בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חשיפה

אחרי שאת מנצחת את מחלת הסרטן בגיל 17, מה זה בשבילך להופיע בעירום מול מנויי הבימה?מיכל ורשאי, התגלית החדשה של התיאטרון הלאומי, מכניסה פרופורציות לאור הזרקורים

תגובות

"יש תגובות נורא מעניינות על הציצי שלי", אומרת מיכל ורשאי, אבל היא מתכוונת לתיאטרון. בחיים, לעומת זאת, שמים לב לפני הכל לעיניים. זוג כחול עמוק, שבשרב התל-אביבי אפשר היה לדמות לצמד בריכות צוננות לולא החום העמוק שנבע מהפנים היפות, שמנמנות הלחיים, עם הפה הצבוע שפתון אדום עז. פנים שמבינות, שאפשר לדבר איתן, פנים של אדם מעניין ומגנטי, אמפתי. לא סתם החליט מי מתיאטרון הבימה שראה את הפנים הללו להפוך את ורשאי לכוכבת בגיל 26 (בעוד חודש).

אז למה מכל הדברים צריך להתרכז בציצי? כי דקות לאחר תחילת ההצגה "שבוע", שבה היא מככבת לצידם של מוחמד בכרי, עידית טפרסון ועופר זוהר, מרימה ורשאי את חולצתה וחושפת גב אלמותי, ורגע אחר כך מסתובבת לאטה ומציגה לראווה את מה שהעניק לה הבורא. כל זה לא אמור כמובן לעורר מהומה רבה, אחרי ככלות הכל עירום - על המסך או על הבמה - אינו סיפור גדול בימינו. אבל לכו ספרו זאת לחברי תוכנית המנויים של התיאטרון הלאומי. בחוג הזה של הלקוחות "שבוע" היא, בשתי מלים, ארוע סנסציוני.

אולי קשה להאשים אותם. אם לא די בכך ששפת המחזה עשירה בפנינים כמו "כוס", "זין", "להזדיין" וגומר, ושאלוהים הוא כמעט דמות בהצגה ושמו עולה תדיר בהקשרים בלתי הולמים, הרי שכבר בשלב מוקדם צריכים המנויים להתמודד עם גווה החשוף של מי שהיתה יכולה להיות הבת של רובם. "נהיית דומייה מטורפת", מתארת ורשאי את התגובה. "בלי כחכוח או שיעול, אין דממות כאלה בתיאטרון. וזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, כי לי זה נראה טריוויאלי. אחר כך זה מתחיל. שמעתי מישהו אומר 'שמע ישראל'. אנשים צוחקים. היו מקרים שקמו ויצאו, צעקו שזו בושה שמדברים ככה על אלוהים. זה לא מה שקהל המנויים רגיל אליו, אבל נחמד לשבור אותו בכל ערב מחדש".

זה הרגע שכל שחקנית מייחלת לו. אולם שלם לוטש בך עיניים עצור נשימה.

"אני לא יודעת אם הייתי מעדיפה שזה יהיה בגלל העירום ולא בגלל שיא דרמטי אחר. בשלבים הראשונים שאלתי את עצמי אם זה יהיה אסתטי או צורם, זול או לא בקונטקסט, ואם זה נראה יפה. לא היתה תגובה מאנשים במקצוע שזה לא מתאים. ידיד שלי שאל אותי אחרי הביקורות אם מישהו כתב על הציצי שלי ואמרתי שלא, אז הוא אמר שאלה לא ביקורות רציניות".

ממתי ידעת שתצטרכי להופיע בעירום?

"לא ידעתי. באתי לאודישן השני עם ג'וליאנו מר, ואמרו לי שאני צריכה לשבור אותו. פשוט הרמתי את החולצה והוא התחיל לגמגם, לא זכר את השורות. אחר כך דדי (ברון, הבמאית) אמרה שהיה לה ברור שצריך להיות עירום. היא חשבה על עירום מלא והייתי די מבוהלת, אז סיכמנו שנתחיל מזה וזה נשאר ככה. איך אני מרגישה עם הציצי שלי? אני צריכה לשאול אותך. איך הוא?"

בסדר גמור. את גם אומרת שם: "בין הרגליים שלי יש זרם נעים של מיצים חמימים".

"עד ההצגה לא היה לי מושג כמה אנשים חנאנות. לא חשבתי שהמחזה פרובוקטיווי, 'מונולוגים מהווגינה' היה הרבה יותר גינקולוגי. מדברים ככה, מה לעשות? הייתי בשוק לגלות כמה אנשים עושים 'אוי, מה היא אמרה'. מה כבר קרה? נורא השתדלנו לא לעשות פרובוקציה, להיפך, רצינו לגעת באנשים, חבל שזה צורם. זה בכלל לא האישיו".

סליחה על האינפנטיליות, אבל איך הגיבו ההורים?

"כשסבא שלי ראה, שאלתי אותו איך הציצים שלי והוא התעלם באלגנטיות. ההורים שלי לא הגיבו לטובה או לרעה. זה גם בשלב כל כך תחילי של ההצגה, זה לא עירום שזוכרים. אה, כן זוכרים? טוב, קטן עלי. זה לא מביך אותי. לא עוברות לי מחשבות אם בגלל זה יזכרו אותי. זה חלק מהעניין".

הבימה, ביג דיל

דווקא את הרגע הזה של הגב החשוף והנאה הציבו בתיאטרון הלאומי על כריכת תוכניית ההצגה. ידיה של ורשאי אוספות את שיערה על ראשה, תלתל רפונזלי אחד שחמק מהפקעת גולש אל שכמתה השמאלית. מבטה, ספק יהיר ספק אינטימי, מופנה בחצי סיבוב כדי ללכוד בזווית העין את הקורא המציצן, הלאו דווקא בלתי רצוי. היא נראית כמודל שחמקה מאטלייה צרפתי לשיעור פרטי.

בין דפי התוכנייה הותיר כל אחד מהמעורבים בהצגה את רישומיו. אני-מאמין של המחזאי שלומי מושקוביץ, שירים שכתבו מוחמד בכרי ועידית טפרסון וגם שש פיסקאות פרי עטה של ורשאי. "האמת היא שלא ממש רצו שאני אכתוב לתוכנייה. 'מה כבר יש לה להגיד? היא קטנה, היא שחקנית מתחילה, היא עוד לא בשלה'", היא מדווחת, ובהמשך מספרת איך כבר לאחר קריאה ראשונה של המחזה הרגישה ש"זה עלי, זה עלי, זה עלי".

את מרגישה קטנה?

"בחזרות מוחמד (בכרי) קרא לי כל הזמן 'הקטנה'. כשהם אספו חומרים לתוכנייה שאלתי למה הם לא ביקשו ממני והם גימגמו ובסוף אמרו לי: 'נו תכתבי, בסדר'. זה היה בבית של שלומי ודדי. נכנסתי לחדר וכתבתי את זה בחצי שעה. אמרתי שזו רק סקיצה ראשונית אבל שלומי קבע שזה נכנס כמו שזה, החזיק את הראש ואמר: 'אני יושב על כל מלה חצי שנה, איך עשית את זה ב-20 דקות?'"

בכלל הולך לך בקלות. שחקנים מתחילים היו מוכרים כליה בשביל לשחק בהבימה.

"אני לא עושה מזה עניין. ממש לא. אני שמחה נורא, מאושרת, לא לוקחת את זה כמובן מאליו, אבל בסדר, אני בהבימה. אני לא טיפוס של מרפקים, לא שלא היו קשיים להשיג את התפקיד. כשלמדתי ב'תלמה ילין' קיבלתי חינוך להיות שחקן יוצר, והתיאטרון הרפרטוארי היה מלה גסה, לא שם רצית לראות את עצמך ולפחות לא דיברת על זה בגלוי. אחר כך בסמינר הקיבוצים קיבלתי יותר פרופורציות, ששחקן יוצר זה טוב ויפה, אבל".

התברגנת. או התבגרת.

"כן, התברגנתי. היום מרגש אותי להיות בתיאטרון רפרטוארי. כששיחקתי ב'בית ברנרדה אלבה' (כמחליפה בתפקיד אמליה) לצד גילה אלמגור וליה קניג, הסתכלתי עליהן מלמטה למעלה, זה שמות גדולים. והיום הן קולגות. לא התרגשתי כי זה לא תפקיד שבניתי, לא הרגשתי שאני עושה שם עבודה חשובה. התפקיד ב'שבוע' הוא תפקיד חשוב וזה שזה בהבימה זה גם מוסיף. אבל זה לא מספיק שזה בהבימה כשלעצמו".

ובכל זאת, איך נוחתים מבית ספר למשחק היישר בהבימה?

"כשסיימתי את סמינר הקיבוצים לא רציתי להיות שחקנית. בשנה האחרונה איכזבתי את עצמי, חשבתי שלא עשיתי שום תפקיד כמו שצריך ובפנים לא היתה שום משמעות. רציתי להיות עוזרת במאי, כדי לראות את הדברים מהצד, אז כמעט לא הלכתי לאודישנים. ואז קיבלתי תפקיד ב'הקרב בדרך לירושלים' (דרמה היסטורית ששודרה לאחרונה בערוץ 1) והמשכתי לעבוד עם הבמאי יצחק צפל ישורון, איש מדהים, והתאהבתי מחדש. צפל החזיר לי את היצירה והחדווה, הוא הפגיש אותי עם פלמ"חניקים וראיתי המון סרטים בנושא. חברה שעבדה בהבימה המליצה עלי".

עלילת "שבוע" נפרשת על פני שבוע שמוקבל למיתוס הבריאה התנ"כי, וההצגה מתחילה במונולוגים קצרים של כל אחת מארבע הדמויות. בכרי, המגלם משורר מפורסם ושמו עמנואל, נמצא בדרכו לבית אהובתו הנשואה, תמר (טפרסון), אובססיווית-קומפולסיווית שכותבת למגירה בין כדור לכדור. תמר נשואה לרופא יותם (זוהר), שמנסה לעצור את ההרס הבלתי נמנע של משפחתו. אומרת לכולם את האמת הבת הקטנה נטע (ורשאי), שבגיל 17 כבר יודעת הכל על הכל.

במונולוג הפתיחה שלה חוזרת נטע מסמינר של חוזרים בתשובה, משם גנבה את ספרי הדת. המעמד האירוני הוא אקספוזיציה מצוינת לדמותה המבולבלת לכאורה, החריפה למעשה. במהלך ההצגה היא מציגה עצמה כילד ההולנדי שאצבעו תקועה בחור הסכר, אף כי אנלוגיה הוגנת יותר תשווה אותה לילד שזעק את עירומו של המלך.

אמרת וגם כתבת בתוכנייה "זה עלי" שלוש פעמים, עד כדי כך?

"סביב ההכנות להצגה מצאתי מחברת שלי מגיל 17. הראיתי לשלומי והוא כמעט מת. היה שם קטע של דיאלוג בין אני לבין עצמי (במחזה מופיע במקרה דיאלוג כזה), שבסופו ההבנה שאני האלוהים של עצמי (במחזה מופיעה במקרה גם אבחנה זו), שכל הזמן אני מחפשת אותו בחוץ ועושה 'פו' להמון ריסים, אבל הוא אני. הוא בי".

בהצגה כשיותם מבקש מהאל לשמור על משפחתו, את אומרת: "אלוהים הוא לא מלצר". בכלל, כל אחת מהדמויות היא אלוהים: רופא הוא סוג של אלוהים, תמר האמא היא כותבת אלוהית, המשורר מציג עצמו במפורש כאלוהים והבת משמיעה דברי אלוהים חיים.

"זה נורא יפה איך שלכל אחד יש אינסייט אחר. מישהו כתב שהתפוח שעופר אוכל בתחילת ההצגה הוא רמז לגן עדן, וזה היה סתם תפוח שיותם מצא באחת החזרות. אני ואלוהים? תמיד היתה השאלה הזו, אם יש או אין ואם אני מאמינה. במיוחד בגיל 17 וחצי, כשחליתי בסרטן".

אלוהים ואני

חודש לפני שגילתה את הגוש היא הבינה שיש אלוהים. התחיל פרץ של ידיעה, היא אומרת, ובמחלה זה התיישב בול. כל השאלות נראו פתאום טיפשיות, היה ברור שהוא קיים בצורה שאין להתכחש לה, בצורה שמרוקנת את המלים "אין אלוהים" מתוכן. היא מתארת את משאיה ומתניה עם האל כחזרה חילונית בתשובה, ומדגישה את המלה "חזרה". מסתבר שתמיד הייתי שם, היא אומרת, רק שכחתי. ועכשיו אני חוזרת.

היה מונונוקלואוזיס בכיתה, מחלת הנשיקה. כולם הסתובבו עם ידיים על הצוואר, על בלוטת הלימפה, שאלו זה את זה אם בולט להם (סימפטום לפעילות חיסונית מוגברת האופיינית למחלה). לורשאי בלט. תוצאות ספירת הדם היו מדאיגות, והיא אושפזה בבית חולים לילדים שניידר שבפתח תקווה. הרופא ביקש להסביר לה ולאמא את המצב החדש. "אמא שלי שאלה אם לא כדאי שאחכה בחוץ והרופא אמר לה שאם כבר, אז שהיא תחכה בחוץ".

שניידר הוא בית הבראה מלא באלוהים קטנים, היא מספרת, ברור לך שאנשים שם רק מבריאים, לא חולים. אמרו לה שתהיה שם שנה וחצי, אחרי שמונה חודשים כבר היתה בחוץ. בזמן הזה פתחו לה את הצוואר, הוציאו חלק מבלוטת הלימפה לביופסיה, אישרו: מדובר במחלת הודג'קינס, סרטן שנחשב לבעל סיכויי ריפוי טובים אך דורש טיפול אגרסיווי. העבירו אותה כימותרפיה, הקרנות, היא הקיאה "על ימין ועל שמאל, נשרו לי השערות, אבל באף רגע לא אמרתי לעצמי שאני עומדת למות. הפכתי לאדם הכי בריא שאפשר לדמיין. זו היתה התנסות מהממת. מהממת".

זה נשמע כמעט כיף.

"פרדוקסלית, זו היתה התקופה הכי יפה בחיים שלי. מבחינת כאב פיסי זה גיהנום בלתי ניתן לתיאור שאני לא יכולה לשחזר אפילו לעצמי. ההורים שלי היו שואלים אם אני רוצה משהו והייתי אומרת: 'למות'. אתה כל כך חסר אונים. בהפוגות בין הטיפולים הייתי מאושרת כאילו אני על עשרה אקסטזי, לא כי נגמר הכאב אלא כי גיליתי הכל. לא היו גבולות. האשליה שלהם התפוגגה, פתאום הייתי חופשייה, הרגשתי הכי יפה בחיים, משוחררת לגמרי מהקטע של המראה החיצוני. מושגים של חוסר ביטחון וסיפוק נעלמו, אתה נורא פטאלי וזה לא רלוונטי, יש לך מטרה אחת מאוד ברורה וכל שאר הדברים הם הבל הבלים".

אולי החלמת מהר בגלל האופטימיות הזו?

"אני 'קוויק הילר', כן. אני יכולה לראות אנשים שאומרים: 'למה זה קרה לי?' אלה אנשים שלא ייצאו מזה, או שיחזרו לזה, או שימשיכו להיות אומללים. אני כבר 90% בחוץ. מה באתי ללמוד מזה? במה באתי להתנסות? אחרי שהביופסיה הראתה חיובי עשיתי קרחת, לא התחשק לי שהשיער ינשור לאט, כמו אצל הילדים שראיתי שם. מנהלת המחלקה מאוד התעצבנה, היא צעקה: 'מה את באה להוכיח? להרבה ילדים לא נושר השיער'. אמרתי: 'מה את באה לזיין לי את השכל? לכולם פה נשארו שתי שערות'. זה לא היה מרד, אבל אם הייתי צריכה להתקרח, אז בתנאים שלי".

לא הסכמת להפוך לקורבן.

"הרופא אמר לי שאסור לי לנסוע באוטובוס או ללכת לבית הספר (בגלל המערכת החיסונית המוחלשת) ואני שום דבר, המשכתי כרגיל. כשההורים שלי התלוננו, הוא אמר: 'מה שהיא רוצה, תנו לה. תיפול, אז תיפול'. זו היתה הגישה וזה היה מאוד חשוב בשבילי. בן אדם חזק? לא יודעת, גם וגם. אני מאוד בקצוות, חלשה בקטע הרגשי, קל לפגוע בי. אנשים היו שואלים אותי על הקרחת וישר הייתי אומרת שיש לי סרטן. הם היו נרתעים ולא התכוונתי לכלום. אמרתי שלא, זה בסדר. מה אני אעשה? היה לי סרטן. יש דברים יותר גרועים".

אולי המחלה נטעה בך את חוסר הפחד שהכניס אותך בקלות כזו להבימה.

"המחלה היתה קטליזטור שאחריו היתה שיכחה של הדברים החשובים באמת. של כמה אני מאושרת. עד היום אני שוכחת מדי פעם. בוגרת לגילי? כן, אמרו לי את זה הרבה. זו לא מחמאה. כשאתה מתבגר טרם זמנך, אם יש בכלל דבר כזה, זה אומר שפיספסת כמה שלבים בדרך. ברמה אחרת אני אינפנטילית להחריד מכפי גילי. קפצתי שלבים שלא באמת אפשר לקפוץ".

ויהי אור

שלבים שאפשר לקפוץ היא קפצה בזכות החבר שלה זה 3.5 שנים, ששידך אותה להודו, לתורותיו של הגורו הפופולרי אושו ולאשרם המפורסם שהקים בעיר פונה, הסמוכה למומביי. החבר, העוסק בעיתונות אינטרנט, חי תשעה חודשים בפונה והתמכר לאושו, כולל קלטות ותמונות של המורה הרוחני בבית, כולל השם "סנייאסי" (שחסידי אושו מקבלים כסמל ללידה מחודשת). "ניסיתי להבין על מה הוא מדבר ונסעתי לשלושה שבועות. היה נורא יפה בעיני, אבל היתה נוקשות אצל מנהלי המקום. מחוץ לאשרם קראו לזה 'אושו-ויץ', והיה בזה מן האמת, הכל מאוד מובנה ומסודר והאלמנט הכלכלי חזק והכללים מאוד ברורים ומחייבים".

לדוגמה?

"באתי לארוחת ערב אחרי אחד השיעורים, ולא הרשו לי להיכנס כי הייתי לבושה לבן. אבל ברגע שהרפיתי וצייתתי גיליתי עולם מופלא, מדיטציות דינמיות, קבוצות, טקס קבלת השם שלי היה מדהים. מוסיקה, ריקודים, עצמתי עיניים, מוקפת באנרגיה וכשפקחתי קיבלתי דף עם השם החדש שלי: פרמקומארי, נסיכת האהבה, לאב פרינסס. התחלתי לבכות בטירוף".

מה זה אומר? מה תפקידך כלאב פרינסס?

"קודם כל להיות נסיכה, שזה לא מלכה, זה בלי השיט של השלטון. זה קישוט עם נפח, קסם בלתי נדלה של אהבה. רוב הזמן אני שוכחת שאני לאב פרינסס, וחבל. יש בי משהו שאומר שיום אחד אני אבין שאני לא באמת פרינסס, אבל יש רגעי חסד שאני כן".

באוגוסט ביקרה בהודו בשנית. לבה משך אותה לדרמסאללה הצפונית, עיר מושבו של הדלאי למה. היא חשה דחף עצום לפוגשו, אך במעונו שלחו אותה במשך שבועיים בלך ושוב עד שאושרה כניסתה. "הוא הניח לי חוט אדום על פרק היד ובירך אותי בטיבטית, לא הבנתי כלום, אבל אז הוא לחץ לי את היד, וזו היתה לחיצה כמו שלא קיבלתי בחיים".

ובהצגה את אומרת שהחזרה למקורות מחליפה את החיפוש ב"חופים של המסטולים בהודו".

"מעולם לא חיפשתי את עצמי בחופים של המסטולים בהודו ולא התמסטלתי בהודו, לא נגעתי בכלום, באמת. המשפט הזה הוא התחלה של ציניות, וזה לא באמת חוסך לנטע את הבלגן וזה לא מה שישחרר אותי מהחיפוש. לאורך זמן רב חשבתי שבגלל שהיא בת 17 היא במרד ובכעס וזה נורא תקע אותי. בסוף החזרות קלטתי שזה בא באהבה. בגלל זה היא גם מצליחה לגעת בהם".

היא עזבה את דרמסאללה יום לאחר פגישתה עם הדלאי למה, הרגישה שהשליחות מוצתה ונסעה לעיר הקדושה רישיקש שעל הגנגס. על אחד הגשרים פגשה ישראלי שהתכוון לרדת עם אבוב לנהר הגועש וניסתה להניאו מכך. הוא לא שעה לה ונעלם בין הגלים. זה היה אורי ילינק, שנעדר מאז. יומיים אחר כך פגשה שם את אחותו הבוכיה נעה ולקחה אותה לאסטרולוג הודי ידוע שחזה שאחיה נספה.

כששבה לארץ נמשכה אחר ההארה והמוארים לאוהלו של הגורו הישראלי שי טובלי, ומאז היא מבקרת במפגשים שלו מדי שבת. "ההבחנה שלי בין מוארים ללא-מוארים מאוד ברורה. מואר זה טוטאליות. לא תחושת התעלות, לא רגעי חסד אלא להיות חלק מהחסד, אין אפשרות לחזור".

את נמשכת לאור ולאמת, אבל העבודה שלך היא להתחזות לאנשים לא קיימים בחושך.

"אני לגמרי לא מרגישה מתחזה. להיפך, רוב הזמן אני בשיא האותנטיות שלי, יותר מבחיים. אני יכולה להתחזות פי אלף כשאני מדברת איתך עכשיו. חוסר האותנטיות הוא שהופך אותך למתחזה. אני רוצה למצוא את ההארה שלי בזוגיות. קשה לי עם כל הסנייאסים שעוברים מרומן לרומן - העבודה היא במקום שקשה לך, שאתה מתעמת ומתאמץ, שהכפתורים שלך נדלקים. קשה להם להידלק ברומן של שבועיים, ב-3.5 שנים הם כבר באוטומט".

עיזים ואהוב

היא נולדה ברעננה, לאבא דודי, עורך דין ולאמא שוש, מורה להיסטוריה. אחותה הגדולה היא "עורכת דין כמו אבא וסבא. שאלות ששאלתי בגיל 15 היא התחילה לשאול בגיל 25, כשנמאס לה והיא נסעה בעידודי למזרח. במקרה היא הגיעה לוייטנאם ושם פגשה נורווגי שהיום הוא בעלה. היא חיה בנורווגיה".

בתיכון למדה כאמור בתלמה ילין, "יצאתי מהפרובינציה ברעננה, כל יום אוטובוס בחמש וחצי בוקר", אחרי שרצתה להיות שחקנית מגיל שש וגמאה חוג דרמה ועוד חוג דרמה. לצבא, חודשיים אחרי כימותרפיה, לא הסכימו לנדב אותה, היא נעלבה וארבעה ימים אחר כך מצאה משפחה לונדונית שחיפשה או-פר. "לא רציתי להיות חלק מהמדינה הזו".

שנה וחצי למדה שם "ספרות ושירה אנגלית באיזה קולג'", התאהבה בפסנתרן ישראלי ושמו שלומי שבן (אז עוד לא דיברו על אריק) ולא חשבה שתחזור. היא נרשמה לבתי ספר למשחק וכבר עברה את שלב הראיונות כשהשניים החליטו להיפרד. "הרגשתי שאני צריכה לעשות את לימודי הבסיס שלי בעברית וחזרתי. גם הפרידה היתה יותר קלה כאן. וזהו, נתקעתי".

בארץ נרשמה לסמינר הקיבוצים, למדה שלוש שנים אך לא חילצה את תעודת הבוגר הנכספת בשל קורס חסר. ל"ידיעות אחרונות" סיפרה שבשנה האחרונה התעללו בה בנות מחזורה ("העיניים שלי בתמונות הפרומו על לוחות המודעות היו מנוקרות"). היא אוהבת את המשחק של אפרת בן-צור וסשה דמידוב ובחו"ל מעריצה את לילי טיילור ("מיסטיק פיצה") ואת בילי בוב ת'ורנטון. וודי אלן בעיניה הוא הגבר הכי סקסי בעולם, ובהתאם זוכה אצלה בפרס הגבר הישראלי הסקסי עמנואל הלפרין.

היא שיחקה בהצגה "סוג'וד" בתפקיד העיתונאית, בתיאטרון הילדים של אורנה פורת וכאמור גם ב"בית ברנרדה אלבה" וב"קרב בדרך לירושלים". עכשיו היא ניצבת על הבמה של "שבוע" במגפיים שעליהם תפורות ידיים מאוירות, אדומות צפורניים, ואחרי עשר דקות מראה לקהל המנויים את השדיים ואומרת לו את האמת בפרצוף. בהשתחוויות בסוף היא היתה היחידה שצעקו לה "בראבו".

קורים לך דברים נורא מעניינים בחיים.

"כן, אבל מעניינים זה לא תמיד קל. אין לי טענות על העניין בחיים שלי. על מה כן? אין לי. מאושרת? ויי, זה נורא מפחיד להגיד, זה משתנה. כשאתה שואל אותי ברגע זה אז כן, אני מאושרת. מחר זה יכול להיות אחרת. אבל מה זה משנה".

את תכבשי בסערה את עולם המשחק? יש לך חלומות כאלה?

"לא, אין לי. באמא שלי, אני לא משקרת. לא בזה העניין. יש שחקנים גדולים ולא מאושרים ולא משנה כמה תפקידים ראשיים יהיו להם, ויש שחקנים שלא צריכים להוכיח כלום, סתם נהנים. אני לא באה לכבוש. אם יקרה שאצליח, סבבה, אבל אני לא בן אדם שידחוף את זה, אני יכולה רק להיכנע לזה. יש אנשים שהיו מתקשרים לכל העולם, לעיתונאים, 'תבואו לראות אותי'. אני לא. מה שקרה לי עד עכשיו קרה מעצמו. אני גם מאוד מודעת לעולם הזה. אתה יכול יום אחד לכבוש ויום אחד לנקות את הרצפות בבית, ואולי יותר נחמד לנקות רצפות. אם היית שואל מה אני מעדיפה, לשחק תפקידים ראשיים או לחיות בצפון עם עיזים ואהוב וארבעה ילדים - בכלל לא היתה לי שאלה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו