בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עולם חדש, אמיץ, נפלא. מי צריך אותו

באיחור רב גילו הישראלים את אורוביל, עיר שיתופית בינלאומית בדרום הודו, שאמורה לייצר זן חדש של אדם הרמוני, רוחני, חופשי, מתקדם, אזרח העולם. איך הם מסתגלים לחוקי גן העדן המודרני? בקושי רב, אם בכלל

תגובות

"אתם משכירים את הבית בארץ ב-1,000 דולר וחיים שם ללא פחד ומס הכנסה. אפשר לחיות כטרזן ביער, עם תחתוני חוטיני, אפשר לאכול ירקות אורגניים או פילה מיניון מדמם. אפשר לצייר או לרפא בצורה אלטרנטיווית. ולילדים זה גן עדן - הם לא מכווצים יותר מפחד ומדאגה".

כשיעל זלאייט, מפיקת סרטים ואמנית בת 40, שמעה לפני שנתיים את הדברים שסיפר לה חבר במאי סרטים על אורוביל, "עיר השחר" שהוקמה על ברכי חזון אנושי נשגב בשנות ה-60 בדרום הודו, היא ארזה את המשפחה - הבעל והילדים בני 7 ו-12 - ונסעה לחודשיים. "הדבר שהכי בלט ביומיים הראשונים היה האור בעיניים של הילדים", היא אומרת. "הם נעים כשמוטת כנפיהם פרוסה בשיאה לצדדים ושובל של צבעי הקשת אופף אותם. והילדים שלי, לראות אותם רצים אל תוך הטבע, לומדים בבית ספר עם מורים שמחייכים אליהם ומלמדים אותם איך לטפס על עצים ולהוריד קוקוסים. אנחנו באים מישראל, עם הפיגועים והשנאה והנקמה והמאבטחות המתפוצצות - והילד שלי, בן 10, נוסע על טוסטוס בתוך סבך היער והוא לא מפחד מכלום. מה אמא עוד צריכה?"

אורוביל (Auroville) היא המצאה של אשה צרפתית, עם קצת עזרה מחבר הודי. "אי שם על פני האדמה ראוי שיימצא מקום עליו לא תהיה חזקה בלעדית למדינה כל שהיא", אמר חזונה של מירה אלפסה, "האם" של אורוביל, אותו פיתחה בהשראת איש הרוח ההודי, סרי אורובינדו (ראו מסגרת). "מקום שבו כל בעלי הרצון הטוב יוכלו לחיות באחריות הדדית ובחופש כאזרחי העולם; מקום של שלום שבו כל יצרי המלחמה יכוונו למאבק בגורמים לסבלות האדם; מקום שיאפשר לאדם להתגבר על חולשותיו ובורותו ולנצח את מגבלותיו ומקום בו צורכי הרוח והקידמה יקבלו עדיפות על פני סיפוק תאוות ההנאות החומריות".

לפי החזון הזה נערך בפברואר 1968 טקס הנחת רגבי האדמה של אורוביל, בחסות יונסק"ו, ממשלת הודו וארגונים נוספים בעולם. נציגים מ-124 מדינות נשאו בידיהם תלוליות עפר מארצותיהם והניחו אותן במרכז העיר. ארכיטקטים מרחבי העולם תיכננו ועיצבו עיר עתידית ל-50,000 תושבים. במרכז העיר, שעוצב כפרח לוטוס מלבלב, נבנה ה"מטרימנדיר", "מקדש האם האלוהית", לב המקום ממנו יוצאות "קרניים" שמחלקות את העיר לארבעה אזורים: מגורים, תעשייה, אזור בינלאומי ואזור תרבות. מסביב כחגורה הדוקה נמצא עיגול ירוק ומיוער, ה"גרין בלט" שמכיל בתים, יערות משוקמים ומשקים חקלאיים. המעבדה האנושית ליצירת האדם החדש יצאה לדרך.

עד לפני כשנתיים לא נמנתה אף משפחה ישראלית בקרב תושבי אורוביל, ששוכנת על חופה המזרחי של מדינת טמיל נדו, 160 קילומטר דרומית למדרס. לאחרונה ביקשו להצטרף למקום ארבע משפחות ישראליות, חלקן עם ילדים, רובם בעלי מקצועות חופשיים גילאי 30 ומשהו, שבחרו להעתיק את מגוריהם ולהרחיק עד דרום הודו. בין הישראלים החדשים אדריכלית, ארכיאולוג, איש עסקים, פסיכולוגית, בלשנית, מטפל אלטרנטיווי, סוכן ביטוח ותקציבאית בחברת פרסום. שנתיים הם יהיו "New Commers" (מצטרפים חדשים), בשנה הראשונה יעבדו ללא שכר תוך בדיקה דו-צדדית, חברתית ותעסוקתית. לאחר שנה יוכלו להשתכר למחייתם.

חלק מהמתיישבים הישראלים החדשים כבר מלמדים ועובדים בחקלאות ובתחומים האחרים. הם לא מתכחשים לעובדה שהמציאות המדממת בארץ הפכה את החיים לבלתי אפשריים, אבל מדגישים שלא עזבו את ישראל אלא בחרו באורוביל. רובם לא מוכנים להיחשף. "את אורוביל לא מפרסמים", אמרה "האם", ולישראלים בתחילת הדרך אין עניין לעורר מהומות. "קשה לתאר את אורוביל במלים, צריך לבוא ולראות", הם אומרים. גם זלאייט חושבת שאת אורוביל צריך לראות כדי להאמין - אבל בינתיים היא מעדיפה לעשות זאת מביתה שבכרכור.

הישראלים מתחילים

המטרה של אורוביל היתה להכיר בצורך של אחדות והרמוניה אנושית ולממש אותה בפועל. להקים מקום שבו אנשים מגזעים, מדינות, דתות ותרבויות שונות יוכלו להתגורר ולעבוד ביחד תוך שיתוף פעולה וכבוד הדדי, מקום שיהיה פתוח לכל אדם בעל כוונות טובות שרוצה להשיג את האידיאלים שהציב לעצמו ומוכן לנסות ולמצוא את הדרך. ניסוי אנושי מסוג זה לא נעשה בעולם; הדבר הקרוב אליו ביותר ברוחו הוא הקיבוץ, אבל על פי חזון אורוביל אמורה היצירה של אחדות אנושית ברמה כה גבוהה להיעשות בלא כל פגיעה באינדיווידואל אלא להיפך, תוך שמירתו וטיפוחו.

ממרחק של 35 שנים נראה שהאידיאל מומש בחלקו. ב-2003 חיים באורוביל כ-1,705 תושבים, כשליש מהם הודים אורוביליאנים, השאר מכ-30 מדינות שונות, עם רוב לצרפתים ורוסים ולאחריהם גרמנים ואיטלקים. היתר, לעתים אדם בודד מכל מדינה, באים מהולנד, ארה"ב, שוויץ, בריטניה, ספרד, בלגיה, אוסטרליה, קנדה, שוודיה, ארגנטינה, ברזיל, אוסטריה, טיבט, הונגריה, אסטוניה, קוריאה, ניו זילנד, סלובניה, סרי לנקה, קולומביה, אירלנד, יפאן, מרוקו ועוד. ברשימת הלאומים שהיתה תלויה בסוף מאי על דלת ה-"Entry Group" לא היה אף ישראלי, המשפחות הישראליות עדיין במעמד של "מצטרפים חדשים" כאמור ולא של דיירי קבע.

אמיר (33) ותמר (30) אזולאי וילדם הראשון העומד להיוולד הם אחת מהמשפחות החדשות. הוא היה סוכן ביטוח בתל אביב, היא תקציבאית באחד ממשרדי הפרסום הגדולים. שניהם מדגישים שלא עזבו את ישראל אלא בחרו באורוביל. הם חיים בהודו כבר שלוש שנים, מחפשים צורת חיים אחרת. באמצע היער, באזור "החגורה הירוקה", הם משלמים שכירות נמוכה על בית בן שתי קומות שגגו ככיפת פטרייה ששוליה כמעט ונוגעים באדמה. אין קירות, יש הרבה אוויר ומרחב בין בית לבית והרבה חופש. זאת השנה הראשונה שלהם, שנת הבדיקה הדו צדדית, שבה הם עובדים ללא שכר, מייערים, מלמדים ילדים יוגה ומתכננים להקים חווה חקלאית לגידול ירקות אותה ינהלו ילדים. בעיקר הם נורא מתרגשים מהלידה, שתהיה בבית עם מיילדת מקומית.

השאלה כמה כסף צריך לחודש מצחיקה אותם. "יש אנשים שחיים על עץ ומגדלים צמח שממנו הם מפיקים דלק ואת המים שואבת להם הרוח, ויש כאלה עם 12 משרתים", אומר אמיר. תמר ואמיר צנועים, ואם במקרה מישהו בישראל צריך עבודות תרגום מעברית לאנגלית, מוסר אמיר, תשמח תמר לעשות זאת מאורוביל. זה נכון שאין במקום מחלקה לתמיכה רגשית כמו בישראל, הוא מודה, אבל יש אפשרות לעבור תהליך של התבוננות פנימית שלא התאפשרה להם במקום אחר.

"ב-20 חודשים האחרונים יותר ישראלים מגלים עניין באורוביל, אני מסיק מכך שהתעוקה והמועקה בארץ מאוד התעצמה", אומר יובל סקולס (55), שמתגורר באורוביל כבר 16 שנים עם אנה, 52, בת זוגו ההולנדית וחמשת ילדיהם. הוא עזב את ישראל ב-1970, נדד ברחבי העולם עד שהקים את ביתו, על דיונה שמשקיפה על חוף ים קסום בשפיץ הצפוני ביותר של היישוב. סביב הבית 160 דונם של אדמת יער הכוללת מטעי קשיו, עצי תמר, קוקוס ופפאיה.

"בליל הסדר האחרון ישבו סביב השולחן כ-30 ישראלים וזה נורא ריגש אותי", הוא ממשיך. "אני אוהב את החום והפתיחות הישראלית. זה מפתיע שהישראלים גילו רק עכשיו את אורוביל כי הם בדרך כלל מגיעים ראשונים לכל מקום, אבל לא קל לחיות כאן, למרות שבשבילי זה המקום הקל ביותר בעולם".

למה?

"יש כאן משהו שאין באף מקום והוא החופש האולטימטיווי לעשות כל דבר שאתה בוחר. בעולם המודרני החופש לא קיים כי האדם הוא עבד לפרנסה, למס הכנסה, למשטר ולמשטרה, לביורוקרטיה, לחוקי השלטון, לאשה ולחוקי בית הספר. כאן אני קם בבוקר ואני אדון לעצמי. אני בוחר לאן ללכת, במה לעבוד ואיך לבנות את המסגרת הכלכלית שלי. בבית אין דלתות והוא אף פעם לא נעול. איפה הקושי? רוב האנשים לא מסוגלים להתמודד עם החופש. הם צריכים לקום בבוקר ולדעת לאן הם הולכים, שיגידו להם מה לעשות ואיך להתנהג. חופש עבורם הוא עונש והם עשויים להשתגע ממנו. במיוחד כאלה שרק השתחררו מהצבא".

ועבורך?

"משמעות החופש עבורי זה לא לקום בבוקר ולהתבטל. נדרשת המון עבודה כדי לתחזק 160 דונם עם מטעים ועצים. שנים לקח לנו לבנות את ביתנו בן שתי הקומות, ארבעה בתים לילדינו ובית הארחה. חיינו כמה שנים לאור נרות, ישנו בערסלים, נלחמנו ביתושים ובקוברות, שתלנו עצים, אבל הכל נעשה מתוך בחירה חופשית שאיפשרה לנו ליצור במו ידינו את גן העדן שלנו".

ממה אתה מתפרנס?

"יש לנו בית הארחה שממנו אני מתקיים. לילה לאדם מבוגר עולה ארבעה דולר, ילדים לא משלמים. אנחנו מקבלים דמי כיס מהיישוב לשירותים השונים. האמת, אני די מרושש ואני לא יכול למכור את האדמה כי היא שייכת לאורוביל, אבל אני חופשי".

חזון "האנרכיה האלוהית" של האם מתגשם בפועל?

"קשה לממש אנרכיה אלוהית מבלי שכל האנשים יהיו מוארים או חצי מוארים. כולנו כאן בני אדם ויש תקלות, אבל יש ניסיון כן לחיות מתוך בחירה ואין אף מקום שדומה לזה בעולם כולו".

האם מותה של האם (ב-73') רופף את החזון?

"אמא שלי מתה כשהייתי בן חמש ולכן חסך באמא הוא לא דבר חדש עבורי. אני באופן אישי מאוד מפחד ממקומות בהם הקהילה מרוכזת סביב גורו, סביב מנהיג, כי אז יש מוביל ומובל. כאן אין מנהיג אבל יש ניהול דמוקרטי ומועצה נבחרת לכל עניין שמשתדלת להחליט על פי הקונסנזוס. ישנה אסיפה כללית של החברים, שבפועל מעט אנשים מגיעים אליה, אבל היא מאשרת החלטות חשובות וכל אדם רשאי להתנדב לאחת הוועדות".

בגן עדן יש חמסינים וקוברות ויתושים נוראיים?

"(צוחק) לאחרונה היו ימים מאוד חמים אז אתמול התפללנו לגשם והוא בא, ירד וניקה את האוויר והעצים. אנחנו גרים על הים ויש סביבנו רוב היום בריזה נעימה, כך שאין סיבה שמזג האוויר ירתיע ישראלים מלבוא לכאן. לגבי הנחשים, הבן הקטן שלי יראה לך איך תופסים קוברה ולמה הנחש הוא חיה הרבה פחות ערמומית ורעה ממה שסיפרו לך".

על נדל"ן ועוזרת בית

באורוביל מעוגנת הפרקטיקה בתוך ספר חוקים ולכל שאלה יש תשובה. כללי החיים הבסיסיים פשוטים למדי. כך למשל בית, מהפשוט ועד היקר, שייך לאורוביל; אדם שמחליט לעזוב את אורוביל יוותר על הנכס והאדמה, אלא אם בחר להשאירו לילדיו. בנוסף חייב כל תושב באורוביל להשתייך לקהילה. יש כ-100 קהילות ומספר המבוגרים בכל קהילה מתחיל ב-90 ויורד עד לשניים - יובל ואנה לדוגמה הם קהילה בפני עצמה. רוב הקהילות מכונסות סביב אזור מגורים, באר מים משותפת, מתקנים ושירותים. מעט קהילות מתקיימות סביב עסק כלכלי או מיזם תרבותי.

כל תושב משלם סכום חודשי קבוע לקופה הכללית שמקנה לו שירותי בריאות, חינוך, השתתפות באירועים תרבותיים, ארוחות ועוד. כובסות, עוזרות בית, מטפלות או בנאים נמצאים בשפע בקרב הכפרים המקומיים. תמורת דולר ליום תקבלו עוזרת, בנאים ומנהלי שטח יקבלו שני דולר.

אורוביל שואפת לעצמאות כלכלית. ההשקעות הגדולות שנעשו עד כה - הקמת מפעלים, בניית ה"מטרימנדיר" והנחת התשתיות - מומנו על ידי תרומות וממשלת הודו. במקום ענף תיירות מפותח, מפעלי תעשייה שמתמקדים בניצול אנרגיה מתחדשת ובלתי מזהמת ושיטות בנייה ותחבורה ידידותיות; חברת מחשבים ותוכנות ומשרד אדריכלים; גידול ירקות אורגניים, מסעדות, בתי קפה, מאפייה, מחלבה לייצור גבינות; טיפולים אלטרנטיוויים, ייעור, חוות חקלאיות ועוד.

יותר ממחצית האדמה שכלולה בתוכנית המתאר של היישוב כבר נקנתה. בעלי הקרקעות המקומיים העלו במאות אחוזים את מחירי הקרקע הנותרים ותושבי אורוביל מנסים לגייס כספים כדי לקנות את יתרת האדמה. את המקום מנהלת מועצה נבחרת ובה ועדה לכל תחום. ההחלטות נקבעות על פי הרוב. כשמתקבלות החלטות חשובות, מתכנסת אסיפה כללית של כל החברים, כמו בקיבוצים של פעם.

להיות איש עסקים באורוביל פירושו להיות משולל כל בעלות פרטית. "באנו לאורוביל כדי לשרת אותה ולתרום לה", נאמר בהצהרת המנהלים העסקיים של אורוביל ב-96'. "מוסכם עלינו שהחלק המרכזי של ההכנסות יוקדש לתחזוקתה ולפיתוחה של אורוביל. החלק האחר יוקדש למחקר ולפיתוח העסק עצמו, לטובתה הבלעדית של אורוביל. לכן חשוב שניהול עסקינו ייעשה ביושר ובשקיפות תוך אמון ותוך ציות לחוקי הודו. אנחנו מקבלים על עצמנו את האתגר לשנות את תפקידו של הכסף בהתאם לחזונם של האם ושל סרי אורובינדו".

"זה לא מקום שקל לחיות בו", אומרת דורית טייכמן (40), שהתגוררה במקום בין השנים 93-'89' עם חבר. טייכמן, תרפיסטית באמנות, מורה ליוגה, ציירת, נשואה פלוס שניים, המתגוררת היום בהוד השרון בבית צמוד קרקע, אומרת שבפורמט המשפחתי המורחב היא לא רוצה לחזור לשם.

לאחר שהשתחררה מהצבא, גבוהה, חזקה, יפה וג'ינג'ית, היא נשאה את תרמילה בשביליה המפותלים של הודו, למדה "האטה יוגה" ונשאבה אל תרגול יומיומי של ארבע שעות. מישהו סיפר על אורוביל, היא ביקרה והחליטה שהמקום הוא הפתרון לחייה. "היוגה הפכה אצלי נזירית וסגפנית וכשנכנסתי לשם בפעם הראשונה כולם נראו לי קורנים ומאושרים. באף מקום בעולם לא ראיתי כזאת כמות של קרינה. גם גיליתי מקום שעושים בו יוגה שלא מנותקת מהצרכים החומריים ושלא דורשת נזירות. זה היה משב מרענן כי תרגול אינטנסיווי יחידני יוצר המון בדידות. ב'האטה יוגה' אמרו לי 'בואי תתנזרי במערה, תשכחי מהפיזיות', ואני הרגשתי איך כל הוויטאליות שלי מתפוגגת. רוחניות זה בסדר, אבל מה עם החיות שבי? ואני עוד ג'ינג'ית. באורוביל הכל היה הפוך: היוגה מקדמת את הרוח יחד עם הגוף, את הנפש יחד עם הצד המנטלי והפיזי. והעיניים של כולם צלולות ובוהקות והמקום כל כך יפה ואידיאליסטי. ואני צעירה ותמימה אז החלטתי להקים שם את ביתי".

לא נוצר חיכוך כשכל אחד עסוק בפנימיות שלו אבל תוך שמירה על ההרמוניה הקיומית?

"כאן מתחילות הבעיות. כדי להפוך לדייר של קבע צריך להצטרף אל קהילה קיימת. הלכתי על הקהילה הכי קומוניסטית והוליסטית שמנתה 12 חברים. בית משותף וקופה משותפת, שכל אחד שם בה לפי יכולתו. הקמנו אולם יוגה, עשינו מדיטציה, קנינו טוסטוס משותף ועיזים שנתנו חלב לגבינה, ואפילו בנינו טחנת רוח לשאיבת מים. הקופה המשותפת לא התמלאה שווה בשווה והקומוניזם נכשל, אז עברתי לבית משלי. לימדתי את הילדים ההודים יוגה וציור, שייפתי שיש לבניית המטרימנדיר. לאחר שנת הניסיון שבה אסור לעבוד בשכר אלא רק בהתנדבות התקבלתי לאורוביל, לא לפני שפירסמו בעיתון המקומי את מועמדותי ואף אחד לא התנגד לה. הפכתי לדיירת קבע, מצאתי עבודה במפעל טקסטיל, עיצבתי בהצלחה בדים, דיגמנתי לקטלוג שיצא לגרמניה ואפילו הרווחתי 70 דולר לחודש. ואז התחלתי לראות הרבה פחות אור בעיניים".

ברגע פג הקסם?

"כשאתה מגיע למיצוי הפוטנציאל האישי שלך בתקופה כל כך קצרה, אתה חש מאוד חשוף, שביר, עירום. כוחה של האם נמצא באוויר למרות שהיא איננה והוא מצליח להסיר ממך את כל ההגנות שבהן עטפת את עצמך כל החיים. חוסר ההגנה מאיץ תהליכים בצורה קיצונית עד שאי אפשר לנשום פיזית וזה נורא נורא קשה. כשאתה במיצוי הפוטנציאל שלך אתה מגיע לרמה מאוד גבוהה והנפילה ממנה מאוד קשה ולכן צריך תמיכה, רגשית בעיקר, וזה לא קיים באורוביל".

למה?

"כל אחד עושה לעצמו ולביתו והאנשים מאוד סגורים. אחרי שלוש שנים, היו בקושי מנידים חצי ראש לשלום. יש ניכור רגשי ותחושה של רוחניות מזרחית שכפויה על האדם המערבי. זה קשה שבעתיים לישראלים חמי המזג ולג'ינג'ים כמוני. כולם נורא מנסים להיות רוחניים וזה לא באמת בא להם מהקישקע. הודי הוא רוחני מטבעו והוא הרבה יותר תומך רגשית מכל מערבי שנמצא שם. יש ניסיון ליצור הרמוניה, אבל בפועל אם אדם במצוקה לא מוצא תמיכה נפשית, אז על איזה אחדות מדברים? ברגעים הכי קשים לא היה לי עם מי לדבר, כי מרוב הרמוניה אף אחד לא מדבר על החוויה הרוחנית כי הוא הופך אותה למשהו זול. אתה חווה משהו מאוד עמוק וזה לא ראוי לדבר עליו. הרגשתי שהמאבק היה גדול מהרוגע".

מחקר של זהות

אורוביל היא המעבדה האנושית היחידה בעולם שמנסה ליצור אחדות והרמוניה מבלי לפגוע באינדיווידואל. ייחוד זה הוליד שלל מחקרים שנעשים ברחבי העולם. אחת החוקרות היא איילת גורליק (39), שעושה עבודה סמינריונית על אורוביל באוניברסיטה העברית. לקראת הדוקטורט המיוחל היא מקווה לקבל מילגת מחקר כדי לגור במקום חצי שנה.

בעבודתה בוחנת גורליק דפוסי תקשורת רב תרבותית שקשורים לשפה ולאינטרנט. "המקום קיים כבר 35 שנים וגרים בו בני אדם מתרבויות שונות, שמשמשים שפני ניסיון בתוך עיר ניסיונית שמנסה ליצור זן חדש של אדם. צורת החזון מזכירה את הקיבוץ שלנו אך הקיבוץ לא תמך באינדיווידואל, באורוביל זה הפוך. בעבודתי אני בודקת מהי זהות התושבים. כשישראלי מגיע למקום, מה זהותו? ישראלי, יהודי, הודי זר או אורוביליאני? שפה היא זהותו של האדם, אז מה תהיה זהותם של הדור השני שייוולד שם, הדור שגדל על אנגלית שמתובלת בטמילית ובסלנג אורוביליאני?"

מה מאפיין את התקשורת באורוביל?

"שיעור גולשי האינטרנט באורוביל הוא מעל ל-70%. זה גבוה יותר מבמערב והנתון הזה לא מפתיע כי אורוביל משתרעת על שטח של כ-30 ק"מ רבועים. חלק מהמקומות חסרי דרכי גישה וכשיורדים המונסונים אי אפשר להגיע למקומות מסוימים. על קווי הטלפון אי אפשר לסמוך. יש מחשבים בווילות עם 12 משרתים ובבקתות בעלות תקרת עצי קוקוס ויש גם קו אינטרנט פנימי. כשרוב התושבים מחוברים דרך המחשב, איפה הקשר האנושי, הרב-תרבותי? איך מגשרים על הפער הטכנולוגי כשגרים ליד אוכלוסייה כל כך נחשלת ואיך מתקשרים איתם?"

ישנו באורוביל ניסיון ליצור זן של "אדם חדש"?

"קיים ניסיון ליצור אדם שיהיה מסוגל להתמודד עם השונות האנושית. השאלה היא אם ניתן ליצור זן כזה. בעיני זה הכרחי כי זו התקווה לאנושות כולה, שלא הצטיינה לאחרונה בהומאניות רבה. אורוביל הם החלוצים, צריך לתת להם צ'אנס כי אולי משם ייצא, בטיפות, האדם החדש. אם לא יהיה זן חדש של אדם, שיגיע להבנה עמוקה שזה הכרחי להצליח לחיות בהרמוניה, מה יהיה על כולנו? הרוע ישלוט בעולם ומעט הטוב ייעלם".

נעשה אורוביל בארץ

כשהגיעו לאורוביל - הם היו שם פעמיים, שלושה חודשים וחצי בסך הכל - החלו זלאייט, בעלה ושני הילדים לחשוב ברצינות על הצטרפות. "בשנה הראשונה, בהערכה גסה, צריך כ-1,000 דולר לחודש למשפחה. בסכום נכללים מגורים ותשלום קבוע לשירותים ואשל. זה בצמצום. אם למישהו יש כסף, הוא יכול בשנה השנייה לקבל אדמה פנויה ולבנות עליה את ביתו. קונים זכות על האדמה, זה עולה משהו כמו 10,000 דולר, תלוי בשטח, וזה כולל את התשתיות, חשמל, מים וכו'. בניית בית בינוני וצנוע יכולה לעלות כ-40,000 דולר. לזה צריך להוסיף שכר לשירותיו של מפקח בנייה או קבלן".

לא מעט.

"ונניח שהכל מתקתק, צריך למצוא גם עבודה במקום. רוצים לפתוח עסק, בית קפה, תיאטרון, מחלבה, קליניקה, צריך עוד כסף. וזה לא מקום שקל להתפרנס בו כי רוב המקומות כבר נפתחו אז צריך להמציא משהו חדש. בקיצור כשהחלום ירד אל העיפרון הבנו שצריך חוץ מרצון גם המון כסף".

ובכל זאת לא ויתרתם?

"כן, חזרנו הנה כי היינו צריכים את הפרספקטיווה כדי להחליט סופית. והילדים שלנו התכווצו כאן. גם אנחנו. הם חיו שם ללא פחד והיו נורא ערנים, זקופים, צוחקים ובעלי עיניים נוצצות. כאן מהר מאוד הם חזרו למחשב, לטלוויזיה ואנחנו לחדשות. משהו כבה בנו. התחלנו לחשב את הכסף והבנו שברמה הפרקטית - עבודה, אדמה, והייתי בהריון עם הילד השלישי - החלום מתפוגג על קרסולי הפרקטיקה של החיים".

זה באמת גן עדן, או שאת בוחרת לראות את המקום ככה?

"לרגע היתה שם תחושה שכך נראה גן עדן, אבל זאת כנראה היתה אשליה כי אנחנו בוחרים לראות מה שאנחנו רוצים לראות. היינו שם שלושה חודשים וחצי, זה לא פרק זמן שבודק גן עדן לעומק. והאם, שעל פי חזונה הוקם המקום, איננה. קשה לחיות בלי אמא. היא אומנם השאירה חזון וכתבים וכנפי חסות אבל היא איננה וההחלטות נקבעות על פי הפרשנות. נראה לך שאפשר לחיות בלי אמא אפילו בגן עדן?"

היו עוד מכשולים?

"כן, גם עלו פתאום המון שאלות של זהות ושפה. אני יוצרת ואני רוצה ליצור בשפה שלי. באיזה שפה אצור שם? הבעל שלי, צלם קולנוע במקצועו, קיבל בחייו המון הצעות מפתות, ביניהן לעשות סרטים בהוליווד. תמיד נשארנו כאן כי רצינו לעשות סרטים בעברית. זה נכון שבאורוביל היה לילדים שלי אור בעיניים אבל אני לא רק אמא. אני גם יעל, אשה ויוצרת שרוצה להגיד ולצעוק בעברית.

"כמה ימים לאחר שחזרנו, טיילנו בגליל. הגענו לישוב שנקרא עלמא, כמו השם של הילדה שלי. היתה שם מערה, בתוכה אבן, עליה מסוכסכות כבר שנים רבות שתי חמולות מקומיות. אחד המקומיים התקרב ואמר: 'כשיהיה שלום על האבן הזאת, יהיה שלום בכל העולם'. עלמא משמע עולם העולמות. פתאום הבנתי שאולי מכאן אני בכלל צריכה להתחיל. הקארמה שלי היא שנולדתי בישראל ואני יהודייה. אורוביל נראתה לרגע מקום נפלא לגדל בו ילדים, אך ככל שהזמן חולף אני חושבת שאם נישאר כאן, תמיד נוכל לעשות אורוביל בכרכור. נולדתי במקום הכי מסובך, מסוכסך ומרתק על פני כדור הארץ, 5,000 שנה יש לנו כאן מלחמת תרבויות. במקום המטורף הזה מתרחשים הדברים הכי קיצוניים ומשמעותיים בעולם, אולי התיקון שלי צריך להתחיל כאן. מה יותר אורוביליאני מזה?"

למה כל כך קשה להיפרד מהארץ הבלתי אפשרית שלנו?

"כי הארץ שלנו היא כמו עקיצה שמגרדת ואי אפשר להפסיק לגרד אותה עד שיורד דם. פגשתי בהודו את עוזי מחולון שהמחיש בצורה הטובה ביותר את הגרד. עוזי לא סיים תיכון ועבד בספרות. הוא נסע בגיל 20 למזרח, עזב מציאות לא ממש מוצלחת ובהודו התחיל למכור 'מאלות' (אבנים טובות) בהצלחה מסחררת ושינה את שמו לסאן סיי. יום אחד, הוא סיפר, הוא עמד לבדו מול אחת הפסגות הגבוהות שבהימליה, פער את שתי זרועותיו לצדדים ואמר לעצמו: 'כאן אני מלך היער, סאן סיי, יש לי מקצוע מכובד, המון חברים, אבל בפנים אני עדיין עוזי מהשכונה. בשביל להיות באמת מלך אני צריך לחזור לחולון, לנקודה שעזבתי. דילגתי מהר מדי ורק משם אולי אוכל להיות באמת מלך העולם'". *

maylinor@netvision.net.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו