בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר בזעיר אנפין

על תערוכות המכניסות מציאות חיצונית אל תוך גלריות, ועל הסרט "תיבה רוסית"

תגובות

"יותר מזה" - אוצר יואב שמואלי, גלריה זומר, תל-אביב

גלריה זומר "הפקירה" עצמה בחודשי הקיץ לאיש האמנות יואב שמואלי, כדי שיאצור בה שני סבבים של אמני מיצב, שלושה בכל סבב. בסבב הראשון ניכר שכל אחד מהאמנים, בשפתו שלו, תימצת זיכרון של מקום פיסי ונפשי לכדי אלמנט פיסולי-סביבתי המקרין בחזרה את מה שנדחס בו. המיצבים עומדים ביחס לחלל הגלריה המוכר, שנדמה פתאום לגדול ומורכב יותר, והצופים "מפעילים" בראשם (או בתחושת הבטן שלהם) את המיצב הסובב אותם.

בחלל מימין ניצבת לבדה מחיצה אנכית מדמוי פח מגלוון, הנושאת סימני זמן ושחיקה פיקטיוויים. היא סוגרת חלקית את החלל, ומגלה את רגליהם של המבקרים שעומדים מהצד האחר. המחיצה של דורון רבינא נדמית למשתנה ציבורית ברחובות עיר אירופית, או למקלחות גברים משותפות, הד לסאונה בדיסלדורף, שעל שמה נקרא המיצב. כל אלה היו לאובייקט מפוסל ומעוצב, הנושא בנזירות את הריגוש של סקס מזדמן, של אינטימיות לרגע, של ניכור והתמכרות. בתחתית הקיעור מתגלות להבות אש כחולה, כלשונות תשוקה מתקררת, כלאחר פורקן מיצי החלציים. מקרוב מרתקת "עבודת המכחול" המחקה את כרסום האדים והמים, את תחושת התמוססות המתכת בנזילה האין סופית ואת דמוי נגיעות החלודה, כזמן המומצא שחלף ולא חלף, כזיכרון הגופים שבאו והלכו.

על פני הקיר שממול לכניסה לגלריה, קיר של ממש מלבנים שנוצר עם חסימתו של הפתח הקודם ויצר חדר פנימי (נחבא), הטביע שי רטנר בטיח הלח עקבות כפות רגליים. וכך מצטייר על הקיר האנכי שביל של עקבות, הנדמות לעובש שנבע מנזילה בקיר - רמז לשיבוש חוקי המשיכה, המתרחש במינון סוחף יותר בתוך החלל.

החלל השמאלי בגלריה נותר עירום וריק כחלל תעשייתי, כחניון תת-קרקעי. לאורך התקרה תלויים צינורות הביוב הצבעוניים של נעמה ברקוביץ', האחד צהוב והשני אדום. הם נמתחים לעומק החלל ומתחברים למערך של ארבעה צינורות הזורמים מצד לצד - באדום, צהוב, כחול - ופס הניאון הקר שבאמצע משלים את האווירה. יש כאן מהצבעוניות של מונדריאן ומהאסתטיקה האדריכלית של מרכז פומפידו, כשירה תעשייתית של צבע וצורה בצנרת לא-שימושית. את דלת המחסן צבעה ברקוביץ' בכסף-נירוסטה, במרקם לא אחיד - תעשייתיות העונה למקלחות של רבינא. ברקוביץ' כמו מרככת את משא האדריכלות האורבנית המשמימה של ילדותה בשיכוני הרכבת.

מעבר לסיבוב נפתח פתח צר לחדר פנימי שנסגר. "בית שחי או רקטום עירוני", כתב האוצר בטקסט הנלווה, ואכן מוצגת כאן פיסה אותנטית ואורגנית של תל-אביב, שכמו נעקרה מהרצף העירוני ונשתלה בין קירותיו הלבנים והבורגניים של החדר הזה. המדרכה של שי רטנר מרוצפת ונשברת על תלוליות, מדרכה סהרורית כמתחת לרגליו של אלכסנדר פן, מדרכה פעורה כלאחר רעידת אדמה (הד לשבר הסורי-אפריקני של המציאות והאמנות הישראלית), שהחול מתחתיה מרופש; זה אותו חול שביסוד כל עיר, ולפי עגנון היא עוד תשוב אליו. פרי הפיקוס נמק על המדרכה, ממלא בריחו הרקוב והמתקתק את החלל. הכל מואר באור נורה בודדת, החושפת בלאטות מלוכלכות ובור שנאגרו בו מי גשם מצחינים, פחית בירה מעוכה, שקית חטיפים, עלים מרקיבים, גופייה וכל שאר הצומח האורבני. ואתם מהלכים כשיכורים, מנסים להסתגל לשבירת החוקים של חלקת המציאות הזאת, שבודדה, נתלשה ושוחזרה מחדש, מעוותת בחלל הסגור - אולי כביטוי פיסי לרעידת האדמה המתמשכת שאנו נתונים בה גם בעיר הבועה.

רטנר חודר-לא-חודר למיצבים של רבינא וברקוביץ', וברקוביץ' חודרת-לא-חודרת לשניהם. ביחד, ובשמירה על אוטונומיה, הם בוראים מקום חדש ומשומש, בוראים אווירה, מצב נפשי, שהם ריאליים ופנים-אמנותיים כאחד. שינוי החלל הוא טוטאלי, אך גם מינימלי ומרומז, לא מכביד, משאיר הרבה נפח לדמיון, לאופציות נוספות. וכל זה מעורר חשק עז לראות מיצבים חדשים של יואב שמואלי, שלא קרמו עור וגידים כבר זמן רב. ריח זיכרון מיצביו מהעבר עדיין סמיך באוויר (ריח האפטרשייב הזול בחשכת בית האמנים בירושלים ושקופית מגרש הטניס); מיצביו האפלים, החריגים עוד יותר מאלה שכאן - רוחם מרחפת מעל התערוכה.

תמר קידר: "עיקרון הריצוף", גלריה נלי אמן, תל-אביב

גם תמר קידר כולאת קטע חוץ-גלריסטי בתוך גבולות הקובייה הלבנה של הגלריה, אך היא מחברת אליו אלמנט ריאלי נוסף שיוצר חיבור לא ריאלי. למיצב יש חיים משלו; רצפת הגלריה רוצפה בצפיפות באדני רכבת (פריט נחשק בירחוני עיצוב לעשירונים עליונים) כדי ליצור משטח הנושא את עברו התפקודי והמוכני. על רצף המהמורות מונח כדורסל מרובב ומאובק, שאפשר לבעוט בו או לכדררו על פני האנטי-ריצוף הזה, הלא צפוי בחיבורו לכדור - חיבור של שני אלמנטים מהופכים, האחד נייח והשני נייד, היוצר דינמיקה (או אידינמיקה) מעניינת ואסתטית.

נוסף למיצב תלתה קידר בחלל גם ציורים: קולאז'ים ספורים ועילגים, חסרי כל חן, בצבעוניות מזעזעת - ולא כציור המודע לעצמו, נדמה לי - עדיף היה להשאירם מאחור ולתת למיצב המגובש לדבר בעד עצמו. בשבוע הבא ידון המדור באירוע המרכזי של אמנות המיצב בארץ - הטריאנלה הבינלאומית השנייה למיצב במוזיאון חיפה לאמנות.

פסטיבל הקולנוע בירושלים: "תיבה רוסית", אלכסנדר סוקרוב, רוסיה / גרמניה 2002 (הקרנה שנייה מחר, שבת, בסינמטק)

המחול הזה - סרטו של אלכסנדר סוקרוב "תיבה רוסית" - מסתחרר בין האולמות הגלויים והנסתרים של הארמיטאז', מפיח בו חיים במצעד ניצחון של הקולנוע, המחבק את התרבות והאמנות. בצילום אחד רציף מתחילתו ועד סופו - בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע העלילתי - מרפרף סוקרוב על פני אוצרות ארמון החורף והמוזיאון (ארמון שהקימה יקתרינה הגדולה ב-1764 ואחד מראשוני המוזיאונים בעולם), ולמעשה - על פני ההיסטוריה הרוסית ויחסה המורכב לאירופה, שהעיר והארמיטאז' הם פיטם המורכבות הזאת. המגע של סוקרוב הוא מרומז ומפואר, כפרסקו פנורמי עשיר שצויר ביום אחד ומשיחותיו המהירות לכדו הן את המבנה הכללי והן את הפרטים: הנה אנו ניצבים מול אברהם האובד בחשיכה והמאכלת בידו, מאת רמברנדט, מול ידי הקדושים של אל גרקו ושלוש הגרציות של קנובה, שהשיש שר להן מול הכדים האימפריאליים.

הסרט צולם באחרי צהריים מושלגים של היום הקצר בשנה. המצלמה נעה קדימה במינואט-ואלס-מזורקה ואתנחתה. אביר יגון, כרוח רפאים אצילית בחצר הצאר, מוביל אותנו באירוניה (לועג לכושר החקיינות המופלא של הרוסים לכל דבר אירופי) וחמלה בין האולמות, משוחח כל העת עם הבמאי הנסתר, המייצג את ההווה. דמות היגון מבארת לנו את טקס בקשת הסליחה של יורש העצר הפרסי מהצאר על רציחתו של דיפלומט רוסי; מלווה את יקתרינה הבורחת ממחזה המועלה לכבודה כדי להשתין; מלווה את הצארינה אלכסנדרה, המודאגת ממחלת הדם של אלכסיי; בפרוזדורים הוא נמלט מהקברן המקציע ארונות קבורה; בזמן המצור הוא מתעמר באשה עיוורת (מלאך), המלטפת את חמוקיו של פסל. הדמות בשחורים נעצרת ומסרבת להמשיך הלאה אל הלא ידוע לה, ורק אנו נסחפים בתהלוכה האין סופית של האצולה היורדת אט-אט במדרגות השיש והזהב. אקורד סיום נוגה מתגנב ללב, היודע על דעיכתו של העולם הזה. ביציאה מתגלה ים ערפילי המקיף את הארמיטאז', והנפש הרוסית הגדולה מקיצה לרגע מתרדמתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו