טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קשה להיות גן בעיר

בביתן הלנה רובינשטיין תיפתח התערוכה "ברשות הרבים", מחווה לאברהם קרוון, הגנן העירוני של תל אביב משנות ה-40 עד שנות ה-60. מבעד לשינויים שעברו על המרחבים הציבוריים בעיר ניכרת הסכנה המתמדת המרחפת מעליהם

תגובות

"על מצפונה הקולקטיווי של תל אביב רובצים כבר אירועים שונים של הרס והזנחה - כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים, חסימת חוף הים, וכיוצא באלה מקומות שהעיר לא ידעה לשמור עליהם", כותבות חוקרת התרבות סיגל בר ניר ואדריכלית הנוף יעל מוריה, במאמרן לקטלוג התערוכה שאצרו, שתיפתח ביום שני במוזיאון תל אביב. התערוכה "ברשות הרבים: מחווה לגנן העיר תל אביב, אברהם קרוון" תעסוק בגנים ובמרחבים הציבוריים הפתוחים בתל אביב, מתקופת ייסוד העיר ועד היום. זוהי תערוכה ראשונה מסוגה במוזיאון, שמתייחסת "לכל מה שנמצא בין הבניינים בעיר", כדברי האוצרות, "ולכל מה שהעיר משאירה לעצמה - לפחות בינתיים - כמרחבים שאינם ניתנים לחלוקה".

התערוכה מתקיימת בלי ספק בזמן המתאים - בתקופה שעולים חששות לגורלה של כיכר רבין, אחד המרחבים הציבוריים החשובים בתל אביב, עקב קידומה של תוכנית להקמת חניון מתחתיה. על הצפוי לכיכר אפשר אולי ללמוד מחניון תת-קרקעי שמוקם כעת בכיכר לונדון שבטיילת, ומשנה את פניה ממרחב ציבורי פתוח שגלש מעדנות אל הטיילת, לגרסה נוספת של כיכר אתרים. "על המרחבים הציבוריים בתל אביב", אומרות בר ניר ומוריה, "מופעלים במשך כל השנים לחצים עצומים - כלכליים, תחבורתיים ונדל"ניים - וקיומם תמיד נתון בסכנה".

גם מיקום התערוכה, בביתן הלנה רובינשטיין שבגן יעקב, הוא מושלם. הגן, מהמקסימים בתל אביב, והביתן - מהמבנים המוצלחים בעיר - היו כדברי האוצרות נקודת מוצא לעיצוב התערוכה, "ויחסי הגומלין ביניהם יהיו אחד המוצגים בה". למשך זמן הצגת התערוכה יקולפו חלונות הביתן משכבות הציפויים שאטמו אותם וייפתחו לרחוב. הכניסה לביתן תהיה מכיוון הגן, והמבקרים יוכלו לחוות בפועל את הרעיון שסביבו נבנתה התערוכה. באותה הזדמנות, הם לא יוכלו שלא להבחין במצבו העגום של הגן ובנזקים שגרמו לו שינויים במתכונתו המקורית.

שיחי מלוח ופרחי נר הלילה

הרעיון המקורי לתערוכה החל כתוכנית לספר על פועלו של אברהם קרוון (1968-1902), הגנן העירוני וראש מחלקת הגנים העירונית משנות ה-40 עד שנות ה-60. בשמו של קרוון נקשרו כמה מהגנים ההיסטוריים החשובים בעיר, וביניהם גן מאיר, גן העצמאות, גן הבנים וגןהפסגה. בנו של אברהם, האמן דני קרוון, פנה לבר ניר ומוריה לצורך כתיבת הספר, אולם אחרי מחקר של כמה שנים הוחלט להרחיב את הנושא ולהציגו בתערוכה. "לא רצינו שזאת תהיה תערוכה של מתכנן, ולא ספר זיכרון", הן אומרות. "עניין אותנו להתבונן בגנים בהקשר הכללי של המרחב הציבורי בתל אביב".

במשך המחקר לתערוכה התברר כי גנים היסטוריים רבים בתל אביב, ביניהם אלה שקרוון היה מעורב בהקמתם, אינם פרי יצירתו של מתכנן יחיד. בעיצוב דמותם הסופית השתתפו כמה גורמים, בו-בזמן או זה אחר זה, וחלקם הגדול לא תוכננו מראש אלא עוצבו בשטח. לרבים מהגנים אין תוכניות כלל. "קרוון היה עובד ציבור ועשה גנים במסגרת עבודתו", אומרות בר ניר ומוריה, "את הגנים הוא 'תיכנן ברגליים' ולא על שולחן השרטוט". גן מאיר, מהגנים החשובים שלקרוון היה חלק בהקמתם, הוא דוגמה מאלפת לכך.

על הקמתו של גן מאיר הוחלט ב-1931, ולצורך עיצובו הוכרזה תחרות תכנון שבה זכה הצייר אהרון הלוי. מסיבות שונות, מימוש התוכנית התחיל רק אחרי עשר שנים. במעבר מהתכנון לביצוע השתנתה התוכנית לבלי הכר, על פי רעיונותיהם של מהנדס העיר י' פישמן וראש מחלקת הגנים העירונית אז, אביגדור משל. עם מותו של משל מונה קרוון לתפקיד, והכניס בתוכנית שינויים משלו. הוא היה אחראי לבחירת הצמחייה ולנטיעות, ואת השבילים סימן בשטח באבקת גיר, בחוטים או במקלות, כפי שכותב בנו ברשימה לקטלוג התערוכה (הקטלוג ייצא במועד מאוחר יותר). לאחרונה שוקם הגן והשתנה שוב, על פי תוכניתם של יעל מוריה ודוד סקלי.

השפעתו של קרוון על הנוף העירוני רבה. בעיקרה, היא ניכרת בצמחייה המקומית שנטע, לרבות שיחי מלוח ופרחי נר הלילה, ובשחזור של נופים "טבעיים". בגן העצמאות "אבא עיצב מחדש את הטופוגרפיה של השטח", כותב דני קרוון, "ויצר שיפולים שהגנו על הצמחייה מרוחות הים. בחזית המזרחית הוא יצר תבליט מלוחות של אבני כורכר, שהוא יצירת אמנות בפני עצמו. למזלו, לא ראה כיצד נהרסה חזית זו של הגן עם בניית החניון התת-קרקעי של מלון הילטון הסמוך". קרוון התמחה בהעתקת עצים בוגרים, בעיקר זיתים ודקלים, ובין שאר הפעילויות הקשורות בשמו, מעורבות פעילה במאבק להצלת עצי שקמה בתל אביב, לרבות השקמים שבגן יעקב. גם בהקשר זה, מיקום התערוכה לא היה יכול להיות מתאים יותר.

לא לדרוך על התרומה

בעשורים הראשונים לייסודה של תל אביב ראו פרנסי העיר בגנים "ביטוי לצורך להשתרש במקום ולהכריז עליו בעלות", כדברי האוצרות, ובעיצובם השתתפו אנשי רוח, אנשי ציבור ומשוררים. הקמתם לוותה בדיונים אידיאולוגיים ובוטניים על אופי הצמחייה והדרכים לייצוגה של "רוח המקום". הגנים התפתחו לאטם, לפי קצב הצמיחה וחילופי העונות. גן מאיר, לדוגמה, נפתח לקהל רק שלוש שנים אחרי שנחנך, כדי להניח לצמחייה להיקלט ולהשתרש. הגוון השליט בהם היה ירוק מאובק, מעט אפרפר, כצבע הצמחייה הטבעית בישראל, "ותמיד היה בהם משהו לא גמור ולא מטופל עד הסוף", כדברי האוצרות.

באמצע שנות ה-70 חלו שינויים מפליגים בדמותו של הגן הציבורי, שינויים שקשורים באופן ישיר להקמת קרן תל אביב לפיתוח, על ידי ראש העיר שלמה להט. הקרן נועדה לגייס תרומות למימון מפעלי ציבור עירוניים, לרבות גנים ציבוריים. הגנים החדשים שהוקמו בכספי התרומות שגייסה הקרן כבר לא היו "גנים ציבוריים", אלא "גינות תורמים", כהגדרת האוצרות.

לדברי בר ניר ומוריה, שלא כמו הגנים הציבוריים שצומחים לאט, גינות התורמים נולדות כשהן כבר בשיאן, כדי להיראות טוב בטקס גזירת הסרט בנוכחות התורמים. "אלה הן גינות אינסטנט שבהן מביאים הכל מן המוכן: עצים ותיקים, שיחים בוגרים ופרחים בשיא פריחתם. הפרחים צבעוניים מאוד והירוק הוא ירוק עז, כי זה מה שתורמים אוהבים. עצי האשל שהיו פעם בשדרות ובגנים הוחלפו רק כי הם לא די אירופיים", אומרות בר ניר ומוריה. בתוך כך, לדבריהן, נהפכו הגינות למסודרות ומטופלות, ו"מופעלת בהן אסטרטגיה מורכבת של מכשולים - גבעות שנועדו למנוע משחקים על הדשא, מתקני משחקים מגודרים והרבה שלטי איסור. נראה שעושים גנים לאנשים שאין אמון שישמרו עליהם".

גנים וינאיים ביפו

גם לטעמו האישי של להט, שכיהן בתפקידו במשך 20 שנה, היה חלק נכבד בעיצוב דמותה של רשות הרבים בתל אביב. בזמנו התרחב השימוש באריחים משתלבים ובפנסי רחוב כדוריים, ו"החזון האסתטי שלו היה להביא לתל אביב את הגינה הווינאית המצועצעת", אומרות בר ניר ומוריה, שריאיינו את להט לצורך התערוכה. "להט האמין, מתוך נאיוויות גמורה", הן אומרות, "שאם יקים ביפו גנים וינאיים, יהיה די בכך כדי להביא קדמה לאזור ולהפוך את התושבים ל'תרבותיים'. הוא לא היה יכול לסבול דבר שלא נמצא במקום. עלה שלכת צהוב או פרח ז'קרנדה שנשר על המדרכה היו בעיניו סימנים לחוסר תרבות. בגלל זה נוטעים כיום בתל אביב עצי ברכיכיטון, שלא מלכלכים ולא מפריעים לסדר הטוב".

המרחבים הציבוריים בתל אביב תועדו במשך עשרות שנים על ידי יוסף ליאור, הצלם של עיריית תל אביב משנת 1949 ועד 1994. מאות התצלומים, שרבים מהם יוצגו בתערוכה, הם כדברי האוצרות חומר גלם מרתק, שאיפשר להן לעקוב אחר התמורות שחלו בנופים העירוניים הפתוחים, לעתים מאותה זווית צילום, במשך כמה דורות. בעשור האחרון ליאור הוא הצלם של קרן תל אביב. הוא מתעד בנאמנות כל גן תורמים שנחנך בעיר, לרבות את טקסי הפתיחה ורגעי גזירת הסרט, ותצלומים אלה הם חומר מרתק למחשבה בזכות עצמם.

בהעדר מודעות לשימור גנים, גם גנים היסטוריים רבים בתל אביב נהפכו עם הזמן ל"גינות תורמים", בתואנה של צורך בתחזוקה ושיקום (רבים מהגנים גם שינו כך את שמם, כמו גן הנביאים שהפך לגן גימפל). גן תל-אביבי כיום הוא כמעט מתנ"ס, מוקד פעילות יותר מאשר מקום מרגוע, אומרות בר ניר ומוריה. "תל אביב היא עדיין מקום פתוח, אבל היא פתוחה כי עדיין נשארו בה שטחים לא מטופלים. החשש הוא שאם יטופלו, הם לא יישארו 'פתוחים', גם אם לא יבנו עליהם. אנחנו מקוות שנצליח לפקוח את העיניים לדברים בעלי ערך שעוד נשארו ברשות הרבים, לא כגעגוע לעבר, לא כקריאה לחזור לתל אביב הקטנה או הלבנה, אלא כאפשרות שעדיין קיימת בעיר הזאת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות