מירון בנבנשתי וחיים הנגבי לא נדברו ביניהם. בנבנשתי יושב בירושלים, בגבול המדבר, ומנסה לכתוב ספר אחרון, מסכם. חיים הנגבי יושב ברמת אביב, לא רחוק מן הים, ומנסה לנסח איזה מניפסט אחרון, מוחץ. אבל גם בנבנשתי וגם הנגבי מגיעים בקיץ הזה אל איזו נקודה מעניינת בהתפתחות הרעיונית שלהם. גם בנבנשתי וגם הנגבי מגיעים למסקנה שאין עוד סיכוי לחתום את הסכסוך בפיתרון שתי המדינות. כל אחד מהם בנפרד מגיע אל המחשבה שהגיעה העת לפעול כדי לכונן בארץ מדינה אחת שתשתרע בין הנהר לים. מדינה דו לאומית.

לכאורה הם באים מעולמות לגמרי שונים. בנבנשתי, בנו של איש ידיעת הארץ, המורה והמחנך, דוד בנבנשתי, הוא צאצא מובהק של הממסד הציוני הישן, מי שהיה סגן ראש עיריית ירושלים, יד ימינו של טדי קולק ומועמד רצ לכנסת. לעומת זאת הנגבי הוא מהפכן בגמלאות, מי שהיה פעיל מרכזי במצפן, ממקימי הרשימה המתקדמת, שותף להנהגת גוש שלום. ואולם לבנבנשתי והנגבי גם רקע עמוק משותף: שניהם בני ירושלים, שניהם בוגרי תיכון בית הכרם, שניהם אשכנזים-ספרדים שעוצבו בשלהי המנדט. ושניהם אוהבי הארץ. שניהם אוהבי אדם. שניהם סמבטיונים גועשים של רגשות וסיפורים וחיוניות אנושית מבעבעת.

דווקא מפני שאינם עשויים עור אחד, דווקא מפני שאינם באים מתוך אותו חוג אידיאולוגי, יש עניין מיוחד בתהליכים המקבילים - לא זהים - העוברים על בנבנשתי והנגבי. נכון, שניהם דמויות קצה. שניהם זאבים בודדים. שניהם רגישים ורגשנים שנתפשים לעתים כאקסצנטרים. ואולם גם לבנבנשתי וגם להנגבי חשיבה מקורית וחושים מחודדים. גם לבנבנשתי וגם להנגבי יש רתיעה ספונטנית מפני זיוף, טיוח ומחשבה אחידה. כך שיכול להיות שהעובדה ששניהם הגיעו לאן שהגיעו במשך השנה האחרונה היא עובדה משמעותית. יכול להיות שהיא אומרת דבר מה על מי התהום של המציאות הישראלית הנוכחית.

הנגבי

איפה זה התחיל? מיד אחרי תחילת האינתיפאדה. כבר אז אמרתי לאורי אבנרי אני נסוג לאחור, אני חוזר לכור מחצבתי, אני חושב שצריך להעלות מחדש את החלום של מדינה משותפת. אבל אבנרי צחק. אמר שאני חולם חלומות. כי אבנרי זה אדם שיש לו הרבה זכויות במלחמה על השלום ובמלחמה נגד הכיבוש, אבל אבנרי הוא גם אדם בעל מום. אין לו מנגנון נפשי. כמו שלטרומפלדור לא היתה יד כך לאבנרי אין יכולת להתייחס אל בני-אדם. זה לא רוע, זו לא התעלמות, זו נכות. פשוט אין לו את האיבר הרגשי הזה. אז הוא צחק עלי במין זלזול מתנשא והתעלם מדברי ואני לא הגבתי. ובמשך שלוש שנים המשכנו לנסח יחד מדי שבוע את מודעת-יום-שישי של גוש שלום. אבל בתחילת הקיץ החלטתי שאני לא יכול לשתוק יותר. שאני חייב לצאת עם זה. אז כתבתי טקסט נגד הכיבוש שבסופו כללתי בפעם הראשונה את הרעיון של מדינה אחת לשני העמים. מדינה בשותפות, מדינה דו לאומית.

אבנרי השתולל. הוא רתח מזעם. טען שאני מזיק לעניין הפלשתיני ומסכן את המדינה הפלשתינית ומשרת את הימין. מחזק את הפחדים מפני תוכנית השלבים. וכאשר אני דרשתי שבכל זאת הטקסט יופץ לכל חברי גוש שלום נאמר לי שהוא לא יישלח כיוון שהוא מנוגד לקונסנזוס של גוש שלום. אז אני אמרתי או-קיי, אם כך אני עוזב את גוש שלום. כך, בטלפון, עזבתי את גוש שלום. בעקבותי עזבו גם אחרים. חצי מהגרעין הקשה עזב, כך שעכשיו אני עובד עם כמה אנשים טובים, ספורים, על הפצת הרעיון החדש-ישן שלי. על חידוש המחשבה הדו-לאומית. כי בדיוק כפי שכתבתי במסמך שלי, ברור לי היום שאין חלופה אחרת לסיום הסכסוך. ברור לי שכל מי שעיניים לו לראות ואוזניים לו לשמוע צריך להבין שרק השותפות הדו לאומית תציל אותנו. רק היא תהפוך אותנו מזרים בארצנו לבני המקום, עם הארץ.

בעצם זה התחיל מזמן, בבית, בשכונת מקור ברוך. כי כשאני הייתי ילד בן עשר בירושלים של סוף המנדט, בעל הבית שלנו, ג'מיל, היה ערבי. על הבית היתה חקוקה באבן כתובת בערבית ואנגלית: אלהמברה. והבית שלידנו לא היה רק בבעלות ערבים אלא גם מאוכלס ערבים. כל השכונה מהבית מערבה היתה מעורבת. וגם במקום העבודה של אבא, עיריית ירושלים, יהודים וערבים עבדו יחד. ואחת לכמה ימים אבא היה לוקח אותי לטיולים בשכונות של ירושלים ובכפרים שמסביב ירושלים. את עין כרם הפלשתינית אני זוכר מצוין. ואת מלחה, את ליפתא, את בית מזמיל. לכן הערבים אף פעם לא היו זרים לי. הם היו תמיד חלק מהנוף. חלק מהארץ. ומעולם לא הטלתי ספק באפשרות לחיות איתם יחד. ממש יחד. בית ליד בית, רחוב ליד רחוב.

בסוף 1947 הם נעלמו. זה היה בחורף, באמצע כיתה חי"ת. ומה שמוזר הוא שזה בכלל לא היה טראומטי. הכל נעשה בשקט, ללא דרמה. מין התנדפות כזאת. אני אפילו לא בטוח אם באמת ראיתי אותם אורזים. לא בטוח אם באמת ראיתי אותם אוספים את החפצים שלהם ונמוגים במורד שמאחורי מחנה שנלר. אבל אני זוכר היטב את דיר יאסין. זוכר שישבנו בכיתה בתיכון בית הכרם וראינו את העשן עולה מדיר יאסין.

לכן, כאשר דיברנו בשנות השישים במצפן על עקרון השוויון, אני לא באתי לכך אך ורק מתוך מחשבה סוציאליסטית, מתוך איזה מושג אוניברסלי. אצלי זה היה בלדי. אלה היו הניחוחות והזיכרונות של ילדות. והתהייה הזאת לאן הם נעלמו. האיסוף האובססיווי של מפות מנדטוריות לאתר את הכפרים שנמחו. החיים שחדלו. והתחושה שבלעדיהם הארץ היא ארץ מעוקרת. ארץ נכה. ארץ שהעלימה עם שלם.

כך שכאשר אימצתי את פיתרון-שתי-המדינות בשנות השמונים עשיתי זאת בקושי רב. עשיתי זאת תוך מאבק קשה עם עצמי. ואף פעם, אף פעם, לא הצטרפתי לשמאל הציוני. אף פעם לא נטשתי את המחשבה המהפכנית. אבל כשראיתי שיש שלום עכשיו ויש איזו תנועה ברחובות חשבתי שלא נכון להישאר בחדר סגור עם הדוגמות. חשבתי שרעיון שתי המדינות הוא רעיון ראוי.

כשהגיע אוסלו האמנתי שזהו באמת מעשה גדול. קראתי את ההסכמים בדקדקנות, בזכוכית מגדלת, והגעתי למסקנה שבאמת יש פה הכרה הדדית. שנוצרה אפשרות לסגור את תיק הסכסוך. ובאמצע שנות התשעים היה לי באמת הרהור וערעור על הגישה המסורתית שלי. לא חשבתי שתפקידי ללכת לרמאללה ולהציג לפלשתינאים את רשימת העוולות של הציונות ולומר להם, אל תשכחו את מה שאבותינו עשו לאבותיכם. האמנתי בדינמיקה של אוסלו. גם האמנתי ברבין. אחרי הרצח אפילו הצטרפתי למפלגת העבודה.

בשנים האחרונות הבנתי שטעיתי. שכמו הפלשתינאים גם אני נפלתי בפח. התייחסתי ברצינות לדיבור הישראלי ולא שמתי לב למעשה הישראלי. וכשהבנתי יום אחד שההתנחלויות בעצם מכפילות את עצמן הבנתי שישראל החמיצה את שעת החסד האחת שהיתה לה. את ההזדמנות הנדירה שניתנה לה. ואז הגעתי למסקנה שישראל לא יכולה להשתחרר מהדפוס ההתפשטותי שלה. היא קשורה ברגליה ובידיה לאידיאולוגיה המכוננת שלה ולמעשה המכונן שלה, שהוא מעשה נישול. והבנתי שהקושי העצום לפרק התנחלויות נובע מכך שהכרה בכך שההתנחלויות בגדה המערבית יושבות על אדמה פלשתינית שדודה תטיל צל מאיים גם על עמק יזרעאל. על מה שקרה לאריסים של עמק יזרעאל. ועל המעמד המוסרי של בית אלפא ועין חרוד. ואז הבנתי שבאמת יש פה דפוס עמוק מאוד. שיש פה רצף היסטורי אחד ההולך מבית השיטה ועד למאחזים הבלתי-חוקיים. מנהלל ועד לגוש קטיף. ואת הרצף הזה כנראה אי אפשר לקטוע. והרצף הזה מחזיר אותנו עד להתחלה עצמה. עד הרגע הראשון.

רואה את הספר שאני קורא? זה ספרו של אליעזר בארי על ראשית הסכסוך. על ראשית המפעל הציוני. וכאן, בעמוד 58, מתואר כיצד ב-3 בנובמבר 1878, יהודה ראב פותח תלם ראשון באדמת פתח תקווה. כיצד הוא חש "שהוא הראשון האוחז במחרשה יהודית באדמת הנביאים לאחר שנות הגלות הארוכות". אבל תראה, תראה מה כתוב כאן. "ערבים היו שותפים גם ליהודה ראב ביום הגדול של ראשית החריש. הוא לבדו במחרשה רתומה לבהמות לא היה מסוגל לחרוש שטח של מאות דונמים. יחד איתו יצאו לחריש עוד 12 פלחים ערבים".

אז מה זה אומר? זה אומר שכאשר יהודה ראב הולך לחרוש תלם ראשון אחרי אלפיים שנות גלות אין לו כוח לעשות זאת לבד. הוא זקוק לפלחים. ובאים לעזור לו שנים-עשר פלחים. וכשאני קורא את זה אני אומר, הרי אני יודע היטב מי היה ראב ומי היו צאצאיו ואני יודע איך התגלגל מפעלו. אבל אני לא יודע דבר ולא חצי דבר על שנים-עשר הפלחים. הם הופיעו בהיסטוריה כאלמונים ונעלמו מתוכה אלמונים כמעט בלי להשאיר עקבות. הם הודחו מההיסטוריה על ידי הציונות. ומי הם היו? לאן הם הלכו? איפה הם היום?

אז אני, כמו שאתה רואה אותי, מהפכן זקן שכמותי, אני אדם שנדר נדר למצוא את שנים-עשר הנעלמים האלה. שנים-עשר האסורים האלה של ההיסטוריה. ומשימת חיי היא לפתוח להם את הסוגר ולהוציא אותם לחופשי ולתת להם שם ופנים וזכויות. כי כל חטאם ביחס לראב היה שהם התגוררו דורי דורות לפניו בארץ. ולמה הם צריכים להיענש על כך? למה לשקוד על השכחתם והיעלמותם?

אני לא חושב שזה איזה שיגעון פרטי שלי. להיפך. אני חושב שזה ניסיון להשתחרר מטירוף. כי אני לא פסיכולוג אבל אני חושב שכל מי שחי עם הסתירות של הציונות דן את עצמו לשיגעון מתמשך. אי אפשר לחיות כך. אי אפשר לחיות עם עוול גדול כל כך. אי אפשר לחיות עם אמות מוסר כל כך מנוגדות. וכשאני רואה עכשיו לא רק את ההתנחלויות והכיבוש והדיכוי אלא גם את החומה המטורפת הזאת שהישראלים מנסים להסתתר מאחוריה, אני מגיע למסקנה שיש כאן משהו עמוק מאוד ביחס שלנו לבני הארץ שמוציא אותנו מדעתנו. יש כאן משהו גיגנטי שלא מאפשר לנו להכיר באמת בפלשתינאים. לא מאפשר לנו לעשות איתם שלום. והדבר הזה קשור לכך שעוד לפני החזרת האדמות והבתים והכספים, חובת הכפרה הראשונה של המתנחל כלפי ילידי הארץ היא להחזיר להם את כבודם, את זכרם, את צדקתם.

אבל את הדבר הזה אנחנו לא מסוגלים לעשות. את הדבר הזה העבר שלנו לא מאפשר לנו לעשות. ועל כן העבר שלנו מכריח אותנו להאמין בפרויקט של מדינת לאום יהודית שהוא פרויקט חסר תקווה. העבר הזה מונע מאתנו לראות שכל הסיפור הזה של ריבונות יהודית בארץ ישראל נגמר. כי בשביל שתהיה ריבונות יהודית צריך שיהיה גבול, אבל כפי שטבנקין אמר, הארץ הזאת אינה סובלת בתוכה גבול. ובשביל שתהיה ריבונות יהודית צריך מבנה חד לאומי מתבצר ומתבדל, אבל מבנה כזה מנוגד לרוח הזמן. לא מתאים יותר. ולכן גם אם עכשיו ישראל תקיף את עצמה בגדר ובחפיר ובחומה זה לא יעזור. כי הפחדים שלך נכונים. ישראל כמדינה יהודית לא יכולה להתקיים כאן יותר. לאורך זמן ישראל כמדינה יהודית לא תוכל להתקיים.

אני לא משוגע. אני לא חושב שמחר בבוקר אפשר יהיה לגייס כאן המונים לרעיון של מדינה דו לאומית. אבל כאשר אני רואה שמירון בנבנשתי צדק, שהכיבוש הפך לבלתי הפיך, וכאשר אני רואה לאן הטירוף של ריבונות מוליך ישראלים טובים, אני מרים את ראשי מחפירות חיינו ומניף שוב את הדגל הקטן שלי. אני עושה זאת ללא אשליות: אין צבא שאני חלק ממנו. אין צבא שאני מוביל אותו. בינתיים המעשה שלנו הוא מעשה של בודדים. אבל נראה לי חשוב לרשום כבר עכשיו את האופציה הזאת. נראה לי נכון להניח על המדף את הרעיון הזה.

ביסודו של דבר העיקרון הדו לאומי הוא האנטיתזה הכי עמוקה לחומה. החומה באה להפריד, לבודד, לכלוא את הפלשתינאים במכלאות. אבל החומה הזאת כולאת גם את הישראלים. היא הופכת גם את ישראל לגטו. לכן, החומה היא בעצם פיתרון הייאוש הגדול של החברה היהודית-ציונית. היא המעשה הנואש האחרון של מי שאינם יכולים לעמוד מול העניין הפלשתיני. מי שחייבים לדחוק את העניין הפלשתיני אל מחוץ לחייהם ומחוץ לתודעתם.

מול זה אני בא ואומר את ההיפך. בדיוק ההיפך. אני בא ואומר שכנראה היינו יותר מדי סלחנים כלפי הציונות. שהיהודים שבאו לכאן ומצאו ארץ לא ריקה שעם אחר יושב בה נקלעו לדפוס כוחני בלתי מרוסן. במקום שהסכסוך יקרא אותם לסדר מוסרי ולתבונה הוא יצר אצלם התמכרות לכוח. אבל הכוח הזה מיצה את עצמו. הכוח הזה הגיע אל גבול יכולתו. ולכן אם ישראל תישאר מדינה קולוניאלית באופיה היא לא תשרוד. בסופו של דבר האזור יהיה יותר חזק ממנה, בסופו של דבר עם הארץ יהיה יותר חזק ממנה. העוולות שביסודה יהיו חזקים ממנה. ומי שמקווה לחיות על החרב סופו למות בחרב. זה ברור לגמרי: הוא ימות בחרב.

אז אל תתייחס אלי כאל זר. כאל משונה כזה. נכון שלי קל יותר כי אני מחברון ומירושלים, מהיישוב הישן. נכון שלי קל יותר כיוון שאני אף פעם לא השתתפתי בהרג ובנישול ובכיבוש. אבל אני בכל זאת מרגיש מחויבות כלפי החברה שבתוכה אני חי. ודווקא תוך כך אני מאמין שמי שרוצה להבטיח קיום של ציבור יהודי בארץ צריך להשתחרר מהדפוס הציוני. צריך להיפתח. צריך לפתוח שערים. כי בצורה הנוכחית זה לא ילך. בצורה הנוכחית אין לזה שום סיכוי. מדינת לאום יהודית לא תהיה פה.

ברור לגמרי שאי אפשר בלי הכרה עקרונית בזכות השיבה. כי פה נגזרה על עם גלות מארצו לא מפני שלא נמצא לו מקום אלא מפני שמקומו נלקח על ידי אחרים. והעוול הזה לא נמחק ב-55 שנה ולא יימחק בעוד 55 שנים. אבל זה לא אומר שהם יחזרו לג'מוסין שבאמצע תל אביב. זה לא אומר שהם יתיישבו בארלוזורוב פינת אבן גבירול. אלא הגבולות צריכים להיות פתוחים בפניהם כמו באירופה. ובגליל צריך להקים עיר סופר מודרנית ל-200,000 או 300,000 הפליטים היושבים בלבנון. ובין חברון לעזה אפשר להקים עיר פלשתינית-יהודית נוספת שגם תפריח את השממה וגם תחבר בין שני חלקי פלשתין.

ובכלל, צריך לעבור לחשיבה דו לאומית. צריך להכיר בכך שלא יהיו זכויות לאלה שיישללו מאלה. ואולי בסופו של דבר צריך להקים כאן איזו ישראל חדשה, דו לאומית, בדיוק כפי שבדרום אפריקה הקימו דרום אפריקה חדשה, רב גזעית. כי לא תהיה ברירה אחרת. צריך יהיה לוותר על הניסיון הזה להשיג ריבונות יהודית מתוחמת וסגורה. צריך יהיה להשלים עם העובדה שאנו נחיה בארץ כמיעוט. מיעוט יהודי שלא יהיה דחוס יותר בין חדרה לגדרה אלא יוכל להתיישב גם בשכם ובבגדד ובדמשק. ויוכל להשתתף בתהליך הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון. יוכל לחיות ולמות כאן, לזיין ולהזדיין כאן, להקים ערים מעורבות ושכונות מעורבות ומשפחות מעורבות.

אלא שבשביל שזה יקרה חייבים לוותר על חלום העוועים הזה של ריבונות. חייבים לוותר על חלום העוועים הזה ששפך כאן כל כך הרבה דם, שהמיט כאן כל כך הרבה אסונות, שחולל כאן מאה שנות סכסוך.

בנבנשתי

לכאורה זה לא חדש. כבר בראשית שנות השמונים טענתי שחלוקת הארץ הפכה לבלתי אפשרית. שתהליך בניית ההתנחלויות וההשתלטות על שטחים יצר כאן מציאות בלתי הפיכה. ואז היו רק 20,000 מתנחלים. היום יש 230,000. לכן ברור שכבר נוצרה אותה מאסה קריטית שמפניה חששתי אשר אינה מאפשרת עוד את שינוי הסטטוס קוו. ולא אוסלו ולא גדר הפרדה ולא דיבור על מדינה פלשתינית יכולים לשנות את הסטטוס קוו. כך שהמציאות שאנו חיים בה כבר עכשיו היא מציאות דו לאומית. והמציאות הזו היא נתון קבוע. אי אפשר להתעלם ממנה יותר, אי אפשר להתכחש לה.

מה שצריך לעשות הוא להתאים את המחשבה שלנו ואת המושגים שלנו למציאות הזאת. מה שצריך לעשות הוא לחפש מודל חדש שיתאים למציאות הזאת. וצריך לשאול את השאלות הנכונות גם אם הן מעוררות את התחושה שאתה בוגד בציונות. גם אם הן מעוררות את התחושה שאתה נוטש את החלום של הקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל.

מה בכל זאת חדש? מה שחדש הוא שאני הגעתי למסקנה שהניתוח שלי את הסכסוך היה ניתוח לא נכון. לנוחיותי הנחתי את ההנחה של השמאל הישראלי הציוני: שיש כאן מאבק בין שתי תנועות לאומיות הנאבקות על אותה ארץ. ועל כן הנחתי גם אני שהפיתרון הרציונלי המתבקש הוא פיתרון של שתי מדינות לשני עמים. אבל בשנתיים האחרונות הגעתי למסקנה שטעיתי. הגעתי למסקנה שבעצם יש כאן סכסוך בין חברת מהגרים לבנה לבין חברת ילידים. ואם אמנם כך אז אנחנו מדברים על סוג שונה לגמרי של סכסוך. אם אמנם כך אנחנו יורדים מהרמה הרציונלית לרמה לגמרי בסיסית, אטוויסטית, היורדת לשורשי הקיום האישי והקבוצתי. שכן הסיפור הבסיסי כאן הוא לא סיפורן של שתי תנועות לאומיות העומדות זו מול זו אלא הסיפור הבסיסי הוא סיפורם של ילידים ומתיישבים. סיפורם של ילידים החשים כי אנשים שבאו מעבר לים חדרו אל תוך הסביבה הטבעית שלהם ונישלו אותם.

מכיוון שכך נוצר מצב שהמהגרים הכובשים מנצחים בכל קרב תוך ניצול של היתרונות הטכנולוגיים והתרבותיים שהציוויליזציה המערבית העמידה לרשותם. אבל המהגרים המתיישבים הללו לא מצליחים ליהנות מפירות ניצחונם. הם משתלטים על הקרקע אבל לא מצליחים להגיע לאיזשהו מרגוע. לא מצליחים לבצר לעצמם שלום.

בשבילי זה היה גילוי מרעיש. הוא בא אחרי קמפ דיוויד, אחרי הטראומה של שנת 2000, אחרי ששני הצדדים חזרו בהם בעצם מההכרה ההדדית. כאשר אנחנו חזרנו לראות בפלשתינאים קולקטיב טרוריסטי והם חזרו לראות בנו זרים. ואז, כשהתבוננתי על השבר הנורא הזה פתאום הבנתי שאי אפשר להסביר את דפוס ההתנחלות וגאולת הקרקע שלנו אך ורק במונחים של סכסוך לאומי. אי אפשר להסביר תופעות כמו תופעת המתאבדים אך ורק במונחים של סכסוך לאומי. כי מתחת לקרום הרציונלי של סכסוך לאומי יש פה דבר הרבה יותר עמוק. הרבה יותר בסיסי. ועל כן לעולם לא נצליח להגיע לכך שאלה יוותרו באמת על זכות השיבה ולא נגיע לכך שאלה יוותרו באמת על כמיהתם לבית אל. לעולם לא נוכל להגיע לכך שערביי ישראל יוותרו על תביעתם לזכויות קבוצתיות משלהם. כך שהפיתרון הרציונלי לכאורה של שתי מדינות לשני עמים לא יכול לעבוד כאן. המודל של חלוקה לשתי מדינות לאום הוא מודל לא ישים. הוא אינו משקף את העומק של הסכסוך והוא אינו הולם את העומק של הסיבוך שנוצר בחלקים גדולים של הארץ. וגם אם תקים כאן את כל החומות שבעולם לא תוכל להתגבר על העובדה שהאקוויפר כאן אחד והאוויר כאן אחד וכל הנחלים זורמים לאותו ים. לא תוכל להתגבר על העובדה שהארץ הזו לא סובלת גבול בתוכה.

כך שבשנה האחרונה הגעתי למסקנה שאין היום ברירה אלא לחשוב במונחים חדשים. לחשוב על ארץ ישראל המערבית כיחידה גיאופוליטית אחת. וכמו שהשליטים האפריקנרים הבינו בנקודה מסוימת שאין מנוס מפירוק המשטר שלהם, כך המערכת הישראלית צריכה להבין שהיא אינה מסוגלת יותר לכפות את התפישות ההגמוניות שלה על 3.5 מיליון פלשתינאים בגדה ובעזה ועל 1.2 מיליון פלשתינאים אזרחי ישראל. ומה שצריך לעשות הוא לנסות ולהגיע למצב של שוויון אישי וקולקטיווי במסגרת של משטר אחד, כולל, בכל רחבי הארץ.

עדיין אין לי הצעה מגובשת. אין לי תוכנית עבודה. אבל כיוון המחשבה הוא ברור. הפרדיגמה החדשה היא מחויבת המציאות. ומה שאני רואה לנגד עיני הוא צירוף של חלוקה אופקית (שיתוף בשלטון) עם חלוקה אנכית (חלוקה בשטח). מה שאני רואה הוא מבנה פדרלי אחד שיכלול את כל ארץ ישראל המערבית. תחת המבנה האחד הזה יהיו קנטונים אתניים שונים. ברור, למשל, שלפלשתינאים אזרחי ישראל יהיו קנטונים משלהם. תהיה להם אוטונומיה משלהם שתבטא את הזכויות הקבוצתיות שלהם. וברור שמצד שני למתנחלים יהיה קנטון. ובהנהלה של הממשלה הפדרלית יהיה איזשהו איזון בין שתי הקבוצות הלאומיות. לי לא מפריע שהאיזון יהיה על בסיס של שוויון: אחד מול אחד.

אני מודה שיש פה גם איזה רובד רגשי. זהותי. כי אני היום בן שבעים וכבר מותר לי לעשות סיכומים. ואני הייתי פה בכל. בתנועה ובצבא ובקיבוץ ובפוליטיקה. אני מלח הארץ ואני לא מתבייש בזה. אני מייפלאוור ישראלי גאה. ולכן אני לא אתן לאף אחד להגיד שאני בוגד. אני לא אתן לאף אחד להגיד שאני לא מכאן. גם לפלשתינאים לא אתן לומר שאני לא מכאן. אני אבן מאבניה של הארץ הזאת. אני בדיוק מה שאבא שלי רצה שאהיה: יליד.

אבא רצה שאצמח כמו עץ מאדמת הארץ. שאהיה חלק טבעי מהנוף. ויכול להיות שהוא באמת הצליח: אני בן הארץ. אבל הארץ הזו היא ארץ שתמיד היו בה ערבים. זו ארץ שהערבים הם הנוף שלה, הילידים שלה. ולכן אני לא פוחד מהם. אני לא רואה את עצמי חי כאן בלעדיהם. בעיני ארץ ישראל בלי ערבים היא ארץ מעוקרת.

בזה אני שונה מחברי בשמאל. כי אני באמת יליד בן מהגרים שנמשך אל התרבות הערבית והשפה הערבית בגלל שהיא כאן. היא הארץ. ואני באמת ניאו-כנעני. אני אוהב את כל מה שצומח מהאדמה הזו. ואילו הימין בטח, אבל גם השמאל בעצם שונא ערבים. מפריע לו ערבים. מסובך לו ערבים. זה מעורר שאלות מוסריות וזה מעורר מצוקות תרבותיות. לכן השמאל רוצה את החומה הנוראה הזו שבעיני היא אנטי גיאוגרפיה ואנטי היסטוריה ואנטי אנושיות. לכן השמאל רוצה להסתתר מאחורי החומה הזו שבעיני היא אונס של הארץ. ולכן הוא בורח מירושלים ובורח מהנוף ומהאדמה ומצטופף בתל אביב ומתרכז רק באיך לדפוק את ויקי כנפו. איך להתנשא על המרוקאים.

נכון, אתה יכול להגיד לי שאני מלא סתירות פנימיות. אתה יכול להגיד לי שהמרשם שלי לא מרשם. בשום מקום בעולם פיתרון פדרלי לא עבד. אבל הדיאגנוזה שלי היא דיאגנוזה נכונה: אפילו בגבולות 67' ישראל הולכת להיות מדינה דו לאומית. כשהערבים יגיעו בעוד עשור ל-25% היא תהיה מדינה דו לאומית. והניסיון לגרד עוד ועוד עולים מכל מיני פינות נידחות הופך לניסיון נואל. העולים החדשים האלה עלולים לפוצץ את החברה הישראלית מבפנים. ולכן אני חושב שהגיע הזמן להודות בכך שהמהפכה הציונית נגמרה. ואולי אפילו צריך להכריז באופן רשמי על כך שהמהפכה הציונית נגמרה. ולקבוע תאריך לביטול חוק השבות. ולהתחיל לחשוב אחרת, להתחיל לדבר אחרת. לא להיתפש לאמונה המגוחכת הזו במדינה פלשתינית או באמונה המגוחכת הזו בגדר.

בסופו של דבר אנחנו הולכים להיות כאן מיעוט יהודי. והבעיות שהילדים שלך והנכדים שלי יצטרכו להתמודד איתן הן אותן בעיות שדקלרק התמודד איתן בדרום אפריקה. ולכן הפרדיגמה הדו לאומית היא הפרדיגמה. זה הכיוון. זה היקום המחשבתי שאליו אנחנו צריכים להסתגל.

האם יכול היה להיות אחרת? לא בטוח. הרעיון הציוני היה פגום מראש. הוא לא הביא בחשבון שיש פה קבוצה לאומית אחרת. ועל כן, ברגע שהציונות החליטה שהיא לא משמידה את הערבים החלום שלה הפך לבלתי ניתן להשגה. כי הארץ הזו לא יכולה לשאת שתי ריבונויות. היא לעולם לא תישא שתי ריבונויות. ולכן האפשרויות הן נורא פשוטות. או שלאום אחד לא יהיה או שהלאום השני לא יהיה או שלאום אחד ישעבד את השני ויגזור על עצמו איבת נצח או ששניהם יוותרו על התביעה המלאה לריבונות. שזה מה ששרון דורש היום מהפלשתינאים. זה מה שאני מציע גם ליהודים וגם לפלשתינאים באופן שווה.

ב-1948 הציונות באמת ניצחה. היא הצליחה לבסס את עצמה ב-78% מהארץ. אבל ב-1967 היא ניצחה ניצחון אחד יותר מדי. ובעשרים השנים שאחר כך היא חרצה את גורלה כשהקימה את מפעל ההתנחלויות. ובאופן פרדוקסלי הסכמי השלום עם ירדן ומצרים רק החריפו זאת כיוון שהם קיבעו את המעטפת של גבולות ארץ ישראל המערבית. הם סגרו אותנו בתוך המציאות הדו לאומית של ארץ ישראל המערבית בלתי ניתנת לחלוקה. כך שכעת באמת הציונות לא יכולה יותר לממש את החלום שלה. היא הקורבן של ניצחונה שלה. קורבן של היסטוריה נוראה של הזדמנויות מוחמצות.

במיוחד אני חושב על השבתות ההן שאבא היה מטייל איתי בכפרים שסביב לירושלים. אבא היה מורה דרך וכהן גדול של ידיעת הארץ והוא היה לוקח אותי אל תוך מלחה ובית מזמיל ועין כרם וסריס ודיר אל הווה. לכן ההוויה שלהם לא היתה זרה לי. היא היתה חלק ממני. אבל באפריל 1948 הייתי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים כשהאצ"ל העביר דרך מרכז העיר את מצעד הניצחון שלו עם המשאיות שבהן ניצולי דיר יאסין. וכשאני חושב על זה היום זה נראה לי נורא אבל אז זה לא נראה לי נורא. וגם ב-1949 כשקצרתי את השדות של פלשתינאים במסגרת מחנה עבודה של התנועה זה לא נראה לי נורא. הטרגדיה שלהם כלל לא חדרה אז לתודעה שלי. רק ב-1955, כשהייתי סטודנט ועשינו איזה סקר עבור המכון הגיאולוגי ובדקנו בארות מים ערביות נטושות אחרי הגשם, הגעתי לאיזה כפר באזור בית גוברין שבו זה פתאום היכה בי. כי הכפר עמד כולו על תלו. הכפר היה לגמרי שלם. רק אנשים לא היו בו. ואז בפעם הראשונה שאלתי את עצמי איפה האנשים האלה. לאן הם הלכו.

ובכל זאת גם הרגע ההוא היה רק רגע אחד. הוא לא פרץ את התודעה. רק ב-1967 זה קרה. רק כשפגשתי את כל האנשים הללו שאמרו שהם ממלחה, מסריס, מדיר אל הווה. ופתאום אמרתי לעצמי הנה הם. הנה הם. וכל הגיאוגרפיה הישנה הזו פתאום הכתה בי. כל הגיאוגרפיה של הטרגדיה חזרה.

כך שאני היום חי את הטרגדיה שלהם למרות שאני אולי גרמתי לה. ואני מרגיש את עצמי מחובר אליהם. באופן רגשי אני מאוד מחובר אליהם. אבל במשך שנים לא ידעתי איך מתרגמים את החיבור הזה לשפה פוליטית. אבל אולי עכשיו המחשבה הדו לאומית תיתן לזה איזה ביטוי פוליטי.

אני לא שמח על מה שאני מציע. אני יודע שמה שאני מגמגם לך כאן הוא לא באמת פיתרון. כי גם אם יהיה כאן איזה מבנה פדרלי כזה הוא לא יביא שלום. שלום לא יהיה כאן. וגם אם יהיה פה איזשהו הסדר דו לאומי הוא רק ינהל את המשבר. בשוליים שלו תמיד תרחוש האלימות. אבל האמת היא שכל המצב שנוצר בארץ הוא מצב של ניגודים וסתירות והיעדר פיתרון. ועל כן אני היום אדם עצוב ופסימי. אדם החי בתחושה עמוקה של שבר. וכאשר אני נפרד עכשיו מהחלום של אבא שלי של מדינת לאום יהודית זה לא קל לי. קשה לי. במשך מרבית חיי זה היה גם החלום שלי. אבל אני באמת חושש לנכדי. בכל פעם שאני מביט סביבי אני חושש לנכדי. איך יחיו כאן? מה אני משאיר להם?

ומכיוון שאני יודע שמדינת לאום יהודית לא תהיה כאן ושתי מדינות לשני עמים לא יהיו כאן אני נתלה בתקווה הרפה הזו שאולי בכל זאת יצמח פה משהו משותף. משהו ניאו-כנעני. ושאולי בכל זאת נלמד לחיות יחד. אולי נבין שהאחר אינו דמוני. שגם הוא חלק מהמקום. כמו הברושים האלה. כמו הבוסתנים האלה. מה שהארץ מצמיחה מתוכה. *