בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפואטיקה של העיר הזאת נשמעת היטב

בפרק 9 של "סיפורי מות עירי" ליפתח אשכנזי, כאשר בחלומו של המחבר עומדת מדינת ישראל למשפט לפני אלוהים, מלאך הצדק. הסניגורים - יהודים שכבר אינם בין החיים - טוענים כי מדינתם כובשת בעל כורחה, מטעמי הגנה עצמית. הטיעון הזה אינו מספק את השופט: "עם הבחירה אתם, הרי כוחכם וחוזק בכם כי תוכלו להבדיל בין טוב ורע בעיני". על ספר ביכורים פרובוקטיווי

תגובות

סיפורי מות עירי, מאת יפתח אשכנזי, הוצאת אוב - ז.ע.פ, 222 ,2003 עמודים

"סיפורי מות עירי" - קובץ של שתי נובלות וחמישה סיפורים קצרים - הוא ספרו הראשון של יפתח אשכנזי. הנובלות מתרחשות בשתי ערים בישראל של ימים אלה: הראשונה (זו שהספר קרוי על שמה) בכרמיאל, עירו של הסופר הצעיר; והאחרת בחיפה, אולי ליתר דיוק בבית החולים רמב"ם. המעגל השני התוחם את הספר הוא המציאות הפוליטית, הביטחונית והכלכלית הכלל-ארצית. שני המעגלים נבדלים זה מזה בתפקידם ובחשיבותם, ולא בכדי הראשון שבהם הוא שנתן את שמו לספר. שם כגון "סיפורי מות ארצי" לא היה הולם אותו כלל וכלל, אך לא רק בשל ההתמקדות הגיאוגרפית במרחב העירוני.

אפשר להגדיר את הנובלות של יפתח אשכנזי כ"סיפורים עירוניים" בעיקר בזכות התפקיד הקונסטרוקטיווי שממלאת בהן העיר. מבחינה זו, הצירוף "מות עירי" עשוי להטעות. כי העיר, מרחב קודר ואכזרי, היא גם מקור של חיוניות ויצירתיות לא-נדלה מבחינתו של המחבר. דווקא הניכור הבסיסי של החיים העירוניים מביא אותו לפתח אחווה להמונים האנונימיים החולקים אתו את המרחב. יש בו כמיהה להתקשרות עם הזרים הללו, ליצירת משמעות כלשהי שתאחד בין סיפוריהם השונים. בפרק האחרון של "סיפורי מות עירי" הוא נותן לכך ביטוי ישיר: "אני לא יודע אם אני אוהב או שונא את העיר הזאת, מה שבטוח שאני מספיק בודד כדי לכתוב בשקט. כשהייתי ילד, מחשבות על בתים אחרים, על משפחות אחרות ועל השיגרה שלהן, יושבים למשל לארוחת הערב, העציבו אותי" (עמ' 97).

בשתי הנובלות יוצר אשכנזי אוסף של דמויות מצולקות בנפשן ולעתים גם בגופן, שסיפוריהן השונים מצטלבים כולם במרחב העירוני. העיר מתפקדת כיד נעלמה היוצרת מערך של הקשרים סימבוליים מתוך מציאות הנראית על-פניה כאוטית לחלוטין. כך ב"מיטה מספר 6", שבכל ששת פרקיה מתנקזות ההתרחשויות אל המחלקה לטיפול נמרץ ברמב"ם: המפגש הסוריאליסטי, בחדר ההמתנה, בין יקיריהם של רב זקן, ילדה מהכפר בענה וחייל פצוע; מותו של ילד חולה לוקמיה; שיטוט לילי של אשה בחיפוש אחר בעלה הרופא; התאבדותו של זקן ערירי; אשה הגוססת בסרטן השד; מותו של אבי המחבר כתוצאה מתאונה, ופציעת חברתו לשעבר בפיגוע - בין כל המקרים הללו נוצר קשר מסתורי, המודגש היטב על-ידי סדרה של מוטיווים חוזרים: אריחי הרצפה הוורודים של בית החולים, החלוקים הירוקים שמקבלים המבקרים, המכונות ושקיות הניילון המחוברות לגופם של החולים, קשירת לשונם ללחי למניעת חנק.

בניגוד לסימבוליות המאחדת של המסגרת העירונית, המציאות הישראלית הרחבה יותר מתבטאת כאן בעיקר בסדרה של מכות הניחתות על היחיד: השירות הצבאי הטראומטי בלבנון ובשטחים, הפיגועים, השפל הכלכלי והאבטלה. העיסוק של אשכנזי בכל הבעיות הללו נוגע בראש וראשונה בהשפעה ההרסנית שיש להן על הפרט. כך מעמיד הספר את האידיאולוגיה הציונית באור אירוני בלי להזדקק לטיעונים פוליטיים, אלא באמצעות ההתייחסות אליה כאל "חיידק" או "וירוס", ה"תוקף" אנשים מסוימים (עמ' 125 ,40 ,24). עם זאת, יש בספר גם הצהרות אידיאולוגיות חדות וברורות. בסיפור "ירח דם יריחו" מדמה אשכנזי את המאבק הנוכחי בין הישראלים לפלשתינאים למלחמה שבטית נוסח ימי קדם. הוא מתאר את כיבוש יריחו על-ידי בני ישראל, העושים כל מעשה זוועה אפשרי ומחריבים את העיר עד היסוד. הדברים נאמרים אמנם בצורה מפורשת מכדי שיוכלו להיחשב למשל היסטורי, אך יש בהרחקת הסכסוך מן הנסיבות הפוליטיות האקטואליות לסייע לו לתת ביטוי לעמדתו הלא-מתפשרת של המחבר: הכיבוש רע מעצם הגדרתו ואין כל אפשרות להצדיקו בטיעונים אידיאולוגיים או מעשיים.

אותה עמדה ניכרת גם בפרק 9 של "סיפורי מות עירי", כאשר בחלומו של המחבר עומדת מדינת ישראל למשפט לפני אלוהים. מלאך הצדק, אחד הקטיגורים, מאשים את הכובשים בברוטליות לשמה. הסניגורים - יהודים שכבר אינם בין החיים - טוענים כי מדינתם כובשת בעל כורחה, מטעמי הגנה עצמית. הטיעון הזה אינו מספק את השופט: "עם הבחירה אתם, הרי כוחכם וחוזק בכם כי תוכלו להבדיל בין טוב ורע בעיני" (עמ' 44).

היחסים בין אנשים בספר רוויים באותה תחושת אמביוולנטיות שמביע המחבר ביחס לחיי העיר. הדבר ניכר במיוחד ביחסים הארוטיים, המשלבים אהבה וברוטליות. למשל, בפרק החמישי של "מיטה מספר 6" - "הנה יצא אבא לחרוש, / שם בתלם יילך האב" (שמות הפרקים לקוחים כולם משיר הערש "שכב בני", שאת מלותיו חיבר עמנואל הרוסי). הגיבורה עדי מתמסרת שם גופנית ונפשית לחברו של אביה שנהרג, אף על פי שהיא מודעת לכוונותיו הנלוזות ולמרות הסבל שהוא גורם לה. היא נמשכת אליו בעוצמה מתוך בליל של רגשות: נוסף לתסביך האדיפלי של משיכה ארוטית לדמות האב - "יש לו פנים טובות כמו לאבא שלי בתמונות" (עמ' 166); "עדי האשה חושבת שהוא גבר מקסים" (עמ' 168) - יש בה חמלה אימהית אליו: "אני רוצה לחבק אותו כמו ילד" (עמ' 167). הניגוד בין האפל לנאיווי ניכר כבר בכותרת, שם השימוש התמים לכאורה בשורה מתוך שיר ערש כבר מבשר את השבירה הברוטלית של הטאבו המיני - החריש הוא סמל להפריה, ובעיני אשכנזי זהו סמל למיניות ברוטלית במיוחד: "אני יכול להריח את הלחות באדמה. כמו ריח של פות, זה ריח של פריון אלוהי טהור. אני מתגעגע לפלחה, למחרשות... לתחושת המחרשה קורעת את האדמה החומה לפני זריעה" (עמ' 186).

לשונו של אשכנזי היא לשון יומיומית וישירה בדרך כלל. רק לעתים מתגלים בה רבדים לשוניים נוספים - בהתאם לסוג המספר ולתוכן דבריו - כגון המעבר לסגנון הארכאי בחלקים שיש להם קשר לדת (החלום על משפט המדינה, סיפורו של הרב אלעזר דויטש ב"מיטה מספר 6"), או לשפה פואטית, כשהסופר מעיד במפורש על התפקיד החשוב שיש לפואטיקה בכתיבתו: "הפואטיקה של העיר הזאת נשמעת היטב, לפעמים בלילות רחשה חזק, עולה מאזור התעשייה למעלה, אל גבעות העיר, אל תליה אשר בין חומות ההרים" (עמ' 57).

רוב הספר כתוב בגוף ראשון, לעתים בסגנון של וידוי. אשכנזי עושה שימוש מוצלח בנוסח של "זרם התודעה", כך שהריאליזם משתבר שוב ושוב בתוך הפריזמה האסוציאטיווית של המספר. סיפור המעשה נעשה תערובת מסקרנת של זמנים ועניינים מעניינים שונים, ובמקרים מסוימים אף משתנה כינוי הגוף שהמספר מתייחס בו לאובייקט (מגוף שני לשלישי). השימוש בטכניקת "זרם התודעה" מגיע לשיא שכלולו בפרק האחרון של "מיטה מספר 6", העשוי כולו שתי וערב של סיפורים שונים: לילה שהמחבר "מוקפץ" בו לצבא, אירועים שהתרחשו כשהיה בכיתה י"ב, פרשת התאונה של אביו, חייו בקיבוץ עתה, חוויותיו מהנסיגה של צה"ל מלבנון.

על הסוגיות המטרידות אותו - אלימות, מוות, מוסר, אהבה, מין - כותב אשכנזי בלא כל עכבות, לעתים תוך כדי ניסיון מופגן לזעזע את הקורא. אחת השאלות הנשאלות על כתיבה פרובוקטיווית מסוג זה היא: האם מדובר רק בתגובה ביקורתית על המציאות, או שמא יש בה גם ביטוי לדחפים האגרסיוויים של המחבר עצמו. נראה לעתים שאשכנזי בוחר להלך על חבל דק בין השניים. עם זאת יש בספר גם הצהרות של אמונה באדם ובכוחות היצירה שלו, המבדילות בבירור רב את קולו של הסופר מן האווירה הפסימית והצינית השורה על ההתרחשויות המתוארות. בסיפור על חלום המשפט, שבו עומדים סניגוריה של המדינה חסרי אונים מול ההאשמות באימפריאליזם, בשחיתות ובניוון רוחני, עולה לבסוף אל הדוכן נשמתו של אבי המחבר. הוא מבקש מהשופט לחוס על הארץ בשם אותם כוחות יצירתיים שעדיין קיימים בה. האל מתרצה ונותן לה הזדמנות אחרונה: "ורשמתם ויצרתם. ואת כל אשר יצרתם על פני ארבע כנפות העולם תפזרו, רק למען ידעו כי הייתם. וזה חסדכם האחרון אשר אנוכי נוטר לכם, למען לא יימחה זכרכם מעל האדמה" (עמ' 45). בדברים אלה יש משום חזרה לרוח האופטימית של ימי פריחת המודרניזם, שאז ראה עצמו האמן הכוח הוויטלי והקונסטרוקטיווי ביותר בחברה. ואמנם, חשיבותו של "סיפורי מות עירי" היא באותה אמונה כמעט דתית בשליחותו של האמן, שטוב שניתן לה ביטוי בתקופה של רגרסיה חברתית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו