בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדריכל בלי בית

נתנאל קאהן היה בן 11 כאשר אביו, לואי קאהן, מחשובי האדריכלים במאה ה-20, מת משבץ בשירותים של תחנת רכבת בניו יורק. בסרט "הארכיטקט שלי", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא מתחקה אחר חיי אביו, שתיכנן מעין חורבות ארכאיות-מודרניות. "הוא היה נווד שסירב להרגיש שייכות", אומר עליו משה ספדיה

תגובות

אחרי שזכה להצלחה בפסטיבלי סרטים בפילדלפיה ובניו יורק לפני חודשים אחדים, יוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים סרטו של נתנאל קאהן, "הארכיטקט שלי", המתעד את סיפור חייו של האדריכל האמריקאי לואי קאהן (1974-1901), מהחשובים באדריכלי המאה ה-20. הסרט יוקרן בסינמטק ירושלים ביום שישי בשעה 13:30, בנוכחות הבמאי.

נתנאל קאהן, תסריטאי ובמאי קולנוע, הוא בנו של לואי קהאן מפרשת אהבים מחוץ לנישואים שניהל עם אדריכלית הנוף הארייט פאטיסון. הוא אחיהן למחצה של אלכסנדרה, שאותה ילדה לקאהן האדריכלית אן טינג, גם כן מחוץ לנישואים, ושל סו אן, שילדה אשתו הרשמית, אסתר ישראלי-קאהן.

היעלמויות פתאומיות

גם עמיתיו הקרובים של לואי קאהן, שזכה להערכה רק כ-10 שנים לפני מותו, לא הכירו את סיפור חייו. רבים מהם כלל לא ידעו שהיה נשוי באופן רשמי והתוודעו רק למשפחותיו האחרות. בסרט אומר בנו כי מערכת היחסים של אביו עם אשתו, אסתר, היתה הדבר הקבוע היחיד בחייו. קאהן מעולם לא הכיר רשמית בילדיו שמחוץ לנישואים. נוכחותו בחייהם זכורה להם כסדרה של ביקורים חטופים והיעלמויות פתאומיות, ואף על פי שהמשפחות גרו בפילדלפיה במרחק קילומטרים ספורים זו מזו, דרכיהן הצטלבו לראשונה בהלווייתו של האב.

נתנאל קאהן היה בן 11 כשאביו מת משבץ בחדר השירותים של תחנת הרכבת פנסילווניה בניו יורק, אחרי נסיעת עבודה קצרה להודו. קאהן היה אז על סף פשיטת רגל וחובותיו הכספיים הוערכו בחצי מיליון דולר. הגופה זוהתה רק שלושה ימים אחרי שנמצאה, מפני שפרטיו בדרכון נמחקו באורח מסתורי. לנוכח עובדה לא מוסברת זו, אמו של נתנאל מאמינה נואשות עד היום כי לואי קאהן התכוון לפני מותו לעזוב את משפחתו הרשמית ולמסד את קשריו אתה.

גם פאטיסון וגם אן טינג שילמו מחיר אישי ומקצועי כבד על יחסיהן עם קאהן. הן היו שותפותיו לעבודה, אך לא פיתחו קריירה משל עצמן והן חיות עד היום בצלו. אחרי עשרות שנים, הן עדיין אומרות שהחיים והעבודה במחיצתו של יוצר דגול כמו קאהן היו שווים את המחיר.

ילדיו של קאהן חיים את מורשתו: לצד הסרט התיעודי שעשה הבן, הבת אלכסנדרה כתבה ספר על יצירתו של אביה, וכל השלושה מעורבים במאבקים להגנת יצירותיו מהרס או שינוי. הם נחלו הצלחה במאבק שניהלו נגד הרחבת בניין מוזיאון קימבל שאביהם תיכנן בפורט וורת בטקסס, אך מאמציהם למנוע הקמת אגף חדש בבניין מעבדות סאלק בלה ג'ולה שבקליפורניה נכשלו. האגף החדש, שתואר כבינוני ושמרני, מסתיר את החזית הגרנדיוזית של הבניין לכיוון הים. בניין המעבדות היה העבודה האהובה ביותר על לואי קאהן - וגם היחידה שהכניסה לו רווח כספי.

מה הבית רוצה

סרטו של נתנאל קאהן, כיום בן 40, הוא מסע חיפוש של בן אחרי אחרי דמות האב הנעלם. הוא הבמאי והתסריטאי של הסרט ומספר אותו בקולו, וגם מופיע בו כגיבור לצד דמות אביו. המסע מתעכב על פני יצירות מרכזיות בקריירה האדריכלית של לואי קאהן - במבט נפעם ומעריץ - ומשלב בין שני סיפורי חייו, האישי והאדריכלי. בסוף המסע, על רקע בנייני המרכז השלטוני והדתי בדאקה, בירת בנגלדש, שתיכנן האב, מסכם בנו את הדרך שעשה ואומר: "המסע המחיש לי את אבי. זה הזמן והמקום לומר לו שלום".

מתחם השלטון בדאקה הוא יצירתו המונומנטלית ביותר של קאהן, ובין היצירות המונומטליות ביותר של האדריכלות המודרנית בכלל. מיקומה כמעין עצם מעולם אחר במדינת עולם שלישי ענייה מעורר מחשבה. הקמתה נמשכה 23 שנים - באופן סמלי, זה היה גם משך הקמתו של הטאג' מאהל - והסתיימה אחרי מותו של קאהן. בנו מוצא סמליות רבה גם בכך שאביו היהודי הקים בשביל מדינה מוסלמית את מוסדות השלטון שלה. בסרט הוא מתקשה להסתיר את התרגשותו מהמפגש הראשון עם המבנה הכביר.

לואי קאהן נולד באסטוניה והיגר עם משפחתו לפילדלפיה ב-1905, שם חיו בעוני ומצוקה. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת פנסילווניה ולימד באוניברסיטאות מובילות בארצות הברית. בתאונה שאירעה לו כילד, נצרבו פניו מפחם לוהט ונותרו מצולקות. הוא היה נמוך קומה ולא מצודד, ועם זאת נודע כדמות כריזמטית וכמרצה שמהלך קסם על שומעיו. לאדריכלות התייחס קאהן כאל תחום רוחני, מיסטי, ובמבנה האדריכלי ראה יצור אורגני שיש לשאול אותו מה הוא רוצה להיות.

בראשית שנות ה-50 שהה קאהן ברומא כאורח האקדמיה האמריקאית והוקסם, כדבריו, "מיופיין של חורבות שאין מאחוריהן חיים". ליצירותיו האדריכליות הקנה נוכחות של שרידים מונומנטליים, מעין חורבות ארכאיות-מודרניות חידתיות. בסרט נקשרת לדמותו הילה רומנטית של היוצר שחי מעבר ליומיום הפרוזאי. בחייו האישיים הוא חמק מהתחייבויות, בעוד בחייו המקצועיים היה בעל חלומות של גדולה ולא הכיר בפשרות ובאילוצים ארציים; אולי משום כך, הרוב הגדול של יצירותיו לא מומשו.

אף על פי שמעטים מהמבנים שתיכנן נבנו לבסוף, השפעתו של לואי קאהן על האדריכלות במחצית השנייה של המאה ה-20 היתה גדולה. הוא נמנה עם האדריכלים שביקשו למרוד באדריכלות המודרנית השכלתנית ולהקנות לה ממד רוחני ומיסטי. עקבות השפעתו ניכרים גם באדריכלות הישראלית, בעיקר בעבודתו של רם כרמי, שאימץ בחום את חזון הגדולה של הגורו מפילדלפיה ואת אופן דיבורו על בניינים כעל יצורים בעלי רצון משלהם.

מגורי פליטים

עם יצירותיו הגנוזות של לואי קאהן נמנית גם הצעתו מ-1967 לתכנון מחדש של בית הכנסת החורבה בירושלים העתיקה. קאהן הוזמן לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, יחד עם אדריכלים ואנשי רוח יהודים אחרים, כדי לייעץ לראש העיר אז, טדי קולק, בפיתוחה של העיר. בית הכנסת שתיכנן היה מונומנטלי, כשאר יצירותיו, והיה אמור להתחרות בממדיו ובנוכחותו של מסגד כיפת הסלע. התוכנית לא יצאה לפועל אם "משום שלא היה מי שייקח על עצמו ללכת עד הסוף עם החזון הנועז", כדברי קולק בסרט, ואם מפני שהיה עלול לגרום חיכוכים פוליטיים, כדבריה של יו"ר קרן ירושלים בשעתה, רות חשין.

לואי קאהן, שכונה לו על ידי מכריו הקרובים, היה קשור למדינת ישראל מהקמתה. ב-1949 התבקש לתכנן אב-טיפוס למגורי חירום מתועשים לפליטים, אך הצעותיו לא מומשו. בראשית שנות ה-70 היה מעורב בתכנונו של בניין מעבדות ההנדסה בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, שהושלם אחרי מותו על ידי שותפו הישראלי, משרד מושלי. הבניין מרשים הודות לשילוב (האופייני לקאהן) בין ארכאיות לתיעוש, ובשימוש המיוחד לו בבטון חשוף. משום מה, בניין זה נעדר מרשימות יצירותיו של קאהן, כמו גם מהסרט של בנו.

נתנאל קאהן שהה בישראל לצורך הכנת הסרט, ביקר בכותל המערבי וברובע היהודי וניסה לפענח את כישלונו של האב לממש את מורשתו היהודית באמצעות כישרונו האדריכלי. "לו היה אישיות רוחנית", אומר בסרט האדריכל משה ספדיה, שעבד במשרדו של קאהן בפילדלפיה בראשית שנות ה-60, "אבל לא היה בהכרח נטוע ביהדות אלא דווקא בנצרות ובאיסלאם. הוא הרגיש בנוח לתכנן מסגד בבנגלדש, אבל בבואו לישראל כנראה קרה לו משהו. הוא היה נווד שסירב להרגיש שייכות. דווקא מותו, טרגי ככל שיהיה, הולם את חייו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו