בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואלה תולדות עזה מאז 67'

סיפוח עזה למדינת ישראל; יישוב פליטי הרצועה הפלשתינאים, בלוב למשל; ואפילו ניסיון לשכנע את המלך חוסיין שיקלוט את הפליטים - לאחר מלחמת ששת הימים היה בישראל קונסנסוס דווקא על עתידה של רצועת עזה

תגובות

חדירת המחבל למוצב בנצרים בחודש שעבר עוררה מחדש את הוויכוח על עתיד היישובים ברצועת עזה. סקירת המדיניות הישראלית בנוגע לרצועה, מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, מגלה תהליכים מעניינים שעברו מנהיגי המדינה.

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה גח"ל (בראשות מנחם בגין) נכנסה לממשלתו של לוי אשכול. מיד לאחר המלחמה, ב-1967, כשהחלו הדיונים הראשונים על עתיד השטחים שנכבשו, היו רק שני אזורים שלגביהם היתה הסכמה מלאה בין המתדיינים מימין ומשמאל.

סביב עתיד ירושלים גובש קונסנסוס רחב: ב-11 ביוני הוחלט לספח לשטח העיר המערבית את חלקה המזרחי, בתוספת כמה כפרים פלשתיניים. אך גם סביב עתידה של רצועת עזה לא היו חילוקי דעות. כל הצדדים הסכימו כי עליה להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

יומיים לאחר סיום הקרבות, ב-12 ביוני 1967, שר הביטחון משה דיין כינס בלשכתו "התייעצות בעניין שטחי הכיבוש". השתתפו בה עוזרו של דיין - הרמטכ"ל לשעבר צבי צור, הרמטכ"ל יצחק רבין, עוזר ראש אג"ם אלוף רחבעם זאבי, ראש אמ"ן אלוף אהרון יריב ואלוף חיים ברלב. בחלק מהפגישה שותף גם ראש אג"ם, האלוף עזר וייצמן. עמדתו של דיין בנוגע לסיני, כפי שהובעה באותו דיון, היתה כי יש "לשתוק ולשלוט", לא להקים שם מפעלים ולא לטפל במים, ובשלב ראשון גם לא לפתח את הפקת הנפט.

ברומזו לכך שלדעתו יש לצרף את רצועת עזה לישראל, אמר דיין כי יותר קל יהיה לישראל לקבל הצעה שתוצע לה מאשר לומר מראש שהיא תובעת להחזיק ברצועה. בנוגע לרמת הגולן הציע מדיניות דומה.

ועדת השרים לענייני ביטחון קיימה שתי ישיבות בנושא עתיד השטחים. הראשונה ב-14 ביוני והשנייה למחרת. להחלטות שהתקבלו בעקבותיהן יש לייחס חשיבות רבה. קווי המדיניות שגיבשו חברי הוועדה הובאו לפני שרי הממשלה, והיו בסיס לאחת ההחלטות המשמעותיות ביותר של הממשלה, בעשור שסופו ב"מהפך" 1977.

בתום היום הראשון של הדיונים התגבשה בוועדה הצעה הגורסת כי ישראל תציע למצרים ולסוריה חוזי שלום הכוללים הסדרי ביטחון על יסוד הגבול הבינלאומי. הסדרי שלום אלה יהיו מבוססים על העקרונות הבאים:

בהתייחס לרמת הגולן נאמר כי אם הסורים יסכימו לשלום יהיה הגבול עם סוריה הגבול הבינלאומי, ופירוש הדבר ביטול האזורים המפורזים. עם זאת, צוין כי יש להבטיח שינויי גבול קטנים, במגמה לכלול בשטח ישראל את מקורות הבניאס. הועלתה גם הצעה לכלול את צפון-מזרח הכנרת בתחום ישראל. כמו כן דובר על פירוז מוחלט של רמת הגולן.

בהתייחס לסיני נאמר כי חצי האי כולו יפורז ויינתן חופש שיט לישראל בתעלת סואץ ובמיצרי טיראן. הועלתה האפשרות שישראל תבקש, במסגרת הסדר שלום, הצבת כוח ישראלי קבוע בשארם א-שייח.

בהתייחס לעזה - נאמר כי רצועת עזה תהיה חלק ממדינת ישראל.

למחרת קיימה ועדת השרים לענייני ביטחון דיון נוסף, ובסיומו גיבשה הצעת החלטה, שאותה העבירה לאישור הממשלה. החלטה זו היא הבסיס להחלטת הממשלה מ-19 ביוני.

בהחלטת ממשלה זאת, שעיקרה נכונות ישראל להחזיר למצרים ולסוריה את כל השטחים שנכבשו תמורת שלום, נאמר כי "לפי הגבול הבינלאומי נמצאת רצועת עזה בשטח מדינת ישראל". ואכן, בתקופה הראשונה שלאחר מלחמת ששת הימים היה ברור לכל מי שהיה לו חלק בתהליך קבלת ההחלטות, שרצועת עזה תסופח בתוך זמן קצר למדינת ישראל.

בדיונים שקדמו להכרעת הממשלה החשובה הזאת, דרש דיין שהממשלה גם תחליט במפורש שרצועת עזה תיכלל כולה בשטח ישראל. ועדת השרים נמנעה מכך. בניגוד לעמדת עמיתיו בוועדת השרים, שר הביטחון לא הציע יוזמה ישראלית בעניין שיקום הפליטים.

זמן לא רב לאחר מכן, באמצע יולי 1967, גיבש יגאל אלון את התוכנית הנושאת את שמו, שנהפכה בסיס למדיניות ממשלות המערך עד למהפך במאי 1977. בהתייחסו לרצועת עזה כתב אלון במסמך שהגיש לממשלה: "רצועת עזה תיועד להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל על תושביה הקבועים. חיבורה הרשמי של הרצועה למדינה ייעשה רק לאחר שפליטי הרצועה ישוקמו מחוצה לה. עד אז יהיה לרצועה מעמד של אזור כיבוש המוחזק על ידי הממשל הצבאי. יעשו הסידורים הדרושים שאונר"א תוסיף לשאת באחריות לפליטים ובמשרדי הממשלה יטפלו באוכלוסייה הקבועה.

סעיף זה, שברבות השנים נשכח וננטש, הוא המפתח להבנת מעמדה של רצועת עזה מאז 1967 ועד היום. אלון, שחשש לספח את הרצועה על מאות אלפי הפליטים הפלשתינאים שהתגוררו בה, העדיף ליזום תחילה תוכניות לריקון הרצועה מהפליטים הפלשתינאים. בשלב הראשון הוא עדיין האמין כי הקהילה הבינלאומית תתגייס למשימה, כדי לשקם את הפליטים האלה, שישבו מאז 1948 במחנות הפליטים בתנאים עלובים. אך עד מהרה התברר לו שאין כל נכונות מצד מדינות המערב, לבטח שלא מצד מדינות ערב, לפתור את בעיית הפליטים בעזה.

אלון, שבאותה תקופה הוביל למעשה את קביעת המדיניות של ממשלת אשכול, הבין שעל ישראל לפעול חד-צדדית בנושא הפליטים. כבר באמצע יוני טען כי יש לפעול במהירות לפתרון בעיית הפליטים. "פתרון זה אפשרי", טען, "רק על ידי יישובם של הפליטים במרחבי סיני... לא צריך לחכות, ויש ליישב את כל פליטי עזה בסיני, ולא רק באל-עריש. אם לא ניישב, נצטרך לשכוח את עזה, או לקבל 400 אלף פליטים מעזה".

אך גם התוכנית להקמת יישובים בחצי האי סיני והעברת פליטי עזה אליהם נותרה רעיון תיאורטי בלבד. אלון נדרש לרעיון יצירתי אחר. רמז לכוונותיו הוא נתן כבר בדיונים שקדמו להחלטת 19 ביוני. בעת ימי הדיונים המתישים "זרק" את רעיון "עידוד ההגירה", או במלים אחרות, "טרנספר מרצון". "אני בעד עידוד הגירה מעבר לים", הבהיר לעמיתיו השרים, "וצריך לטפל בזה באופן הכי רציני, לא רק לגבי הפליטים, אני מוכן לעודד הגירה בכלל של לא-יהודים".

התוצאה המעשית של רעיונותיו של אלון באה לידי ביטוי בתוכנית סודית, שעליה הופקד המוסד. הוחלט כי ייעשה מאמץ לעודד פליטים פלשתינאים מעזה להגר, ובכך לרוקן את הרצועה ולהשאירה עם תושביה הקבועים בלבד. דבר זה, סברו אז, יוביל לאפשרות לספחה לישראל, לפי קווי תוכנית אלון. על הקרן הקיימת הוטל לרכוש שטחי קרקע במדינות שונות, שעליהם יוקמו חוות חקלאיות, שיימסרו לפליטים הפלשתינאים. הכוונה היתה להציע לפליטים את אפשרות ההגירה ולהעניק להם סכומי כסף שיאפשרו להם להתחיל להתבסס באותן חוות.

הקרן הקיימת אכן רכשה לצורך העניין אדמות בכמה ממדינות דרום אמריקה, אך גם ביעד מפתיע - לוב. היו אלה ימי שלטונו של המלך אידריס בלוב, ואפשר היה לרכוש שם אדמות בקלות יחסית. לאחר שנרכשו הקרקעות החלו להפיק דרכונים מזויפים לפליטים שהסכימו להגר, ושלחו אותם להתחיל בחייהם החדשים בחוות שנמסרו להם. הביקוש לא היה גדול. מעטים יחסית מפליטי הרצועה נענו להצעה המפתה, ובסך הכל היגרו כנראה רק כמה מאות פלשתינאים.

בסוף שנות ה-60 נורו יריות לעבר שגרירות ישראל בפרגוואי. היו אלה ימי פיגועי הטרור של הארגונים הפלשתיניים, והאירוע לא עורר תשומת לב מיוחדת. שום ארגון לא נטל על עצמו את האחריות לירי. נראה שהיו אלה פליטים פלשתינאים "משוקמים", שכעסו על ישראל משום שלא מילאה לדבריהם את ההבטחות שניתנו להם. כאות מחאה ירו על השגרירות. תוכנית ההגירה, שמימלא לא נחלה הצלחה, נגנזה בעקבות הירי בפרגוואי.

עם השנים, קצב הריבוי הטבעי הגדול של תושבי הרצועה הוביל להגדלת מספר תושביה עד ליותר ממיליון. אין עוד מי שמאמין שאפשר לממש תוכנית של הגירת הפליטים.

התיישבות ברצועה

למרות החלטת הממשלה מ-19 ביוני 1967, שקבעה כי רצועת עזה תהיה בתחום מדינת ישראל, התעכבה הפעילות ההתיישבותית בה יותר מבכל אזור אחר בשטחים הכבושים. ההחלטה הרשמית הראשונה לאיכלוס רצועת עזה במתיישבים יהודים התקבלה רק ב-2 ביוני 1970, וההחלטה על הקמת שני היישובים הראשונים, כפר דרום ונצרים, התקבלה ב-13 בספטמבר 1970. כפר דרום עלה לקרקע ב-11 באוקטובר 1970. את העיכוב במימוש תוכניות ההתיישבות ברצועת עזה אפשר לייחס לכוונה להמתין לפתרון בעיית הפליטים. רק לאחר שהתברר שהתוכניות השונות ליישוב פליטי רצועת עזה מחוץ לאזורנו אינן מתממשות, חל שינוי בגישה והוחלט לממש את תוכניות ההתיישבות היהודית ברצועה.

יגאל אלון העלה רעיון מעניין בשלהי 1968 - העברת העיר עזה ומחנות הפליטים שבקרבתה לירדן. כוונתו היתה לכלול את רעיון מסירתה של עזה למלך חוסיין במסגרת הסדר כולל עם ירדן, שיהיה מבוסס על עקרונות תוכנית אלון בכל האמור בגדה המערבית. נראה כי אלון היה מוכן לאמץ רעיון זה לאחר שהעריך כי לא יהיה אפשר לממש תוכניות לשיקום פליטים, שיכללו את העברת פליטי רצועת עזה אל מחוץ לרצועה. היתרון של רעיון זה, לפי תפישת אלון, היה בכך שחוסיין יקבל את השליטה בפליטי עזה ובתושבי העיר הגדולה ברצועה. כך לא תצטרך ישראל לשלוט ברוב תושבי הרצועה, ובמקביל תאפשר לירדן מוצא אל הים התיכון. מוצא זה אמור היה להחליף את המוצא המתוכנן בנמל חיפה, כפי שהציע בנוסח המקורי של תוכנית אלון.

בישיבת הממשלה ב-9 בדצמבר 1968, סיפר אבא אבן כי המלך חוסיין היתנה את נכונותו לקלוט את רוב פליטי רצועת עזה בכך שיימסר לו גם חלק מהרצועה. השר מרדכי בנטוב ממפ"ם הגיב על דברי אבן: "אם יקל הדבר על חוסיין, אציע לא להתנגד לתת לו את העיר עזה פלוס מחנות פליטים שם, שמהווים חצי ממספר האוכלוסייה במקום".

בישיבת הוועדה המדינית ב-27 בדצמבר 1968 דיווח אבא אבן על המגעים עם המלך חוסיין: מלך ירדן יהיה מוכן לדון על תיקוני גבול, אך דורש כי תהיה בתחום זה הדדיות. "על רקע זה הוא זורק את המלה עזה. הוא אומר - אתם מציעים לנו מוצא אל הים, הוא יכול להיות בעזה ולא בחיפה או באשדוד ואז התיקונים יהיו שם. כלומר, מעין אנקלווה (מובלעת, ר"פ). אשר לעיר עזה ולחאן יונס... הוא אומר שאם יקבל אותם בלי שטח - איזה מין כבוד הוא זה לו?"

לאחר שהתברר כי גם רעיון מסירתה של עזה ומחנות הפליטים לידי ירדן נידון לכישלון, הוחלט להקים יישוב יהודי במרכז הרצועה, בקרבת העיר עזה. על הקמת נצרים הוחלט כאמור ב-13 בספטמבר 1970. לימים הוחלף גרעין הנח"ל שישב בנצרים בתושבים אזרחים, שחלקם מתגורר במקום עד היום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו