סליחה, איך מגיעים למוזיאון ישראל? (המשך) - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

סליחה, איך מגיעים למוזיאון ישראל? (המשך)

  • פורסם לראשונה: 12.08.2003
  • 00:00
  • עודכן ב: 15.08.2003
  • 00:00

4. המבקרים

לעומת מספרם הגדול של האמנים בסצינה ומספר התערוכות המתקיימות בעת ובעונה אחת, יש מעט מאוד מבקרי אמנות ורק כתב עת אחד לאמנות. בתחום הביקורת מתייחסים האמנים לשלוש נשים משפיעות: שרה ברייטברג מכתב העת "סטודיו", סמדר שפי מ"הארץ" ורותי דירקטור מ"העיר".

אמן המיצב, המורה והמבקר יואב שמואלי, בן 35, סיים ב-95' את לימודיו בבצלאל. היום הוא מלמד במדרשה וכותב טור אישי על אמנות בשבועון "טיים אאוט". בעבר היה שמואלי מבקר האמנות השנוא של "העיר". "היום אני מבין שיש עם זה בעיה אתית מסוימת שאמן הוא גם מבקר", הוא אומר, "אבל אני לא חושב שנהגתי במשוא פנים, אם כי היום אני מודע לזה שפגעתי באנשים. זה היה שנתיים אחרי בצלאל, קיבלתי כוח אדיר ליד, ופרקתי זעם. היום אני מבין שזה היה אינפנטילי, ואני לא גאה בזה. לא התחשבתי בזה שאמנים הם גם אנשים ונורא רגישים למה שכותבים עליהם. הייתי עיוור. היה לי קטרקט בעיניים. אבל גם כשכתבתי בחריפות, לא היה בזה רוע או זדון אלא תמימות ואמונה של ילד מתלהם. שרה ברייטברג, למשל, נפגעה ממני. היא נתנה לי בתחילת הדרך חשיפה ב"סטודיו" ואני אחר כך ירדתי על העיתון. כתבתי שהוא אליטיסטי, מנותק, ושהכותבים כותבים ארוך מדי, ואקדמי מדי ולא מספיק מעניין. היא, אני מניח, ראתה בזה סוג של יריקה בפרצוף. בעבר היתה בי מלחמה, היום אני יותר שלם ומתחרט על חלק מהטקסטים. אם היתה לי מאה אחוז אפשרות לעשות אמנות לא הייתי כותב ומלמד. הייתי רק עושה אמנות, אבל אני חייב להתפרנס ממשהו".

שמואלי, שנחשב למורה בעל השפעה על תלמידיו, בא מרקע שונה מרוב האנשים שלומדים אמנות. "לא ממקום מרופד", הוא אומר, "אלא מרקע שמכניס לאמביציה, מוכן להילחם עד זוב דם על משהו שאני מאמין בו - מהתחנה מרכזית בפתח-תקווה. לא עוני מרוד, אבל אנשים שעובדים קשה. ציירתי כל החיים למרות שכילד לא ראיתי ספר אמנות. אחרי הצבא התחלתי ללמוד באופן פרטי וכשהגעתי לבצלאל אמא שלי היתה מוכנה לשים את כל הכסף שלה על הלימודים שלי. בשנה ב' עשיתי פרויקט שכולם נפלו ממנו ברצפה. זה הרים לי כל כך את האגו שאז הבנתי שאני אהיה אמן. זה קצת כמו סיפור סינדרלה".

שמואלי, שהיה קשור לגלריה דביר, זכה ב-97' בפרס גוטסדינר וזכה במסגרת הפרס לתערוכת יחיד. לאחרונה הוא אצר תערוכה בגלריה זומר. הגלגול השני של הכתיבה שלו, הטור ב"טיים אאוט", הוא מעין תיקון. שם אין לדבריו ביקורת אמנות אלא כתיבה שבאה ממקום מפויס על נושאים שמעניינים אותו באמת.

המבקרת רותי דירקטור טוענת שחוץ מטיפוח או פגיעה באגו, אין לביקורת משמעות כלכלית ישירה על האמן. "ביקורת רעה על תערוכה, שלא כמו בתיאטרון או בקולנוע, אין לה משמעות רבה. בעקבות ביקורות אנשים אולי באים לראות יותר, אבל אין לזה השתמעות כלכלית כי זה לא מה שיביא את האספנים לרכוש את היצירות".

איך את מגיעה לתערוכות?

"אני מקבלת עשרות הזמנות לתערוכות בשבוע ועושה סינון, מורידה קודם את מה שאני יודעת שמראש לא מעניין אותי. אחר כך החיים יוצרים סינון טבעי, זאת אומרת, למה אני מצליחה ללכת מתוך מה שמעניין אותי, ומתוך זה אני בוחרת את מה שמעניין אותי לכתוב. אני לא מסוגלת לכסות את הכל, זה בלתי אפשרי. עם השנים מפתחים חושים. מצד שני אסור לסמוך עליהם יותר מדי, אסור ללכת לפי שם האמן או הגלריה. אני הולכת למוזיאונים הגדולים, לגלריות החשובות, לכל הפחות חשובות אני פחות הולכת. עם כל הצער, אבל לא מסוגלת לכסות הכל".

לא פלא שיש כל כך הרבה אמנים מתוסכלים.

"אני מאוד מבינה את זה ומרגישה אחריות לכתוב על כמה שיותר".

דירקטור לא מסתירה את העובדה שיש לה באופן טבעי העדפות אישיות. "זה בלתי נמנע בעולם הזה, אלה בסופו של דבר החברים. יש כאלה שאיתם יש יותר קשרים וכאלה שיש איתם פחות קשרים וגם זאת בעיה שכולם מכירים פה את כולם ברמה האישית. כמעט אין אמן שאני לא מכירה כך או אחרת. אבל יכול להיות שזה כך בכל מקום בעולם".

שרה ברייטברג היתה במשך שנים רבות האוצרת של אמנות ישראלית במוזיאון ת"א ובימים אלה היא מסיימת 10 שנים של עריכת "סטודיו". ברייטברג, מתוחכמת, אקדמית ואליטיסטית בהתבוננות שלה, היא ללא ספק דמות בעלת נוכחות ואמירה מרכזיות על מה שנעשה באמנות הישרא

לית. "בניגוד למה שהיה כאן בשנות השבעים והשמונים שאז רפי לביא היה אמן, מורה ומבקר אמנות, מהיר חותך ופסקני", היא אומרת, "אין היום כותב שבו הכל מתנקז. זה אחד מסימני התקופה. יכול להיות שדליה לוין ממוזיאון הרצליה, יש לה יותר השפעה ממישהו שכותב כל שבוע. יש לה מוזיאון צעיר, דינמי, ואפשר לומר שהדור הצעיר עובר שם, אז זה יותר מקדם מביקורת כזאת או אחרת".

לתערוכה בהרצליה יש השפעה ברזומה?

"אני פסימית, חושבת שכבר לשום דבר אין השפעה ברזומה. אני חושבת שאם מישהו שולח לי תיק עבודות, כמה משקל יש לשאלה איפה הוא הציג? יש לזה איזשהו משקל אבל לא משקל מכריע. זה לא אומר שאם יהיה כתוב שם שהוא הציג במתנ"ס באור יהודה, זה ידרוך אותי אחרת".

ההשפעה של סטודיו, על אף 2,000 המינויים שלו, גדולה. המעגל הפנימי המצומצם מצטט את מה שנכתב שם ולוקח את זה באופן אישי. ברייטברג אומרת שהיא משקפת את הסצינה, אבל היא הרבה פעמים מסמנת כיוונים של טעם אישי. כמו למשל ההחלטה להקדיש את השערים לאמנים צעירים שעושים חדשות עכשיו. "לפעמים דברים נורא קטנים עושים אימפקט עצום. אדם רבינוביץ', בתחילת דרכו, נתנו לו לעשות שער מהדמות של מרקו מ'הלב' של דה אמיציס. עשיתי איתו שיחה של 400 מלים. שאלתי אותו מי האמנים המשפיעים עליך ביותר והוא אמר: יעקב אגם, דורה גת, מעצבת המטוסים של אל-על וקופרמן. אני הסתכלתי עליו והוא אמר: 'את מתפלאה למה קופרמן?' ואז בבת אחת התחלף אצלי הדיסקט. הטלפונים שאנחנו קיבלנו אחרי זה הבהירו לי שדור שלם פתאום הרגיש שזה מדבר אליו".

5. האספנים

ברייטברג חושבת שלאספני אמנות פרטיים יש משקל מכריע בסצינה האמנותית. בעידן של קיצוצים משמעותיים בתקציבי תרבות ואמנות, כולם מתדפקים על אותן דלתות ומציגים בחסותם ובאדיבותם של אותם אספנים פרטיים. כך היה במוזיאון תל אביב כאשר הוצגו האוסף של יוסי חכמי והפניקס, האוסף של דורון סבג ואו-אר-אס והאוסף של בנו כלב. "הממד האספני וההשפעה שלו, זה אחד התחומים שקרה בהם שינוי גדול", אומרת ברייטברג. "הם נוכחות קיימת ומשפיעה אפילו על שאלת איזה תערוכות יהיו. אספן שמנדב את האוסף שלו, גם מתנה איזה עבודות יהיו בתערוכה ועם איזה אוצרים הוא יעבוד. אספן שתורם כסף, מתנה איזה מקום יתפסו העבודות שלו בתערוכה. אני רואה את זה יותר ויותר. אנשים לא מעלים בדעתם שדברים כאלה יכולים לקבוע את איכות התערוכה, כי אם אספן אומר 'כל מה ששלי יהיה בפנים', וזה לא המיטב של אותו אמן, או שיש הסכמה בשתיקה שזה מה שהולך עם התרומה, אז האספנים, מאחורי הקלעים, במידה רבה קובעים".

אספנים פרטיים שחלקים מאוספיהם מוצגים בתערוכות, משביחים בכך את האוסף שלהם ומעלים את המחירים במכירות פומביות. לרטרוספקטיווה של אביבה אורי בעין חרוד תרם האספן עמי בראון, שאוסף את אורי, מכספו ומהאוסף שלו.

גליה בראור אומרת שבראון לא התערב בתכנים. "הוא מימן רק את הפקת הספר והצלמת שלו צילמה אותו. זו תערוכה שאני רציתי לעשות והוא נענה לבקשתי ותרם את הכסף".

אומרים שהיו עבודות של אורי שהוא לא רצה לתת לתערוכה.

"זה ממש לא נכון. אני יודעת שהנושא הזה טעון, כי אנשים אחרים, כמו שרה ברייטברג, שהתכוונו לכתוב ספר על אורי והדבר נשמט מהם, אמרו מה פתאום אני עושה את זה, מה מכשיר אותי להתעסק עם אביבה אורי, שאני לא מזוהה עם המודרניזם".

לפני כמה חודשים הציג אלון שגב תערוכה לארם גרשוני. "אספנו את העבודות של ארם מכמה אספנים", הוא מספר. "ארם הוא אחד האמנים שאנחנו תמיד בפיגור איתו לעומת הביקוש. הוא מצייר פורטרטים וטבע דומם בסגנון היפר ריאליסטי מאוד לאט, אולי תמונה בחודש. לקראת התערוכה פנינו לאספן עמי בראון, לקבל ממנו תמונה של ארם בהשאלה, אבל הוא סירב להשאיל לנו. אחר כך שמעתי שהוא אמר עלי שאני גלריה לא שווה ולכן לא ישאיל לי את התמונה. זאת הפעם היחידה שנתקלתי במישהו שלא רצה להשאיל תמונה מהאוסף שלו לתערוכה. מוזר, כי זה תמיד משחק לטובתם של האספנים". בראון סרב להתייחס לנושא.

דורון סבג, מנכ"ל או-אר-אס, חברה לכוח אדם, הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על האמנים והאמנות בארץ. סבג הוא אספן פרטי, תומך באמנים, במוזיאונים, היה שופט בוועדות פרסים שונות, במועצת המנהלים ובוועדת הרכישות והתערוכות של מוזיאון ת"א, נידב את האוסף שלו לתערוכה במוזיאון ת"א, "חשיפה", היה חבר בהנהלת מועצת מפעל הפיס ובוועדת האמנות החזותית שלה. לפני שנה הוא התמנה ליו"ר מועצת התרבות והאמנות, ומתוך חשש לניגוד עניינים התפטר מכל תפקידיו הציבוריים האחרים.

סבג לא רואה סתירה בין היותו אספן לבין התפקידים הציבוריים שמילא. "היכולת שלנו כאספנים לשנות או להשפיע, מוגבלת. נותנים לנו יותר כוח ממה שיש לנו. זה שאני יושב במוזיאון תל אביב ועושים תערוכה מהאוסף שלי, זה משחק מוסכם בין אספנים למוזיאונים. כל העלויות היו עלי וזה הביא הרבה קהל למוזיאון וניתנה לו הזדמנות לראות אמנות עכשווית איכותית. אנחנו לא תמיד מרוויחים מזה. כשאנחנו רוכשים עבודות של אמנות עכשווית יש בזה גם תמיכה אבל גם סיכון. קניתי אמנים צעירים בשנות ה-80, שלא פרצו וההשקעות שלי ירדו לטימיון". ההשקעה שלו באמנית המצליחה מיכל רובנר, שייצגה את ישראל בביאנלה השנה והציגה תערוכת יחיד במוזיאון ויטני בניו-יורק, בוודאי לא תרד לטמיון.

בנו כלב הוא אספן מטיפוס אחר לגמרי, למרות שגם אוסף כלב הוצג במוזיאון ת"א ("קיר פרטי",2000). כלב הוא לא פטרון אמנויות במובן הקלאסי. הוא אוסף רק אמנים שנמנים על חוג ידידיו ורק רישומים על נייר שמסמנים תהליך של יצירה יותר מאשר את היצירה עצמה. "אני חייב להיות בראש אחד עם האמן", אומר כלב, "משום שאני אוסף לעומק ואם אני צריך להיפגש עם אמן פעם בחודש ולהתענות מהפגישה עם אדם לא סימפטי, אני מוותר עליו. יש להניח שאם הייתי חי בתקופת פיקסו, לא הייתי רוכש אותו, בגלל אישיותו. יצירת אמנות בעיני היא תהליך שאני בונה ביחד עם האמן, מעגלים קטנים של דימויים, רצף של רעיון, ועוקב שנים, רואה את ההתפתחות. מצבי הפיננסי רחוק מאוד מהתיאור הקלאסי של האספן הזה. הייתי שכיר כל החיים, מנהל כספים של רשת מלונות מוריה".

הצייר מאיר פיצ'חדזה לא קשור לגלריה, אבל ציוריו נמצאים כמעט אצל כל האספנים החשובים. הוא נחשב לאמן שמוכר היטב את יצירותיו. בימים אלה הוא קיבל תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב, וכל זה בלי להתאמץ ובלי להזיע. "לא התאמצתי בכלום. מוטי עומר (אוצר מוזיאון תל אביב) התקשר אלי יום אחד ואמר לי: 'השם שלך עלה בוועדה, אבל תדע לך שזה לא ממני, כי אני לא אוהב אותך, מישהו אחר העלה את השם שלך'. אני עד עכשיו לא קופחתי. אני עושה שמיניות באוויר כדי לחיות מהאמנות שלי, אבל לא מעניין אותי למכור בחו"ל, ולא רוצה להתעשר. אני מבסוט מאוד שאני יכול למכור בארץ ולחיות מזה. אולי זה קשור לגיל. אתה מבין שאי אפשר לכופף את האגו ושלהצלחה יש מחיר, ואני לא מוכן לשלם אותו. לא מתאים לי בריכות שחייה ולא יגוארים".

אספנים בולטים נוספים בזירה המקומית: עורכי הדין חנינא ברנדייס ובנו, גיל ברנדייס, מו"ל קבוצת "הארץ", עמוס שוקן ואיש יחסי הציבור רני רהב.

6. אוצרים עצמאים

תמי כץ פריימן היא אוצרת עצמאית משפיעה למדי בזכות הקשרים שיש לה בארה"ב. היא חיה חמש שנים במיאמי והיום היא מנסה ליצור מסלול דו כיווני: להראות כאן אמנים מחו"ל ושם אמנים ישראלים. היא אצרה לא מזמן תערוכה גדולה בניו-יורק שעוסקת באמנות וארכיאולוגיה והביאה לשם 12 אמנים בינלאומיים, שלושה מהם ישראלים. "זאת השפעתי הצנועה על האמנות הישראלית, הניסיון לחשוף אותה בחו"ל, ולהפחית ולו במעט את התסכול של האמנים המקומיים" היא אומרת. "אני מסתכלת בחיוך על הבצה הזאת, וחושבת שברמה מסוימת זה טראגי. אנשים עם המון כישרון ורצון ואמביציה להציג ויש כל כך מעט מקומות, ואין רוטציה, אין סבב. אם אמן כבר זכה לתערוכה בתל אביב אין לו לאן להתקדם ואז זה רק לצאת מפה. לכן כשחזרתי ממיאמי, ואחרי שראיתי איך הסצינה שלנו נראית משם, החלטתי שאם יש משהו בעל משמעות שאני יכולה לעשות, זה הדבר הזה. גם לאוצרים אין לאן ללכת. אוצר בארה"ב עושה תפקיד שלוש, ארבע שנים ובשיא פריחתו הולך הלאה. בארץ אנשים יושבים באותן מחלקות במוזיאונים לנצח".

יש לך פיתרון?

"כן. אפשר היה לקחת את ביתן הלנה רובינשטיין ולהפוך אותו למשכן לאמנות עכשווית. אנשים היו באים לשם לשנתיים, שלוש, עושים תפקיד במלא המרץ ולא מחכים לפנסיה שלהם, ומפנים מקום לכוחות רעננים. זה פשוט לביצוע, נמצא במיקום פנטסטי, אז למה לא להפוך אותו לסמן דופק של האמנות הצעירה שנעשית בארץ?

טלי תמיר, אוצרת גלריה "הקיבוץ", מציעה חלל עם אידיאולוגיה פוליטית. תמיר חברה בקבוצת אוצרים עצמאים ועוסקים בשחזור וארגון מחדש של הקנון. תמיר מציגה אמנים ישראלים צעירים שטרם זוהו ושיש להם פוטנציאל. "הקנון הוא חפץ חשוד שנבנה מטעמם של כמה בודדים שיושבים בעמדות מפתח, כמו שרה ברייטברג. הכל כאן קטן. כולם מכירים את כולם, אף אחד לא מפרגן לשני. במוזיאונים ממנים אוצרים לכל החיים. למה היום לאמנות ישראלית יש רק אוצר אחד? פעם היה זריצקי וסטמצקי, וזה היה מספיק, היום יש כאן הרבה מאוד אמנים אינטליגנטים ומוכשרים ומשנה לשנה יותר בוגרים, אז היה חשוב שיהיו יותר אוצרים לאמנות ישראלית". *

חזרה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים