בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמה פסיכולוגית

החיים עם גיא בן ה-16 נהפכו לגיהנום. הוא נגעל מכל מגע אנושי ואף הכריז שאמו "טמאה". שנים של טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים לא הועילו. ואז נכנסה לתמונה ד"ר שולמית בלנק. כבר בפגישה הראשונה הדהימה את ההורים כשאמרה לבנם "אנסו אותך? זה העניין? מה, אין חיים אחרי זה?". מכאן החל סיפור התאוששות יוצא דופן

תגובות

גיא לא אמור להיות כאן אתנו. ד"ר בלנק אסרה על כך במפורש. אפשר לראיין את ההורים, בשמות בדויים. אם גיא מסכים, מותר לספר את הסיפור שלו, בלי פרטים מזהים. אבל לא לשתף אותו בראיון. לא להציק לו עם שאלות. הוא התאושש רק לפני שבועות אחדים ממחלה ארורה וקשה שקוראים לה או-סי-די - הפרעה טורדנית כפייתית. מחלה שמחקה לו כמעט שלוש שנים מהחיים. דליה ויוסי, ההורים שלו, זהירים מאוד עכשיו. צריך לקחת כל יום בנפרד, הם אומרים, עד שתצטבר תקופה של יציבות. עד שאפשר יהיה באמת לנשום לרווחה.

ד"ר בלנק מתנגדת להמשך טיפול פסיכולוגי תומך. להיפך: לא שיחות נפש, לא חיטוטים במה היה ואיך היה ולמה פרצה המחלה. שום דבר מאלה. ודאי שלא התעמתות עם שאלות עיתונאיות. אלו ההנחיות המפורשות שלה.

כן, זאת שוב ד"ר שולמית בלנק. הפסיכיאטרית בעלת השיטה השנויה במחלוקת, שרק לפני שלושה חודשים פורסמה עליה במוסף "הארץ" כתבה גדולה. בלנק, שמתייחסת בתקיפות רבה למטופלים הצעירים שלה. בלנק, ששיטת הטיפול שלה עוררה תגובות רבות, בעד ונגד, של הורים ואנשי מקצוע, בעקבות החשיפה. אלא שהפעם, הכתבה היא לא על ד"ר בלנק כי אם על גיא ומשפחתו, קיבוצניקים מצפון הארץ. יש להם חמישה ילדים. יוסי אומר שהילד הוא הסגור והמופנם מבין כל החמישה, "מאז שהיה בן חמש, הילד לא ניתן לדיבוב".

בית הספר מלוכלך

לפני שנתיים וחצי, גיא היה אז בכיתה ט', באה אמו לבית הספר שלו כדי לסדר שם משהו. היתה הפסקה. היא נכנסה לכיתה שלו ומצאה אותו עומד ומתבונן בשאט נפש ברצפה. "אמא, תראי כמה מגעיל פה. את מריחה?" הוא אמר לה ועיקם את האף. "הכל מטונף כאן. אני לא יכול לסבול את המקום הזה". היא לא ייחסה לכך תשומת לב מיוחדת.

אחרי כמה ימים שמה לב שהבן הזרוק שלה נהיה פתאום פדנט. הוא התחיל לרחוץ ידיים הרבה פעמים ביום. היא ציינה לעצמה את העניין בתמיהה. יום אחד נכנסה באקראי לחדר שלו וראתה על המדף זוג כפפות ניילון חד פעמיות. היא התכוונה לשאול אותו מה זה ושכחה. למחרת בבוקר ראתה אותו אורז את ילקוטו כשהכפפות על הידיים.

"גיא, אפשר לדעת מה זה צריך להביע?" שאלה אותו נדהמת. "אמרתי לך, הבית-הספר הזה מטונף, מגעיל אותי", הוא אמר לה. היא שאלה מה הקשר בין זה שבית הספר מלוכלך לזה שהוא אורז את המחברות והספרים שלו עם כפפות. "הכל שם פשוט מגעיל אותי", הוא ענה לה ויצא.

הדבר הבא היה מיכל הסבון הנוזלי במקלחת. הוא התרוקן בקצב לא שגרתי.

היא נהנתה מכמה שבועות נוספים של חסד ההדחקה, עד שערב אחד לא יכלה להתכחש עוד. היא גילתה שליטר וחצי סבון שמילאה בבוקר, נגמרו אחרי מקלחת אחת של גיא. גם יוסי בעלה הבחין בכך. כששוחחו ביניהם כבר לא היה צורך לדבר יותר מדי. דליה תפסה את גיא לשיחה. "אבא ואני חושבים שיש לך בעיה", היא אמרה לו. "ואנחנו רוצים שתלך לטיפול פסיכולוגי". הוא התפרץ, "אין לי שום בעיה, תרדו ממני".

דליה הלכה להתייעץ עם הפסיכולוגית של הקיבוץ. היא אמרה שהתיאור נשמע בהחלט בעייתי, ונתנה לה כמה עצות טקטיות, איך להתמודד עם המצב. אבל הם לא הבחינו בשיפור.

בחופש הגדול הם ראו את גיא פחות בבית. הוא יצא ובילה, ונסע לכל מיני מקומות. ואז, שבועיים לפני תחילת הלימודים, הוא הודיע להם שאין לו כוונה לחזור לבית הספר. זה מקום מגעיל, מטונף, ובשום אופן הוא לא ידרוך שם יותר. הניסיונות להבין מה בעצם הבעיה, עלו בתוהו. כשלחצו עליו מעט, הוא פרץ בבכי. "בכי משונה, עמוק כזה, מנבכי הנשמה שלו, שקרע לנו את הלב", אומרת דליה. הבכי הזה הזכיר לשניהם מיד אירוע מוקדם יותר, שנתיים קודם לכן, כשהיה בכיתה ז'.

טיול שנתי

הכיתה של גיא עמדה לצאת לטיול שנתי. יום לפני הוא נכנס ללחץ נורא וסירב לצאת לטיול. הם ניסו להבין למה, בלי הצלחה, וסיכמו אתו שייצא בכל זאת, ואם ירגיש בסוף היום שהוא רוצה לחזור, יוסי יבוא בערב ויחזיר אותו הביתה. לפנות ערב הוא טילפן חנוק מבכי. יוסי מיהר אל המקום והחזיר אותו. כל הדרך הביתה הוא בכה. בבית, הוא המשיך להתייפח.

הם התחננו לפניו שיספר מה קרה. באזור שלהם, בקיבוץ אחר, הסתובב אז סיפור על תקיפה מינית של נער בן גילו. המחשבות שלהם מיד הלכו לשם: אולי מישהו מבית הספר תקף גם אותו מינית. הם שאלו אותו על זה. העלו אפשרויות. הוא ענה על הכל בשלילה ורק המשיך לבכות בכי מר, אותו בכי, "משונה, לא מוכר".

מאז, זה היה איכשהו מובן מאליו שהוא לא יוצא יותר לטיולים של בית הספר. גיא עמד על כך, הם לא עשו מזה עניין. לא התעמקו יותר מדי בארוע. גם בגלל חוסר שיתוף הפעולה המוחלט מצידו. אולי גם משום שחששו מפני מה שיגלו אם יתעקשו.

חלפו שנתיים שקטות יחסית עד אותו ביקור של דליה בבית הספר, בכיתה ט'. בתום החופש הגדול גיא איים וקיים. שנת הלימודים נפתחה והוא נשאר בבית. שבועיים הסתגר בחדר. הם הצליחו לרשום אותו לכיתה י' בבית ספר אחר באזור מגוריהם; דמוקרטי, פרטני, אידיאלי לילדים עם בעיות ייחודיות. דליה גם פנתה לשירות לבריאות הנפש וקבעה תור לייעוץ, אבל כשהגיע המועד גיא סירב לנסוע. אחיו הגדול דיבר על ליבו, ניסה לדובב אותו. דבר לא עזר, הוא היה עקשן כפרד.

בינתיים הסימפטומים הלכו והחמירו. הוא התייחס לבית הספר הקודם שלו כשטח טמא. נגוע. כל הלומדים שם, בעצם כל חברת הילדים שלו, היו אסורים למגע. הוא לא רצה לראות אותם בכלל. כך גם כל מי שמלמד שם. לא חלף זמן רב עד שהקיבוץ כולו היה נגוע, ולבסוף - גם הבית שלהם. גיא התחיל להתנהג באופן לא שפוי. אין להם מלה אחרת לתאר את זה.

יוסי: "רוצה תמונה יום-יומית טיפוסית? בבקשה: הבן שלי מגיע מבית ספר. פותח את הדלת עם הרגל. לא נוגע בידיות של הארונות. את העכבר של המחשב הוא מפעיל רק ברגל. מה שברגל, זה לא מסוכן לו. מה שביד, מסוכן מאוד. הוא מפחד ממה שזה יכול לעשות לו, פחד מוות. מה זה הדבר הזה? אין לנו מושג. יש בבית כיסא אחד שלו, לאיש אסור לגעת בו. הוא עורך בעצמו את הכלים והסכו"ם שלו. את הבגדים שלו חייבים לכבס בנפרד. יש נעליים 'בסדר' ונעליים 'לא בסדר'. הלא בסדר, הנגועות, הן אלו שאתן הוא יוצא מהבית וצועד בהן עד הרכב. ברכב הוא מחליף לנעליים הטובות, שבהן הוא ישתמש כשייצא מהתחום הטמא, הלא הוא הקיבוץ שלו. הוא ייכנס רק לרכב חיצוני, שלא שייך לקיבוץ. אם מישהו מהקיבוץ נגע לו באופניים, צריך לזרוק את האופניים. אם בפלאפון, צריך להשמיד את הפלאפון. אחרת, יקרה לו משהו נורא".

דליה: "כל כמה ימים הוא מסתגר בחדר ובוכה בכי נורא. הלב שלנו נשבר. אנחנו נכנסים ושואלים, 'גיא, מה קרה? ספר לנו. נעזור. תגיד. מה צריך להשמיד הפעם?' ואז מתברר שילד מבית הספר הקודם נגע לו בכיסא של האופניים. פעם, ילד אחד פגש אותו במפתיע, ונגע לו בזרוע. הוא הסתובב שבוע עם היד מורמת, כשהוא מרחיק אותה מהגוף. דברים כאלה".

האבחנה

אחרי מסע שכנועים ולחצים הוא הסכים לבוא לטיפול פסיכיאטרי. הרופאה קראה לילד בשמו. הם למדו שזאת מחלה, ויש לה שם: או-סי-די (Disorder ObssessiveCompulsive), הפרעה טורדנית כפייתית. ויש לה גם תרופה. גיא התחיל לקבל גלולות, וכולם קיוו לטוב. אבל לא ניכרה שום השפעה חיובית. במשך כיתה י' הם עברו ממטפל למטפל, פסיכולוגים ופסיכיאטרים שונים. גיא קיבל תרופות ספציפיות להפרעות מעין אלו, וגם כדורים נוגדי חרדה. כלום לא עזר.

מצבו הלך והידרדר. התרופות פעלו עליו לרעה. הוא סבל מתופעות לוואי נוראיות. דליה: "לילה אחד שמעתי מהחדר שלו קולות לא אנושיים. מצאתי אותו זוחל על הרצפה, נוהם כמו חיה פצועה. מתפרע, שובר דברים. היינו בשוק. איך לא הכינו אותנו לאפשרות של תופעות לוואי איומות כאלה? מיד הפסקנו את התרופה ההיא. בבית הספר החדש עשו כל מה שאפשר כדי לעזור לו. עד שנשברו והוא נזרק משם".

גיא רבץ בבית. רוב הזמן ישן, חצי מסומם. מה זה רוב הזמן? יוסי: "עשרים שעות ביממה. הוא הפסיק לאכול. רוב האנשים משמינים ומתנפחים מתרופות פסיכיאטריות. לא גיא. גם ככה הוא היה רזה. עכשיו הפך לשלד, עור ועצמות. זומבי לגמרי. לא מתפקד בשום רמה. הכל מלוכלך. הכל טמא. גם אמא שלו נהייתה טמאה. אסור לה לגעת בו. אסור לנו לגעת בחפצים שלו. אסור לנו להיכנס לחדר שלו. זה נהיה מטורף לגמרי. זה נהיה פשוט יותר מדי".

לאט לאט כל הבית הסתחרר ונשאב אל תוך המחלה. זה השפיע על האחים והאחיות. במיוחד סבל הבן הקטן. הם הרגישו שהם לכודים בתוך סיוט. יוסי: "חיינו בתוך כלא. בחוץ הכל כאילו רגיל. יוצאים לעבוד, מתפקדים. אני חוזר הביתה, לכלא דמיוני שהבן שלי יצר, ואני לא יודע איך לשחרר אותו ואותנו. אתה מרגיש המון רחמים וחמלה ורצון לעזור לו. אבל גם כעס אדיר. חוסר אונים וזעם".

ערב אחד דליה נכנסה לחדר, גיא זינק ותקף אותה פיסית, כי היא נגעה בדלת שלו. יוסי היה בחצר. הוא שמע הכל ואיבד את העשתונות. "הרמתי מוט, אמרתי לעצמי, זהו. אני נכנס ומפרק לו את הצורה. לא ידעתי מה אני עושה יותר. גיא ברח מהחלון, ועזב את הבית לעשרה ימים. התגורר אצל חברים מחוץ לקיבוץ. שם, ובכל מקום שהיה מחוץ לקיבוץ, הוא היה מתנהג באופן רגיל לגמרי - אוכל, שותה, נוגע באנשים, המחלה היתה נעלמת. הבעיה היתה קיימת רק בקיבוץ".

כיוון שכך, הם כבר התחילו לשקול עזיבה של הקיבוץ, אבל הרופאים אמרו להם שזאת תהיה אולי רק רגיעה זמנית. שזה רק עניין של זמן עד שגם המקום החדש יהפוך לטמא. מישהו המליץ להם על מרפאה מיוחדת לטיפול בהפרעות כפייתיות בילדים ובני נוער. שנה של סבל, 24 פגישות, אינספור טיפולים, לא שיפרו את המצב.

הקיבוץ רצה לעזור, העמיד לרשותם רכב לצורך הנסיעות השבועיות למרפאה. גיא לא היה מוכן להיכנס לאוטו הזה, שהיה כמובן נגוע. הרופאים סביבם התחילו לדבר על אופציה של אשפוז. כבר לקחו אותם לסיור במחלקה. אלא שדליה ויוסי נעשו עם הזמן למומחים בעצמם. הם ידעו שגיא לא עונה על קני המידה לאשפוז: הוא לא אובדני, לא מסכן את עצמו ולא מסכן אחרים. הצעת האשפוז היתה לא פחות ולא יותר מעדות לכשלון המערכת.

דליה: "הם לא היו מסוגלים להודות שהם הרימו ידיים, שהם לא הצליחו לעזור לגיא".

צו גיוס

במאי השנה קיבל גיא הודעה ראשונה למתגייס. זה היכה בהם. הם תקועים בבית עם ילד בן 16 שלא מתפקד, שלא יגמור תיכון, שלא יעשה שירות צבאי. ילד ששבוי בתוך סיוט, שהולך ונגמר להם מול העיניים, מפרק להם את הנשמה ואת הבית. ואף אחד במערכת הבריאות הציבורית והפרטית אינו מסוגל לעזור לו.

אבל בחודש מאי קרה עוד משהו: רן רזניק פירסם כאן את הכתבה על ד"ר שולמית בלנק ("שיטת המקל", מוסף "הארץ" 2.5). חברה של דליה קראה וטילפנה אליה. דליה ויוסי קראו את הכתבה בשקיקה. הביקורת על השיטות של בלנק, הקשוחה והברוטלית, לא הרשימה אותם. הם טלפנו אליה מיד. היא אמרה, תביאו אותו אלי מחר אחרי הצהריים, למרכז הטיפולי שלי, בני ארזים בראשון לציון.

את מה שהתרחש ביום שני, 12 במאי, בחדר של ד"ר בלנק, אף אחד מהם כנראה לא ישכח כל חייו. כל אחד מסיבותיו. דליה: "הרופאה ישבה ולידה ישב גבר גבוה שקראו לו דורון. היא שמעה אותנו שתיים-שלוש דקות. גיא ישב בראש מורכן, מדוכא. היה לו פירסינג מתחת לשפה. פתאום היא פנתה אליו: 'תגיד, מה זה, נפלת על הפנים ונתקע לך שם מסמר?' הוא הרים את הראש, מופתע, וחזר לפוזה הקודמת. ואז היא התנפלה עליו ממש, 'מה אתה מוריד ת'ראש. תרים ת'ראש שלך כשאני מדברת אליך'. הוא נכנס ללחץ, כל שפת הגוף שלו השתנתה. הוא התחיל לנדנד את הרגליים, שזה סימן כשהוא במצוקה. נורא נלחצתי".

יוסי: "אמרתי שהיה משהו בכיתה ז', שלא היינו מודעים, ולא הבנו שהפחד שלו מהטיול השנתי... היא חתכה אותי, 'לא מעניין מה קרה לו בכיתה ז'. מעניינים אותי החיים שלו עכשיו'. ואז היא פנתה שוב אל גיא: 'מה הסיפור, אז אנסו אותך? זה העניין? מה, אין חיים אחרי זה? אתה לא היחיד שאנסו אותו. אז מה, לא מתים מזה. תמשיך הלאה'.

"היינו המומים. לא האמנתי למה שאני שומע. דליה היתה בשוק. גיא הרים את הראש, והוא נראה לי בהלם. ואז היא אומרת לדורון, טוב, דורון, הבעיה היא לא פה. הרי פה אין שום דבר 'טמא', נכון? אז אתה צריך לנסוע אתם הביתה, כן? ודורון אומר לה, 'כן, אני אסע אתם. אבל היום אני לא יכול. הילד הזה, או שמטפלים בו מיד או שהוא הולך לאשפוז בבית חולים לחולי נפש בגהה, ומשם, כולנו יודעים, שאין דרך חזרה'. הכל בנוכחותו. הכל בנוכחותנו. גיא שומע כל מלה".

דליה: "נדבקנו לכיסאות. לא אמרנו מלה. ואז ד"ר בלנק מבקשת עוד פרטים: מה בדיוק בבית 'טמא' ומה לא? אמרתי לה, אני טמאה. היא קמה וצעקה לו, 'מה? אמא שלך טמאה?' ואלי: 'קומי ותחבקי אותו מיד'. זה בערך שנה שאסור היה לי לגעת בו. קמתי ורעדו לי הרגליים. איך שהוא שמע אותה הוא זינק מהכיסא ורץ לקצה השני של החדר, ישר לתוך הידיים של דורון. הוא תפס אותו בכוח, החזיק לו את הזרועות, ובלנק אומרת: 'תגשי עכשיו, ותגעי בו. מיד!'

"באתי אליו, הוא התחיל לצרוח 'אל תגעי בי, אל תגעי בי', כולו מתפתל, בוכה. נאבק על החיים שלו. לקחתי נשימה גדולה, חיבקתי אותו ושמתי לו יד על הלב. הרגשתי את הדופק שלו. חשבתי שעוד רגע הלב שלו קופץ החוצה. כמו איזו חיה שצדו אותה ושנלחמת על החיים. אחר כך, דורון אמר 'תעזבי אותו עכשיו'. הוא שיחרר אותו לאט לאט. גיא בכה בהיסטריה, היה כולו מותש. דורון אמר לו, שב עכשיו על הכורסה ליד אמא שלך. גיא אמר, לא. דורון תפס אותו, בעדינות, אבל בכוח, והושיב אותו. גיא זינק ברגע שהוא עזב אותו, תפס פמוט ודפק את הראש בתמונה שהיתה תלויה על הקיר. דורון השתלט עליו שוב.

"ד"ר בלנק אמרה, 'טוב, החלטתי. אתם תשאירו אותו פה'. היא הורידה לו את התרופות חוץ מאחת, נגד חרדה, במינון נמוך. הוא התחיל לבכות ולצעוק שהוא לא רוצה להישאר שם".

יוסי: "זה היה נורא. הוא בהיסטריה של החיים שלו, 'אמא אל תלכי. אבא אל תלך. אל תשאירו אותי פה. בבקשה', ובלנק אומרת לו, 'מה קרה? פתאום אתה כל כך אוהב אותה? לפני דקה היא היתה טמאה, לא?' זה היה מפחיד, ומזעזע, אבל הרגשנו שזה הסיכוי היחיד שלנו. משהו באינטואיציה אמר שהרופאה הזאת יודעת מה היא עושה. ולא היה לנו מה להפסיד, כי אותו כבר מזמן הפסדנו".

הילד חזר בריא

בלנק הנחתה את ההורים: "תוציאו מהחדר שלו את כל מה שהוא אוהב - מחשב, טלוויזיה, טלפון, פלאפון, סקייטבורד, אין לו כלום. כל דבר הוא יצטרך להרוויח כשהוא יחזור הביתה. למקלחת הוא יקבל סבון הכי קטן שיש. וזה יספיק לו. דורון יביא אותו בעוד כמה ימים וישהה אתכם בבית, צמוד 24 שעות ביממה לגיא".

יוסי ודליה לא עצמו עין שני לילות. נאסר עליהם לדבר עם גיא בטלפון, אבל בלנק טלפנה ועידכנה אותם כל כמה שעות. ביום רביעי הם התבקשו לבוא שוב לפנימייה. דורון חיכה להם עם גיא. גיא ניגש אל דליה, פרץ בבכי, חיבק אותה ואמר, "אמא, אל תשאירו אותי פה". היא עמדה חבוקה אתו ושניהם בכו שעה ארוכה. אחר כך הוא חיבק ונישק את אבא שלו.

הם נכנסו לרכב, של הקיבוץ. גיא בעצמו פתח את הדלת, בידו, ונכנס כאילו כלום. הוא לקח בקבוק מיץ פתוח שהם שתו ממנו בדרך, ולגם ממנו. הם הביטו זה בזו בתדהמה. לא העזו להוציא מלה. כשהתקרבו לקיבוץ הוא התחיל לבכות ולרעוד, "אני מפחד, אני מפחד". דורון החזיק אותו ואמר לו, "אין לך ממה. הכל יהיה בסדר. אתה תעשה בדיוק מה שצריך. כמו שאמרנו. הכל יהיה בסדר".

הם הגיעו, גיא ירד, פתח את הדלת, נכנס הביתה. הלך לארון, פתח את הארון, חיבק ונישק את אחיותיו. ויצא לסיבוב, פעם ראשונה מזה שלוש שנים, בקיבוץ. הוא נכנס לחדר האוכל, נתן צ'פחות לחברים ה"טמאים" שלו, וישב לאכול אתם. דורון נצמד אליו, לא עזב אותו לרגע.

יוסי: "הלכנו אחריו ופשוט לא האמנו למה שאנחנו רואים. ישבנו, עם פיות פעורים, כמו מפגרים, עוקבים אחרי כל תנועה שלו. היינו בהלם טוטלי. 48 שעות, והילד שלנו חזר בריא. מה זה, סרט בדיוני? מי יכול לתפוש את זה? זה ההיפך הגמור מכל מה שאנחנו יודעים. כאילו שהוציאו ממנו באיזה לחש קסמים איזה דיבוק שהיה בו. אבל אני לא רוצה להשתמש בדימוי הזה, כי זה לא לחשים וקמיעות ובבא סאלי. זה ד"ר בלנק. היא יודעת מה שהיא עושה. היא מקצוענית. והיא הצילה את הילד".

כעבור כמה שעות הודיע להם דורון פתאום שהוא נוסע, כי הכל כבר בסדר. אין צורך שיישאר ואפשר להחזיר לגיא את כל מה שהוציאו לו מהחדר. בערב גיא יצא אל חברים בקיבוץ. למחרת הוא הלך, בפעם הראשונה מאז התחיל הכל, לבית הספר. אחרי כמה שבועות הוא נסע עם הכיתה שלו לשבוע לקפריסין. הוא חזר לתפקוד נורמלי.

בינתיים חלפו חודשיים. הם נושמים נשימות קטנות ואומרים טפו-טפו-טפו, תודה לאל על כל יום שעובר. גיא לא מראה שום סימני נסיגה, ומתנהג כאילו כל שלוש השנים הללו לא היו מעולם. חברים וחברות יושבים אצלם שוב בחצר, מתלוצצים, מפטפטים, נהנים יחד. הוא תמיד היה מסמר החבורה, הוא ילד כריזמטי, ועושה רושם שאף אחד לא תפס את מקומו בזמן שחלף.

יום אחד הם לא התאפקו וטילפנו אל בלנק. מה עשית לו שם, הם היו חייבים לדעת. היא אמרה, "אל תדאגו, אין מרתף עינויים. שום דבר ששונה מה שראיתם. הבהרנו לו מה הוא צריך לעשות. הזכרנו לו מי הבוס. החזרנו לכם את הסמכות ההורית שאבדה לכם. זה לא תענוג גדול להיות פה. הוא מאוד לא רוצה לחזור לפה, לפנימייה או להתאשפז. וזהו. היתר קרה מעצמו".

בעוד השיחה עם דליה ויוסי מתקיימת בחצר ביתם בקיבוץ, גיא מופיע פתאום. הראיון נפסק. הוא מדלג מעל האופניים, מצטרף לפינת הישיבה, מתיישב על הנדנדה, כולו מחויך. היי לאבא. היי לאמא. צ'פחה לאחות. לא לחוץ, לא נבוך. כן, הוא יודע מי זאת כאן, העיתונאית. לבוש מכנסיים זרוקים וחולצת טריקו, לא נעליים "בסדר" ולא נעליים "לא בסדר" - יחף.

הוא נראה רגוע, חברותי, מתקשר. הכלבה שלו באה ומתיישבת לצדו על הנדנדה. הוא מלטף אותה, מספר להורים איפה היה ומה עשה עם החבר'ה ואיך היה. "טוב, אני חייב ללכת עכשיו", הוא אומר, ומסמן להם שאפשר להמשיך את הראיון.

אין ילדים אבודים

איך מבריא ילד כמו גיא בתוך יומיים? מה הסוד? מה בדיוק עשו לו שם במרכז הטיפולי של ד"ר בלנק?

ד"ר בלנק אומרת שאין שום סוד. "מה שקרה לילד קרה אצלי בחדר, בדיוק כמו ששמעת מההורים שלו. זה לב העניין. הרגעים הקריטיים. הדבר המשמעותי הנוסף הוא הפרידה מההורים. מה 'עשינו לו'? כלום. הוא היה פה 48 שעות, הסתובב במועדונית, השתתף באימוני כדורסל וכדורגל, שיחק במחשב, ישב עם נערים ונערות בני גילו. הוא התמודד עם ליקוי הלמידה שלו - קיבל משימה לסכם מאמר. זה הפחיד אותו נורא אבל תמכנו בו, הוא התגבר, ועשה את זה יפה מאוד. הוא התעמת עם כל מה שהכי הפחיד אותו וראה שהשד לא כזה נורא. בלילה ישן בפנימייה עם חונך בוגר ששמר עליו. זה הכל".

אז מה הפתרון לתעלומה? מה מחולל את השינוי הדרמטי?

"אין תעלומה. ילד שסובל מחרדה זקוק לסביבה איתנה. אם להוריו יש בעיה עם סמכות הורית, החרדה שלו רק גדלה. בנוסף, גיא אובחן לפני שנים כלקוי למידה. גיליתי שכל אלפי הילדים שמגיעים אלי אובחנו קודם לכן כלקויי למידה. זוהי מבחינתי נקודה משמעותית ביותר. שם מתחיל הכל, ולא באירוע מסתורי שמתעקשים לחקור ולהתחקות על עקבותיו. ברגע שהוא ראה שההורים שלו לא מפחדים יותר ממה שיוצא ממנו, הוא כבר נרגע קצת. המעגל הזדוני הוא כשההורים נשאבים אל תוך החרדה שלו. זה מעצים את החרדה וחוזר חלילה. שברנו את המעגל הזה יחד. יש פה הורים אמיצים, שהבינו באותו רגע מה נדרש מהם. זה מאמץ עצום להורים, אבל הם עמדו בו. כשיש שיתוף פעולה מוצלח עם ההורים, זה מצליח".

כלומר, הריפוי קרה בעצם באותה שעה אצלך בחדר?

"כן, נכון".

שעה אחת מול שלוש שנים של טיפולים ותרופות?

"זאת עובדה. זה בנוי על דברים שלא אני המצאתי - עימות חזיתי עם מה שהכי פוחדים ממנו. חשיפה והצפה (flooding), דברים שמקובלים בטיפול ביהביוריסטי. הדגש אצלי הוא על החזרת הסמכות להורים תוך הענקה מרבית של תמיכה ותחושת הגנה לילד. פה הוא מרגיש מוגן. הוא יכול להירגע, להיפרד מההורים, ולהיפרד מהחרדה".

כל נער חרד, או נערה אנורקסית, מסוגלים לעמוד בעימות חזיתי כזה מול הדבר שהכי מפחיד בעולם? הרי גם רוב המבוגרים לא מסוגלים לכך.

"מי אמר? כל אחד יכול. אצלי כולם עברו את זה. ורובם הגדול נרפאים. החשיפה וההצפה נעשות תוך כדי החזקה פיסית ונפשית מרבית של הילדים. כשמחזיקים מישהו כך הוא לא מתפרק".

לא היו כשלונות? לא היו מקרים שהיו יותר מדי בשביל נער או נערה?

"לא, לא היו".

למה אסור לדבר עם גיא על מה שקרה לו? למה את לא ממליצה על המשך טיפול בשיחה? האם לא מסתתר כאן חשש שההבראה היא זמנית, שטחית, ושבכל רגע זה עלול לפרוץ שוב, ממקום אחר?

"קודם כל, אני לא אוסרת לדבר. אני אומרת, ילד שרוצה לדבר, נקשיב לו ונדבר אתו, כמובן. ילד שלא רוצה, לא מדובבים אותו. הדחקה היא מנגנון מעולה ששומר עלינו. אם הוא מתפקד טוב, בכל המישורים, אין סיבה לעודד אותו לדבר על זה".

את יודעת היום אם הוא נאנס או הותקף מינית?

"לא. וזה גם לא מאוד משנה. לפי דעתי, הטראומה שלו נבעה מליקוי הלמידה שלו, מחשש שהוא מתחיל לפגר מאחור, שהוא עומד לאבד את המעמד החברתי שלו. זה, בשילוב עם הורים שלא היתה להם סמכות הורית חזקה דיה להתמודד עם הבעיה שלו. ייתכן שהוא גם הותקף מינית, אבל קודם לכן, הוא כבר היה פגיע בגלל הלקות שלו. הטראומה כבר היתה שם. יש היום גישות חדשות שגורסות שלא צריך להיכנס אל תוך הטראומה. עבור רבים זאת גישה נכונה".

האם היו אצלכם מקרי התאבדות?

"מעולם לא".

מי הם, בכל זאת, המקרים שלא הצליחו?

"אין ילדים אבודים. המקרים האבודים שלנו הם מקרים של הורים אבודים. אם ההורים לא מסוגלים לשתף פעולה, כי הם חלשים וכי הם נעדרי סמכות הורית, לא יעזור שום דבר".

גיא עכשיו בריא?

"כן. הוא עדיין פגיע. לפני שהוא יצא מכאן יצרתי קשר עם מנהל בית הספר שלו. יחד הכנו בשבילו תוכנית לימודים ייחודית שלוקחת בחשבון את ליקוי הלמידה שלו ואת כל מה שהוא עבר. כך הוא הצליח להשתלב בחזרה. בנקודות מעבר הוא עלול להיחלש, כמו למשל הגיוס לצבא. צריך אז לתת לו גיבוי ולתמוך בו באופן מיוחד. אני לא יכולה להבטיח שלעולם הוא לא יחזור לחוש את התחושות ההן. הוא רגיש לשינויים, אבל הוא בריא".

המידע הסודי

ההורים, דליה ויוסי, התלבטו ממושכות אם להתראיין. ההחלטה החיובית נבעה מרצון לסייע הורים עם ילדים וילדות במצב דומה, שלא יודעים על אופציית הטיפול של ד"ר בלנק. והיתה עוד סיבה: הם רוצים להשיב בצורה זו לביקורת על ד"ר בלנק ועל שיטותיה. הם אסירי תודה לה, "גם על הטיפול שהבריא את גיא וגם על התמיכה הנדירה, מכל הלב, שהיא נותנת לנו בכל שעה משעות היממה, תוך ידיעה שזה מהיום ועד בכלל, לתמיד".

לד"ר בלנק יש ביקורת על השימוש, המופרז לדעתה, שעושים עמיתיה בתרופות פסיכיאטריות. "ראיתי לא מעט מקרים שבהם ילדים ומתבגרים נכנסו למצב פסיכוטי כתוצאה ממתן טיפול תרופתי", היא טוענת. "היו מקרים שבהם ילדים חוו תופעות לוואי קשות ונוראות, כמו אלה שתוארו כאן, אבל ההורים פחדו להפסיק את התרופות כי הרופא אמר".

את מתנגדת לשימוש בתרופות?

"אני כמובן לא נגד תרופות. אני בוודאי רושמת גם תרופות לחולים. אבל ידי לא קלה על המרשמים, על אחת כמה וכמה כשמדובר במתבגרים. דעתי היא שהילדים האלה זקוקים בדרך כלל לאבא ואמא, או הורה חלופי, שיגידו 'עד כאן. זה כן וזה לא'. שיראו שהם לא מתעלפים מפחד בגלל החרדה של הילד, ושכל זה יהיה מגובה באיכפתיות, תמיכה ובאהבה. ומסירות ללא לאות".

דליה ויוסי עוד לא התפנו לעכל את יחסם לרופאים שטיפלו בבנם במשך שנים. "אנחנו לא מנהלים מסע של האשמות נגד כל אלה שטיפלו בגיא וכשלו", יוסי מבהיר. "זה לא מעניין אותנו עכשיו. מה שמטריד אותי זה העובדה שבשום שלב לא העלו לפנינו את שמה של ד"ר בלנק כאופציה. וכשמדובר ברופאה עם שיטה ייחודית כזאת, ועם רמת הצלחה כל כך אדירה, זה ממש בלתי נסלח. העבירו אותנו מפה לשם, במעגל סגור וכמעט עד למחלקה הסגורה, אבל בסופו של דבר אליה הגענו במקרה, בעקבות כתבה בעיתון".

דליה אומרת שאם כמה נערים נוספים, שעברו את הגיהנום שגיא עבר, ומשפחותיהם, ימצאו את הדרך אל המרכז של ד"ר בלנק בעקבות הכתבה הנוכחית, אז ההחלטה שלהם להתראיין היתה נכונה. היא מגלה גם, ששבועות ספורים לפני שהגיעו אל בלנק היא כמעט עשתה את זה לבדה. אבל לא העזה.

"הרגשתי שהכל מגיע לשיא של הסלמה", היא מספרת. "האינסטינקט הפנימי שלי אמר לי להיכנס לחדר שלו. לצפצף על ההוראות והאיסורים שלו. ממש היה לי דחף. אמרתי לעצמי, הנה אני עושה את זה. אני פשוט פורצת פנימה, נוגעת לו בכל הדברים. נוגעת בו. מטמאת את הכל. מפוצצת את הבלון הזה אחת ולתמיד. ומה שיהיה יהיה". אבל ברגע האמת היא היתה משותקת מפחד. ולא עשתה את זה.

היא סיפרה על כך לד"ר בלנק. "חבל שלא עשית את זה", אמרה לה בלנק. "זה בדיוק מה שנדרש. זה היה הרגע שבו התחברת לאינסטינקט ההורי הבריא שלך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו