טובעים במספרים - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

טובעים במספרים

בשבת האחרונה גבה הים את קורבן הטביעה ה-29 (לפחות) של עונת הרחצה הזאת. הסטטיסטיקה מלמדת שזה לא הסוף. כמו בכל שנה, רוב הטובעים השתייכו לשתי קבוצות: עולי חבר המדינות וערביי ישראל. הכי קל להאשים את תרבות השחייה שלהם

  • אביב לביא. צילומים: ניר כפרי
  • פורסם לראשונה: 10.09.2003
  • 00:00
  • עודכן ב: 12.09.2003
  • 00:00

האחריות הישירה

הלל פרטוק, דובר עיריית תל אביב, עובר על רשימת הטובעים בחופי העיר בקיץ הזה. הרשימה ארוכה, עשרים בני אדם, קציר חסר תקדים בשנים האחרונות: אינה סטלירוב; אנטולי סטרוק; מרינה צדוק; סווטלנה פליי; ולדימיר פוצ'טון מפתח-תקווה; נאסר שוויקי מג'בל מוכבר; אלמוני מרמאללה; עוד אלמוני מרמאללה; ג'מיל סעיד ממזרח ירושלים; אלמוני ממזרח ירושלים; חלד חסיונה מלוד; אלמוני מרהט; עוד אלמוני מרהט.

בשבת האחרונה פלט הים את הגופה העשרים לקיץ זה בחוף תל אביב לבדו, גבר לא מזוהה שנחת בחוף "מציצים". למשטרה אין מושג מי הוא, לסטטיסטיקה דווקא יש תשובות: הסיכויים מתחלקים, פחות או יותר באופן שווה, בין ערבי לעולה חדש מחבר המדינות. לא כדאי לפסול גם את האפשרות שהוא עובד זר, עם עדיפות לרומני. "אוכלוסיית הטובעים מורכבת מכל מי שלא הותך בכור ההיתוך", מסכם עיתונאי ערבי שעוקב אחרי התופעה כבר שנים אחדות.

מאז תחילתה של עונת הרחצה הנוכחית בלע הים התיכון לפחות 29 בני אדם. הגופות נפלטות בקצב של שתיים בשבוע. המספרים שומרים על יציבות לאורך זמן: בקיץ שעבר טבעו למוות 34 בני אדם, בקיץ 31 - 2001. בדרך כלל הציבור יכול ללמוד על כך מעיון בידיעות הקטנות בשולי עמודי החדשות. הרבה אחרי החיסולים, הפיגועים, ואפילו תאונות הדרכים. זהו בלי ספק המוות השקט ביותר בישראל. שקט, אבל עקבי.

גם ביום ראשון, 11 באוגוסט 2002, הכותרות עסקו בפיגוע בהתנחלות מכורה, שבו נהרגה אשה אחת. הן לא הסגירו את הדרמה שהתחוללה בלילה שבין שישי לשבת בחוף הפארק הלאומי באשקלון. סרגיי לגונוב, פתח-תקוואי, חגג באותו ערב את יום הולדתו ה-18. הוא קבע עם כמה חברים בחוף הים, והלך לאסוף את חברתו, סווטלנה ביריוקוב, מביתה שברחוב מגידו באשקלון, שם התגוררה יחד עם הוריה, סרגיי וסניה. שלוש שנים לפני כן עלו מלטביה, משום שבסווטלנה, בתם היחידה, דבק החיידק הציוני והיא החליטה שמקומה בישראל ובצבא.

סרגיי ביריוקוב נתן לבתו ולבן זוגה טרמפ לחוף, והזהיר אותם: "אל תיכנסו למים, הים מסוכן". כשסרגיי מדבר על ים, כדאי להקשיב לו: 15 שנה התפרנס כדייג בים הבלטי, באוקיינוס האטלנטי, "אין ים שלא עבדתי בו", הוא אומר.

כטוב לבם במסיבה, נכנסו הצעירים למים. הים נראה שלו, אבל להפתעתם קידמו את פניהם זרמים וסחף בעלי עוצמה רבה. סווטלנה נכנסה מעט אחרי כולם. בערך באחת-עשרה צילצל הטלפון בבית משפחת ביריוקוב. אחד החברים של סווטלנה סיפר שהיא נעלמה במים. סרגיי וסניה מיהרו בבעתה לחוף. החוף היה חשוך ושומם. "לא היה אף אחד", משחזר סרגיי את הלילה המסויט, "לא מגן-דוד, לא משטרה. כלום. הגענו לתחנת המשטרה, התחלתי לעשות בלגן. השוטרים אמרו שהם חיפשו את סווטלנה אבל יש גלים גדולים וחושך, והם לא יכולים לעשות שום דבר. הייתי בשוק. לא הבנתי מה קורה בארץ הזאת, אני חושב שהם חיפשו אולי רבע שעה והלכו. איך זה שלא מחפשים בנאדם עד הסוף? צעקתי, לקחתי אותם בכוח עוד פעם לחוף. כשהגענו התברר שמישהו מצא אותה. הרי הים זורק מה שהוא לוקח. מישהו מהמשטרה אמר לנו שהיא בסדר, שלקחו אותה לבית חולים 'ברזילי'. אשתי הגיעה לשם לפני. כשנכנסתי לחדר היא הסתכלה עלי ואמרה 'אין לנו בת'".

דוברת מרחב לכיש של המשטרה, רב-פקד מיכל חיים, דוחה את הטענות של ביריוקוב: "במהלך הערב סיירה ניידת משטרה על החופים והכריזה ברמקול על סכנת הטביעה בים הסוער. מיד עם קבלת ההודעה על הטביעה הגיעו למקום מפקד תורן ושוטרים רבים. הם יצרו קשר עם ספינת השיטור הימי, זו ניסתה להתקרב אל החוף, אך בגלל הגלים הגבוהים נשקפה סכנה לחיי השוטרים ובשלב מסוים הספינה נאלצה להפליג מהמקום. אנחנו משתתפים בצער המשפחה, אבל המשטרה עשתה את כל הפעולות שניתן היה לבצע כדי להציל את סווטלנה".

גם החבר של סווטלנה, סרגיי, טבע. למזלו, אחד מחבריו הצליח לחלץ אותו מהמים. הוא הובא לברזילי במצב בינוני, אושפז ושוחרר כעבור כמה ימים. הוא משרת היום בצבא, ואינו זוכר דבר מאותן דקות גורליות.

קולו של סרגיי ביריוקוב נחנק. "איך זה יכול להיות שדווקא באוגוסט, כשחם וכולם רוצים להתרחץ והים סוער, אין מצילים כל הזמן? מה זה לעבוד עד שש? ואם אין מצילים, למה לא סוגרים את הים בגדר?" הוא ממשיך ללכת מדי יום לעבודתו במפעל רב-בריח באשקלון, סניה עדיין עובדת במפעל פלסטיק בשדרות, אבל אין להם בשביל מה לקום בבוקר. "החיים שלנו נגמרו", הוא אומר, "אחרי סווטלנה לא יכולנו לעשות עוד ילדים בגלל בעיה רפואית, ובלי ילדים אין עתיד, אין סיבה לחיות. אבל אנחנו ממשיכים, מחזיקים מעמד, מה יש לנו לעשות?"

אלופת הטביעות

2002 הטביעה של סווטלנה ביריוקוב היתה עוד חוליה בשרשרת האסונות שפקדו את חופי אשקלון בקיץ שעבר. 12 אנשים טבעו למוות, מספר שזיכה את העיר הדרומית בתואר המפוקפק "אלופת הטביעות 2002". ככל הידוע, תשעה מתריסר הטובעים היו עולים מחבר המדינות. ההסתייגות נובעת מכך ששום גוף במדינת ישראל - קשה להאמין - אינו מחזיק בנתונים מדויקים ומעודכנים על מספר הטובעים וזהותם. מצילים בחופי אשקלון טוענים שהם יודעים לפחות על שני נערים בדווים מהנגב שטבעו בשבועות האחרונים ואינם מופיעים בשום רשימה.

רשימת ההסברים לכך שדווקא העולים מרבים לטבוע ארוכה כמעט כמו רשימת הטובעים עצמה. באשקלון, למשל, הם מהווים רוב מוחץ בחופים. שליש מתושבי העיר הם עולים, אבל בין המתרחצים, להערכתו של מיכה קובי, האחראי על החופים מטעם העירייה, "יש לפחות 80% עולים. הם יודעים ליהנות מהחיים, ולא מודאגים מסרטן העור כמו הישראלים הוותיקים".

"בשבתות יש לנו עד הצהריים מוסקווה קטנה", מספר דוד עמר, המציל הראשי בתחנה שבחוף שמשון (לחוף השכן קוראים דלילה). "בערך ב-12 מתחיל להיות חם מדי בשביל הרוסים, ואז הבדווים באים בהמוניהם מרהט ואזור באר שבע ונשארים עד הערב. המרוקאים", הוא מחייך, "הם כבר מזמן מיעוט". עמר מדגים את השתלבותו ברוח הזמן: הוא מחלק ברמקול הוראות למתרחצים ברוסית שוטפת, ואחר כך בערבית.

ח"כ מרינה סולודקין, תושבת העיר, אומרת שלעולים יש חיבה גדולה לים. "בברית המועצות היהודים, חוץ מאלה שגרו באודסה, היו אנשי יבשה, ונסיעה לים תמיד היתה מתקשרת לחופש. כשנוסעים לנופש בים השחור או הבלטי זה סיפור של כמה ימים. פה אפשר לגור ממש ליד הים, וזה כיף גדול. זה לא מקרי שריכוזי העולים הגדולים הם בערי חוף כמו אשדוד, אשקלון, חיפה, בת ים וראשון לציון. כשעברנו לגור מירושלים לאשקלון בגלל העבודה של בעלי, הוא התנצל. אז אמרתי לו, 'איפה ברוסיה יכולנו לגור במקום שהוא גם כל כך קרוב לעיר הבירה וגם יש בו חוף ים כל כך יפה?"

עיתונאית ממוצא רוסי אומרת שגם כאן כדאי לחפש את ההסבר הכלכלי. "הבילוי בים הוא זול, אפשר להביא סנדוויצ'ים ופירות מהבית, לקחת את כל המשפחה ולבלות יום שלם, ולפעמים אפילו חוסכים על קייטנה לילדים. חוץ מזה, הים לא נתפש כמובן מאליו כמו אצל רבים מילידי הארץ. הרבה פעמים אפשר לשמוע עולים אומרים ש'הדירה שלנו אמנם חרא, אבל היא קרובה מאוד לים'".

אבל גם בהתחשב בנתח הנכבד שהם מהווים בתוך כלל המתרחצים, עדיין מספר העולים שטובעים גדול במיוחד. בקיץ 99', למשל, מחצית מהטובעים היו עולים. יו"ר ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, ח"כ נעמי בלומנטל, אמרה אז ש"זו מכת מדינה שאין להשלים עמה בשום אופן". אז אמרה. מרינה סולודקין: "הבעיה היא שהעולים, בעיקר כאלה שממש חדשים בארץ, לא רגילים לים התיכון. הם חושבים שמדובר בים השחור או הים הבלטי, וזה סיפור אחר לגמרי. באתרי הנופש שאליהם כולם היו נוסעים ברוסיה, המים רדודים ורגועים, כמו בריכה לילדים. אני זוכרת שהיינו הולכים קילומטר לתוך הים ועדיין מדשדשים עד גובה הברכיים. לא היתה שום סכנה, מי שרגיל לים השחור לא יודע מה זו מערבולת, ולכן גם אין מודעות לחשיבות של מצילים. מקובל מאוד שם להתרחץ בלילה, או אפילו בחורף, כי רגילים לקור, אז בוודאי שכשיש בארץ שש-עשרה מעלות זה לא עושה רושם. מה שקורה פה זה שהרוסים נכנסים לעומק הים כמו שהם רגילים, כי כלפי חוץ הים נראה רגוע, ופתאום יש זרמים וסחף והם נכנסים לפאניקה".

למה? הם לא יודעים לשחות?

"להיפך. הרבה פעמים אלה שטובעים הם אלה שיודעים לשחות הכי טוב, ובגלל זה הם לא מפחדים להיכנס למים העמוקים. רק שם הם מגלים שהם אולי יודעים לשחות, אבל לא בים התיכון".

נציגי הרשויות מעדיפים לייחס את הבעיה לזלזול של העולים בכללי הבטיחות. יוסף עמר, ראש אגף החופים במשרד הפנים, שדוברת המשרד סירבה משום מה לאפשר לו להתראיין לכתבה הזאת, אמר לפני שנתיים לכתבת "הארץ" שהסיבה העיקרית לטביעות היא "זלזול והתעלמות מהוראות מצד המתרחצים". סולודקין הודפת את הטענה: "זו שטות. אם לרוסים יש בעיה של משמעת, אז איך שליש מהחיילים הקרביים היום הם עולים? הרי גם שם צריך משמעת, לא? זה עניין של מודעות. יש גם בעיה עם השילוט: בחלק גדול מהחופים המסוכנים שלטי האזהרה הם רק בעברית, ואנשים שרק עכשיו הגיעו לארץ לא מסוגלים לקרוא אותם".

במקרה אחד, נורא במיוחד, הטענה הזאת קיבלה ביטוי מוחשי: באפריל 98' טבע בחוף סי-פאלאס שעל גבול בת ים-יפו סרגיי פירפוצקי, ילד בן 11. זו היתה הפעם הראשונה שבה ביקר בחוף הים בישראל, שלושה ימים אחרי שעלה ארצה עם הוריו.

בזהירות רבה מוסיפים כמה מהדוברים, שאחדים ממקרי הטביעות של העולים הם תוצאה של הרגל מגונה - להיכנס למים כשהם שתויים. טביעה כתוצאה משכרות היא סיבת מוות נפוצה בנהרות מוסקווה והסביבה. לפעמים אחוז האלכוהול הגבוה בדם הוא ביטוי למצב רוח טוב, ולפעמים לא. "הסיטואציה של העלייה יוצרת משברים בהרבה משפחות, שמתבטאים בשתייה", אומרת סולודקין. "אז לפעמים באים לים, פותחים בקבוק ונכנסים למים, ובמצב כזה קשה מאוד להתמודד עם ים סוער". אבל ברור שזה רק חלק קטן מהמקרים.

חופים מסוכנים במיוחד

חופי ישראל מסוכנים גם בהשוואה למדינות אחרות. מיקומה של ישראל בפינה של הים התיכון, מסביר ד"ר דניאל הרטמן מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון, יוצר "משטר רוחות" שבגללו הים קפריזי ועוין. רוחות שמגיעות מהים האגאי גורמות למים להיות סוערים במיוחד דווקא בחודש החם ביותר - אוגוסט, שלא במקרה הוא החודש הקטלני ביותר בחופים. בממוצע רב שנתי טובעים באוגוסט 13-12 בני אדם, לעומת 9-8 ביוני וביולי. חזותו של הים הישראלי מטעה לא פעם: גם כשהוא שקט כלפי חוץ, רוחשים בו זרמים וסחף רבי עוצמה, שבמקרים מסוימים יוצרים גם מערבולות (הנקראות בשפה המקצועית "שיבולת").

אם לא די בנתוני הפתיחה הסוערים, הרימו בשנים האחרונות כמה מיזמים מעשה ידי אדם תרומה נאה לכך שקו החוף הישראלי נהיה לא ידידותי למשתמשים. ממחקר שערך דניאל הרטמן מתברר, כי בנייתם האינטנסיווית של המרינות והמעגנים (בהרצליה, אשקלון ועוד), שגרמה לנסיגת קו החוף, זירזה יצירת זרמים חזקים, בורות ומערבולות. הרטמן: "כדי לבלום את סחיפת החול ונסיגת החוף בנו שוברי גלים, ובכך הוסיפו חטא על פשע. ברגע שיש במים גוף קשיח כמו סלע או שובר גלים, המצב רק מסתבך. במפגש בין המים לשובר נוצרים זרמים חזקים, הפינות של שוברי הגלים הן אזורים מסוכנים מאוד".

חשבתי ששוברי הגלים נועדו להגן עלינו מפני הים הסוער.

"המהנדסים שתיכננו אותם לא ידעו ששכרם ייצא בהפסדם. היום כל סטודנט להנדסת חופים יודע את זה, ובכל העולם כבר לא משתמשים בשיטה הזאת כדי להגן על מתרחצים. השוברים שנבנו בשנים האחרונות בכלל לא נועדו להגן על המתרחצים, אלא למנוע בריחה של חול, שמלכתחילה החלה בגלל הבנייה של המרינות. אבל גם זה לא עוזר, כי לא רק שהחול ממשיך לברוח, הוא באותו זמן יוצר זרמים חזקים שמסכנים את המתרחצים".

באחד הבקרים החמים של השבוע החולף, חופי אשקלון נראו רחוקים מאוד מהתדמית המאיימת שלהם. לאשקלון רצועת חוף באורך כ-12 ק"מ, שיופיה מהווה סטירת לחי לכל תושב גוש דן שנוהג להתגאות בחופי המרכז. החול כאן לבן יותר, המים צלולים יותר, צבע הטורקיז של הים מפתה יותר. רק ארבעים דקות מתל אביב, אבל ריח חזק של אי יווני עומד באוויר.

שנת הלימודים החלה, החוף התרוקן באחת. לדוד עמר, שעונה רק לשם דדה, ולשני שותפיו לסוכת ההצלה אין הרבה עבודה. כמה פנסיונרים משכשכים במים בעצלתיים, ולאבי פנצר, המציל היחיד בישראל שעלה מרוסיה, יש מספיק זמן לצאת לעומק הים ולארגן ארוחת צהריים מסרטנים עסיסיים. סוף סוף קצת נחת: בקיץ הזה, על פי הרישומים, היה רגוע בחופי אשקלון. אפס טובעים למוות, בינתיים. הבכורה עברה לתל אביב.

מיכה קובי מהעירייה משוכנע שמסע ההסברה המקיף שנערך בעיתונים המקומיים בעברית וברוסית הניב פירות. למאמץ שותף גם משרד הקליטה: בקיץ שעבר סגן השר, יולי אדלשטיין, אפילו הסתובב בחופים וחילק עלונים. כל עולה מקבל כבר בנתב"ג ערכת הסברה, שאחד ממרכיביה הוא עלון שמכין אותו לקראת המפגש עם הים התיכון. את קמפיין ההסברה בעיתונים הוביל המשפט "אם אתה לא יודע איך לכסות את הנערה, אל תעשה את זה". הנמשל: אם אתה לא יודע לעשות משהו, במקרה הזה - אם אתה לא מכיר את הים התיכון ולא יודע איך לשחות בו - אל תעשה את זה.

מיכה קובי מספר גם על תקציב שמן שהוצא על הצבת שלטים ברוסית בחופים המועדים לפורענות ובכל זאת, אחרי שיטוט קצר אנחנו נתקלים בשלט אזהרה על טהרת העברית. ליד השלט מתנגבים לאחר טבילה מענגת ג'וזף וייבגני. שניהם עלו לישראל ממוסקווה לפני כשבע שנים, שניהם אוהבים מאוד את הים, שניהם חיים באתונה (עסקים) ועכשיו קפצו לביקור "מולדת", ולשניהם אין מושג מה כתוב בשלט. על השאלה למה, לדעתם, עולים מרוסיה נוטים לטבוע יותר, הם מגייסים בתשובה את מעט האנגלית והעברית שבפיהם, ומנסחים תשובה: "כי הם לא נזהרים מספיק".

מלכודות מוות

דדה עמר עבד 15 שנה בחופי תל אביב, עכשיו חזר לנהל תחנת הצלה בעיר המוצא שלו. הוא אומר שאין צורך ביותר מהיכרות בסיסית עם הים כדי לדעת להיזהר מסכנותיו. בגלל עוצמת הסחף והזרמים, הוא מסביר, קו החוף הישראלי מתאפיין בחוסר אחידות. לצד משטחים רדודים, יש בורות, שיכולים להוות מלכודת מוות גם אם אינם עמוקים במיוחד. הוא סוקר את פני הים הרגוע שמשתרע למרגלות סוכת ההצלה ומצביע על כמה בורות טריים שנפערו היום. המים שמעל הבורות מעט יותר כהים. עמר: "בבור תמיד יש זרם חזק, ומי שנלכד בו מוצא את עצמו נזרק לכיוון המים העמוקים. במקרים רבים אנשים נכנסים ללחץ, ומתחילים להיאבק בזרם. מהר מאוד הם מגיעים לאפיסת כוחות ושוקעים. גם לשחיין טוב אין סיכוי לנצח את הזרם".

אז מה צריך לעשות?

"לזרום. לתת לזרם לקחת אותך פנימה, ואז, בהדרגה, לצאת ממנו הצידה ולחזור. הרבה פעמים אנשים נמצאים בבור לא עמוק במיוחד, צועקים ומשתוללים ומשוכנעים שנבוא להציל אותם עם אופנועים וספינות. מרוב פאניקה הם לא שמים לב שבמרחק מטר מהם יש מדרגה - משני צידיו של כל בור יש מדרגות - וכשמגיע מציל או אדם אחר הוא פשוט נעמד על המדרגה, מושיט יד ומושך אותם. כמה מהמקרים שמסתיימים במוות מיותרים לגמרי, והיו יכולים להימנע אם אנשים היו מודעים קצת יותר למה שקורה בים. כמו שיש הסברה בנושא תאונות דרכים, היה צריך להשקיע תקציבים בהסברה שתעשה לציבור היכרות עם הים".

בשנות עבודתו הארוכות, אומר עמר, מעולם לא נפל בחלקו הכבוד המפוקפק למשות גופה מהים במשמרת שלו. "מקרים", כהגדרתו, היו רבים, אבל לא כאלה שהסתיימו במוות. כל הטביעות למוות בשנים האחרונות התרחשו בחופים שאין בהם שירותי הצלה, או בשעות שבהן השירותים לא פעלו. השביתה של מצילי תל אביב, שהלכו הביתה בשיא עונת הרחצה בארבע אחר הצהריים, תרמה כנראה לריבוי הטביעות בעיר. מצילי תל אביב מאוגדים בנפרד מעמיתיהם בשאר חלקי הארץ, ויש להם גם דרישות אחרות. השביתה שלהם באה בתגובה על הודעת האוצר כי משכורותיהם יקוצצו מכ-35 אלף שקל בחודש לכ-27 אלף (הם מקבלים משכורת לאורך כל השנה). בערים אחרות מציל ממוצע משתכר כמחצית מהסכומים האלה.

באשקלון המצילים עובדים בקיץ עד שבע בערב, בספטמבר עד שש, אבל גם כאן יש בעיות. רגע לפני הבחירות לעירייה, מבקש אבי פנצר להעביר מסר למועמדים: "לפני כמה שנים היו באשקלון 60 אלף תושבים, וחמישה חופים עם שירותי הצלה. עכשיו יש יותר ממאה אלף תושבים ורק שלושה חופים. אתה רואה את כל רצועת החוף שמשתרעת כאן לימיננו? היא בעצם מחוץ למנדט שלנו, ואין מציל. ויש אנשים במים. חוסכים על חשבון חיי אדם. זה כמו בתאונות דרכים, רק אחרי שסופגים כמה תאונות נזכרים לעשות כיכר".

מיכה קובי אומר שאין טעם לאייש רצועות חוף נוספות במצילים: "אם נהפוך עוד חופים למוכרזים, אז הצעירים יעזבו אותם ויילכו לרקוד בחופים האסורים. אין לזה סוף".

נסחפים עם הזרם

אם באשקלון העולים הם בשר התותחים של הים, בתל אביב השרביט עובר לערבים. בעיקר אזרחים ישראלים, אבל לא רק. בימי טרום האינתיפאדה חופי תל אביב היו מלאים במתרחצים - ובטובעים - משכם ומיישובים פלשתיניים אחרים. "לחוף צ'רלס קלור", נזכר דדה עמר, שעבד אז בעיר הגדולה, "היו מגיעים אוטובוסים שלמים של משפחות מחברון, שאחרי הרחצה היו עולות על הדשא כדי לעשות על האש". התיירות מהשטחים היא היסטוריה, אבל הטביעות נמשכות בקצב מכאיב. מישהו בעירייה מגלה שבמסדרונות כבר פיתחו הומור שחור בעניין: "אצלנו אומרים על הערבים שהם 'טובעים במספרים'".

את בני משפחת חושאן מכפר מנדא שבגליל ההומור הזה לא מצחיק. ב-23 באוגוסט 2001 נסעו רוכאן חושאן, נגר בן 21, אשתו הטרייה ושתי אחיותיו, סנאא בת ה-17 ועאישה בת ה-15, לבלות בסחנה. בדרך שינו דעתם ונסעו לחוף שיזף שבדרום הכנרת, שהיה אסור לרחצה. דודם, פריד קאסם חושאן, תיאר אחר כך באוזני כתב "הארץ" את מה שאירע: "החוף היה ריק. קו המים נסוג והשומר שמכר להם כרטיסים ישב מאות מטרים מהחוף. האחות הצעירה, עאישה, התחילה ללכת עם בגדיה במים ושקעה פתאום בבור. האחות והאח הגדולים קפצו להציל אותה ושקעו גם הם". הרעיה הצעירה הזעיקה עזרה, השוטרים והצוללנים נאלצו למשות מהמים שלוש גופות. כפר מנדא כולו שקע באבל כבד.

באותו קיץ טבעו למוות בחופי הכנרת 11 בני אדם. תשעה מתוכם ערבים. שנה לפני כן גבתה הכנרת לא פחות מ-14 קורבנות, לעומת חמישה בלבד ב-99'. על פי ההנחה הרווחת, ריבוי הטביעות בתחילת העשור הנוכחי קשור לירידה החדה במפלס מי האגם, שכתוצאה ממנה בורות עמוקים התקרבו כדי מטרים ספורים מקו המים. נופשים שלא יודעים לשחות פסעו לתומם במים הרדודים, ולפתע הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. ומי לא יודע לשחות? הערבים.

"הילדים שגדלים בעכו או ביפו לעולם לא יטבעו", אומר ריפעת טורק, סגן ראש עיריית תל אביב ובוגר של הרבה שעות דיג בחופי יפו. "הם קופצים למים מהמזח כבר מגיל חמש, שוחים כמו דולפינים. הבעיה היא עם אלה שבאים לחוף ממקומות רחוקים. הים מפתה, הם מתלהבים מהמים או אולי מבגדי הים, מעמידים פנים כאילו הם יודעים לשחות ופתאום מוצאים את עצמם נסחפים עם הזרם".

כל הדוברים שהתראיינו לכתבה הזאת מסכימים ש"אצל הערבים אין תרבות של שחייה", אבל בו-בזמן טוענים שלמטבע הזה יש צד נוסף: האפליה הממסדית והפערים הכלכליים. ג'עפר פרח, מנכ"ל מוסאווה, מרכז לזכויות המיעוט הערבי, אומר שהמפתח טמון בהשוואה של מספר שעות לימוד השחייה בבתי ספר ערביים למקביליהם העבריים, ובמספר הבריכות ביישובים ערביים לעומת יהודים.

רז'י מנסור, ראש מחלקת החינוך בעיריית נצרת, שהוא גם יו"ר עמותה למעקב אחר החינוך במגזר הערבי, טוען שהפערים עצומים. "אצלנו בנצרת יש קורסים פרטיים לשחייה שעולים חמש-מאות שקל לילד, אז ברור שרק בעלי אמצעים יכולים להרשות לעצמם לשלוח את הילדים אליהם. מניסיוני אני יכול להגיד, שממה שמלמדים אותם בבית הספר אין סיכוי שהילדים יידעו לשחות. אצלנו, למשל, אמורים להיות בכיתה ד' שיעורי שחייה, אבל מי שצריך לממן את הנסיעות לבריכה זה הרשות המקומית וההורים, אז ברור שאין להם כסף ולא מזדרזים לעשות את זה. אותו דבר קרה גם עם שיעורי של"ח (שדה, לאום, חברה). אלה שיעורים שבהם אמורים לצאת לשטח ולהכיר את הארץ, אבל גם במקרה הזה לא היה כסף להוציא את התלמידים מבתי הספר, והשיעורים נשארו רק בתיאוריה. אז מה הפלא שכשהתלמידים מגיעים בסוף לים או לכנרת אין להם מושג איפה הם נמצאים?"

לא יודעים לשחות

בתקופה האחרונה ניכרת התעוררות ביחס לתרבות הפנאי והרחצה בציבור הערבי. בטמרה, כבול ואום אל-פחם נחנכו בחודשים האחרונים מרכזי ספורט מודרניים, מאובזרים היטב, עם בריכות מחוממות ומקורות וכל מה שדרוש כדי שלדור הבא תהיה הזדמנות הוגנת - אף כי לא זולה - ללמוד לשחות.

עבד אל-חכים מופיד, עיתונאי ועורך בעיתון התנועה האיסלאמית "סאות אל-חק", כבר הספיק לבקר בקומפלקס החדש באום אל-פחם, "אל-ואחה" (נווה מדבר) והתרשם מאוד. כאב צעיר הוא נקרע בין המסורת והאמונה הדתית, שבעיניהן הבילוי בבריכה או בים הוא תמצית ההפקרות והמתירנות החילונית, לבין הרצון להעניק לילדיו כלים להשתלב בחיים העכשוויים בישראל.

"יש אצלנו הרבה טביעות, כי המון ערבים הולכים לים בלי שהם יודעים לשחות", אומר מופיד. "יש יותר פתיחות מאשר לפני עשר ועשרים שנה, אבל לא בהכרח יותר ידע בשחייה. אולי אצל הילדים כן. הבעיה היא שהרבה פעמים ההורים לא יודעים לשחות ואם הילד נכנס לצרות הם לא יכולים להציל אותו. אין אצלנו תרבות שחייה, למרות שהח'ליף עומר אבן אל-חטאב ציווה 'למדו את הילדים שלכם לשחות ולהיות פרשים'. אני מסתכל על עצמי, למשל - אני אוהב את הים, אבל באותו זמן הוא גם מפחיד אותי".

ואתה יודע לשחות?

"קצת. כשהייתי יוצא לטיולים עם בית הספר של הבן שלי, הייתי נכנס לבריכה של הילדים הקטנים. כשהיו שואלים אותי מה אני עושה שם, עניתי שאני מלמד אותם לשחות".

אל השליטה הלקויה בשחייה נוספה מאז אוקטובר 2000 בעיה חדשה: הערבים אינם מרגישים נוח בסביבה יהודית. בחופי הרחצה המוכרזים מזומן להם מפגש שאינו בהכרח נעים עם פקחים, שוטרים וסתם מתרחצים שדורשים מהם מסמכים מזהים ולא תמיד מקפידים על גישה ידידותית. רבים מהערבים מעדיפים להתבודד בחופים הלא מוכרזים, שאין בהם שירותי הצלה ומלכתחילה מסומנים כמסוכנים במיוחד. מכאן הדרך לטביעה קצרה. כך הפך חוף צ'רלס קלור בתל אביב, חוף סלעי וסוער ששירותי ההצלה שהיו בו בוטלו בעקבות קיצוצים, מקור משיכה לצעירים ערבים שבאים לעיר הגדולה. בשבועות האחרונים טבעו שם שניים מהם.

ג'לאל בנא, עד לא מכבר עיתונאי ב"הארץ" והיום עורך ברדיו "שאמס", חושב שלערבים אסור להרכין ראש ולוותר על זכותם להתרחץ בחופים הבטוחים: "אז מה אם מבקשים תעודת זהות? אז נותנים תעודה וממשיכים להתרחץ, ולדבר בערבית בקול רם, ולהתנהג בחופשיות. אם אתה מקרין ביטחון, מתייחסים אליך בהתאם".

לא תמיד. בתחילת יולי אשתקד, יום שישי אחר הצהריים, יצאה חבורה של יאפים ערבים על ילדיהם לבלות בחוף הים של גבעת אולגה. היו שם ד"ר ג'יהאד בשארה, מומחה למחלות זיהומיות ומרצה באוניברסיטת תל אביב, רעייתו ואפא, שגם היא רופאה, עו"ד איהאב עיראקי מטירה, עורך-דין נוסף מקלנסואה, בקיצור - לא בדיוק סוג האנשים שמחפשים צרות. השעות עברו עליהם בנעימים, עד שלפתע, בערך בעשר בערב, התייצבה מעל ראשיהם קבוצה של כ-20-15 צעירים יהודים. הצעירים ביררו אם הם ערבים, ומשנענו בחיוב הודיעו ש"אתם מיד קמים מפה או שיהיו כאן מכות. תתחפפו מפה, בטוב או בחרא".

האיומים התממשו בתוך שניות. הצעירים היו חמושים בסכינים ובבקבוק. הערב הסתיים בבית החולים. עיסמת שביטה נדקר קלות בחזהו ובמצחו, ד"ר ג'יהאד בשארה ספג בעיטה בידו והיא גובסה לחודשיים. המקרה, שעליו כתב ב"הארץ" יוסי אלגזי, נתפש בציבור היהודי לכל היותר כחריג. בתודעת הציבור הערבי, ששמע עליו בהרחבה באמצעי התקשורת בשפה הערבית, הוא הצטרף לשורה של גילויי אלימות נגד ערבים שהעזו לחדור ל"טריטוריה יהודית".

"במרכזי הספורט החדשים אתה יכול לראות מה שפעם ראית בפארקים וגנים בכל הארץ", אומר ג'עפר פרח. "משפחות מבלות על הדשא, מתרחצות בבריכה, עושות על האש. אנשים אומרים לעצמם, 'בשביל מה אני צריך לחטוף את המכות והקללות וכל הגזענות הזאת אצל היהודים?"

אלפיים קורבנות

ד"ר דניאל הרטמן הוא בכלל גיאולוג, אבל בשנים האחרונות חקר את הסיבות לריבוי מקרי הטביעה בישראל. הרטמן מסכים ש"יש אוכלוסיות שנמצאות בסיכון גבוה", כמו העולים והערבים, אבל הוא דוחה על הסף את הניסיון של נציגי הממסד להטיל את האחריות אך ורק על הטובעים עצמם. "השאלה היא מה המערכת עושה. אני רדפתי שנים אחרי יוסף עמר מאגף החופים במשרד הפנים, נפגשתי איתו, הגשתי לו הצעות והוא הבטיח שיופנו תקציבים למחקר ולהסברה. שום דבר לא קרה. אחר כך אני יושב בוועדות בכנסת ושומע פקידים בכירים אומרים 'אין מה לעשות, זה הערבים והרוסים טובעים'. אבל השאלה שצריך לשאול את אותם פקידים, היא מה אתם עשיתם כדי שלא יטבעו אנשים?

"במקום להוסיף עוד חמש-מאות שלטים בחופים וחמשת-אלפים שעות לימוד והסברה בגני ילדים בבתי ספר, הם עושים לעצמם חיים קלים ומפילים את התיק על האזרחים. אין להם בעיה לעשות את זה, כי לאף אחד לא אכפת. מאז קום המדינה טבעו למוות רק בחופי הים התיכון יותר מאלפיים איש, אבל זה מוות שלא מעניין אף אחד". *

alavie@haaretz.co.il




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים