפשרות שימומשו היא בלתי נסבלת בעיני נחקרים אחרים, שיהיו מוכנים להודות גם בעבירה שלא ביצעו".

אחד האיומים הנפוצים, וגם היעילים ביותר, הוא האיום במעצר. כך, למשל, הודתה שמחה מזון בגניבה מקופת בנק הדואר שבו עבדה, משום שחששה משהות במעצר בין עברייניות, כשהיא סובלת מכאבי גב ומפחדת שאמה, שאיתה גרה, תשמע על החשדות נגדה. לרוע מזלה, השופט לא השתכנע שהיא מסרה הודאת שווא והרשיע אותה. היא עירערה על פסק הדין, ובצעד נדיר למדי קיבלו השופטים בבית המשפט העליון את הסבריה וזיכו אותה.

שיטת הסרט הנע

השופטים אינם חסינים מפני הרשעה של חף מפשע על סמך הודאת שווא שנגבתה תוך הפרת הכללים. "רק הקדוש-ברוך-הוא יכול לדעת מה בלבו של אדם", אומר השופט שטרוזמן. "השופטים אינם מלאכי שמים ושכינה לא נגעה בהם כדי להעניק להם את הכושר להבחין בין דוברי אמת לשקר. דווקא הרמאים האמיתיים משאירים רושם טוב ויכולים לשקר בלי להניד עפעף. לכן, לדעתי, שופט צריך לבסס הרשעה על ממצאים אובייקטיוויים ולא רק על התרשמותו מהעדים ומהנאשם".

לפעמים גם שופטים יכולים להפעיל לחץ. "כאשר נאשם מודה בבית משפט בעסקת טיעון", אומר שטרוזמן, "אין ביטחון שהודאתו היא הודאת אמת, במיוחד כאשר הוא נמצא באולמו של שופט שרוצה לסגור תיקים ולוחץ על נאשמים להודות במסגרת עסקות טיעון. לחץ כזה עלול להתפרש אצל נאשמים רבים כסימן להחלטת השופט להרשיע אותם. נוסף לכך יש נאשמים הבוחרים להודות בעבירה קלה יותר מזאת שבכתב האישום, ולא ליטול את הסיכון של פסק דין מרשיע בעבירה המקורית החמורה".

כזה הוא המקרה של י', שנסע באוטובוס לתומו ואשה שישבה לידו טענה כי ביצע בה מעשה מגונה. י' נבוך, משום שלדבריו אף לא היתה לו כוונה לעשות מעשה כזה. האשה התלוננה במשטרה, הוגש כתב אישום ועם תום שמיעת העדויות במשפט זומן י' ללשכת השופט שהציע לו להודות ולקבל עונש ללא הרשעה. י' עמד על דעתו שהוא חף מפשע, ובפסק הדין הוא זוכה. ייתכן שאדם אחר לא היה לוקח את הסיכון.

נאשמים רבים מגלים, בהגיעם לבית המשפט, כי המערכת מנסה להתחמק מדיון ענייני בתיק. "באולם מתברר להם שהשופט והתובע רק רוצים לגמור עוד תיק", אומר עו"ד תל-צור. "אז מתחיל הלחץ לסגור עסקת טיעון ולעתים קרובות הנאשם מוצא שזה משתלם גם לו. הוא חושב על שכר הטרחה שהוא צריך לשלם לסנגור, על ימי העבודה המבוזבזים, הטרטור שבניהול המשפט ולבסוף, הסיכון להיות מורשע בעבירה חמורה, והוא מעדיף להודות בעבירה קלה יותר ולסיים את ההליך בזריזות, גם אם לא ביצע את העבירה כלל".

ממכתב ששלח השופט אליהו מצא לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, מתברר כי כבר בתחילת שנת 2000 החלו נשיאי בתי משפט השלום בירושלים ובמחוז המרכז להפעיל שיטה חדשה שמטרתה חיסול התיקים הפליליים. התפישה המנחה היתה שאפשר לטפל ברוב האישומים הפליליים "הרגילים", בעיקר אלה שמגישה התביעה המשטרתית, בדרך מקוצרת שתוביל לסיום ההליך בעסקת טיעון. השופט בתיקים אלה מזמן 50 עד 70 נאשמים ביום ל"הקראת כתב האישום" ומתערב בהליך באופן פעיל, כדי לקרב בין עמדות הצדדים ולמעשה מעודד את הנאשם להודות בעבירה כדי לאפשר את עסקת הטיעון.

במחוז המרכז זוכים נאשמים לייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית, במסגרת ניסיונית. הייצוג ניתן בתיקים שמגישה התביעה המשטרתית, לנאשמים שאינם במעצר, עד לשלב שבו הנאשם מחליט לא להודות באשמה. בשלב זה, זכאותו להמשך ייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית מותנית בעמידה בתנאים הקבועים בחוק, או בהחלטת בית משפט.

ביום ההקראות משתתפים שני תובעים ושני עורכי דין מטעם הסנגוריה הציבורית: שניים מנהלים את התיקים באולם ושניים מנהלים משא ומתן, במסדרון. עו"ד דורי פינטו, הסנגור הציבורי הארצי (בפועל), מבהיר כי תפקיד הסנגור גם בהליך זה לשמור על זכויות הנאשם ולוודא שהוא לא יודה בעבירות שלא עשה. אבל מלבד הלחץ להודות, כאשר רואים שעשרים הנאשמים הקודמים הודו בשרשרת, בעידודו הפעיל של השופט, נוסף כאן הפיתוי של קבלת ייצוג חינם, שלא תמיד יתאפשר אם התיק יועבר למסלול משפטי רגיל.

התוכנית הניסיונית הזאת נמשכת זו השנה הרביעית. החוק שאמור לעגן את זכויות הנאשמים בהליך כזה, עוד לא הובא לכנסת לקריאה ראשונה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו