בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרב האוניוורסלי

בחודשים האחרונים יצאו לאור שני תרגומים עבריים של ספריו של אברהם יהושע השל, מחשובי הוגי הדעות היהודים בארה"ב. בישראל כמעט שאינו מוכר

תגובות

באחד מביקוריו בארץ הוצגה לפני הרב הפרופ' אברהם יהושע השל תעודת הכשרות של המלון שבו התארח. מן הסתם חשבו, שרב חשוב כמוהו ירצה לוודא את כשרות המזון במלון. אבל השל אמר, שברצונו לראות גם את תעודת הכשרות של הבנקים בישראל, כלומר לבחון את כשרות הפעילות הכלכלית שלהם.

ידידו, הרב שמואל אבידור הכהן, סיפר שנסע פעם ברכבת התחתית בניו-יורק ונתקל במודעה גדולה שפסלה את כשרותם של ירקות מסוימים; השל היה החתום על המודעה. רק כשירד מהרכבת וקנה עיתון, גילה הכהן שהסיבה לפסילת כשרותם של הירקות לא היתה עבירה על כללי הכשרות ההלכתיים, אלא העובדה שבמקום שגודלו עשקו הבעלים את העובדים.

שתי הדוגמאות האלה ממחישות משהו מדמותו של השל: צאצא לדמויות מופת של ראשוני החסידות. מצד אביו הוא צאצא של הרב אברהם יהושע השל מאפטא (שעל שמו הוא קרוי), שזכה לכינוי "אוהב ישראל" בשל ספר שכתב בשם זה. הכהן מספר שפעם ציטט את הסבא רבא הזה, כשביקש להסביר לחבריו מדוע הוא לוחץ בחום את ידו של שיכור מקומי, מלוכלך ומלא פצעים. "אם יש מקום לאיש הזה בעולמו של הקב"ה", אמר, "צריך להיות לו מקום גם בעולמי".

מצד אמו היה השל צאצא של ר' לוי-יצחק מברדיצ'ב, שכונה "סניגורם של ישראל" בשל מנהגו "להגן" על בני ישראל ב"שיחות" שניהל עם הקב"ה. השל עצמו, שכיהן כמרצה לאתיקה ומיסטיקה בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרווטיווית בניו יורק, חי כל חייו במודעות עמוקה למורשת החסידית של אבותיו. לא רק שלימד ברוחה והשתדל לכתוב בשפתה, אלא שכך, ברוח ראשוני החסידות (עוד לפני שהתנועה התמסדה ונהפכה לקובץ של שושלות אדמו"רים סמכותיות), גם ביקש לחיות את חיי היום-יום שלו - מתוך תחושה שהזהות הדתית היא בראש וראשונה עניין של רגישות חברתית; מין ניסיון להעביר את רוחה של העיירה המזרח-אירופית של המאה ה-18 להוויה האורבנית של ניו יורק במאה ה-20.

את עבודת הדוקטורט שלו, שעשה עוד בשנות ה-30 בברלין, הקדיש השל לחקר תופעת הנביאים. הד"ר אלכסנדר אבן-חן, מרצה לפילוסופיה יהודית ב"מכון שכטר" (בית המדרש של התנועה הקונסרווטיווית בישראל), שכתב את הספר "קול מן הערפל" על הגותו של השל, אומר שהשל ראה בנביאים את היפוכם של המיסטיקנים: "אם המיסטיקן רוצה לחרוג מן העולם הזה כלפי עולמות עליונים, בעיני השל הנביא ביקש להביא את הרוח השמימית העליונה אל העולם הזה, באמצעות המאבק לצדק חברתי ו'תיקון עולם'".

בהתאם לרוח זו היה השל מהאישים היהודים הבולטים שהתגייסו למאבק למען זכויות השחורים, שהנהיג מרטין לותר קינג - שלא במקרה היה גם הוא איש דת - וכן למאבק נגד מלחמת וייטנאם. התמונה המפורסמת ביותר של השל צולמה ב-1965, צועד לצדו של קינג באחת מצעדות המאבק באלבמה. השל אמר לאחר אותה צעדה שחש כי רגליו הצועדות "מתפללות", כלומר מקיימות פעולה דתית. קינג עצמו נרצח באפריל 1968, ימים ספורים לפני שעמד לחגוג את ליל הסדר בביתו של השל.

בשעה שבארה"ב נחשב השל לאחד ההוגים היהודים הבולטים של הדור האחרון, והיה מוכר ואהוב גם בקרב חוגים דתיים לא-יהודיים, בישראל דמותו כמעט שאינה מוכרת. רק בשנים האחרונות חל שינוי מסוים, וב-97' נקרא מוסד ציבורי ראשון על שמו: "מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית", העוסק בחינוך לתודעה אקולוגית (נושא שהשל דווקא לא הירבה לעסוק בו, אבל בוודאי התאים לרוחו). מקימי המרכז גדלו בתנועה הקונסרווטיווית בארה"ב והושפעו מדמותו של השל.

לפני ארבע שנים יצא לאור ספרו של אבן-חן על הגותו של השל. אבן-חן עצמו מספר שהתוודע להשל בנעוריו בקהילה הקונסרווטיווית בארגנטינה, בתקופת שלטון הגנרלים, "וההגות שלו נתנה בעינינו ממד דתי למאבק נגד השלטון הרודני שם". בחודשים האחרונים יצאו לאור שני תרגומים עבריים של ספריו: הבולט ביניהם הוא ספרו המרכזי "אלוהים מבקש את האדם". כביטוי לתפישתו שהקדושה צריכה להתבטא במונחים ארציים ולא שמימיים, הוא מפתח בספר את הרעיון התיאולוגי שלא רק האדם זקוק לאלוהים אלא, כדברי אבן-חן, "שהאלוהים זקוק לאדם, כי "הוא לא יוכל להיפגש עם האדם אלא אם כן האדם עצמו ירצה בו"; הד לאימרתו המפורסמת של הרבי מקוצק, מראשוני החסידות, שהיה נערץ על השל: "היכן אלוהים נמצא? במקום שנותנים לו להיכנס".

בנוסף יצא לאור באחרונה תרגום חדש של ספרו "השבת", המנתח את תופעת השבת כביטוי לתפישה היהודית של קדושת הזמן, לעומת קידושם של מקומות בדתות אחרות. אבל גם אלה, כמו כמה ספרים אחרים של השל, שתורגמו כבר לפני 20 ו-30 שנה על ידי תלמידו וידידו, פנחס פלאי (אחיהם של הרב אבידור הכהן והח"כ לשעבר מנחם הכהן), עדיין רחוקים מליצור מודעות רחבה לדמותו של השל, אפילו בקרב ציבור המתעניינים ביהדות.

הוא נולד ב-1907 בווארשה, למשפחה חסידית מיוחסת. כבר מגיל צעיר חבר לצעירים יהודים כמותו שהתעניינו בעולמה של החסידות, בהם הסופר הלל צייטלין. בה בעת, הוא גם טיפח קריירה מדעית: הוא נסע לברלין לעשות דוקטורט על הנבואה. כשהפילוסוף מרטין בובר עזב את גרמניה ב-1936 בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הוא הציע להשל למלא את מקומו בראש הסמינר ללימודי היהדות בפרנקפורט. השל הצעיר הושפע מאוד מבובר, שגם לו היה "רומן אינטלקטואלי" עם החסידות (והוציא לאור את ספר סיפורי החסידים "אור הגנוז"), אבל גם מחלוקות אתו. אבן-חן אומר שבשעה שבובר, שהתוודע לחסידות מרחוק, ראה באלוהים סמל פילוסופי (שאתו אמנם הזדהה), השל, בעל רקע חסידי אותנטי, המשיך לראות באלוהים ישות חיה.

באוקטובר 1938, כמה ימים לפני "ליל הבדולח", נעצר השל על ידי הנאצים. למזלו, הוא היה אזרח פולני ולכן, כמו שאר היהודים אזרחי פולין באותה תקופה, גורש חזרה לארצו. הוא הספיק להימלט בזמן מפולין: תחילה לבריטניה ואחר כך לארה"ב, שם לימד תחילה בבית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית. אבל המסורתיות היהודית שלו לא נתנה לו סיפוק בתנועה הרפורמית, שאינה מושתתת על גישה הלכתית, ולכן עבר ב-1945 לבית המדרש של התנועה הקונסרווטיווית, שם לימד עד מותו ב-1972.

הפרופ' רבקה הורביץ, לשעבר מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בן-גוריון, שהיתה מיודדת עם השל, מספרת שאמנם היה שומר מצוות, אבל "במידה"; הוא החשיב את ההלכה, אבל לא הקפיד בכל דקדוקיה. כך, למשל, הוא נסע בשבת במעלית בבניין הרב-קומות שבו התגורר. גם התפילות שלו דמו יותר לאלה של אבותיו החסידים מאשר לתפילה האורתודוקסית המקובלת. מצד אחד, הוא לא בהכרח הקפיד על שלוש תפילות הלכתיות מדי יום ביומו. מצד אחר, לפעמים, כמו שמספר אבידור-הכהן, "היה נכנס לטראנס של דבקות ומסוגל להתפלל מלה אחת במשך דקות ארוכות, או להתחיל בריקוד עם פנחס פלאי. אשתו סילוויה (שחיה עד היום בניו יורק, י"ש) היתה צריכה להיות סובלנית כלפיו משום שלפעמים, בשולחן שבת, כשהיא כבר רצתה להגיש את האוכל, הוא היה מאריך בניגונים".

למרות בריחתו מאימת הנאצים, ואף שרבים מבני משפחתו נספו בשואה, השל עצמו כמעט שלא עסק בשואה בהגותו. אדרבה, הוא הירבה לטפח את הדיאלוג הבין-דתי כחלק מהדימוי העצמי האוניוורסלי שלו. רק סיפור אחד על אודותיו, שמספר הרב אבידור-הכהן, ממחיש את עוצמת הכאב שבלבו.

השל, לפי הסיפור, הרצה פעם לפני בכירי חברת הטלפונים האמריקאית "בל". אחד משומעיו שאל אותו מדוע לא מכריזים מנהיגי היהודים על מחילה לגרמנים, בדומה למחילה הנוצרית. השל, בתגובה, סיפר לו סיפור על הרב חיים מבריסק, שהושפל פעם בידי חבורת בריונים יהודים שלא ידעו את זהותו. משנודע להם במי מדובר ביקשו את סליחתו, אך הוא סירב למחול. מכיוון שלא ידעו את זהותו, הסביר, בעצם לא בו פגעו אלא בכל יהודי מבוגר כמותו. לפיכך, אמר, עליכם לבקש סליחה מכל היהודים המבוגרים הנראים כמותי ורק אז יימחל לכם. כך, הוסיף השל, אם הגרמנים מבקשים מחילה - לא ממני הם יכולים לבקש אותה. עליהם לפנות להררי האפר במחנות ההשמדה ולבקש את סליחתם, ורק אם אלה ימחלו להם, יוכלו לזכות בסליחה.

אף שהתקבל לעבודה בבית המדרש הקונסרווטיווי ולימד שם שנים רבות, השל נחשב שם ל"עוף מוזר". במוסד שלטה דמותו של הרב הפרופ' שאול ליברמן, מגדולי חוקרי התלמוד של המאה העשרים: איש מחקר ומדע רציונליסט מובהק (האיש שאמר, למשל, על חקר הקבלה כי "הקבלה עצמה היא שטויות, אבל חקר הקבלה הוא מדע"), שנטה לזלזל בניאו-חסידות בנוסח השל.

יש מי שגורס שמלכתחילה התקבל השל למוסד רק בזכות לחץ של תלמידים, שרצו לראות לנגד עיניהם גם דמות יותר "רוחנית" ממוריהם האקדמאים. כך או כך, הורביץ מספרת שהשל הופלה לרעה על ידי הנהלת המוסד: "נתנו לו רק 'מכסת' שיעורים מצומצמת, וגם לא איפשרו לו להעסיק עוזרי מחקר והוראה, כמו המרצים הבכירים האחרים".

השל עצמו השיב לאקדמיה במטבע דומה. הכהן מספר שכשזכה אחיו פלאי בדוקטורט שלו, אמר לו השל: הדוקטורט שלך מאוד חשוב לכך שכשתחנה במקום אסור ושוטר ישאל לשמך, תוכל לומר לו: ד"ר פלאי, וזה יעשה עליו רושם עצום. לכל עניין אחר אין לכך חשיבות".

השל ראה את עצמו כציוני וידיד נאמן ומסור לישראל, אם כי החליט שלא לעלות לארץ. הורביץ אומרת שקסם לו המעמד התרבותי הכללי שזכה לו גם בקרב לא-יהודים בארה"ב ולא רצה להמירו בישראל הרחוקה. "הוא מאוד אהב את מרטין לותר קינג, ואת התחושה ששניהם יחד פועלים כ'נביאי המאה העשרים', ולכן חש שיהיה זה קורבן מצדו להשתקע בארץ. בעיני, כל זה היה תיאטרלי מדי".

בימים שקדמו למלחמת ששת הימים הוא ביטא חרדה עמוקה לגורלה של ישראל הצעירה. באותם ימים, מספר אבידור-הכהן, גמל לו קינג על תמיכתו בשחורים. "הוא הגיש לידי השל גיליון נייר ריק שעליו רק החותמת הרשמית שלו וחתימתו, ואמר לו: אתה יכול לכתוב תחת שמי כל מה שתרצה למען ישראל".

בשלב מאוחר יחסית של חייו הביע השל בכל זאת עניין גם במשרת הוראה בישראל, וקיווה לחלק את זמנו בין ישראל לארה"ב. אלא שהוא לא קיבל משרה כזאת באף לא אחת מהאוניברסיטאות המקומיות. לדברי הורביץ, האחראי לכך היה הפרופ' גרשום שלום, גדול חוקרי הקבלה, שאף הוא זילזל בהשל. "שלום לא התעניין בכלל במשמעות הרוחנית של החסידות ושל כלל הטקסטים שחקר, אלא רק במחקר הפילולוגי עצמו, ולכן לא אהב גם את השל". לדבריה, בשל מעמדו הסמכותי העצום של שלום בכל המחלקות ללימודי היהדות בארץ, נמנעה מהשל ההוראה בכולן, ולא רק באוניברסיטה העברית, שבה לימד שלום.

אבידור-הכהן, לעומת זאת, גורס שמי שטירפד את ניסיונותיו של השל ללמד באוניברסיטה העברית היה חוקר התלמוד וההלכה, אפרים אלימלך אורבך. הורביץ טוענת שאין סתירה בין הגירסאות, וכי גם אם אורבך היה זה שבפועל פעל לטרפד את הגעתו של השל, הוא עשה זאת בשליחותו של שלום.

העובדה שהשל מעולם לא לימד בישראל היא שקבעה, בסופו של דבר, שהשל לא יהיה מוכר כאן: הוא לא העמיד תלמידים בישראל, וממילא לא היה מי שיפיץ את משנתו. גם תלמידו פלאי, שאולי היה מתאים לכך, מת בגיל צעיר. הורביץ חוששת שאין די בספרים שיצאו בשנים האחרונות להפיץ את דמותו ואת בשורתו לציבור הישראלי: "דרוש אדם שגם יהיה 'משוגע לדבר', וגם יהיה מספיק כריזמטי ובעל מעמד, כמו שקרה בשנים האחרונות ללוינס (הפילוסוף היהודי-הצרפתי עמנואל לוינס, י"ש). אבן-חן מתעניין בהשל ובהחלט עושה מאמץ להפיץ את תורתו, אבל אני חוששת שהוא לא מספיק כריזמטי לכך. השל זקוק למישהו כמו 'פאולוס של ישו', ואני מקווה שיקום מישהו כזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו