טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדרך אל העצמי האבוד

נוצה שסועה איש הרפואה האינדיאני

תגובות

שוקי בן-עמי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 283 עמ', 79 שקלים

במרוצת המאה העשרים "גילתה" תרבות המערב את האינדיאנים כקבוצה אתנית בעלת חוכמה וידע המאפשרים לחיות עם הטבע, לפי קצבו ובלי לפגוע בו. כך, שיטות מיוחדות של תרבויות שמאניות ביבשת אמריקה, כגון דמיון מודרך ומציאת הנפש המלווה בצורת חיה, אומצו בידי פסיכולוגים רבים, ודברי חכמים אינדיאנים הפכו לסיסמאות של גופים ירוקים.

למשל, לפני מאתיים שנה אמר "עיני האש" משבט קרי בארה"ב: "יום אחד האדמה תחלה, הציפורים יפלו מהשמיים, הימים יהפכו לחשוכים, וייראו דגים מתים בזרם הנהרות. כשיום זה יבוא, האינדיאנים יאבדו את כוחם, אבל יקבלו אותו שוב כשיצליחו ללמד את האדם הלבן את הכבוד הראוי והסגידה לאדמה הקדושה. ברגע זה כל ההגיונות יתאחדו תחת סמל הקשת בענן כדי לסיים את ההרס. זה יהיה זמנם של לוחמי הקשת בענן". מכאן נגזר המוטו של ארגון גרין-פיס, והקשת בענן שעליה הצביע השמאן הזה, כסמל לסיום הרס הטבע בידי האדם הלבן, הפכה לסמלו של הארגון.

האופנה הרוחנית החדשה הולידה "שמאנים" מכל הסוגים - בהם כאלה שבילו ימים אחדים בשמורות אינדיאניות בארה"ב או בין האינדיאנים בקנדה, וכאלה שאף לא התגוררו אפילו בקרב השבטים שמעולם אלא קיבלו את הידע מכלי שני או שלישי. באיזו סדנה המתיימרת להעביר את החוכמה השבטית. "שמאנים אינדיאנים" אלה, שצצו בעולם ובישראל, מוכנים, בדרך כלל, תמורת תשלום לא פעוט, לעזור לבודד או לקבוצה לגלות את חיית הכוח האישית שבתוכם, להתגבר על בעיות קיומיות ולמצוא את השביל אל העצמי האבוד.

על כן, מה טוב, שבתוך כל המקהלות המזויפות קם קול אחר, זה של שוקי בן-עמי, מחבר "נוצה שסועה - איש הרפואה האינדיאני". ניכר בספר שמחברו מכיר טכניקות שמאניות של שבטי המישורים בארה"ב טוב יותר מהמתיימרים להיות מתרגמי טכניקות אלה למציאות שלנו, ושידיעתו אכן נובעת משהייה ארוכה בין בני שבט לקוטה, בקרב אנשי רפואה אינדיאנים אמיתיים, ששיתפו אותו בידע המקובל אצלם כידע קדמון, ובכל זאת הוא אינו מציג עצמו כשמאן (חלק מאנשי רפואה אלו הם גם בעלי השכלה מערבית, על כן ניסו למצוא את החיבור בין היסודות הטובים המקשרים תרבויות מרוחקות. יש להניח, עם זאת, שחלק מהידע הרב קיבל שוקי בן עמי מקריאה, שלא תמיד העבירה את האמת ההיסטורית לגבי מקור טקס זה או אחר, או לגבי שימוש בחומר מקודש).

הספר שכתב בן עמי, זולת כמה פרקים קצרים בתחילתו וכמה פרקים בסופו, איננו רומן במובן המקובל של המלה. אין בו כמעט עלילה, להוציא סיפורים הכרחיים הדרושים כדי לקשור את יוני סדן, גיבור הרומן, ובמידה מסוימת בן דמותו של המחבר, לשבט ולאנשי רפואה שאת דברם הוא מביא. נראה שלא במקרה שם משפחתו של הגיבור הוא שם המשפחה של איש הרפואה האמיתי שממנו שאב בן עמי ידע וייחוס משפחתי, ואשר לו הקדיש את ספרו: "לג'יי סדן, שחיבר אותי לתרבות מופלאה והעניק לי את ההשראה לכתיבת הספר", נכתב בהקדשה. זהו, כנראה, מיטש דיקסון, דודו של הגיבור בספר.

נראה שהמחבר בחר להגיש בצורה זו את החומר הרב של אמונות, דעות, מנהגים וטקסים של שבט לקוטה, משום שהזיכרון/בדיון הזה מאפשר לו לנוע על פני שדות הידע האישי בלי להסתכן באמירה שאינה מגובה בהוכחה, ולהכניס לסיפור את החוויה והזיכרון האישיים בלי שהקורא יוכל לקבוע מה בספר אוטוביוגרפי ומה דמיוני. הרומן מאפשר לתת דרור לדמיון ולתקן את הזיכרון ובה בעת לתת כבוד ויקר לאנשים ולעולם שהמחבר מעריץ כל כך ושבעזרתם מצא דרך לזהותו (עם זאת, בסופו, שלא כדרך הרומן, הוסיף המחבר מילון בשפת הלקוטה ובשפות אינדיאניות אחרות).

גיבור הרומן, גיל סדן, כמוהו כמחבר, שוקי בן עמי, הוא צעיר ממאה שערים, שנולד בארה"ב לאב ממשפחה ירושלמית דתית. לאחר מות אשתו עזב האב את ארה"ב עם הבן וחזר לירושלים ולעולמו הדתי. הנער, שגדל כנער רגיל של היישוב הישן, מגלה לפתע שאשת אביו איננה אמו, וכי אמו, אשתו הראשונה של אביו, מתה בדמי ימיה, בהיותו ילד. כן מתברר לו כי אמו היא בת שבט הסו (סיוקס) האינדיאני, המכונה גם לקוטה. המום מהגילוי, מחליט הצעיר לחפש את זהותו האבודה דרך משפחת האם שלא הכיר. הוא יוצא לארה"ב, ועם מעט המידע שאסף בירושלים, מחפש את משפחת אמו. כך הוא מגיע בדרכים עקלקלות למשפחתו, החיה עדיין בשמורה בדרום דקוטה ושומרת על זהותה השבטית. בתקופה הארוכה שבילה גיבור הרומן עם בני משפחתו הוא נקשר לדודו, איש הרפואה, ודרכו, ודרך אחרים הקרובים אליו למד על אנשים אלה, נוצרי המסורת, ועל תפיסתם הפילוסופית, דרכי הריפוי השבטיות והאחוות הסודיות, שהמשתייכים להן מאמינים כי הם ממשיכי דרך האבות הקדמונים, אלה אשר הנחילו את הידע האלוהי לדורות הבאים.

מרגע שכף רגלו של גיבור העלילה דורכת בבקתה, הזדהותו עם משפחת אמו היא מוחלטת. הגעגועים לאם שלא הכיר, ההופכת בדרך זו או אחרת להתגלמותה של אמא אדמה, האם הראשונה לכל והמקודשת מכל, מתחברים לגאווה על היותו בן לתרבות עתיקה שקידשה את הטבע, ושהטבע ושמירתו הם חלק מהותי בזהותה. זהות מיוחדת זו של תושביה הראשונים של יבשת אמריקה מאפשרת לשבט נרדף ופגוע לעזור לעולם שפגע בו, עולם המתפורר דווקא משום שהתרחק מן הטבע. במציאות הבלתי מאוזנת שאנו חיים בה משמרים שבטים כגון הסו את האיזון הקדוש והקדמון, שרק הוא, לתפיסתם, מסוגל להביא מרפא לעולם ולאדם בתוכו: "נתמלאתי אהבה למיטש. אהבתי את אמא אדמה, את אבא שמים, את כל החי, הצומח, הדומם... את כל קרובי על פני האדמה, ואת אלה שריחפו במרחבים המקבילים..." הוא כותב (עמ' 76).

ואיש הרפואה נושא את תפילתו לאמא אדמה: "אם יקרה, ראשונה לכל נברא, אני נושא תפילה אלייך... אנא היי נדיבה לילדיך, העניקי להם בריאות, שובע וחיים טובים... סלחי לנו על שפגענו בך ובקרובינו החיים עלייך... על שעקרנו, השחתנו, פצענו בך בלא רחם...", ומסביר את תפיסת עולמם של בני שבטו: "הרמוניה היא איזון. כאשר האיזון מופר מתחיל התוהו ובוהו, הכאוס, המאופיין בפגיעה של נברא אחד במשנהו. כאשר האדם מתערב בבריאה ומנסה לשנות את חומרי היסוד שלה, הוא ממיט שואה על עצמו. ראה את הגידול במספר חולי הסרטן בכל שנה... ראה את הגידול בחוליים האחרים..." (עמ' 224).

אגב הנחלת המסורת הקדומה של בני הסו, מתגלה במקומות רבים הצורך של ממשיכי המסורת לקשור את הידע המקומי לביטויים החדשים ביותר של המדעים, כגון תורת הכאוס ("הרטט הקל ביותר של הקטנה שבנוצות, הוא שמאפשר לנשר לדאות על גלי הרוח הנושבת..." (עמ' 110), או לתורת היהדות, שבתוכה גדל הגיבור: "הרבה שנים, מיטש מחפש את המשותף בין תורת ישראל לבין מסורות אינדיאניות" (עמ' 47). גם תורת השיח של בובר מוצאת את מקומה בין שבטי הלקוטה, וה"אני" המתחיל להיות אני כשהוא מסוגל להגיד "אתה" אומר בלשון רחוקה זו: "כל הנברא ביקום משקף את חיי זולתו. רק בעיניו של הזולת נוכל להתבונן בחיינו שלנו" (עמ' 83).

לפעמים, מפי המספרים או מורי התורות, צצים ביטויים ותפיסות שאין להם אחיזה בידע האידיאני הקדום אלא הם פרי זמננו, חלקם פרי ה"ניו-אייג'" שמצא את דרכו לשמורה, במיוחד בין המשכילים: "במקום לשחרר חסימות ולפתח ערוצי תקשורת, התרופות מדכאות את החולים ואוטמות את מוחם. הן הופכות חסימות רוחניות לבעיות פסיכולוגיות שאין מוצא מהן", אומר הדוד (עמ' 148). כל המינוח הזה רחוק מאוד מדרך הדיבור ואפילו החשיבה השבטית, והוא חדר לעולם האינדיאני בעקבות ספרי קאסטנדה וגיבורו, השמאן דון חואן. ואולם דומה שבאמצעות התורות החדשות, הנספגות כתורות המסורתיות של השבטים, מצאו אותם משכילים לא רק את הלגיטימיות האבודה של תרבותם, אלא גם ערך אנושי אוניוורסלי, המקשר אותם לאדם הלבן, שבא ללמוד את תורתם.

בהסברים של אנשי הרפואה ובדברי גיבור הספר עצמו, מורגשת הגלובליזציה הרוחנית שקשרה בין שבטים שונים ביבשת אמריקה. למשל, בין הצמחים המקודשים נזכר רבות הפיוטה, הקקטוס הזוחל רווי מסקלין שמקורו במקסיקו, שם התפתחה מערכת אמונה ייחודית שלמה הקשורה בו. הפיוטה חדר לראשונה צפונית לריו גרנדה רק אחרי 1875. היום הוא נמצא בשימוש נרחב בין השבטים, במיוחד בהתאגדות הדתית הבין-שבטית המכונה "נייטיב אמריקן צ'רץ'", שאליה משתייכים יותר מחצי מיליון מאמינים. ואולם יש גם פרטים שאינם מדויקים: גיבור הספר לועס עלי פיוטה, בעוד שבטקסים האמיתיים אין לועסים את העלים, שכן אין כאלה, אלא את הבולבוס המקודש המכיל חומרים שמשפיעים על המוח. בין החומרים האחרים המופיעים בספר כחלק מתרבות שבטי הצפון נמצא הקוררה, אותו רעל שהופך כל חץ לקטלני. ואולם מקור הקוררה הוא באמאזונס, ומעולם לא הגיע ללוחמים האינדיאנים במישורי הצפון. שורש היוקה, המוזכר כמזון בשמורה, מקובל בדרום אמריקה, וזולת כמה חנויות מיוחדות בארה"ב הוא אינו מוכר בה וכמובן לא חדר לשמורות. יש גם אי-דיוקים ביחס לתרבויות אחרות דרומית לריו גרנדה, למשל, הנפש אצל המאיה אינה צ'אנול אלא צולל. ואולם כל ההערות האלה הן דקדוקי עניות, וייתכן שהשיבושים השתרשו בשבטים ומקורם בקליטת מושגים משפה ומתרבות אחרות.

הבעיה הממשית עם שחזור מסורת השבטים היא שדפוסי אמונה וטקסים רבים חדרו לשבטי האינדיאנים בצפון אמריקה רק אחרי 1870. בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב ואחריה מצבם של האינדיאנים כקבוצה אתנית וכיחידים היה בכי רע. הם גורשו מאדמתם, נרצחו בהמוניהם, תרבותם נאסרה, ורבים מתו בניסיון להגן על התרבות או על שטחי המחיה שלהם; המחלות החדשות שהביאו עמם האירופאים, ושגופם של האינדיאנים לא היה מחוסן מפניהן, עשו בהם שמות, ועדרי הבופלו, מקור מחייתם, הושמדו בשיטתיות בידי הצבא כחלק מהמלחמה בהם. בני השבטים היו זקוקים נואשות לתקווה, למשהו שיציל את תרבותם האבודה. כך החלו להתפשט בין השבטים פולחנים חדשים, בהם זה המכונה "ריקוד הרוחות", המתואר ברומן. טקס זה נועד להקים לתחייה את האבות הקדמונים, שיהרסו את האדם הלבן וישיבו את עדרי הבופלו. אבל האמונה והדבקות בה לא יכלו למכונות הירייה. מנהג אחר, מחייב פחות, שהובא מהאזורים הצפוניים של מקסיקו, היה שתיית "הוויסקי הירוק", כפי שכונה אז הפיוטה. בתחילה התקבל רק בקרב שבטים מעטים, אך בתחילת המאה העשרים כחמישים שבטים קיבלו את הפולחן הקשור לצמח שהתקדש.

הספר מתאר כל אמונה וטקס חשובים כפי שהם בתרבות הסו היום, על ההשפעות הרבות שספגה, ומצטט אמירות הנוגעות לתפיסת המוות ומהות החיים, למשל, זו האומרת כי אין מוות, משום ש"אדם אינו מת, כל עוד הוא נשאר בזיכרון" (עמ' 33), או "המוות כמוהו כחלום וכהגשמת חלום. רק כוחה של האהבה חזק מכוחו של המוות" (עמ' 58); "לכל מחלה נברא העשב שנועד לרפאה, אך כשם שלא תמיד יודעים להתאים את העשב לסוג המחלה, כך איננו יודעים לאיזו מטרה נברא האדם ואיזו שליחות הוא נועד למלא" (עמ' 55); "אהוב את הנזקקים לך. הייה אדם, חיה, עץ, צמח, אבן, אך תמיד אהוב והאמן" (עמ' 262); "אין בעולם שני יצורים זהים, זה איננו מקרי... ואקאן-טאנקה (הרוח הגדולה) ברא כל יצור באופן ייחודי. אף אחד לא נברא בתבנית... כדי שימלא את השליחות שלשמה נועד" (עמ' 81; וקשה לי לא להשוות אמירה זו לסנהדרין ל"ה: "ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולם דומים זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחברו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לאמר: בשבילי נברא העולם").

הספר מציג גם תפיסות ופרקטיקות דתיות: אנו לומדים על "הרוח הגדולה", מין אלוהות-על; על החיפוש אחר החיזיון, התגלות הרוח לאחר התבודדות בהר למשך ימים ארוכים, בצום; על ריקוד השמש (שלפי הרומן הפגיעה הגופנית העצמית של המשתתפים בו פסה כבר, ואילו לי ידוע ממראה עיניים שהיא נמשכת). אך בעיקר אנו לומדים על תרבות הנאבקת על קיומה, ושאחדים מבניה אף מוכנים, כדי להציל את מה שניתן להציל, לקבל על עצמם דפוסים נוצריים או לטעון, כמו הכמרים הראשונים שבאו ליבשת אמריקה, שמוצאם של התושבים המקוריים הוא בעשרת השבטים. שומרי הגחלת של התרבות האינדיאנית השבטית ממשיכים להחזיק בתודעה קהילתית שלפיה "כל אחד תורם מיכולתו ומכישוריו לשמירת ההרמוניה וליצירת האיזון" (עמ' 259).

אם ניתן לסכם את המסרים הרבים בספר, הרי זה בציטוט הבא: "על האדם הוטל להגן על היקום ולקיים את ההרמוניה בין הברואים. הפרת ההרמוניה מעציבה את אמא אדמה ואמא ים, את אבא שמש ואבא שמים. אם נוסיף לערער את האיזון ביקום גם עולמנו זה יחרב ועולם אחר ייברא במקומו" (עמ' 264).

מי שמחפש בספר רומן עם עלילה סדורה - שהחומר הביוגרפי אכן מזמין, שהרי לא בכל יום מתגלה נוצה שסועה שצדה האחד נעוץ בעולמנו היהודי - יתאכזב. מי שרוצה ללמוד, כמעט מכלי ראשון, על תרבויות אינדיאניות בצפון אמריקה, טוב יעשה אם יקרא בספר.

ספריו של פרופ' נחום מגד "שערי תקווה ושערי אימה, שמאניזם מאגיה וכישוף במרכז ודרום אמריקה" ו"מיתולוגיה אינדיאנית" ראו אור בהוצאת מודן ובהוצאת מפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות