בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ככה סתם

כל דבר יכול להפעיל את האלימות הזאת: הערה סתמית בכביש, ויכוח מיותר על חניה, אפילו בדיחה טפשית בתור. מישהו יאבד את הראש, ישלוף סכין או אקדח, ועוד שם יצטרף לרשימת הקורבנות המתארכת של זעם הרחוב הישראלי. כולם מאשימים את המצב

תגובות

בגלל חניה, מעבר חציה, שקל לבייגלה

זה קרה לפני כמה חודשים בחניון של קניון עזריאלי בתל אביב. א', בת 48, עמדה עם בתה החיילת בתור לתשלום דמי החניה במכונה האוטומטית. א' הוציאה מארנקה שטר של עשרים שקלים וניסתה להכניסו למכונה, אך מאחר שהיה מקומט נפלט החוצה. א' יישרה אותו וניסתה שנית. "נו, כמה זמן לוקח לך, אולי תגמרי כבר!", הפטיר בקוצר רוח גבר שעמד מאחוריה. א' אמרה לו שיחכה בסבלנות, ובדיוק אז נעתרה המכונה, בלעה את השטר והוציאה עודף. א' הושיטה יד לאסוף את המטבעות ואז חשה מכה בצד גופה. הגבר שעמד מאחוריה דחף אותה בחוזקה, היא הצליחה בקושי רב לייצב את עצמה, אך מעוצמת הדחיפה, משקפיה עפו מפניה ונשברו וגם הפלאפון שלה נפל וניזוק.

שישה גברים ונשים היו עדים למחזה. איש מהם לא העז להתערב. הגבר האלים ניגש לעמדת התשלום שהתפנתה, שילם והלך. א' היתה כל כך המומה שלא עלה בדעתה להזעיק את איש הביטחון שעמד לא הרחק משם, או לטלפן למשטרה. "היה לו רצח בעיניים", היא אומרת. "תחושת הבטן שלי היתה שאם אני אומרת עוד מלה, או אם אנסה להתעמת איתו על מה שהוא עשה, זה ייגמר רע".

דמותו של התוקפן חקוקה בזיכרונה. "מראה מכובד - גבוה. נאה. לא נראה בריון, לא אלים, לא מוטרף, לא שתוי. שום דבר מיוחד. לבש ג'ינס, חולצה בהירה, נראה כבן חמישים. אולי זו טעות אופטית אבל האינטואיציה שלי היתה שזה אדם נורמטיווי, אחד שיכול בשקט להיות הבעל של אחת מהחברות שלי, רק שפתאום נגמר לו הפתיל. ובאותו רגע הוא נהפך למישהו אחר".

מקרה גלוזמן

רב פקד שלמה קורצוויל, ראש מחלק תישאול במרחב לכיש של המשטרה, יודע על מה א' מדברת. קורצוויל מופקד על חקירות פשעים חמורים. בין היתר שימש כחוקר רצח הצעיר אלכס נמוב באשדוד ב-11 באוקטובר. נמוב העיר לחבורת צעירים "בשעה כזאת חוזרים הביתה?" ובתגובה נדקר למוות בלבו. המשטרה עצרה צעיר בשם יוסי אדרי כחשוד ברצח והגישה כתב אישום ב-13 באוקטובר.

קורצוויל: "בדיון להארכת מעצרו אדרי ישב אבל וחפוי ראש. כבוי, שקט, לא זז על מקומו. בשלב מסוים מישהו ממכריו באולם התחיל לדבר איתו. ניגשתי אליו והוריתי לו שיחדל לשוחח עם החשוד. אדרי נדרך והזדקף. נעץ בי מבט שעליו אנחנו אומרים שאם מבט היה יכול להרוג, הייתי כבר מת. אני מכיר טוב את המבט הזה. אני מספיק שנים בעסק. אם הסיטואציה היתה מאפשרת לו, הוא היה קופץ ומנסה לחסל אותי, או לפחות תוקף אותי בכל הכוח. זה מדהים כל פעם מחדש לראות איך בן אדם נדלק. שפת הגוף שלו משתנה. רגע אחד יושב מולך אדם רגוע, שקט, ברגע השני הוא נדלק. ואתה רואה את הרצח בעיניים".

רפ"ק קורצוויל אומר שהמקרה של רצח נמוב בידי יוסי אדרי הוא עוד מקרה של "רצח ללא מניע". רצח על כלום. בכירים במשטרה מאשרים שמקרי רצח "בגלל שטויות" מתרבים לאחרונה בישראל בקצב מעורר דאגה. מדובר באירועים של אלימות ברוטלית, אכזריות מתפרצת, תקיפות שלעתים מסתיימות בפציעות חמורות ולעתים במוות, והכל בגלל ויכוחים מזדמנים על עניינים של מה בכך.

פקד רובי קיים הוא קצין חקירות המופקד על חקירת עבירות חמורות במרחב ירקון. הוא חקר את שני הברמנים איתמר ציפורי ומוטי עבודי שעל פי החשד תקפו את עידן גלוזמן בשלושה באוקטובר ברחוב אלנבי בתל אביב, היכו אותו מכות רצח וכמעט שגרמו למותו. גלוזמן הגיע לבית החולים ללא הכרה כשסכנה נשקפת לחייו. "השניים האלה הם לא עבריינים", קובע קיים. "הם צעירים נורמטיווים, אחד חילוני שחי בתל אביב. השני חוזר בשאלה, ממשפחה דתית לאומית מבני ברק. בחור רציני ששירת ב'עורב' בצנחנים ובדיוק עמד להתחיל לימודי משפטים. הם גרים בדירות שכורות עם שותפים, שום דבר מיוחד. הם היו אמנם שתויים, אבל הם ברמנים שנוהגים לשתות, זה לא יכול להסביר את מה שפרץ מהם".

קיים אומר שמדובר בשלושה גברים צעירים וחסונים. "השניים האלה בגובה 1.90 ,1.85. אבל גם גלוזמן לא ילד. בן 29, גבוה, בנוי לתלפיות, יוצא סיירת מטכ"ל, קצין במילואים. רק שהם היו שניים והוא אחד. תיאור המכות הוא ממש חייתי - הם בעטו בראשו שוב ושוב. קפצו על ראשו. עוברי אורח צעקו להם 'אתם תהרגו אותו'. אחד העדים אמר לי שהוא ניסה להתערב, אבל לדבריו 'הם היו בכזה אטרף של אלימות שפחד היה לגשת'.

"הרופאים אמרו לנו שעידן הגיע מחוסר הכרה, במצב שהוא הרבה מעבר לזעזוע מוח קשה. בסכנת חיים. יידרש לו זמן שיקום רב להסתגל לפעולות פשוטות יומיומיות".

כששאלת "למה עשיתם את זה?" מה הם אמרו?

"טוב, הם ניסו להכחיש. והחליפו ארבעה עורכי הדין. אבל בשלב מסוים נשברו. לנו בכל אופן אין ספק במקרה הזה. יש לנו זיהוי ודאי. שאלתי, בפירוש. אמרתי למוטי 'רק תן לי סיבה. תגיד למה'. הוא הוריד את הראש, לא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים. גלוזמן נשאר בחיים בנס. ועל מה? על כלום. שלושתם היו שתויים. הוא זרק מלה, הם זרקו מלה, וזה התפתח. ככה זה קורה גם על שטויות אחרות. החיים כבר לא נחשבים".

למה זה קורה?

"אני לא יודע. זה לא התחום שלי. יש פה אווירה מאוד אלימה. אולי זה קשור לפיגועים ולאינתיפאדה. אנחנו במשטרה מרגישים את ההסלמה. רצח גיל מיצ'ל היה קו פרשת המים. כולם זוכרים את המקרה. וכולם זוכרים שאז זה בפירוש לא היה משהו שהתרחש בתדירות גבוהה. יש לנו תסכול גדול מול מקרים כאלה, כי אנחנו עובדים לילות כימים, ובסוף זה נגמר בעסקאות טיעון עלובות או באיזו החלטה תמוהה של שופט שאתה פשוט לא מצליח להבין".

הענישה קלה מדי לדעתך?

"איזה שאלה. תעקבו אחרי פרשת עידן גלוזמן. על תקיפה או גרימת חבלה בתנאים מחמירים בן אדם יכול לקבל בין 7 ל-14 שנים בפנים. אני מודיע לך באחריות - אם השניים האלה יקבלו שישה חודשי עבודות שירות, אנחנו נגיד תודה".

מאז רצח מיצ'ל

פרופ' שמחה לנדאו, קרימינולוג, ראש המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית ירושלים, עוסק כבר שנים בחקר האלימות בחברה הישראלית. "אנחנו בתהליך של ברוטליזציה הולכת וגוברת. אנו חברה מרובת לחצים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים. הפתיל הולך ומתקצר, הנתונים שהעלית לא מפתיעים אותי כהוא זה", הוא אומר, "שיעור מקרי הרצח בשנים 2002-2001 גבוה באופן ניכר לעומת שנת 2000".

פרופ' לנדאו גם אינו מופתע מכך שחוקרי המשטרה דיברו על "שלוש השנים האחרונות" כיחידת זמן שבה חלה הההסלמה. כבר לפני עשור פיתח מודל תיאורטי שהוכיח כי פשיעה אלימה עומדת בקשר ישיר עם עוצמת מצבי לחץ חברתיים. כן הוכיח המודל כי פשיעה אלימה עומדת ביחס הפוך למדדי תמיכה חברתית וסולידריות חברתית.

לנדאו התמקד במצב לחץ חברתי כתוצאה ממצב ביטחוני מאיים. הוא בדק את עקומת הפשיעה האלימה והרצח בישראל בתקופת האינתפיאדה הראשונה ולאורך תקופות שבהן היו תקריות ביטחוניות עם הרוגים. הממצאים של המחקרים: "גרף ההרוגים הפליליים עולה ביחס ישר לגרף ההרוגים הביטחוניים. ככל שהיו יותר נפגעים באירועים ביטחוניים, כן עלו שיעורי הרצח הרגיל. המסקנה - ישנו תהליך הפנמה של ערכי אלימות. חברה שמצויה במאבק אלים מזוין, האלימות מחלחלת לתוכה, ולתוך אורחות חייה האזרחיים".

חוקרי המשטרה מעריכים כי בשלוש השנים האחרונות תופעת האלימות חסרת הפשר גדלה במאות אחוזים. יש לה שמות שונים במשטרה ובשב"ס: מקרי "פתיל קצר", "רצח סתמי", וגם "מקרי גיל מיצ'ל", על שמו של האמן שנרצח ביפו לפני ארבע שנים לאחר שהעיר לרוצחו חליל חדד "דיר באלק שלא תשרוט לי את האוטו".

רצח מיצ'ל זיעזע את המדינה. התקשורת לא הרפתה. השופטים החמירו עם חליל חדד וגזרו עליו את העונש המקסימלי על הריגה - 20 שנות מאסר בפועל. מאז מותו הטרגי של מיצ'ל נרצחו בני אדם רבים נוספים על לא כלום. אבל חל מאז פיחות ניכר הן בעוצמת התגובות, והן בחומרת העונשים שהוטלו על העבריינים.

אנשים רבים שהתראיינו לכתבה זו סיפרו כי הם שינו דפוסי התנהגות: כבר לא מעיזים להעיר לנהג מעצבן בכביש; חושבים פעמיים לפני שנוזפים בצעירים שמרעישים ומתפרעים; לא נעמדים במקום חניה ריק לשמור לחבר, מחשש להיקלע לעימות עם נהג אלים או חמוש. אנשים הרי כבר נרצחו כאן בגלל ויכוחים כאלה ואף פעוטים מהם.

למשטרה אין סיווג ואין סטטיסטיקה עדכנית לגבי "מקרי רצח סתמיים". הניסיון המקרי הבא מלמד משהו על היקף התופעה: העבודה על כתבה זו החלה בשבוע הראשון של חודש אוקטובר. במהלך הזמן שחלף מאז השתנתה הפיסקה הבאה ארבע פעמים. ארבע פעמים היה כתוב "המקרה האחרון, הטרי ביותר הוא..." ובכל פעם אחד מאנשי המשטרה העביר עדכון שהמקרה מאתמול או משלשום כבר אינו האחרון. יש אירוע חדש, טרי יותר, של רצח, או תקיפה ופציעה חמורה על לא כלום. בחודש אוקטובר דובר לפחות על מקרה אחד לשבוע.

המקרה "האחרון" הראשון היה מקרה התקיפה של גלוזמן. המקרה השני היה רצח אלכס נמוב. האירוע השלישי התרחש באשקלון ביום רביעי, 22 באוקטובר, ונגמר בדרך נס בלי שפיכות דמים. זוג נסע ברכב פרטי, "אוטו גלידה" חתך אותם בפתאומיות וגרם לרכבם לסטות הצידה. הנהג התרגז, פתח במרדף אחרי האוטו גלידה, וסימן לנהג השני לרדת. הוא ירד, חמוש בסכין יפאנית ובאלה. נהג המכונית הפרטית היה חמוש באקדח. השניים היכו זה את זה. כלי הנשק נשלפו וכוונו אחד כלפי השני. במשטרה עוד לא יודעים לומר מי שלף ראשון. ניידת שעברה במקרה במקום, ועדים נוספים, התערבו, ומנעו שפיכות דמים.

המקרה הרביעי, והאחרון (בינתיים?): ב-25 באוקטובר הרג אלכסנדר סורובצב, מאבטח בן 28 מכפר סבא, את אחיו החייל מקסים בן 18 ביריית רובה. לדבריו עשה זאת משום שאחיו, ששירת ביחידה קרבית, התגרה בו ואמר לו שהוא יותר גבר ממנו. השניים היו שתויים.

מבין התוקפים בארבעת אירועי אוקטובר יוסי אדרי היה היחיד שמוכר למשטרה עוד קודם. האחרים הוגדרו ע"י החוקרים "אנשים נורמטיווים". החוקרים עצמם עומדים משתאים לנוכח תיאור האלימות הברוטלית שפרצה מהם, הקלות שבה שלפו אקדח או סכין בלי להסס, או תקפו את הקורבן באכזריות ללא שמץ של חמלה.

"בשלוש השנים האחרונות פשוט אין לנו שישבת בלי פצוע או הרוג מדקירות", מספר סגן ניצב חיים רחמים, ראש מחלק חקירות במרחב חיפה. "המניעים? מי שישמע לא יאמין: ריב על קבוצה אהודה במשחק; ריב על חניה, ריב על עקיפה, ויכוח של מי העגלה בכניסה לסופר; ויכוח על עמידה בתור לתשלום; ואני לא מדבר על עבריינים מוכרים או אנשים עם עבר פלילי. לא פעם זה נגמר ברצח".

בגלל האטימות

סנ"צ חיים רחמים כבר לא מופתע משום דבר. הוא לא סוציולוג ולא פסיכולוג, אבל לא צריך להיות מומחה גדול, הוא אומר, כדי לנתח את הסיבות להתרחבות התופעה: "לישראלי תמיד היו תכונות שגבלו באלימות. זה לא התחיל אתמול ולא שלשום; בשנים האחרונות כולנו חשופים לאלימות יום יום, בגלל המצב הביטחוני. זה מחלחל לתוך החיים האזרחיים; יש לנו בעיה גדולה באופן הטיפול - באכיפה ובענישה הולמת".

בוא נתחיל מהאכיפה, שנמצאת באחריות המשטרה.

"המשטרה קבעה כמדיניות לנהוג ביד קשה. והגדירה יעד להפחית את האלימות ברחוב. אבל זה לצערי זה לא קורה. לא ברמת אכיפה ולא ברמת ענישה".

למה?

"המשטרה נשאבת רובה ככולה לענין הביטחוני. אפשר לכתוב תוכניות מהיום עד מחרתיים אבל בפועל אנחנו מגויסים לנושא פח"ע. אני חייב להקצות יום יום אחוז מסוים של חוקרים ואנשים נוספים לנושא פח"ע. במקרה של פיגוע מדובר במאה אחוז מכוח האדם שלי. אותו כנ"ל חג, ערב חג, אירוע גדול, הפנינג, עצרת, הכל ממוקד על אבטחת הציבור מפני פח"ע. אז רוצים להקדיש לפשיעה שמשתוללת ברחוב יותר תשומת לב ולהגביר אכיפה. אבל החוקרים והבלשים ואנשי התנועה ורכזי המודיעין שאמורים לטפל בעבריינות שאת מתארת, נשאבים כולם למשימה הבוערת יותר, הביטחונית. יוצא שהרחוב מופקר".

מה הפיתרון?

"אני לא יודע. את זה צריך לשאול את מכתיבי המדיניות. במצב הקיים אין אפשרות להשליט רמת אכיפה סבירה, שלא לדבר על הגברת אכיפה".

דיברת על תחושה של הסלמה באירועי תקיפה ורצח על עניינים של מה בכך.

"זו לא תחושה, אלה עובדות. בשלוש השנים האחרונות אין לי שישבת בלי פצועי דקירות סכין, או מקרי מוות כתוצאה מדקירות. זה משהו שלא היה קיים לפני כן. ודאי שלא במספרים כאלה. ואני לא מדבר על עבריינים. אני מדבר על אזרחים רגילים, בעלי משפחות. אני מדבר על גבר בן 35 שבא לסופר לעשות קנייה ערב החג עם אשתו ועם הילדים. הוא מתחיל לריב עם גבר אחר על עגלה לקניות. הוא מוציא סכין ודוקר את השני. על כאלה מקרים אני מדבר".

מה איש כזה אומר בחקירה?

"'ראיתי שהוא הולך לשלוף, אז שלפתי ראשון כדי שאני לא אקבל דקירה קודם' או 'באותו רגע עלה לי הדם לראש, לא ידעתי מה אני עושה' או 'הוא השפיל אותי על יד אשתי והילדים' או 'לא רציתי לצאת פראייר'".

דיברת גם על ענישה לא הולמת. אתה יכול לפרט?

"אני לא היחיד שחושב כך או אומר את זה - העונשים שהשופטים גוזרים הם פשוט מגוחכים. אין התייחסות מחמירה, יש רק דיבור על התייחסות מחמירה. מישהו חייב לעצור את ההידרדרות הזאת. המשטרה היא רשות קצה, היא מופקדת על האכיפה. זה נכון. אבל יש במדינה הזאת גם שופטים ויש מכתיבי מדיניות, וכדאי מאוד שהם יתעוררו ומהר".

גם רינת אלוני, שהיתה חברתו לחיים של גיל מיצ'ל ונכחה באירוע שבו נדקר למוות, משוכנעת שכל מערכות השלטון אשמות במצב: "אין מי שיגן עלינו. אין ממשלה, אין מנהיגות, אין משטרה, אין מערכת משפט הוגנת, אנחנו חשופים לסכנות בכל מקום, זוהי התחושה שלי".

דווקא חליל חדד, שדקר את גיל למוות, קיבל המקסימום על הריגה - עשרים שנה.

"כן. עשרים שנה, שמהן יירד לו שליש. תעשי חשבון. אבל למה הוא לא הורשע ברצח? עד היום מהדהד לי המשפט ההזוי שכתבה השופטת 'לא השתכנעתי שבקצה הסכין שלו היתה כוונה לרצוח'. מה זה הדבר הזה? מה היתה הכוונה שלו, לדגדג? היו עדים, תקיפה, דקירה, עשרים שניות וגילי היה מת. אם זה לא רצח, אז מה כן רצח? אבל את יודעת מה, אני אפילו מוכנה לעזוב את המקרה הפרטי, את הטרגדיה שלי. אני יכולה לצאת מהכאב שלי ולהסתכל על אירועים אחרים. אני עוקבת אחריהם. אף אחד אחרי גיל לא קיבל עשרים שנה. ואם תבדקי את השנה שנתיים האחרונות תגלי חמש ושש ושבע שנים על הריגת אדם. זה הממוצע. זה מה ששווים כאן חיי אדם? עורכת הדין אמרה לנו את זה במפורש. זה נורמלי? המדינה הזאת ירדה מהפסים".

אבי מיצ'ל, אחיו של גיל: "העונשים הקלים מעודדים את הרוצחים ואת האלימות. לשופטים בארץ יש תרומה לא מבוטלת לעלייה בפשיעה. יש באפשרותם לתת עשרים שנה, הם נותנים חמש. יש באפשרותם להוכיח כוונת רצח והם הולכים על הריגה. ובינינו, היום אנחנו חושבים שהרוצח של גילי קיבל עשרים שנה רק בגלל שהוא ערבי. עובדה, אף יהודי אחריו במקרים דומים לא קיבל עשרים שנה. גם זה חלק מהפרצוף המכוער של המדינה הזאת".

"העונשים הצטמצמו מעשרים שנה ל-15 שנה, לעשר ולחמש", אומרת רינת אלוני, "איפה השופטים האלה חיים, על הירח?"

סוגיה של הומניות

משה טלגם לא חי על הירח אלא בתל אביב והוא מכיר את הנושא היטב. עד לפני שנתיים וחצי שימש סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. "קרובי משפחה וחברים של הנפגעים מונעים מצורך בנקמה, זה יצר אנושי שאני מבין אותו", הוא אומר. "אזרחים שאינם מעורבים ומתבוננים על זה מהצד מונעים מחשש ומכעס, והם היו מבקשים שנשליך את כל הפושעים לכלא לכמה שיותר זמן,וגם את זה קל לי להבין. אבל למערכת הצדק והחוק והאכיפה יש תמונה רחבה יותר. השופטים בבואם לגזור דין חושבים על כל מיליוני בני האדם שחיים פה, ומנסים להגיע להחלטה הטובה ביותר שתביא לביטחון רב יותר עבורם, ולצמצום בפשיעה עתידית. אלה הם הקווים המנחים אותם. רוב בני האדם סבורים שהעונש הכי מוצלח הוא זמן רב ככל האפשר בכלא. 'שיינמק בכלא' זה העונש האולטימטיווי בעיניהם. אבל זה לא כך. עלינו לשמור על דפוסי חיים הומניים ועל ענישה תכליתית, שתמנע עבירה נוספת. איננו רוצים לחזור למצב של חברה פרימיטיווית נקמנית והורגת. עין תחת עין. זה לא אומר שערך רגש הביטחון של הציבור אינו חשוב. מובן מאליו שאדם לא רוצה ולא צריך להניח שאם יתווכח על כיסא נוח בחוף או יעקוף מישהו, הוא עלול למות".

אבל זה בדיוק המצב. והשאלה היא אם המצב החוקי והענישתי שלנו הולם את המצב הזה.

"ראשית, בית הסוהר הוא אוניברסיטה לפשיעה. שנית, עשרות מחקרים הראו שענישה חמורה יותר לא מרתיעה עבריינים. אני בעד ששופטים יקפידו על ענישה חמורה למעשה חמור. כעת אני עובד על הכנת מודל מחשב לקביעת רף ממוצע של ענישה, על מנת לצמצם את הפערים הבלתי נסבלים בין עונשים של שופטים שונים על עבירות דומות. אבל ביחס לתופעה שאת מתארת, התשובה היא יותר בתחום החינוך ובתחום אכיפת המשטרה".

אולי תוכל להסביר משפט כמו זה שהשופטת כתבה על רוצחו של גיל מיצ'ל, "לא השתכנעתי שבקצה הסכין שלו היתה כוונה לרצוח... "

"כן, אני זוכר את זה. ראי, רצח מוגדר כמעשה הרג שתוכנן ושהיתה בו כוונה להמית. אם לא הוכחה כוונה כזו מדובר על הריגה. העלאת מקרה של הריגה לדרגת רצח תדרדר אותנו תרבותית, משום שאין לנו עונש חמור יותר עבור רצח ממש שתוכנן מראש. אם הריגה תהפוך לרצח יחול פיחות של הרצח בכוונה תחילה. סוג של זילות. איננו רוצים בזאת".

האם זה מדויק שעונש המאסר הממוצע היום על הריגת אדם בישראל הוא כשש שנים?

"כשמונה שנים".

זה מקובל עליך?

"כן. למרות שהיו מקרים שנתתי גם 15".

שמונה שנים פחות שליש - חמש ומשהו שנים - והרוצח בחוץ. האם גרימת מותו של אדם אחר אינה הדבר החמור ביותר שניתן לעשות?

"כן בהחלט. אבל אין לנו ברירה. אם אנו רוצים לנהוג בצורה הומנית זה מחייב אותנו בין היתר לדרג את יחוס הרוע לעבריינים".

אולי הגיע הזמן שנעתיק את החוק האמריקאי - רצח מדרגה ראשונה, מדרגה שנייה והריגה?

"יש בארץ מגמות לכיוון הזה. הולכים לכיוון הזה. מודאגים מאוד מ'תרבות הסכין', ומדברים על זה. ייתכן שהמחוקק שלנו יגיע לכך יום אחד. האמריקאים עשו דבר קיצוני מאוד. הם הגיעו למספר האסירים הגדול ביותר בעולם. פי 10 באופן יחסי יותר מאשר אצלנו או באירופה. הם הלכו על ענישה שתהלום את תחושת הציבור. למלא בתי כלא באלפי אסירים זה לא רעיון טוב. לא עושים כך. זה פיתרון קל מדי, קצר ראות מדי. וזו גם בעיה תקציבית אדירה. ניקוי ניו יורק בידי ג'וליאיני לא נבע מהקשחת ענישה של שופטים אלא ממהפך בתחום האכיפה המשטרתית. אני בעד. זאת שיטה טובה, מצוינת. הוא הכתיב מדיניות שלפיה 'אין פשיעה קלה', כל פשיעה מביאה לתגובה ולמעצר. והזרים כמויות עצומות של שוטרים. אני בעד. הלוואי שהיה לנו כוח אדם כזה בנמצא".

בעיה של חינוך

גם שר המשפטים טומי לפיד מוטרד ממה שהוא רואה ושומע. "אבל", הוא אומר, "אני כמשפטן מתנגד לשינויים בהגדרת החוקים על פי מצב רוח ציבורי זמני". אחר כך הוא מזכיר שהגדרות רצח והריגה בחוק הישראלי הן "תוצר חוכמה של דורות של מדעי המשפט" ומציע ללחום בתופעה במקום הנכון: במקורות, במניעים למעשי הרצח האלה.

לפיד שולל מכל וכל את הטענות על קולת עונשים שגוזרים שופטים: "כל שבוע אני עובר על מאה תיקי חנינה, ואני יכול להעיד ששופטים מטילים עונשים הולמים וכבדים, במיוחד בנושא הריגה". מקור ההסלמה של מקרי הרצח על לא כלום, הוא לדעתו בחינוך לקוי. "המקרים האלה הם בדרך כלל על רקע שכרות או סמים, בשילוב עם המתח הישראלי הידוע. צריך לחפש את הפיתרון ברמת החינוך ולא ברמת הענישה. חזקה על כל שופטי ישראל שהם מפעילים שיקולים נכונים ואני סומך את ידי על החלטותיהם".

יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, מיכאל איתן, פחות נחרץ משר המשפטים. הוא מודאג מאוד מהנתונים. את ההסלמה במקרי הרצח ללא מניע הוא תולה במצב הביטחוני, הכלכלי ובחינוך. עם זאת, איתן אומר שאמצעי של החמרה בענישה הוא דבר שניתן וראוי לשקול אותו. על השאלה אם לנוכח ריבוי המקרים יש אולי לבחון שינוי בחוק הישראלי על פי מודל החוק האמריקאי איתן משיב: "אני בהחלט אזום דיון בוועדה וארצה לשמוע את חוות דעת המומחים. כללית, אני סבור שבמצב החוק שלנו יש לנו כלים להתמודד עם מצבים שונים. אבל אני לא פוסל על הסף אפשרות לשקול ולבחון את רעיון אימוץ 'רצח מדרגה שנייה' כמו שיש בארה"ב. יש לזה השלכות רבות, זה מחייב דיון מקצועי רציני ומעמיק".

אל שירות בתי הסוהר הועברה פנייה ובה בקשה לבחון אפשרות לראיין אחד מאותם אנשים שהרגו אדם על עניין של מה בכך ומרצים את עונשם. לשב"ס הוגשו חמישה שמות מתוך חמישה מקרים אופייניים הזכורים לרע מהעת האחרונה: חליל חדד, רוצחו של גיל מיצ'ל; שי בלזר, אשר בינואר 2002 הרג את נהג האוטובוס מוריס אמון; אפרים דרוישה, אשר ביוני 2000 הרג את מכאל ברעם, שלקה בהתקף לב בעקבות מכות שדרוישה היכה אותו (הרקע לתקיפה - ויכוח על נהיגה. ברעם עקף את דרוישה בצורה שעיצבנה אותו והוא החליט ללמדו לקח. הוא רדף אחריו עד למקום עבודתו, תפס אותו בחניון והיכה אותו לעיני עוברים ושבים); יצחק איסקוב, שבאפריל 2002 הרג בירייה את היינריך שיפרין במחלף קיסריה; מחלוף פדידה שהרג באשקלון בנובמבר 98' את החייל יאן שפשוביץ שפלט לעברו כמה מלים ברוסית שלא מצאו חן בעיניו.

דוברת שב"ס חיה ניצן שבה אלי תמהה: "רוב אלה שביקשת לבחון אפשרות של ראיון איתם כבר בבית. הם לא ברשותנו".

התברר שמתוך החמישה, שניים מרצים את עונשם ולא מעוניינים להתראיין, ואילו שלושה כבר שוחררו לבתיהם: איסקוב, פדידה, ודרוישה. ומה ההסבר? ניצן השיבה שזה כבר לא בתחום סמכות שב"ס והפנתה אותי לפרקליטות. שלושת המשוחררים לא השיבו על הודעות שהושארו במענה הקולי בטלפון שבבתיהם. מהפרקליטות הגיעו ההסברים הבאים:

* לגבי מחלוף פדידה: "בית המשפט המחוזי הרשיע את פדידה ברצח החייל יאן שפשוביץ. בכך קיבל את עמדת הפרקליטות. אבל בית המשפט העליון קבע שהיות וגם פדידה וגם אדרי אחזו בסכינים ודקרו את יושבי השולחן הסמוך, נותר ספק בשאלה מי דקר את הפצוע, ומי דקר את המנוח. לכן החליט לזכות מחמת הספק את פדידה מעבירת רצח והרשיע אותו בדקירת הפצוע ותקיפת אחי המנוח". מחלוף פדידה שוחרר לביתו בשישה באוגוסט 2002.

* לגבי אפרים דרוישה: "בעקבות קשיים בחומר הראיות, הקשורים במצבו הרפואי של המנוח עוד בטרם המקרה, ולאחר דיונים והתייעצויות עם גורמים בכירים בפרקליטות, הגיעה התביעה למסקנה כי אין מנוס אלא להגיע להסדר טיעון בתיק. הנאשם הורשע בעבירה של הריגה. בית המשפט גזר עליו חמש שנות מאסר, מהן שלוש בפועל. וכן פיצוי כספי למשפחת המנוח". דרוישה תקף את בר עם והיכה אותו למוות ביוני 2000. בשניים בפברואר 2003 הוא השתחרר מבית הכלא.

* לגבי יצחק איסקוב: "בתשעה במאי 2002 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד איסקוב בעבירות רצח וניסיון לרצח ובקשה למעצר עד תום ההליכים. הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט העליון ונדחה. הפרקליטות הגישה בקשות להארכת מעצרו והוא אכן הוארך פעם ב-30 יום ופעם נוספת ב-21 יום. ב-27 במארס 2003 הורה בית המשפט לשחרר את הנאשם למעצר בית מלא, זאת לנוכח הסיבות הבאות: התמשכות ההליכים המשפטיים נגד הנאשם, לוח הזמנים העמוס של בית המשפט, ולאור גילו המתקדם של הנאשם". גילו המתקדם של איסקוב הוא 67. ביום שרצח את שיפרין היו הוא והנרצח בני אותו גיל - 66.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו