בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תסמונת יום כיפור: הכתובת היתה על הקיר, המוח לא תפש

תגובות

התמונה הנפרשת מדו"ח ועדת אור על כושר האבחון של צמרת המשטרה ושל הדרג המדיני, ערב פרוץ מהומות אוקטובר 2000, מזכירה את זו של הפיקוד העליון של צה"ל ושל הממשלה ערב מלחמת יום הכיפורים: הכתובת היתה על הקיר אך המוח סירב לתפוס את משמעותה.

מדהים לגלות עד כמה מדויקות היו הערכות המצב על התסיסה בקרב הציבור הערבי, שהונחו על שולחנותיהם של מפכ"ל המשטרה, יהודה וילק, ושל השר לביטחון פנים, שלמה בן עמי, ומדהים גם לגלות עד כמה השניים נשארו אטומים מולן. התסמונת של אוקטובר 1973 שבה והיכתה בהנהגת המדינה וכוחות הביטחון שלה (ובכללם השב"כ) באוקטובר 2000: התנשאות, נפילה בשבי של קונספציה, הסתמכות-יתר על כוח.

ההשוואה בין שתי ההתרחשויות אינה שרירותית: משמעותם של מאורעות אוקטובר 2000 בתולדות המדינה אינה נופלת בחשיבותה ממשקלה של מלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים מדובר בפרשות דרכים, שאילצו את המדינה לזהות מחדש את יעדיה ולקבוע מחדש את מסלולה. רעידת האדמה לפני 30 שנה גרמה לחברה הישראלית לשנות את מושגיה כלפי מצרים ולבחור - בסופו של תהליך - בשלום שמחירו ויתור על כל סיני; הזעזוע מלפני שלוש שנים לא הביא עד כה למפנה ביחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי בישראל - לבד מהגברת הניכור ההדדי.

עד כמה חיוני מהפך כזה, אפשר ללמוד מארבעת הפרקים הראשונים של דו"ח הוועדה, שבהם מובאת סקירה מאלפת על גורמי הרקע לפרוץ המהומות: מדיניות הקיפוח של ממשלות ישראל לדורותיהן כלפי האוכלוסייה הערבית, תהליכי ההקצנה הלאומנית והדתית שזו עוברת, חלקם של ח"כים ערביים בטשטוש הגבולות בין הזדהות עם ענותו של העם הפלשתינאי לבין אובדן הנאמנות למדינת ישראל, סירובו של הציבור היהודי לקבל את בני המיעוט הערבי ולהתייחס אליהם כשווים אל שווים, השפעת הגומלין בין החרפת העימות הישראלי-פלשתיני בשטחים לבין הגברת החשדנות בין יהודים לערבים בתוך תחומי הקו הירוק, ועוד.

מהומות אוקטובר 2000 לא זו בלבד שהיו נגזרת של כישלון המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינית שהתנהל בוועידת קמפ דייוויד, אלא שהן היו תחנה בשורה ארוכה של עימותים פנים-ישראליים - החל מיום האדמה במארס 1976 ועד להפגנות הסטודנטים הערביים בחיפה ובירושלים באפריל 2000, שעילתן היתה הפקעת קרקעות ומדיניות הממשלה כלפי המגזר הערבי.

דו"ח ועדת אור מגדיר את הטיפול במגזר הערבי כנושא הפנימי החשוב והרגיש ביותר העומד על סדר היום של המדינה. גם אם זו קביעה גורפת מדי, איש לא יחלוק על כך שיחסי הרוב והמיעוט הם ממוקדי השסע הפנימי, והם מסכנים את לכידותה של המדינה ואת התפתחותה התקינה.

מתסכל, לפיכך, להיווכח באדישות שגילו כל ממשלות ישראל כלפי חומרת הבעיה, ומאכזב להיתקל בסלחנות שנוקטת הוועדה כלפי אחריותם של אישי הציבור, יהודים וערבים, להסלמת המצב, שהובילה להתפרצות הקטלנית באוקטובר 2000.

דרג מדיני, שלא התמודד כראוי עם הבעייה הפנימית "החשובה והרגישה ביותר", אינו ראוי לשוב ולנהל את ענייני הציבור; ח"כים ערביים, שבהסתותיהם מסכנים את שלום הציבור, פסולים לבקש מחדש את אמונו. היה על הוועדה לומר זאת בבהירות, אך היא נמנעה מכך.

הוועדה קובעת כי חרף חומרת המצב, עדיין לא הגיעו יחסי שני המגזרים לנקודת האל-חזור. כדי שהאבחנה הזאת תתממש, יידרשו הרוב והמיעוט למאמץ עילאי לגשר על הסתירה המובנית, הטבועה בעצם זהותה של ישראל כמדינת-לאום יהודית מול הגדרתה את עצמה כמדינה דמוקרטית, המעניקה שוויון לכל אזרחיה.

כדי שמאמץ כזה ייעשה, דרושה הפנמה של ממצאי הוועדה. כדי שתהיה הפנמה, דרושה נכונות של הממשלה לאמץ את הדו"ח. כדי שנכונות כזאת תתפתח, דרושה רוח אחרת לחלוטין בצמרת המדינה. כדי שרוח כזו תשרור, דרושה עירנות ציבורית מתמדת לסכנה הגלומה במתיחות בין יהודים לערבים. ועדת אור ניסתה בכנות לעורר את המודעות הנחוצה; מותר לפקפק בכוח ניסוחיה והמלצותיה להשיג את המטרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו