בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין ברית מילה לריצת בוקר

ספרו של סס נוטבום ההולנדי, "ריטואלים", תורגם לעברית 23 שנה אחרי שנכתב, אבל הנושא המרכזי בו אקטואלי תמיד: החיפוש אחר משמעות והשימוש בטקסים למילוי הריק הקיומי. "אנשים לא דתיים צריכים להמציא לעצמם טקסים", אומר נוטבום, "יש צורך להכניס סדר בחיים הכאוטיים והשרירותיים שלנו"

תגובות

איני וינטרופ הוא איש ללא תכונות. הוא ההתגלמות השלילית של התורות האקזיסטנציאליסטיות: גבר בשנות ה-40 לחייו, מתפרנס מכתיבת טורי הורוסקופ, אשתו עזבה אותו לטובת צלם איטלקי, והוא משוטט ברחובות אמסטרדם ומתעקש לא לחשוב על שום דבר מיוחד, לא לעשות שום דבר מיוחד, ולא להיות מיוחד. הוא חרד משינויים, פטור מבעיות פרנסה (דודתו המנוחה השאירה לו קצבה קבועה), הוא יושב בבתי קפה ומעלעל בנתוני הבורסה בעיתונים, מנסה להתאבד, נכשל, וחוזר אל החיים מובס.

איני וינטרופ הוא גיבור הספר "ריטואלים", שכתב הסופר ההולנדי סס נוטבום ב-1980. הרומן, שרואה אור כעת בעברית (בתרגום רן הכהן בהוצאת כתר), אמנם נכתב לפני 23 שנה, אבל הנושא המרכזי בו אקטואלי תמיד: החיפוש אחר משמעות, וההיאחזות בטקסים - דתיים וחילוניים - כדי למלא את הריק הקיומי.

נוטבום, שחגג הקיץ יום הולדת 70, הוא מסופריה החשובים של הולנד. הוא פופולרי מאוד באירופה (במיוחד בגרמניה), והיה מועמד לפרס נובל לספרות. "ריטואלים", רומן שנון ולעתים מדכדך, מורכב משלושה חלקים: החלק הראשון מתרחש בשנות ה-60 ומתאר את איני וינטרופ התלוש, "בן בלי אב ואב בלי בן", שכמעט כל מכריו מתאבדים, והוא "נמנה עם האנשים שגוררים אחריהם את הזמן שבילו עלי אדמות כמו גוש חסר צורה"; החלק השני מתרחש עשור קודם לכן, בשנות ה-50, ומתאר את ארנולד טאדס, סופר מבוגר, עשיר ובודד, ששונא את הבריות ויותר מכל שונא את עצמו, וחי חיים מדודים לפי השעון, וטקסיים מאוד; החלק השלישי מתרחש בשנות ה-70 ומתאר את בנו פיליפ טאדס, שנולד לו מאשה אינדונזית. טאדס הצעיר פרש מחיי העולם הזה, מסתגר כנזיר זן בביתו ומתעניין אך ורק בטקס התה היפאני ("החיים מפריעים לי. אין לי בהם צורך", הוא אומר).

לאורך הספר מוזכרים טקסים דתיים רבים - נוצריים (הטבלה, אכילת הלחם והיין), יהודיים (איני וינטרופ עובר מילה), בודהיסטיים, הינדואיסטיים, וגם טקסים כמו נישואים, גירושים, קבורה. דבר מכל זה אינו מסייע לאנטי-גיבור של הספר להכניס עיקרון מארגן בחייו, ודאי שלא משמעות. לכל אורכו מתכתב הרומן עם תורתו הקיומית של ז'אן פול סארטר. "סארטר אומר שעלינו להסיק את המסקנה הקיצונית ביותר מכך שאלוהים אינו קיים", אומר ארנולד טאדס, ופורש באוזני איני וינטרופ את משנתו: "אף פעם לא אהבתי במיוחד בני אדם. רוב האנשים פחדנים, קונפורמיסטים, מבולבלים, רודפי בצע, והם מדביקים זה את זה... אחרי שהמלחמה נגמרה (מלחמת העולם השנייה) ויכולנו סוף סוף לשמוע ולראות כל מה שקרה - בגידה, רעב, רצח, השמדה, הכל מעשה ידי אדם - אז התחלתי ממש לתעב את בני האדם... עזבתי את משרד הנוטריונים שלי, השארתי אחרי אדמה חרוכה, נפרדתי מאשתי".

ואולם טאדס מאמץ רק את החלק הראשון באקזיסטנציאליזם של סארטר, ומשאיר מאחוריו את החלק השני, המוסרי. "כשסארטר אומר שהאדם נזרק אל העולם, שהוא לבד, שאין אלוהים, שאנחנו אחראים למה שאנחנו, למה שאנחנו עושים, אני אומר: כן... אבל כשהוא מבקש ממני להיות אחראי לעולם, לאחרים, אני אומר: לא! לא. למה שאעשה את זה... אין לי שום קשר עם האספסוף שאני רואה מסביבי. אני חי את הזמן שלי עד הסוף, כי אין ברירה".

אני לא וינטרופ

סס נוטבום נולד בהאג ב-1933. הוריו התגרשו כשהיה ילד, ואביו נהרג במלחמת העולם השנייה. אמו התחתנה

בשנית עם קתולי מאמין, ונוטבום קיבל חינוך קתולי במנזר אוגוסטיני, שם למד יוונית ולטינית. בגיל 17 עזב את המנזר ויצא לדרך עצמאית, למסע טרמפים ברחבי אירופה. ספרו הראשון, "פיליפ והאחרים", פורסם ב-1957, אבל אז הפסיק לכתוב רומנים במשך 17 שנה.

בשנים אלו טיפח קריירה של סופר מסעות. הנסיעות, סיפר פעם, מעניקות לו את הריחוק הנכון מעצמו. הוא ביקר באיראן, יפאן, דרום אמריקה, אפריקה, אסטוניה, בורמה - וכתב על כך ספרים. כשיצא לאור "ריטואלים", הוא תורגם לשפות רבות והצליח באירופה ובארצות הברית. אחד הספרים המצליחים שפירסם לאחר מכן היה "הסיפור הבא" (עם עובד, 2001), שנוטבום כתב בהזמנת שבוע הספר ההולנדי (זהו מנהג שנתי להזמין ספר מסופר ידוע ולחלקו לרוכשי הספרים באותו שבוע). נוטבום היה נשוי שלוש פעמים, והיום הוא מתגורר חלק מהזמן בספרד, בבית פרטי בהרים, לצורכי כתיבה.

"את הרומן הראשון שלי כתבתי כשהייתי צעיר מאוד, מתוך תמימות רבה", אומר נוטבום בראיון טלפוני, "כדי לצבור יותר ניסיון בחיים החלטתי לצאת לעולם ולטייל. עבדתי כמלח בדרום אמריקה - מובן שהיה מעורב בזה גם סיפור אהבה - ובתקופה ההיא כתבתי קצת סיפורים קצרים, טורים פוליטיים, ספרי מסעות, ותמיד ידעתי שאחזור לכתוב רומנים. זה מצב קשה: חברי פירסמו ספר אחר ספר, חשבתי שאני עצלן או אסקפיסט, אבל אז יום אחד ישבתי וכתבתי את 'ריטואלים'".

נוטבום מספר שכתב אותו בלי שידע מראש מה יקרה בו. "החלק הראשון בספר נכתב תחילה כתסריט. כמה מהדמויות מבוססות על דמויות אמיתיות כמו סוחר האמנות, ברנרד רוזנבום. במדינה קטנה כמו הולנד אנשים חושבים שאיני וינטרופ זה אני, אבל אני תמיד אומר שאני לא עשיר ולא ירשתי כסף אף פעם, ואילו הייתי וינטרופ - בוודאי לא הייתי כותב ספר".

מה עמדתו של נוטבום כלפי ריטואלים? "כמעט לכל אחד, גם בלי להיות מודע לכך, יש טקסים בחייו", הוא אומר, "זה צורך אנושי להכניס סדר בחיים הכאוטיים והשרירותיים שלנו. מובן שהדתות עושות בזה שימוש נרחב יותר. הן מנסות לתת באמצעותם מבנה מסוים לזמן אין-סופי. אנשים לא דתיים צריכים להמציא לעצמם טקסים. יש כאלה, למשל, שמתעמלים כל בוקר, ואז אם הם לא רצים בוקר אחד חמישה מייל הם מרגישים אשמים ומפתחים חרדה. בפוליטיקה יש טקסים, ביחסים בין מדינות יש טקסים".

לדבריו, העולם מתנהל בצורה א-סינכרונית: "באירופה אנשים מתנתקים מהדת, ובצד אחר של העולם אנשים מתחברים לדת. אנחנו חיים בעידן של נאורות וקדמה מדעית, אבל בחלקים מסוימים בעולם הדת היא הדבר היחיד שיש, כי אין מותרות חומריים, אין ידע מודרני, והשכל נשלט על ידי עוני".

באחת הסצינות ברומן אומר הכומר, ידידו של ארנולד טאדס, כי ניתוק מאלוהים פירושו גיהנום. "אני לא חושב כמוהו", אומר נוטבום, "אני גם לא חושב שאלה שאינם מאמינים באלוהים צריכים לחוש עליונות. דתות אף פעם לא היו סובלניות, זה תמיד אנחנו שצריכים להיות סובלניים. דתות הן תמיד אבסולוטיות, עריצות במידה מסוימת, משוכנעות שרק הן צודקות".

בספר תוקף נוטבום ללא רחם את הכנסייה הקתולית, דרך דמותו של טאדס, שאומר לכומר: "הדת שלך עדיין חיה את הסיאנס הסאדו-מזוכיסטי האחד הזה, שפעם מן הסתם באמת התרחש. הארגון המיליטריסטי של הקיסרות הרומית נתן הזדמנות לקנאות המשונה הזאת, עם הערבוב המוזר של עבודת אלילים וכוונות טובות; הקולוניאליזם ותאוות ההתפשטות של המערב דאגו להמשך ההפצה שלה; והכנסייה שאתה קורא לה אמא היתה לפעמים רוצחת, לעתים קרובות תליינית, ותמיד עריצה".

הדת היא לשאול את השאלה

איני וינטרופ מהרהר לעצמו: "בני אדם לא מסוגלים להיות לבד בעולם. בקושי הספיקו לקבור את האל העלוב של יהודים ונוצרים, וכבר הם עוברים שוב ברחובות עם דגלים אדומים או בגלימות כתומות. ימי הביניים לא יכולים להיגמר, זה ברור".

ואולם, האם יכול אדם לחיות ללא כל אמונה דתית או לפחות מטאפיסית? "יש הרבה דרכים לבטא רעיונות מטאפיסיים", אומר נוטבום, "למשל במוסיקה או בשירה. אדם יכול להיות דתי מבלי שיאמין בסדרת כללים קבועה. לפני 2,000 שנה אנשים האמינו באלים יווניים ואחר כך באלים רומיים - לכל זמן יש האמונות שלו, והן באות ונעלמות. אבל הצורך הדתי היה מאז ומתמיד. קל לומר שאמנות היא אלטרנטיווה לדת, אבל יש אלטרנטיבות נוספות, יש אנשים שרואים חשיבות רבה בטבע, בים, בהרים, או כמו שקאנט כתב פעם - יש שני דברים שנותנים לו השראה: הכוכבים שמעליו והחוק המוסרי שבתוכו.

"כל אדם חי שאלה גדולה כלשהי, יש כאלה שיקראו לה אלוהים, ויש כאלה שפשוט יישארו עם השאלה הזאת. אין פתרון לכל השאלות הקיומיות, אבל מה שחשוב הוא עצם השאלה. זה בעיני האינסטינקט הדתי - לשאול את השאלה הקיומית. יהיה זה יהיר לומר שאתה יודע את התשובות, אבל אנושי יותר לומר: אני לא יודע את התשובה, אבל הדת שלי היא לשאול את השאלה. ואז קל להיות מרותק רגשית למוסיקה או לשירה, שמגלות הבנה עמוקה יותר של מה הם החיים".

נוטבום, כאמור, חונך כקתולי. "היות שאמי נישאה לקתולי אדוק, הגעתי לפנימיות שבהן חונכתי על ידי נזירים, אבל סולקתי מכולן, הייתי ילד קשה", הוא מספר, "אני מתעניין בתופעה הדתית מבחוץ. אגב, המילה שעובר גיבור הספר היא לא דתית - הרבה הולנדים עוברים מילה מסיבות רפואיות".

מה בכל זאת לקח אתו מהשנים שחי במנזר, מלבד לימודי הלטינית? "כאדם צעיר הייתי מרותק לקיצוניות שבחיי הנזירות. השתיקה, שפת הסימנים שדרכה הם מתקשרים. בגיל 17 הייתי סקרן והצטרפתי לאחד המנזרים האלה. הלכתי לראש המנזר ואמרתי שאני רוצה להיכנס, הוא הביט ישר לתוך עיני, נראיתי לו ההיפך הגמור מנזיר שמסוגל לשבת במקום אחד לנצח - הרי חייהם מוקדשים לתפילות, שש שעות ביממה הם יושבים ושרים יחד, יש סדר יום קבוע. הוקסמתי מהרעיון כמו שהוקסמתי ממנזרי הזן, ביקרתי ביפאן שמונה פעמים. גם המסעות בעולם היו סוג של מדיטציה מבחינתי. רק לאחרונה מלאו לי 70, והיום אני יודע שאם מסורים מאוד למשהו ומקדישים את החיים לדבר אחד, זה לא שונה מאוד מחיי נזירות".

רוטרדם בלהבות

איני וינטרופ, גרסה מודרנית ומצומצמת יותר של יוליסס, מעביר את חייו בתנועה מתמדת, כי כך "קל יותר לחמוק במידת הצורך מאחרים, ובסופו של דבר גם מעצמך". האם השתנה משהו במצב האנושי, 23 שנה אחרי יציאתו לאור של "ריטואלים"? "כשהייתי צעיר כבר היו פצצות אטום בעולם, והיתה המלחמה הקרה", אומר נובטום, "לפני כן חוויתי את מלחמת העולם, ואני זוכר שראיתי את רוטרדם עולה בלהבות, ואת הגרמנים תוקפים את הולנד, ואני זוכר את השחרור. מאז תמיד נמצא הענן השחור של האיום הגרעיני. ב-1956 הייתי בבודפשט והבנתי מהר מאוד מהו הקומוניזם. היו לי הרבה חברים שמאלנים, אבל עדיין חשבתי שזו לא דרך לחיות את החיים. כתבתי ספר שנקרא 'רשימות מברלין' בדיוק בשנה שבה נפלה חומת ברלין, מעין יומן.

"כעת נראה שהבעיה היחידה של העולם היא הקיצוניות האיסלאמית, אבל לדעתי האיסלאם הוא רק סימפטום. הבעיה האמיתית היא העובדה שהעולם המערבי, שכל כך התקדם במדע - התקדם גם בנטייתו לנצל את החלק השני של העולם. במדיניות החקלאית של אירופה ואמריקה אפשר לראות חלוקת משאבים לא הוגנת. כדי לשמור על שביעות הרצון של החקלאים אצלנו, הרבה אנשים בעולם חיים בעוני - ועוני מצמיח קיצוניות. לא האיסלאם הוא שמאיים עלינו, אלא העוני והניצול, לכן צריכה להיות חלוקה הוגנת יותר של משאבי העולם".

נוטבום לא מתאפק ועובר לדבר על הסכסוך הישראלי-הפלשתיני, ומכנה כבדרך אגב את ישראל מדינת עולם שלישי. "נסעתי הרבה בעולם השלישי - בהודו, באיראן, אפילו הייתי בישראל פעם, בימי בגין, ופגשתי את א"ב יהושע, שהיה אז אופטימי בקשר לסכסוך", הוא אומר. "אפשר לחוש סימפטיה כלפי ישראל של היום, אבל בניית חומות לא נראית לי כמו פתרון אמיתי. ברור שמבחוץ קל לומר מה צריך להיות, ושצריך להיזהר עם הדעות והתגובות שלנו, אבל גם אנשים אינטליגנטים בישראל אומרים אותם דברים. בהולנד יש כמה סופרים שיש להם דעות מאוד נחרצות בנושא.

"עם זאת, לא כדאי להיות פסימיים. בשנות ה-60 כתבתי טורים וחשבתי שהמצב בדרום אפריקה יסתיים באסון נורא, וזה לא קרה. כשספרד היתה תחת משטר פרנקו, חשבתי שכשהוא ימות תפרוץ מלחמת אזרחים, וגם זה לא קרה. לפעמים האור מגיע באופן לא צפוי, בעיקר בזכות אנשים חכמים ואמיצים במיוחד, כך שלא צריך לאבד תקווה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו