בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכומר שאהב געפילטע פיש

הכומר הקתולי אלכסנדר גלסברג, שנולד יהודי, הציל יהודים בימי השואה ואחרי כן עזר בלא ליאות לתנועה הציונית ולישראל. את תעודת ההוקרה כחסיד אומות העולם יקבל בשמו כנראה קרובו הרחוק האלוף במילואים יוסקה גבע, שסירב להיפגש עמו בחייו משום שהתנצר

תגובות

מעגל רב שנים נסגר לפני כשלושה שבועות, כאשר הוועדה לחסידי אומות העולם של "יד ושם" הכירה בכומר אלכסנדר גלסברג מצרפת כחסיד אומות העולם. במשך השנים האלה התלבטו רבים מידידיו של גלסברג, אם בכלל להגיש בקשה רשמית להכרה בו.

מבחינת מעשיו הוא היה ראוי לכך בלא ספק; גלסברג הקים בזמן השואה רשת של בתי מחסה לפליטים, בעיקר יהודים, שהצילה מאות יהודים מהשמדה. גלסברג צץ שוב ושוב בהזדמנויות שונות כדי להושיט סיוע למדינה ולמדינה-שבדרך במשימות גורליות: הוא סייע להברחת ספינות מעפילים מחופי צרפת, ובכלל זה לספינה "אקסודוס"; הוא סייע בהפגשת נציגי הסוכנות עם הוותיקן כדי שזה יסייע, או לפחות לא יפריע, להצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה; הוא סייע לעליית יהודי עיראק, ובערוב ימיו אף ניסה לקשור חוטים ראשונים בין נציגים ישראלים לאנשי אש"ף, לטובת פיוס בין שני העמים.

אבל גלסברג לא היה כומר רגיל, אלא יהודי מומר, ומכאן הדילמה של חבריו, אם להתייחס אליו כאל חסיד אומות העולם. רק לפני כשנה וחצי הוגשה הבקשה הרשמית להכרה בו, וגם אז היא עוררה ויכוח בוועדה. בסופו של דבר זכה גלסברג לתואר, 22 שנים לאחר מותו. באותה הזדמנות הכירה הוועדה גם באחיו ויקטור, מומר אף הוא, כחסיד אומות העולם. ויקטור נרצח בידי הנאצים בשל פעילות ההצלה שאירגן אחיו.

גלסברג נולד ב-1902 בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה. נסיבות התנצרותו אינן ברורות לחבריו עד היום; בכל שנות היכרותם איש מהם לא אזר עוז לשאול אותו על כך ישירות. לפי הגרסה הרווחת, הוריו הם שהטבילו אותו לנצרות עוד בילדותו, ככל הנראה בתקווה שכך יינצל מהגורל של רדיפות ופוגרומים שהיה מנת חלקם של יהודי מזרח אירופה באותן שנים (זה היה זמן קצר לאחר הפוגרום בקישינב).

מכל מקום, ברור שהוא נהפך לבעל הכרה נוצרית, שכן בהיותו כבן 30, לאחר בואו לצרפת, פתח בלימודי כמורה. לשם כך אף הוטבל שוב לנצרות מכיוון שתעודת ההטבלה המקורית שלו לא נמצאה. הפעם בוודאי היתה זו הטבלה מודעת.

תחילה ביקש להיות נזיר, אבל בהתייעצות עם מדריכיו בכנסייה הגיע למסקנה, שמתאימה לו יותר העבודה הקהילתית ככומר. לאחר סיום לימודי הכמורה הוא נשלח לפרוור ליד העיר ליון שבדרום צרפת. המיקום הזה יהיה משמעותי מאוד בעת השואה שכן בשנתיים הראשונות לכיבוש צרפת היה אזור הדרום נתון לשליטת ממשלת וישי, ממשלת משתפי הפעולה, ולא לכיבוש נאצי ישיר, מה שהקל על פעילות ההצלה של גלסברג.

גלסברג היה ממייסדי ארגון שנקרא בשם "הידידות הנוצרית", אשר פעל להענקת מחסה למי שנרדפו על ידי המשטר הנאצי, בעיקר יהודים. כך מספר הד"ר מרדכי פלדיאל, מנהל המדור לחסידי אומות העולם ב"יד ושם". הוא וחבריו היו ניגשים למחנות המעצר, ולפי רשימות שהכינו היו מוציאים משם אנשים לבתי מחסה, בנימוק ששם "ישקמו" את העצורים. אנשי ממשל וישי, שלמרות שיתוף הפעולה עם הנאצים היו בעלי תודעה קתולית עמוקה, איפשרו לאנשי הכמורה את הפעילות הזאת.

דווקא את המועמדים לסיוע לא היה תמיד קל לשכנע. הד"ר לוסיאן לזר, היסטוריון יהודי יליד צרפת, מספר בספרון שכתב על גלסברג ("אלכסנדר גלסברג - כומר יהודי"), שהורים יהודים היססו למסור את ילדיהם לידיו של כומר, ולא פעם נדרש שכנועם של בכירי הקהילה היהודית, שעבדו בשיתוף פעולה עם גלסברג.

בנובמבר 1942 השתלטו הנאצים ישירות גם על דרום צרפת והחמירו את המדיניות כלפי היהודים. אבל גלסברג וחבריו לא הפסיקו את פעילותם, אלא רק ירדו למחתרת. גלסברג עצמו, שנרדף על ידי הגסטאפו, קיבל זהות חדשה. אחיו ויקטור, שהמשיך לנהל את בית המחסה העיקרי של הקבוצה, שינה גם כן את שמו, לוורמונט, אבל פלדיאל אומר שהשינוי לא הועיל לו: "מפקד נאצי חכם עלה על העובדה שהשם ורמונט הוא תרגום צרפתי של השם גלסברג; משמעות שניהם היא 'הר הזכוכית'. הוא חשד בוויקטור שהוא בעצם אלכסנדר, שאותו חיפשו. ויקטור לא הכחיש, כדי שהנאצים לא ימשיכו לחפש את אחיו. עקבותיו נעלמו מאז; הוא נרצח בידי הנאצים, אבל איש לא יודע מתי והיכן".

לאחר מלחמת העולם השנייה פתח גלסברג בפאריס משרד סיוע לפליטים בני כל האומות. בה בעת המשיך לעבוד בשירות העם היהודי. בשנים שבין מלחמת העולם השנייה להקמת המדינה פעלה "ההגנה" באירופה להברחת יהודים, רובם ככולם ניצולי השואה, לארץ ישראל. יהודים מקומיים, שהכירו את גלסברג מימי השואה, המליצו עליו לאנשי "ההגנה", וגלסברג אמנם נרתם גם למשימה החדשה.

קשריו עם השלטון הצרפתי החדש, שרבים מאנשיו היו אסירי תודה לו על סיועו למחתרת בתקופת המלחמה, היו רבי-ערך בשירות ההעפלה. לזר מציין בספרו, כי בתוך הממשל הצרפתי התחולל עימות בין משרד החוץ, שנענה לדרישת הבריטים לסגור את שערי צרפת בפני המעפילים היהודים, למשרד הפנים, שאהד את שאיפות היהודים. גלסברג ניצל זאת ופעל כדי שמשרד הפנים יעלים עין מתעודות המעבר המזויפות של אוניות המעפילים, שכביכול הפליגו לקולומביה, קובה ויעדים אחרים, לא לארץ ישראל.

לובה אליאב, שעבד עם גלסברג בימי ההעפלה, מספר, שבפני אנשי ההגנה שעבדו אתו לא כונה גלסברג בשמו, אלא "הכומר"; תואר השמור למי שעיסוקו נראה מפתיע ולא מתאים לפעילות הציונית שעסק בה בפועל. הוא היה פעיל מאוד גם בעניינה של הספינה "אקסודוס". לאחר שהבריטים החזירו אותה לחופי צרפת הוא היה בין הפעילים העיקריים בגיוסה של דעת הקהל הצרפתית נגד המדיניות הבריטית ונגד החזרת הפליטים לאדמת אירופה.

כאשר עמדה על הפרק החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, שתכלול גם הקמת מדינה יהודית, שוב גויס גלסברג למערכה. הפעם המגייס היה משה סנה, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות באירופה. יאיר צבן, לימים עוזרו הקרוב של סנה, מספר, שאחד הגורמים שנחשבו מכריעים, במיוחד בנוגע לעמדתן של מדינות אמריקה הלטינית הקתוליות, היה העמדה שיביע הוותיקן בסוגיה. החשש היה, שהוותיקן, שעמדתו התיאולוגית המסורתית ראתה בסבלם של היהודים עדות לעונש האלוהי המוטל עליהם בשל ההתנגדות לישו, יתנגד למדינה היהודית. מה גם, שאולי יחשוש למעמד הכנסייה במדינות ערב.

לזר מספר בספרו, שגלסברג דווקא התנגד לחלוקת הארץ ולמדינה יהודית עצמאית ותמך במדינה דו-לאומית. ובכל זאת נענה לבקשת סנה לסייע בארגון פגישה עם האפיפיור פיוס ה-12. הוא יצר קשר בין סנה לשגריר הוותיקן בפאריס, הארכיבישוף אנג'לו רונקלי (לימים מחליפו של פיוס ה-12, שנודע כיוחנן ה-23). רונקלי, שבשנות השואה סייע להצלת יהודים רבים בתפקידו כשגריר הוותיקן בטורקיה, לא הצליח לארגן פגישה עם האפיפיור עצמו, והפגישה התקיימה לבסוף עם "שר החוץ" של הוותיקן, הקרדינל טרדיני. אף שבפגישה עצמה לא התחייב האיש לתמיכה במדינה היהודית, הרי בפועל גם לא ביטא הוותיקן התנגדות להקמתה, ובסוכנות היהודית ראו בכך גורם חשוב לכך שרוב מדינות אמריקה הלטינית אמנם תמכו בתוכנית החלוקה.

לדברי צבן, בעקבות הסיוע הרב שהגיש להגנה שאלו אנשיה את "הכומר", מה יבקש בתמורה. הוא ביקש לבקר בחורבות גטו וארשה וכן בארץ ישראל. שני הביקורים אורגנו בזה אחר זה, שבועות ספורים לפני הקמת המדינה. הוא טס עם לובה אליאב לירושלים, לפגישה עם מפקד ההגנה במקום, דוד שאלתיאל, כדי לסייע ביצירת קשר עם הרובע היהודי שבעיר העתיקה דרך אנשי הכנסייה בעיר.

לגלסברג היתה עוד בקשה מיוחדת: לבקר בבית הערבה, קיבוצה של ידידתו, שרה ארקין מלר. הקיבוץ, ששכן על שפת ים המלח, כבר היה מבודד לגמרי באותם ימים בשל פעילות הלגיון הירדני באזור. גלסברג הוטס בפייפר למשרדי חברת האשלג בים המלח, ומשם נסע לבית הערבה. הוא חיפש את ארקין מלר, אך זו ישנה ואיש לא ידע היכן היא. כשהתעוררה, ונודע לה שגלסברג ביקר בקיבוץ וחיפש אותה, יצאה מבוהלת לחפש אותו בדרך. הוא חזר אתה לבית הערבה, ושם, בגרמנית, סיפר לחברים ההמומים על ביקורו בחורבות גטו וארשה.

"בסוף, לפני שנפרד מאתנו", מספרת ארקין מלר, "הוא אמר לי משפט שלא שכחתי: ילדים שלי, עשיתם עבודה נהדרת, אבל אתם מוקפים ולא תוכלו לעמוד בזה. מוטב שתגיעו למקום בטוח לפני שיהיה מאוחר מדי". כעבור ימים אחדים אמנם פונה בית הערבה.

גלסברג גויס שוב לפעילות הציונית על ידי שלמה הלל, שהיה אחראי למבצע העלאתם של יהודי עיראק. הלל: "אחרי הקמת המדינה השלטון העיראקי התנכל ליהודים, ובמיוחד לפעילים הציונים. במקרה הזדמנתי לפאריס, נפגשתי עם גלסברג וסיפרתי לו על הבעיה. הוא מיד העלה רעיון, שנסתייע בקהילה הקתולית האשורית שישבה על גבול עיראק-איראן".

וכך אמנם היה: גלסברג עצמו בא עם הלל למוסדות הקהילה האשורית באיראן וסייע לארגון נתיב הבריחה. יותר מ-12 אלף יהודים יצאו בשנים 1950-1949 בנתיב הזה, ולדברי הלל, "הדבר גרם לשלטונות עיראק להכיר בכך, שלא יוכלו למנוע את יציאת היהודים, ולכן איפשרו ב-1950 את היציאה החופשית, שהביאה לעלייה ההמונית".

במשך כל השנים שחלפו מאז המשיך גלסברג בפעילות הסיוע לפליטי כל המדינות שראו בצרפת ארץ מקלט. לשם כך הקים משרד עצמאי ושמו "המרכז להכוונה סוציאלית לזרים", שזכה לימים גם להכרה וסיוע של נציבות האו"ם לפליטים.

הוא לא הסתפק בעזרה שהושיט לפליטים בחיי היום-יום, אלא גם ניהל מאבקים ציבוריים כדי שאינטרסים מדיניים לא יפריעו לקליטת פליטים שנרדפו בארצות מוצאם ממניעים פוליטיים. בתוך כך גם סייע ליצירת קשרים עם יהודים שביקשו לצאת מברית המועצות.

לזר מציין בספרו, שגלסברג הקפיד כל חייו על נאמנותו לכנסייה; הוא לא ניהל מאבקים פומביים נגד גישות שמרניות שפעלו בה, אלא הגשים בפועל מדיניות אלטרנטיווית, בעודו נעזר בבכירים בעלי גישה נאורה יותר.

בד בבד הוא גם גילה נאמנות מסוג אחר לעולם היהודי שבו גדל (גם אחרי התנצרותו בילדותו המשיך לבלות הרבה בבית סבתו, ושם קלט הוויה יהודית שורשית). לזר מספר, שבכל הזדמנות היה מבקש לבלות את לילות שבת בבתים יהודיים, וגם את ליל הסדר. הוא אהב מאוד לדבר ביידיש. צבן, שריאיין את גלסברג ב-1973, זוכר, שבשלב מסוים מאס גלסברג בתרגום הסימולטני מצרפתית לעברית וביקש לעבור ל"מאמע-לושן" (יידיש). ארקין מלר זוכרת, שבזמן פעילות ההעפלה ניצל כל הזדמנות כדי לבקר במסעדות יהודיות ולאכול געפילטע פיש.

דווקא במשפחתו היו מי שהתקשו לסלוח לו על המרת הדת. האלוף במילואים יוסקה גבע (אביו של אלי גבע, שהתפרסם בתחילת מלחמת לבנון כשהתנגד להכנסת חטיבת השריון שעליה פיקד לביירות), בן-דוד רחוק של גלסברג, זוכר, שאביו וסבו התייחסו אל גלסברג כאל מי שמת. גבע עצמו סירב להיפגש עם גלסברג כל ימי חייו, אפילו כשביקר בפאריס ואף שידע על פעילות האיש בשירות הציונות. לדבריו, "במשפחה שלנו התנצרות היתה החטא הגרוע ביותר, יותר גרוע מרצח. זו בגידה בעם היהודי". רק אחרי מותו של גלסברג, ב-1981, הסכים גבע להשתתף בפעילות להנצחת זכרו: "אני מאמין, שבוודאי ברגעי חייו האחרונים הוא חזר בתשובה, ולכן הסכמתי לפעול לזכרו לאחר מותו".

בין היתר השתתף גבע בוועד להנצחת זכרו של גלסברג, שהוקם בידי שלמה הלל. לובה אליאב, ידיד ותיק אחר, דאג לנטיעת חורשה על-שם גלסברג בכפר הנוער ניצנה, שאותו הקים.

אבל ההכרה בגלסברג כחסיד אומות העולם התעכבה עוד יותר. לזר מספר, שבמשך שנים התקיימו בין החברים שיחות לא פורמליות בעניין הזה, והם היססו להגיש בקשה רשמית בשל היותו של גלסברג יהודי מומר. רק לפני כשנה וחצי החליטו לעשות זאת.

לזר עצמו, המכהן גם כחבר בוועדה להכרה בחסידי אומות העולם של "יד ושם", מספר, שגם היום הוא מהסס אם הבקשה נכונה, "בעיקר משום ששמעתי עדות מפי אחד מאנשי 'המוסד', אפרים שילה, שעבד אתו בימי ההעפלה. שילה סיפר, ששאל את גלסברג מה דעתו שיוכר כחסיד אומות העולם, ולדבריו גלסברג עצמו התנגד לכך משום שראה את עצמו יהודי".

צבן אומר, שגם אם העדות מדויקת, אין זה משנה את הצורך להכיר בגלסברג: "מפרשת דניאל רופאייזן (שהתנצר בימי השואה, ובקשתו להכרה כעולה במסגרת חוק השבות נדחתה בבג"ץ - י"ש) למדנו, שההגדרה העצמית אינה משנה, ומכריעה קביעת הזהות האובייקטיווית. אם מדינת ישראל דחתה את בקשת רופאייזן להירשם כעולה בהיותו לא יהודי, לפי אותו היגיון היא בוודאי צריכה להכיר בגלסברג כחסיד אומות העולם שאינו יהודי".

לפני שלושה שבועות אמנם הכריעה כך גם הוועדה הרשמית של "יד ושם", בהכרעת רוב של 12 מול שלושה, ושני נמנעים. לזר היה אחד הנמנעים. לא ברור עדיין מתי יתקיים הטקס והיכן, ומי יקבל בשמו של גלסברג את תעודת ההוקרה והמדליה. ככל הנראה, זה יהיה יוסקה גבע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו