בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור הפרוורים

למרות ש"תני סימן חיים" הוא כבר סרטם התשיעי, ירמי קדושי וימין מסיקה אינם מוכרים לרוב חובבי הקולנוע בישראל. סרטיהם המשלבים סיפורים מלודרמטיים, מוסיקה מזרחית ועוינות לאשכנזים שווקו עד היום בקלטות וידיאו בלבד. מכת הזיופים אילצה גם אותם לחבור לממסד

תגובות

את הפוסטרים המבשרים על ההקרנות הקרובות של "תני סימן חיים" תולה ירמי קדושי במו ידיו. הוא עובר מיישוב ליישוב, משכונת מצוקה לעיירת פיתוח לכפר דרוזי ומבשר על הסרט. יחד עם ימין מסיקה קדושי כתב את התסריט והוא גם עוזר הבמאי. מסיקה הוא הבמאי, הצלם והעורך. קדושי גם משחק בסרט "בתפקיד האנטי גיבור. תמיד אני לוקח לי את התפקיד של האנטי גיבור שמעביר את המסרים החברתיים וגם זה שאומר בקול רם ושואל את השאלות שהקהל רוצה לשאול".

למרות ש"תני סימן חיים" הוא כבר סרטם התשיעי, ירמי קדושי וימין מסיקה אינם מוכרים לרוב חובבי הקולנוע בישראל. שניהם שותפים בחברה ששמה "הפקות המזרח בע"מ". סרטם יוקרן החל מהשבוע הבא באולמות קולנוע של "גלובוס גרופ". למרות שהצמד מסיקה-קדושי חתום על סרטים עלילתיים באורך מלא שמסיקה מגדיר "מלודרמות בעלות מסרים חברתיים חריפים", ושכל אחד מהם נמכר לדבריהם "באלפי או עשרות אלפים של קלטות וידיאו", לא הוקרן אף אחד מהם בבתי הקולנוע. הם טוענים שמלכתחילה לא היו מעוניינים להשתלב במה שהם רואים כ"ממסד". מסיקה אומר שבארצות הברית, שבה למד ועבד כעשר שנים, למד להעריך את היתרונות של "קולנוע עצמאי": "שם ראיתי שאם אתה רוצה לעשות משהו אתה פשוט צריך לקום ולעשות אותו ולא לחכות, כמו הפרזיטים שכאן, שמישהו יבוא ויתן לך כסף בשביל שתעשה אותו".

אלא שבארצות הברית הסרטים של הקולנוע העצמאי מיועדים להקרנה בבתי הקולנוע. ואילו מסיקה וקדושי אומרים שכלל לא ניסו לדאוג להקרנת סרטיהם הקודמים. מה שהביא לשינוי עמדתם, הם מסבירים, היו הזיופים. "ראינו שאנחנו מפסידים כסף כתוצאה ממכת הזיופים של הקלטות שלנו והחלטנו שיותר אנחנו לא עושים סרטים לוידיאו", אומר קדושי. "ואז", אומר מסיקה, "כששמענו שקרן הקולנוע הישראלי נותנת מענקים להפיכת וידיאו לפילם, פנינו אליהם והם נתנו לנו תקציב לזה. הם גם השתתפו ביחסי הציבור לסרט".

ההתחלה לא היתה קלה כל כך. את התסריט שהגישו פסלו הלקטורים של הקרן. "כתבו לנו שהעברית קלוקלת וירודה", מתעצבן מסיקה. "בארץ, תרבות זה כנראה רק לאליטות. זה המצב שאני רוצה לשנות. פעם תרבות היתה לכולם, אדם היה מצייר תמונה ושם אותה בכנסייה וכולם היו רואים. בשנים האחרונות תרבות זה רק למיעוט השולט, בכל העולם".

קולנוע-קסטות

מסיקה וקדושי מקווים לשחזר בקולנוע את הצלחתה של המוסיקה המזרחית, שתחילתה בשוק הקסטות של התחנה המרכזית. בין "קולנוע הקסטות" ל"מוסיקת הקסטות" יש לא רק הקבלה, אלא גם חיבור ממשי. כמה מהזמרים המזרחים שקיבלו בגל"צ וברשת ב' לגיטימציה כ"זמרים ישראליים" הזניקו את הקריירה שלהם בעזרת הסרטים של "הפקות המזרח".

אבי ביטר, למשל. בשביל צופי הקולנוע והטלוויזיה הממוסדים היה ביטר מעין בדיחה קצת נמתחת מדי של התוכנית "רק בישראל", אבל באותו זמן עצמו כבר היה זמר קסטות פופולרי וכוכב קולנוע, שסרט בכיכובו, "קורבן האהבה" (1992), הופץ וזויף ברבבות קלטות. את הקפיצה המשמעותית בקריירה שלו הוא חייב לסרט הזה, שמסיקה וקדושי כתבו, הפיקו, צילמו, ביימו וערכו. קדושי גם שיחק בסרט בתפקיד האנטי גיבור וביטר שר כמה שירים שהיו ללהיטים בקלטות-שמע. כעבור פחות מעשר שנים כיכב ביטר בטלנובלה "הגורל שלי" שיצרו קדושי ומסיקה וששודרה בערוץ "בריזה".

"אנחנו חלוצי הקולנוע האותנטי בישראל", מצהיר מסיקה.

מה זה אומר?

"זה אומר שאצלנו מדברים עברית כמו בחיים בשכונה", אומר קדושי. "ושהסיפורים שאני כותב לתסריטים הם סיפורים אמיתיים מהחיים". מסיקה מוסיף שגם השחקנים אותנטיים. "נגיד, אם אני רוצה מישהו שישחק עורך דין, אז אני הולך ומחפש עורך דין אמיתי שישחק בתפקיד ושידבר בשפה של העורך דין. אני כמובן מסביר לו מה הסצינה, אבל את המלים שלו הוא מאלתר לבד. ואם אני רוצה מישהו שנראה בריון אז אני מחפש בריון ואם אני צריך נרקומן אני מוצא נרקומן, וככה אני לא צריך לעבוד עם אנשים על המשחק, כי מה יותר אותנטי מזה ששחקן משחק בתפקיד עצמו? וככה אני גם עוזר לאנשים ונותן להם עבודה, שזה חלק מהאידיאולוגיה שלי".

בסרט "תני סימן חיים", שכפי שנכתב בפוסטרים "מבוסס על סיפור אמיתי", נמתחת האותנטיות הזאת לשיאה. בתפקיד הראשי משחק הזמר תמיר גל בתפקיד הזמר תמיר גל, מרטין גל אשתו משחקת בתפקיד אשתו, ובתם מגלמת את דמות בתם. גל הוא דרוזי (מצד אביו) ויהודי (מצד אמו). הוא בן 34. לפני כ-15 שנים נעלמה אחותו סיגל שהתמכרה לסמים ולאחר זמן רב התברר שנרצחה. סיפורה הטרגי של סיגל גל כבר שימש בסיס לסרט קודם של "הפקות המזרח", ששמו "שלום לך סיגל" (1996). גם בסרט ההוא כיכב אחיה. לדברי יוצריו נמכרו עשרות אלפי קלטות של הסרט.

"מכיוון שאנחנו קשובים לרחשי לב הקהל", אומר מסיקה, "בניגוד לכל הפרזיטים שמוצצים את הקופה הציבורית, שכולם עד אחד נצלנים, בטלנים ומוצצי דם, ואת זה אני אומר לך באחריות - אנחנו החלטנו לעשות את 'תני סימן חיים', שמספר את ההמשך של הסיפור וגם כולל מסרים חברתיים חריפים נגד מערכת המשפט והמשטרה, שלא עושים צדק ושמפלים את המזרחים".

להלן סיפור הסרט: תמיר הוא זמר מזרחי מצליח, נשוי ואב לילדה. לילה אחד, בעודו רוחץ באמבטיית קצף עם אשתו מרטין, מצלצל הסלולרי שלו. המטלפן הוא מוטי, שהיה החבר של אחותו סיגל שנעלמה ועדיין נחשבת "נעדרת". תמיר שונא את מוטי, שאותו הוא מאשים בהידרדרותה של סיגל לסמים, ואף על פי כן מסכים לפגוש אותו.

לתמיר יש באותו ערב הופעה במועדון. בעל המועדון הוא אשכנזי, אבל אשכנזי טוב, למעשה האשכנזי החיובי היחיד בסרט, ואת דמותו מגלם השחקן יענקל'ה בן סירא, שחקן קבוע בסרטים של "הפקות המזרח". אחר כך, כשבגלל הדרמה שנקלע אליה נבצר מהזמר תמיר גל להתייצב להופעה, ניסה בן סירא להופיע במקומו כשהוא מבצע, כדרכם של אשכנזים באשר הם, שיר ביידיש, והקהל מוריד אותו מהבמה.

כשתמיר בא לביתו של מוטי הוא מגלה את גופתו. מוטי נרצח דקות ספורות קודם לכן. השוטרים עוצרים את תמיר כחשוד ברצח. בזכותה של מלצרית במועדון, שאביה חבר כנסת, זוכה תמיר להגנה משפטית ומשוחרר בערבות. יחד עם חברו, המגולם על ידי קדושי, הוא מנסה לחקור את היעלמותה של סיגל ואת רציחתו של מוטי. תוך כדי כך מצבו הנפשי מידרדר, הוא מתמכר לאלכוהול, מכה את אשתו וכדומה. כאן נחלץ לעזרתו שוטר לשעבר, שנסיבות הדחתו מהמשטרה קשורות לפתרון התעלומה. השוטר הזה, חכים, מביא בסופו של דבר לתפיסת הרוצח של מוטי ולהסרת האשמה מעל תמיר, שמצליח לשקם את הקריירה שלו.

כדי לא לפגוע בהנאת הצופים-בכוח לא יסופר כאן מיהו הרוצח. רמז: זוהי הפתעה, הרוצח הוא במקרה אשכנזי ודמותו משרתת היטב את המסר של הסרט, שהוא לדברי קדושי "אין דין ואין דיין ואין צדק למזרחים ויש כאן הרבה מאוד אנשים מקופחים שאנחנו הפה שלהם".

כדי לשרת את המסר הזה, ו"במסורת של סרטי המזרח - סרטים טורקיים, ערביים והודיים", כפי שמסביר מסיקה, משולבים בכל סרטיהם של השניים שירים רבים בביצוע הזמר, המצולמים במועדון שבו הוא מופיע גם במציאות, בהופעה חיה לפני קהל רגיל - מה שחוסך שימוש בניצבים. תמיר גל שר בסרט כמה מלהיטיו ובהם "שלום לך סיגל", שהוא השיר הראשון שהקליט, בשנת 1989. ב"תני סימן חיים" מצולמת גם הופעתה של הזמרת לינט, "זמרת מפורסמת ששרה טורקית", לדברי קדושי, ויחד עם גל היא מבצעת דואט בטורקית ובעברית.

קורבן האהבה

"מאז שאני ילד קטן גיליתי שאין לי בכלל מה לראות בטלוויזיה", אומר קדושי. "כל התוכניות בטלוויזיה בכלל לא דיברו על אנשים כמוני וכמו בשכונה שלי. בגלל זה הייתי הולך הרבה לקולנוע ולא רואה בכלל טלוויזיה, וככה הגעתי לרצון שלי להיות שחקן ולעשות סרטים על אנשים כמו בשכונה שלי שמדברים כמו אנשים רגילים".

"ג'ורג' עובדיה הוא אחד הגיבורים שלי", אומר מסיקה. "אני מתכוון מבחינת הז'אנר, אבל לא מבחינת המסרים. הבעיה של ג'ורג' עובדיה היתה שכנראה נגעו לו הרבה בתסריטים והכריחו אותו לשנות את השפה. אם תשימי לב, הדמויות אצלו מדברות עברית מאוד גבוהה, אפילו כשמדובר בדמות של עקרת בית מרוקאית היא מדברת בשפה חגיגית. כמו כן, אצלו לא היה מה שמאוד חזק בסרטים שלנו, וזה העניין של המסרים החברתיים".

השניים רואים בעבודתם לא רק "היענות לרצונו של הקהל" (מסיקה) ו"לתת לאנשים לראות מה שהם רוצים לראות ולא מה שכל מיני ועדות וקרנות וקומץ האנשים שמנהלים פה את התרבות החליטו שזה מה שאנשים צריכים לראות" (קדושי), אלא גם סוג של מחאה חברתית.

את מקומם של האשכנזים הוותיקים בתור הרעים בסיפור ממלאים בסרט האחרון העולים מרוסיה. זה מכוון?

קדושי: "הסרט הזה הוא לא נגד אשכנזים ולא נגד רוסים, הוא נגד קיפוח ונגד חוסר הצדק. אנחנו לא נגד כל האשכנזים או הרוסים, הנה יענקל'ה בן סירא משחק אצלנו בתפקיד חיובי. אגב, אנחנו גם לא נגד ערבים, להיפך. אם תשימי לב, אצלנו ערבים ויהודים משחקים ביחד כמו בשכונות. הסיבה שהמגזר הערבי והדרוזי אוהב את הסרטים שלנו - ואנחנו יודעים את זה, כי בקלטות המזויפות שתפסנו מצאנו גם כאלה שתורגמו לערבית - זה שאנחנו אף פעם לא לוקחים ערבי ואומרים לו, התפקיד שלך זה להיות ערבי. אצלנו אין כל הנושא הזה של פוליטיקה, כמו בכל הסרטים שהקרנות כל כך אוהבות, אצלנו ערבים משחקים בתפקיד בני אדם, כמו יהודים. אנחנו מתארים את המצב כמו שהוא, אנחנו לא מנסים להעביר מסר חינוכי. כל מי שרואה את הסרטים שלנו מבין לבד מה הבסיס לחוסר הצדק והאפליה ואיך צריך לשנות אותו".

מסיקה: "אני קודם כל עושה סרטים שאני רוצה שאנשים יאהבו, ושמדברים על סיפורים שקרובים ללבם. מדובר במלודרמות, שמה שהופך אותן לחברתיות זאת העובדה שיש בהן מסרים כנגד קיפוח, אפליה וחוסר צדק. זה לא תפקידי לייצר מהפכות, אבל הסרטים שלנו הם בהחלט ביטוי לצורך בשינוי מעמדם של אנשי השכונות ועיירות הפיתוח והאנשים שמופלים כאן לרעה, ומהבחינה הזאת הם חלק מהשינוי החברתי הנחוץ. הם גם משקפים את המציאות וגם מצביעים על הצורך בשינוי".

קדושי משוכנע שלא התקבל ללימודי משחק בגלל מוצאו. יהיו מי שיטענו, שהעובדה שיש לו ליקוי דיבור קל הקשור להיגוין של אותיות שורקות, יכלה להפריע לו בהשתלבות בתיאטרון, או בתעשיית הקולנוע הממוסדת, אבל לא זה העניין. בשביל אנשים שרוצים לעשות סרטים שמספרים סיפורים אמיתיים עם שחקנים המשחקים תפקידים "כמו אנשים רגילים מהעמך", ליקוי דיבור לא יכול להוות מכשלה, משום שאנשים רגילים, בניגוד לשחקנים, אינם מקבלים שיעורי דיקציה והם לא בהכרח פוטוגנים.

קדושי בן 33. הוא נולד בשכונת מורשה ברמת השרון. בילדותו התייתם מאביו ואמו עברה לראשון לציון, לדירה שהוא מתגורר בה עם אמו עד היום. "תמיד שאפתי להיות שחקן והייתי הולך הרבה לקולנוע. הפריע לי שאין בקולנוע סרטים עם אנשים כמו שאני מכיר ועם מוסיקה כמו שאני אוהב, מוסיקה מזרחית. איפה כן מצאתי מוסיקה כזאת? דווקא בסרטים המצריים, הטורקיים וההודיים. לא הבנתי למה זה.

"ניסיתי ללכת בדרך המקובלת. רציתי ללכת ללמוד משחק בתיכון, אבל העובדת הסוציאלית ישבה איתי שעה וניסתה לשכנע אותי שאני מתאים למכונאות, שזה מקצוע שבכלל לא מתאים לי. התעקשתי וניסיתי להתקבל לתיכון 'אלון' ברמת השרון, ולא קיבלו אותי. בסוף הלכתי ללמוד מכונאות ב'אורט', אבל כל הזמן ידעתי מה אני רוצה - אני רוצה לעשות סרטים על העמך ולמען העמך.

"אחר כך עברתי לתיכון אקסטרני 'אנקורי'. שם הכרתי חבר'ה מצפון תל אביב והחיכוך הזה עשה לי דברים מעניינים. ומשם יצאה ההשראה לתסריט הראשון שלי, שעליו עבדתי בתקופת הצבא. זה היה סיפור על זמר מזרחי מהשכונות שמתאהב בצפונית. כשהשתחררתי מהצבא והכרתי את ימין הצעתי לו את התסריט הזה, ואחרי שעיבדנו אותו ביחד הוא הפך לסרט 'קורבן האהבה' שבו שיחק בתפקיד הראשי אבי ביטר.

"אבל עוד לפני כן, בתקופת הצבא, מכיוון שאני בן יחיד ואמא שלי אלמנה שירתתי ליד הבית כדי לעזור בפרנסה. החלטתי שאני אפיץ קלטות וידיאו של סרטים טורקיים והודיים. הייתי קונה סרטים כאלה, דואג לתרגום שלהם ומפיץ קלטות שלהם לספריות וידיאו. בזמן ההפצה הכרתי את אבי גואטה, שהיום הוא מפורסם משום שהוא האמרגן של שרית חדד אבל אז הוא היה מפיץ סרטי וידיאו ומשחקי מחשב, והוא התחיל להפיץ גם את הסרטים שלי.

"כל אותו הזמן רציתי גם לעשות סרט לפי התסריט שלי וההזדמנות הזאת נפלה בחלקי כשפגשתי את ימין מסיקה, זה היה כשהוא צילם את הקליפ לזמרת מוג'דה. הוא כבר היה ותיק בסרטים. התחלנו לדבר ומצאנו מיד שפה משותפת והתחברנו וראינו שהחברות בינינו מובילה לעשייה משותפת. אז ישבנו ביחד ושיכתבנו את התסריט ואחר כך צילמנו את הסרט 'קורבן האהבה', שאותו נתנו לאבי גואטה שיפיץ בספריות וידיאו ובדוכנים. אחר כך, כשהוא התחיל להיות האמרגן של שרית חדד, אז עשינו לה קליפ בחינם". כדי לקדם אותה שילבו את הקליפ הזה בקלטות שלהם כהופעת חימום לפני תחילת הסרט.

עבודת כפיים

עד שפגש את קדושי בשנת 1992 כבר הספיק מסיקה לצלם עשרות וידיאו-קליפים לזמרים מזרחיים ולצלם כמה סרטים תעודיים. מסיקה, בן 44, נולד בשכונת קטמון ט' בירושלים כבן חמישי להורים שעלו ארצה מלוב ושנולדו להם עשרה ילדים. שתיים מאחיותיו, הוא אומר, תאומות, "נחטפו כשהיו תינוקות" (המשפחה לא הגישה תלונה לאף אחת מוועדות החקירה). בקטמון ט' לא היה בית ספר חילוני והוא נשלח ללימודים בבית ספר חרדי אשכנזי, "וזאת טראומה לכל החיים, כי לא מספיק שהמורים כולם היו חרדים, הם גם דיברו ביניהם ביידיש".

בגיל צעיר מאוד התחיל לעבוד בעבודות כפיים כדי לעזור בפרנסת המשפחה ובו-בזמן ניסה גם ללמוד בתיכון אקסטרני. "אבל מגיל צעיר גם אחי הגדול וגם אני מאוד אהבנו דברים שקשורים לאמנות. אהבנו תמונות ופסלים וקולנוע ואני ידעתי שאני רוצה ללמוד צילום".

לבית ספר לצילום לא קיבלו אותו, "לכאורה משום שלא היתה לי תעודת בגרות אבל למעשה משום שאנשים מהשכונה שלי לא התקבלו למקומות כאלה ואני הבנתי שאין למדינה מה להציע לי ושאם אני רוצה ללמוד אני חייב לנסוע לאמריקה. אז עבדתי כמו חמור, עד היום אני עובד כמו חמור, חסכתי כסף ונסעתי לניו יורק, ששם היה לי ידיד שיכולתי לגור אצלו והתקבלתי לבית ספר לצילום. הצלחתי בלימודים והשתתפתי בתערוכות, אבל אז גיליתי שכל ההתעסקות הזאת בגלריות היא דבר מאוד מצומצם ואליטיסטי ומה שאני רוצה זה להעביר מסרים לקהל רחב והדרך לעשות זאת היא על ידי קולנוע. החלטתי ללכת ללמוד קולנוע ונסעתי לסן פרנסיסקו כדי ללמוד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה".

כשחזר לישראל ("משום שאף פעם לא נסעתי לאמריקה כדי להישאר או להתעשר, אני פטריוט ישראלי, ולכן חזרתי למרות שהמשפחה והחברים שלי היו המומים מזה") התחיל לעבוד כעוזר עריכה בסרטי "קסטל" בירושלים, "אבל אז גיליתי שבכל פעם שאני מעלה רעיון לעשות סרטים עם תכנים שקרובים ללבי, אני מעורר התנגדות גדולה. הבנתי אז שאין לי ברירה אלא לעשות סרטים בעצמי. הלכתי וקניתי ציוד והתחלתי לעשות כל מיני סרטים בווידיאו, שאותם הפצתי בשכונות ובעיירות פיתוח".

הוא רצה לעשות סרט על החיים של זהר ארגוב. "רציתי לבוא אליו לכלא ולעשות לו וידיאו קליפ וגם לדבר אתו על הסרט. אבל יומיים לפני הפגישה שלנו הוא מת, לצערי הרב. על כל פנים, הסיבה שרציתי לעשות לו וידיאו קליפ היא שגיליתי שאפילו לזמר מזרחי ענק כמו זהר ארגוב לא היה שום תיעוד מצולם. חיפשתי בטלוויזיה וגיליתי שלאף זמר מזרחי לא עשו וידיאו קליפ. זה קומם אותי מאוד ואז החלטתי לעשות, מטעמים אידיאולוגיים עוד יותר מאשר מטעמים מסחריים, וידיאו קליפים לזמרים מזרחים וככה עשיתי קליפים לזהבה בן, שרית חדד, עופר לוי, מוג'דה ועוד המון זמרים מזרחים".

בעת צילומי הקליפ של מוג'דה פגש את קדושי והשניים הקימו את "הפקות המזרח". חלוקת העבודה ביניהם נשארה קבועה מאז הסרט הראשון שצילמו יחד. "אני כותב את התסריט, מביא את הסיפור לתסריט ואחר כך גם ימין משכתב את התסריט", מסביר קדושי. "אני משחק ואחר כך גם אחראי להפצה, וימין מתעסק בכל הצד הטכני - צילום, בימוי עריכה".

מסיקה רואה בקדושי "תלמיד טוב שלי" ובכך הוא מתכוון לאו דווקא ללימודי קולנוע. "כשפגשתי את ירמי הייתי צריך להסביר לו כמה הוא מקופח ומופלה ואיך העובדה שהוא לא הצליח להתקבל לשום מקום קשורה להיסטוריה של קיפוח. אני שמח שהוא הפנים את המסרים שלי והפך מהבחינה הזאת לבנאדם רציני וחושב נכון".

מבט כואב

אזורי התפוצה העיקריים של סרטיהם של קדושי ומסיקה הם שכונות מצוקה, עיירות פיתוח, יישובים ערביים וגם ערי פריפריה גדולות כחולון ובת ים. הסרטים שלהם אינם מוחלפים בספריות אלא נמכרים בדוכני קלטות בשווקים ובתחנות האוטובוסים המרכזיות. את המקומות להקרנת סרטם האחרון בחרו על פי סקרי פופולריות עצמאיים שערכו, "אבל היתה לנו בעיה גדולה", אומר קדושי. "יש מקומות שבהם אנחנו מה-זה פופולריים, אבל אין בהם בתי קולנוע. לוד וקרית מלאכי ונצרת, למשל. ידעת שאין בהם שום בית קולנוע? בעיירות בדרום אין כמעט בתי קולנוע. מה שמוכיח משהו על חלוקת המשאבים".

זה יוצר להם בעיה נוספת, "הקהל שלנו לא רגיל ללכת לקולנוע, כי ממילא בקולנועים לא מראים שום דבר שמתאים לו. הקהל שלנו רגיל לראות וידיאו וערוצים זרים בטלוויזיה, ואנחנו חוששים שעכשיו הם חושבים שהסרט ייצא בקלטת וידיאו והם יחכו לקלטת במקום ללכת לקולנוע, וחשוב להדגיש שאף פעם הסרט הזה לא ייצא בקלטת ושהקהל צריך לבוא".

כדי לעודד את הקהל לבוא, על אף שהסרט נקנה על ידי "גלובוס גרופ" תולה קדושי בעצמו בכל עיר שבה יוקרן את הפוסטרים המודיעים על הקרנתו. "סרט קולנוע של יוצרי 'שלום לך סיגל'" נכתב בראש הפוסטר, משום שזה היה הלהיט הגדול ביותר של צמד היוצרים. "אחרי 'קורבן האהבה' עם אבי ביטר", אומר קדושי, "עשינו את הסרט 'מבט כואב' עם הזמר משה כהן. לסרט הזה עשינו הקרנה חגיגית במרכז דוהל בשכונת התקווה. הגיע הרבה מאוד קהל ואחד האנשים בקהל היה תמיר גל. הוא ניגש אלינו אחרי ההקרנה ואמר שהיה מעוניין לעבוד איתנו. הוא כבר היה אז זמר שמופיע, אבל עדיין לא כל כך ידוע. הוא סיפר לנו את הסיפור על אחותו סיגל והחלטנו לעשות את הסרט 'שלום לך סיגל' עם תמיר גל".

בזמן שעבדו על "סיגל" עשו השניים גם את "בוכה בגשם", ו"מכיוון ש'מבט כואב' מאוד הצליח, לפי דרישת הקהל עשינו אחר כך את 'מבט כואב 2'. עשינו את 'כרם התקווה' ואחר כך עשינו את הסרט 'צעדים נואשים', שבו השתתפו אריה אליאס והזמר גבי שושן. אחר כך עשינו סדרת טלוויזיה לערוץ בריזה, 'הגורל שלי', שוב עם אבי ביטר, ואחר כך עשינו את 'תני סימן חיים'. בכל הסרטים שלנו יש לנו כמה שחקנים קבועים, שהולכים אתנו מסרט לסרט: אבי סוויסה, יפית שמע, דני חדד וסימה אבן חיים, ואנחנו מוסיפים שחקנים אחרים לכל סרט. ימין מאוד תומך בלקחת דמויות מאוד אותנטיות".

קדושי עצמו שיחק גם בסדרת הטלוויזיה "בת ים - ניו יורק", "ולמרות ששיחקתי בסדרה ובכמעט עשרה סרטים וכתבתי תסריטים - ובגילי זה הרבה מאוד - תראי איך אני לבוש: בטריינינג, ספורטיווי, קליל ולא בעניבה. זה עניין עקרוני בשבילי".

מסיקה עשה די הרבה סרטים תעודיים בנפרד מקדושי, רובם ככולם בעניינים חברתיים, וגם צילם וביים פרסומות וקלטות לילדים. "אני לא זקוק לממסד כדי ליצור", הוא אומר. "אני בנאדם שעובד קשה מאוד ומתפרנס בכבוד, ואני חושב שכל מי שמחכה לתמיכת הממסד פשוט מוצץ את דם הקופה הציבורית".

מידת ההגזמה

"תני סימן חיים" היה בין המועמדים בתחרות האקדמיה לסרטי קולנוע. משום כך גם זכה להקרנה חגיגית בסינמטק. לסרט הזה הגיע קהל שונה לגמרי מהקהל הרגיל של הסינמטק. הסרט לא זכה בפרס האקדמיה, ובצדק. על פי אמות המידה המקובלות של ביקורת הקולנוע זהו סרט מאוד לא מלוטש ונטול מה שנקרא "עיצוב אמנותי". "אבל מי החליט שיש רק סוג אחד של תרבות?" מתרעם קדושי.

את הביקורת הנחוצה על סרטיהם הם מקבלים מהקהל. "אנחנו מקבלים המון מכתבים", אומר קדושי, "אפילו מאסירים בבתי סוהר, מצופים מהמגזר הערבי והדרוזי, מאנשי שכונות ועיירות פיתוח, שמעירים על דברים בסרטים שנראים להם לא הגיוניים ואנחנו מתקנים, או שהם משבחים, ולפעמים הם מציעים לנו סיפורים. אנחנו עשינו לעצמנו כלל, לענות על כל מכתב. היית צריכה להסתובב במקומות שרואים את הסרטים שלנו ולשמוע את האנשים, הם יודעים את הסרטים שלנו בעל פה. כמו שפעם, נגיד, היו מצטטים מערכונים של 'הגשש', ככה מצטטים את הסרטים שלנו".

ייתכן שהמענק שקיבלו היוצרים מקרן הקולנוע הישראלית מסמן בכל זאת פתיחת דלת מצד הממסד הקולנועי. זאת לא הפעם הראשונה שנציגי הממסד הזה, שלדעת מסיקה מייצגים "פרזיטים", עושים ניסיון להכיר את עבודתו. בשנת 96' נערך בסינמטק תל אביב, ביוזמת מנהלו אילן גרבוז, שבוע מיוחד לכבוד סרטיו של מסיקה. באותה הזדמנות הוקרן "שלום לך סיגל" בהקרנת בכורה.

אלא שכשם שלקהל של סרטי-הקסטות יש זכות לא לאהוב את סרטיו של צפל ישורון, למשל, זכותו של קהל סרטי הפסטיבלים והסינמטק לא לאהוב את סרטי "הפקות המזרח". בגלל מידת ההגזמה שבהם עלולים הקטעים קורעי הלב שבסרטים להיראות למי שאמונים על קולנוע מערבי כקטעים גרוטסקיים.

"אף פעם לא התיימרתי להשתלב בתעשייה הכללית, בטלוויזיה או בקולנועים", אומר מסיקה. "מלכתחילה העדפתי לנסות ליצור אלטרנטיווה, כפי שהיו הסרטים של ג'ורג' עובדיה בזמנו. לא הייתי אפילו מתחיל לחשוב על סרטים לקולנוע ללא מכת הזיופים. הבנו שאנחנו חייבים להפסיק לעשות סרטי וידיאו ולנסות לעשות סרטים לקולנוע, שאותם אי אפשר לזייף. עכשיו הקהל יצטרך לבוא לקולנוע ולהחליט, להצביע ברגליים שלו". *

neril@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו