בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה רוב החיילים לא הורשעו באונס?

תגובות

להוציא חייל אחד שהודה מפורשות, לא הורשעו שאר חיילי המשלט באונס, למרות שראיות נסיבתיות לכך פזורות בשפע בפסקי הדין. החל מההצבעה בעד הצעת המפקד "לדפוק את הערבייה" (וקביעת סדר המעשה בין החיילים); דרך תיאור הטיפול בה (רחיצתה, גזיזת שערותיה, החלפת לבושה) ותלונתה בפני המפקד "שיחקו בי", שקיבלה ביטוי בדו"ח שכתב בהמשך למ"פ ("ובלילה הראשון החיילים התעללו בה...") וכלה בהודאתו של החייל: "אני דפקתי את הערבייה לאחר ששמעתי שאנשים דפקו אותה".

אלא שבית הדין סירב לתרגם את הנסיבות האלה להרשעה. אפילו לא במקרה של אחד החיילים שהורשע בבית הדין המחוזי ב"שותפות במעשה מגונה", אך זוכה בערעור. כך מתאר בית הדין המזכה את מעשיו: "נכנס המערער לאוהל הערבייה ושהה שם מספר רגעים ובצאתו נראה מכפתר מכנסיו, מיד אחריו נכנס לאוהל הערבייה המערער השני, שהה גם הוא מספר רגעים וכשיצא נכנס אחריו המערער השלישי".

אבל, השופטים לא מוכנים לקבוע מה קרה בפנים האוהל. "לא היתה לפני בית הדין שום עדות של עד ראייה ביחס למה שקרה באוהל", נכתב בערעור, "אמנם כניסת חיילים אלה בזה אחר זה למספר רגעים ויציאת מערער הראשון כשהוא מכפתר מכנסיו ובפרט האטמוספירה של התרגשות שהיתה בין החיילים לרגל הופעתה של אשה בפעם הראשונה במשלט, יש בה כדי לעורר חשד רב ביחס לכוונותיהם של שלושת החיילים הנ"ל וביחס למעשה שעשו באוהל, אולם ברור כי שום חשד ולו גם החזק ביותר אינו יכול לבוא במקום הוכחה מעל כל ספק המתקבל על הדעת".

לא ברור כיצד הוכחה כזו יכולה בכלל לבוא. הערבייה שנרצחה לא יכלה להעיד, ואם החייל לא הודה, אז אין הוכחה כזו. ואכן, החייל היחיד שהורשע באונס היה גם היחיד שהתנדב להודות. ניסיונו לחזור בו מההודאה נכשל. בין היתר, ניסה לשכנע את בית הדין שהמלה "דפקתי", בה השתמש, אין פירושה "אנסתי". "סניגורו", כותבים שופט הערעור, "הציע לנו להעזר במילון של גרונובסקי וציין כי במילון זה אין הפירוש אנסתי מופיע ליד המלה דפקתי".

מסקנת בית הדין לעניין האונס היא: "אין לפנינו כל עדות היכולה לשמש חומר הוכחה חוקי בדבר קורות הערבייה בליל 13-12 באוגוסט 1949, פרט להודעתו של המערער כי הוא אנס את הערבייה בלילה". תשתית זו שימשה גם לזיכוי הקצין והסמל מהאישום ברצח שנועד לחפות על אונס. הם הורשעו בסעיף של רצח.

קביעות אלה ביקשו הסניגורים לגייס לטובת טיעונם שיש לזכות את החיילים מכך שלא מנעו את האונס. לשיטתם, לא ניתן להרשיע באי מניעת פשע שלא בוצע. בית הדין דחה טענה זו: "ברור לנו כי החוק דורש מן החייל לקום ולמנוע את מעשה העבירה שזוממים לפני ביצועה כי איך אפשר למנוע עבירה לאחר ביצועה?"

ניתן לומר שהמערכת המשפטית אז לא טייחה, והתמודדה עם אישומי הרצח ואי מניעת הפשע. הענישה בחלק מהמקרים היתה מקילה יותר. לעומת זאת, ההתמודדות עם עניין האונס היתה קשה יותר. עבירה זו היתה נדירה ביותר, ואולי אף מכבידה יותר מוסרית מהריגה. במציאות שהיתה בארץ במלחמה העצמאות ובשנים לאחריה, הריגת אזרחים בשני הצדדים היתה לשגרה ואף לנורמה. החשש ממסתננים, מרגלים, בוגדים וכיו"ב שהצטרף לפחד ולשנאה ההדדיים הכשיר פקודות פורמליות ומעשים של הרג חפים מפשע שנקלעו בדרכם של כוחות לוחמים. אונס, לעומת זאת, לא היה במסגרת הפשעים המוכרים. ייתכן שעל רקע זה, ביחד עם קשיי ההוכחה המופרזים שבית הדין נטל על עצמו, עשו השופטים ככל יכולתם להתחמק מהראיות הנסיבתיות לאונס והרשיעו רק במקום שבו החייל הודה במפורש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו