בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוי לזוכים בדין

ביקור חטוף בברדיצ'ב, במקום שהכריז פעם ר' לוי יצחק "לא אזוז ממקומי עד שהסוף יגיע כבר", כדי לראות מה נשאר

תגובות

"היה (=ר' לוי יצחק מברדיצ'ב) אומר פעם אחת בדרשה לפני תקיעות שופר: ריבונו של עולם, אמרת לנו יום תרועה יהיה לכם, ועבור ציווי אחד הלז אנו תוקעים מאה קולות, וכמה וכמה רבבות אלפי ישראל תוקעים המאה קולות זה כמה וכמה אלפים שנה - ואנו רבבות אלפי ישראל צועקים ומתפללים ומבקשים ממך זה כמה וכמה מאות שנה: תקע רק תקיעה אחת בשופר גדול לחירותנו - ולא תקעת עדיין!" (תולדות קדושת לוי, "קדושת לוי", עמ' קנג).

כמעט מאתיים שנים אחרי שהתחולל המעשה הזה ולא נותר בברדיצ'ב מי שיחכה לתקיעה גדולה לחירותנו. היהודים שחיכו לה אינם כאן זה שישים שנה ויותר, ומי שעדיין נמצאים בעיר כבר נכזבו מזמן כל אמונותיהם בגאולה כלשהי. לכן אנחנו - קבוצה של מורים ותלמידים שיש להם עניין משותף בתולדות היהודים בכלל, ובאלה של אוקראינה בפרט - איננו מצפים למצוא כאן קרובים. כעבור ימים אחדים באוקראינה הורגלנו לראות בתי כנסת שנהפכו לחורבות ובתי קברות וחוזר חלילה, וכך גם ראינו בעיני רוחנו את הארץ הזאת, עוד לפני שהגענו אליה.

כמו לערים אחרות באוקראינה, ששמן מהדהד בתולדות ישראל - ברצלב, בוצ'אץ', ברודי, ויז'ניץ, סדיגורה וכולי - גם אל ברדיצ'ב נכנסנו בציפייה כבויה למצוא בה אותם שרידים מפוזרים. ידענו שכניסתנו אינה עושה רושם, ונדמה שגם אנחנו ביקשנו שלא להפריע בביקורנו את החיים ואת המתים. הלא מה נועיל להם; איננו אפילו כאותם "מחבבי השרידים", שדב סדן כתב עליהם בספר זכרונותיו על ברודי "עיר ואם בעיני בניה". הללו באו בין שתי מלחמות העולם כדי לשקם את בית העלמין הישן בשביל הדורות העתידים לבוא, ואילו אנו באנו לתור את הארץ הזאת מהר-מהר, כאילו היתה מוזיאון. אבל מה נעשה ואוקראינה, שאדמתה הדשנה הצמיחה את החסידות, ובה פרחה ההשכלה, משכה אותנו אליה זה שנים? כיצד נסרב לבקר בה, לראות ולו את התפאורה לדרמה היהודית הגדולה שהתחוללה שם כאלף שנה?

לא ציפינו, אם כן, לשמוע שום שאון בכניסתנו לברדיצ'ב בתחילת חודש אב השנה. ידענו שאינה עוד עיר המסחר השנייה במעלתה באוקראינה, כפי שהיתה במאה ה-18, לפני חלוקת פולין וסיפוחה לרוסיה, ומספר התושבים בה הידלדל והלך מאז ועד לשנות הרעב במאה העשרים ומלחמת העולם השנייה. היהודים היוו בה תמיד רוב האוכלוסיה: כשמונים אחוזים בסוף המאה ה-19 (מתוך 80 אלף תושבים), ולמעלה ממחצית ב-1926, בברית המועצות (ב-1905 נולד בעיר, בין השאר, הסופר וסילי גרוסמן). ידענו איפוא שלא נראה את ברדיצ'ב כעיר ואם בישראל (השנייה בחשיבותה ברוסיה במאה ה-19), כמו שנגלתה למשל לעיני יוסילי הזמיר, החזן היפה וגיבור סיפורו של שלום עליכם, שנפל ברשתה של פרילי הדאמה: "רואה הוא לפניו עיר גדולה, אך קודרת, פרועה, נרפשת. יהודים, אנשים ונשים, מתרוצצים לכאן ולכאן. שומע הוא קול צוחה של בעלי עגלות, דיבור שאינו פוסק של חנוניות, קללות נמרצות של נשי השוק. הרפש והבוץ נותנים ריח קשה כל כך, שהוא מוכרח לסתום את האף. היכן הוא? בברדיטשוב" (עמ' קל, תרגום י"ד ברקוביץ). בקיצור: מי ששיננו תמיד "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", מי שהתרגלו לראות באירופה ערים שהתרוקנו מיהודים; ועל אחת כמה וכמה מי שמתנחמים בבניין ישראל, ומאמינים שהיא כפרתה ותמורתה של הגולה - אינם צריכים להיות מופתעים שגם ברדיצ'ב נהפכה לעיר אוקראינית.

ברדיצ'ב נראית היום כסתם עיר שדה אוקראינית, חסרת חן מיוחד, שתושביה מתהלכים בה חמורי סבר וקשי יום. גם לזה חיכינו, במקצת שמחה לאיד ונחמת שוטים, שהרי נדמה כאילו העיר אינה מצליחה להשתקם מאז נעלמו ממנה היהודים. ברדיצ'ב התרוקנה גם מבני מיעוטים אחרים, ובראש וראשונה הפולנים, ששלטו בה והטביעו את חותמם; בכנסייה הקתולית סנט ברברה, למשל, התחתנו ב-1850 בעלת האחוזות הרוזנת אוולינה האנסקה עם בחיר לבה אונורה דה בלזק. ברשימות המסע שלו - כדרכן של רשימות מסע, ורשימה זו בכלל - הסתולל הכותב בתושבי המקום, ובמיוחד ביהודים, ה"רוחשים בעיירות כזבובים". אבל היום, כל זה הוא כשלג דאשתקד: היום קשה למצוא בברדיצ'ב אפילו חנות ספרים שתימצא בה "הקומדיה האנושית", מקוצר רוח ומעבודה קשה. אוקראינה הגשימה את משאלתה ונהפכה למדינה חד-לאומית בעיקרה, אבל היא משלמת את המחיר (כמונו, בעצם). כיכר השוק ריקה, יחסית, ומעט סחורה מוצעת למכירה. שלא כמו קייב, שיש בה כל השפע של עיר מערבית (אך רק ידם של מעטים יכולה להשיג אותו), בברדיצ'ב מורגש המחסור. דוכני קיוסק פזורים במרכז העיר, ומבעד לפשפש מגישים החנוונים ללקוחות את מבוקשם.

אוטובוס התיירים הוריד אותנו בפתחו של בית הכנסת הישן. באופן יוצא מהכלל (כמו בצ'רנוביץ ובערים מעטות בפרובינציה) המשיך בית הכנסת הזה לפעול גם תחת המשטר הסובייטי. באחרונה שופץ, ועכשיו הוא בולט בססגוניותו, כבתים רבים באוקראינה. רב העיר הוא חסיד אמריקאי, ובזכות הצדקה הוא מצליח לקבץ מניין מתפללים תמידים כסדרם. רוב היהודים כאן, הוא מספר, הם זקנים; הצעירים המגלים את יהדותם עושים את דרכם החוצה, בדרך כלל. בשנת 1970 עוד חיו בעיר 15 אלף יהודים, ואילו היום, על פי דיווחו של ה"ג'ואיש אובזרוור" - פחות מ-800. אולי מפני שאינו צריך לדאוג לדורות הבאים התיר הרב לאחד מאתנו להוציא מהגניזה ספר שהדפיסה משפחתו בווילנה. ספרים מדפוס ברדיצ'ב המפואר קשה למצוא כאן, ועיקר החומר המודפס מקורו בישראל ובארצות הברית. עצובה תחושת הניצחון.

ובחוץ, בעודנו נחפזים בגשם הקיץ, הופתענו בכל זאת: השמועה על ביקורה של קבוצת יהודים מחוץ לארץ עשתה לה כנפיים, ומכל קצות ברדיצ'ב נקבצו ובאו יהודים. הם מבקשים נדבה, ואיך אפשר שלא להיעתר ליהודי המקבץ נדבות ביידיש רצוצה? כיצד תיקמץ היד לנוכח זקנה המבקשת גם היא משהו לשבת? וכך מתרבים במקום היהודים הקבצנים, השואלים מדוע זו קיבלה והוא לא. בעיני רוחי אני רואה את ריקוד הקבצנים בסרט "הדיבוק", שנעשה על פי המחזה מאת ש' אנ-סקי, ובו מתקבצים הקבצנים, איש איש ומומו, וסוגרים על לאה'לה הכלה בריקוד עיוועים. תחושת מבוכה משתלטת עלינו: איך הפכנו אנחנו, הקבצנים בעצמנו, לגבירים, ודווקא בברדיצ'ב!

גשם הנדבות הוא שעזר לנו להיחלץ מהצרה והבריח אותנו בחזרה לאוטובוס. שם אפשר היה להיזכר ברווחה כי כך היה כאן מאז ומעולם, בקבציאל הזאת ובדומותיה בתפוצות ישראל. הנה למשל מציינת האנציקלופדיה העברית, כי "בסוף המאה ה-19 נזקקו כעשרים אחוזים מכל יהודי ב' לתמיכתם של מוסדות צדקה".

על יהודים מסכנים כאלה וכמונו קם להגן, לפני מאתיים שנה ויותר, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שהוציא את שמה של עירו לתהילה. הוא נולד ב-1740 בקירוב בגליציה, קיבל את רבנות ברדיצ'ב ב-1885 וישב בה עד מותו, ב-1810. אבל בעיקר הוא נודע כאחד הצדיקים שהפיצו את בשורת החסידות באוקראינה, ועוד יותר - כסניגורם של ישראל במשפט האלוהים. בתולדות חייו, המובאים בספר אמרותיו "קדושת לוי", מסופר כי "אמר פעם אחת בראש השנה: ריבונו של עולם, למה לא תתנהג עמנו לכל הפחות כיהודי פשוט. יהודי פשוט, אם יראה שתפיליו שלו ייפלו לארץ, אזי תיכף יגביהם וינשקם - ועמך ישראל, המה תפילין שלך, שאתה מתפאר בהם וכתיב בהם 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', והם נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא זה קרוב לאלפים שנים, ולמה לא תגביהם ותרום קרנם?"

אהבת ישראל של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עשתה אותו אהוב על "עמך ישראל" מאז ועד היום. מהפסוק בספר במדבר "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוהיו עמו" למד שיש לדון כל יהודי לכף זכות: מי שאינו רואה אוון בבני ישראל - ה' אלוהיו עמו. מובן איפוא שהיהודים הפשוטים, שאיש מלבדו לא מצא בהם חן, נצרו באהבה את זכרו. סגולות ותחינות, רבות מהן בשפת העם, ביידיש, יוחסו לו, ובעתות צרה וצער אוחזים בהן כמו בקמיעות שהותיר אחריו. גם בדורות האחרונים נזכרו בו משוררים כמו זלמן שניאור, אורי צבי גרינברג ואיציק מאנגר, וביקשו שישוב להגן על היהודים מחמת ריבונו של עולם. ואף על פי שאינני הולך בעקבותיו של ר' לוי יצחק ללמד זכות על היהודים, אלא להפך, קסמה גם לי תמיד דמותו הלא-נודעת, וקיוויתי כי היה סולח אפילו לחטאי. ר' לוי יצחק אימץ לעצמו את שם המשפחה "דערבארמדיגער" (רחום, ביידיש) כדי לדבוק במידותיו של אלוהים, אבל בלבי התפללתי בילדותי כי דווקא אלוהים ידבק קצת במידותיו של לוי יצחק. וכדי לדבוק בו מעט, ולו בזכרו, הגעתי עכשיו לברדיצ'ב.

מבית הכנסת פנה האוטובוס לנסוע מרחק קצר אל בית הקברות "החדש". והנה גם שם, כמו בבתי קברות אחרים באוקראינה, התברר כי "בתי החיים" (כשמם ביידיש) משמרים את העבר החי ביותר. בתי הכנסת ששופצו כאן נראים לעתים חנוטים, חסרי נשמה ורוח; ואילו דווקא בבתי העלמין - כמו בספרות ובאמנות - קמים וניצבים יהודים שחיו לפני מאות בשנים. וכולם מיוחדים ושונים זה מזה ומיהודי ערים אחרות: בעיר אחת המצבות עגולות, ובאחרת - גבוהות, ובברדיצ'ב חידה שאין לה פותר - רוב המצבות עשויות בצורת מגף, ובית הקברות נראה כאילו ענקים חלצו בו את נעליהם. בקצה שדרת הנעליים מזדקר ה"אוהל" החדש שהוקם על קברו של ר' לוי יצחק (וכמה מבני משפחתו ותלמידיו). "אוהלים" כאלה מוקמים והולכים באחרונה על קברות צדיקים באוקראינה בידי מי שמקימים אותם בישראל - חסידים ותיקים וחדשים, גברים ונשים, חוזרים בתשובה, אשכנזים וספרדים. באומן, סביב קברו של ר' נחמן מברצלב, ובמז'יבוז', ליד קברו של הבעש"ט, הוקמו מלונות לאכסון רבבות הבאים בימים הנוראים ובימי זיכרון. "האוהל" של ר' לוי יצחק צנוע יותר וזר פחות לאחיו: הוא צבוע ירוק-לבן וצורתו טיפוסית למקום. מעל לקברים הותקנו מדפים להדלקת נרות, ועל הקירות נתלו כמה מתפילותיו וסגולותיו.

הנה "גאט פון אברהם..." - (אלוהי אברהם) התחינה שלוחשות נשים בכל מוצאי שבת, בחשש מפני חשכת השבוע החדש, שיבוא לבריאות ולפרנסה. ועוד הן מתפללות וזה בא, ומי יכול היה לשער שכך יקיץ הקץ על כל צרות הגלות. ר' לוי יצחק "אמר פעם אחת בראש השנה, ריבונו של עולם, אם תכתוב את עמך ישראל בספרם של צדיקים הרי טוב, אין כאן חילול יום טוב, שפיקוח נפש דוחה אפילו שבת החמורה, ואם אין כן בדעתך חס וחלילה - אומר אני לוי יצחק מבארדיטשוב שאסור לך על פי התורה לכתוב ביום טוב" ("קדושת לוי", שם). דומה שעלי ללמוד קל וחומר: אם כך הווה לגזירת צדיק, מוטב שאעבור בשתיקה על פני התחינות הממוסגרות ב"אוהל", וביניהן ה"קדיש" של ר' לוי יצחק. לא נותר לי איפוא אלא לצלם את התחינות ולצאת מ"האוהל" ומברדיצ'ב עצמה.

שהרי לא כאן, עלי להזכיר לעצמי, אלא בזכרוני טמון ר' לוי יצחק מברדיצ'ב עם כל אותם יהודים שבלעה האדמה. וגם לולא נשאר מהם דבר מוחשי מלבד האדמה הזאת הייתי בא לכאן; לא כדי לגייר את שארית הפליטה ולא למושכה אחרי אל ישראל, ולא לתבוע מר' לוי יצחק, כמו אצ"ג: "איננו רוצים לשכב-לרקב בכל שדות העולם / שגם מצבתנו בגורל גויותינו לבסוף --- / איננו רוצים להיות אפר שדות"... אחרי הכל, מה הועילה אהבת ישראל של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב? אולי דווקא תוכחה היתה נחוצה אז ליהודים, ואפשר שיד הגורל אדישה לזה או לזה? ומה יכול עכשיו להועיל: אהבת ישראל או תוכחתה, ואיך אפשר בכלל לאהוב היום את ישראל.

הנה בא יום הדין, וכבני מרון אנחנו עוברים, ולפנינו הקבצנים של ברדיצ'ב ור' לוי יצחק ויהודיו, אנשים חטאים שבכל דור ודור. אבל הלא אין צדיק בארץ שלא יחטא, ובדרך כלל משלמים בני האדם שבעתיים על חטאיהם שלהם ועל חטאי אחרים. לכן יקרים מאוד מי שקמים ואומרים, כמו חוני המעגל: "ריבונו של עולם!... נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך"... או כמו ר' לוי יצחק, שפנה לאלוהים - בשפה פשוטה וביידיש - באמצע תפילת ראש השנה. דבריו האלה הולחנו בשכבר הימים, ובין הרבים ששרו את ה"קדיש" המפורסם היה הזמר השחור פול רובסון, שלאחר מלחמת העולם השנייה התכוון בו לכל היהודים אשר לא נותר מי שיזכור את שמם. וכך אמר ר' לוי יצחק (בתרגום חופשי):

"בוקר טוב לך, ריבונו של עולם! אני, לוי יצחק מברדיצ'ב, באתי לפניך לדין תורה על עמך ישראל. מה עשה לך, עמך ישראל, ומה חייב עוד לך עמך ישראל? שרק תאמר לו 'צו את בני ישראל'; ורק תאמר לו 'אמור לבני ישראל', ורק תאמר לו 'דבר אל בני ישראל'!

אבי! כמה אומות יש בעולם: בבלים, פרסים, אדומים!

הרוסים מה אומרים? 'אין לנו מלך מלבד הקיסר!'

הגרמנים מה אומרים? 'מלכנו הוא המלכות היחידה'.

האנגלים מה אומרים? 'ממלכתנו היא המלכות האחת'.

ואני, לוי יצחק בן שרה מברדיצ'ב, אומר: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא!'

ואני, לוי יצחק מברדיצ'ב, אומר: 'לא אזוז ממקומי ולא אלך עוד מכאן! עד שהסוף יגיע כבר, והקץ לכל זה! יתגדל ויתקדש שמיה רבא'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו