בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הערבי הנודד

סייד קשוע לא מוצא את עצמו בישראל. היהודים לא אוהבים אותו כי הוא ערבי. הערבים לא אוהבים אותו כי הוא מצליח אצל היהודים. רק באירופה מפרגנים לו. לכן, עם צאת ספרו השני והאפוקליפטי "ויהי בוקר", הוא מתכנן להגר לברלין

תגובות

לפני שנתיים בדיוק, כשסייד קשוע היה בן 26, נהפך ספרו הראשון "ערבים רוקדים" - קובץ סיפורים קצרים - לרב מכר. 11 שבועות הופיע הספר במקומות גבוהים ברשימת רבי המכר והצליח יפה גם מחוץ לישראל. הספר תורגם לאיטלקית, לגרמנית, לצרפתית ולהולנדית ובעוד כמה חודשים יופיע גם בארה"ב בתרגום לאנגלית. קשוע, שעד אז הספיק לתאר בטוריו האישיים הפופולריים בעיתונים "כל העיר" ואחר כך ובמקביל גם ב"העיר" את חייו כנשוי טרי ובהמשך כאב צעיר במשפחה פלשתינאית-ישראלית המתגוררת בירושלים, תמיד בלי גרוש על התחת, התחיל להרוויח סכומים נאים. הצלחת הספר הביאה בעקבותיה מבול של נסיעות לחו"ל וקשוע הפך לנוסע מתמיד עד כדי כך שבתו, נאי, בת שלוש כיום, התחילה לכנות אותו "פליקס הארנב המעופף".

"אני שונא לטוס", הוא אומר. "הפעם הראשונה שנסעתי עם אשתי, נג'את, היתה הפעם הראשונה בחיי שבכלל נסעתי וזאת היתה נסיעה קצרצרה לטורקיה וכל הדרך עברה עלי כשהראש שלי מכוסה בחולצה. אחר כך התרגלתי".

בינתיים הספיק קשוע לבזבז את התמלוגים על ספרו הראשון ואת המקדמה שקיבל מ"כתר" עבור ספרו השני "ויהי בוקר" שיוצא השבוע לחנויות. הוא קנה ("כמו אידיוט") מכונית גולף חדשה והיום הוא "שוב בלי גרוש על התחת". אבל משהו בכל זאת יצא מההצלחה הספרותית. בודקי הביטחון בשדה התעופה התחילו לזהות אותו. "תמיד כשאני מגיע לשדה התעופה שולחים אותי ביחד עם כל הערבים הישראלים לתור של העובדים הזרים. זה לא איכפת לי. אני מרגיש יותר שייך לכל החו"לניקים והעובדים הזרים מאשר לתור של הישראלים. כמו לכל הערבים עושים לי 'נוהל חשוד'. אני מגיע ארבע שעות לפני הטיסה. עושים לי בדיקה על הגוף בחדר אחורי מאחורי הווילון ואחר כך מלווים אותי עד המטוס כי מפחדים שאולי בדרך אני אקח אתי מטען חבלה ממישהו.

"החקירה הכי מתישה שהיתה לי הייתה בחזרה ממילנו. חקרו אותי שם במשך שעה וחצי שלושה חוקרים בזה אחר זה ובסוף החוקרת האחרונה ביקשה ממני את הספר. הקטע הכי גדול היה באמסטרדם כשקצין הביטחון אמר לי 'אתה סייד קשוע הסופר? איך אהבתי את הספר שלך'. ואז הוא לקח אותי ועקפתי את כל התור ואחר כך הוא גם שידרג אותי לביזנס. אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם ככה היו עושים גם לשאר הערבים. כל עוד לא מתנהגים ככה לכולם אני מעדיף להמשיך לעמוד בתור של החו"לניקים והעובדים הזרים".

קשוע מקווה שבשנה הבאה הוא כבר לא יאלץ לחזור לכאן ולעבור את ההשפלות בשדה התעופה. אם התוכניות שלו יעלו יפה, הוא ומשפחתו אמורים לעבור להתגורר בברלין, במימונה של הוצאת הספרים הנחשבת "ברלין פרלג".

"אשתי, מהרגע שהכרתי אותה רצתה לעוף מכאן", הוא אומר, "ובשנים האחרונות זה מתחיל להיראות גם לי כמו הפתרון היחיד".

לא ערבי מחמד

קוראי "כל העיר" ו"העיר" יודעים לא מעט על חייו של קשוע. הוא נולד בכפר טירה לאב פקיד בנק ולאם מורה, השני במשפחה של ארבעה בנים. כשהיה בן 15 התקבל לבית הספר למדעים ואומנויות בירושלים, בית ספר על בסיס פנימייה הנחשב לבית הספר הטוב בארץ. "אמנם עברתי בחינות כניסה קשות", הוא אומר, "אבל אצלי תמיד קיים החשד שבכל מקום שבו אני מתקבל אולי בכל זאת אני מתקבל בגלל הסטטיסטיקה, על תקן הערבי". את חוויות ההיקלטות שלו, ילד ערבי בפנימייה יהודית ובפרט את הטראומטיות של הפגישה עם הרחוב היהודי תיאר בכמה מהסיפורים שב"ערבים רוקדים".

"אני מהפנימייה לא הייתי בכלל יוצא לעיר. בשבילי לעבור לפנימייה לא היה לעבור לירושלים אלא לעזוב את הבית ולהיכנס לבועה. היה מפגש עם שפה אחרת, קודים אחרים של התנהגות, לבוש אחר, אני מתאר לעצמי שזה היה קשה לכולם. אבל אני חשבתי שקשה לי לא בגלל שזאת פנימייה אלא כי אני ערבי. אחרי שיצא 'ערבים רוקדים', פגשתי חבר מהפנימייה והוא אמר לי 'איך חשבת לכתוב שהיה לך קשה כי אתה ערבי? לנו היה קשה בדיוק באותה מידה'. אני בכל אופן לא הייתי יוצא העירה גם כשהתחילו להיות לנו 'אפטרים' והביתה היינו יוצאים כל שבועיים. אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי הביתה. עליתי על קו 23 מהפנימייה כדי להגיע לאגד אבל באוטובוס היו ילדים מבית הספר שלידינו, בית ספר 'פולנסקי' ואיך שהם קלטו שאני ערבי הם התחילו לשיר לי באוטובוס 'מוות לערבים'. ירדתי מהאוטובוס ותפסתי מונית לאגד ולקחתי אוטובוס. אבל כשהאוטובוס הגיע לתחנה ליד שדה התעופה, המאבטחים הורידו רק אותי לבדיקה ביטחונית. זאת היתה העלבה איומה. העלבה איומה שנייה באותו יום. הגעתי הביתה ואמרתי להורים שלי 'בחיים שלי אני לא חוזר לירושלים' אבל חזרתי".

לאחר סיום לימודיו הלך ללמוד באוניברסיטה פילוסופיה וסוציולוגיה. שם, במעונות הסטודנטים הכיר את אשתו כיום, נג'את, שלמדה עבודה סוציאלית וכיום ממשיכה את לימודיה לתואר השני, גם היא בת טירה. עם סיום לימודיו התקבל ככתב בעיתון "כל העיר". הוא כתב כתבות מגזין ככל הכתבים ואחר כך הפך גם למבקר טלוויזיה ובעל טור אישי. סגנונו האישי הכובש, התעקשותו שלא להפוך למין "ערבי מחמד" המיישר קו עם מין ישראליות סינתטית ואמירות מסוימות (כגון זאת שכשהוא שומע את "התקווה" הוא הולך לשירותים) הפנו אליו ואל עורכיו חיצי ביקורת פטריוטיים-לאומניים. דווקא משום כך החל ערכו בעולם העיתונות לעלות. לפתע נראה הרעיון לשבץ ערבי בתפקיד שאינו דווקא כתב לענייני ערבים, שטחים או איסלאם, כמו הברקת ליהוק. הטור האישי שבו ליווה את הריונה של אשתו ואת ציפייתם ללידה ביסס את מעמדו ככותב בעל כישורים של סופר.

אינתיפאדת אל-אקצה ומהומות אוקטובר 2000 הגדילו מאוד את הצורך של העיתונות הישראלית בעיתונאים ערבים-ישראלים שידווחו מהשטח. קשוע התחיל להופיע בטלוויזיה בתכיפות וקיבל הצעות מפתות מהעיתונים הארציים. במיוחד מצאה חן בעיניו ההצעה להיות בעל טור קבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "זה החלום של כל עיתונאי אני חושב", הוא אומר. "המוסף הכי נקרא בעיתון הכי נקרא, מה יכול להיות יותר טוב מזה? עבורי זאת היתה הפריצה העיתונאית הכי גדולה שיכולתי לחשוב עליה".

החוזה של עם "ידיעות אחרונות" כבר נראה סגור לגמרי, עד לאותיות הכי קטנות, קשוע התפטר מ"כל העיר" ופחות או יותר ביום שבו היה אמור להתחיל בעבודתו החדשה, בוטל החוזה, כנראה כתוצאה ממאבקי כוחות בתוך מערכת "ידיעות אחרונות". "אני עד היום לא יודע אם מה שקרה קרה כתוצאה מהמלחמה בין '7 ימים' לעורך של העיתון או כתוצאה מהדעות שלי אבל מה שקרה מבחינתי היה איום ונורא וזה התחיל את כל המרירות שלי כלפי עולם העיתונות והמקצוע הזה. מצאתי את עצמי פתאום בלי 'כל העיר' שבו דווקא אהבתי לעבוד וגם בלי 'ידיעות'. 'ערבים רוקדים' עוד לא יצא ואני נשארתי בלי כלום".

למזלו הוצעה לו משרה בעיתון "העיר", "כשהטור שלי מתפרסם במקביל גם ב'כל העיר'. כך ש'כל העיר' ו'העיר' וגם הרשת משתתפים בשכר שלי שגם ככה לא היה בשמים". אחר כך יצא 'ערבים רוקדים' והיה לסיפור הצלחה. מו"לים מהוצאות שונות פנו אליו בהצעות שיכתוב עבורם ספר נוסף עבור מקדמה. הוא בחר בהצעה של 'כתר', "גם משום שהמקדמה שנתנו לי נראתה לי מתאימה מבחינת הסכום שהייתי זקוק לו ובעיקר משום שאני מאוד מעריך את שמעון אדף (עורך ספרות המקור של הוצאת 'כתר')".

בחזרה לטירה

החיים החלו להיראות די מסודרים אלא שאז, בתחילת 2003, קיבל קשוע טלפון מעיתון "העיר". "היו מאוד נחמדים אלי. אמרו לי 'מצטערים, יש קיצוצים, אנחנו חייבים להפסיק את העבודה שלך'. הייתי הרוס לגמרי. נשארתי בלי כלום, בלי עבודה, בלי שום דבר. אחר כך טילפנו אלי ואמרו לי 'אם אתה רוצה תחזור על בסיס אחר, תקבל כסף לפי טור'. אבל אני הייתי הרוס. ככה התקבלה אצלי ההחלטה לחזור לטירה".

מאז שנישאו נג'את רצתה שיחזרו להתגורר בטירה. "לא היה לנו כסף. רוב מה שהרווחתי היה הולך על שכר דירה ונג'את הייתה אומרת 'מה יש לנו פה?' בטירה חיכה לנו בית שהיה צריך לגמור לשפץ אותו ויכולנו לגור בבית גדול בלי שכר דירה. אבל אני לא רציתי לחזור לטירה. מה שכן רציתי זה לקחת את האוטו מדי פעם ולשבת שם שבוע שבועיים ולכתוב את הספר שאותו התחלתי לכתוב בעצם עוד לפני שהופיע 'ערבים רוקדים'. רציתי להיות שם ולכתוב במקום על המקום. אבל אז כשהגיע הטלפון מ'העיר' כל כך נלחצתי כלכלית מזה שאפילו כסף לשכר דירה לא יהיה לי שפתאום גם אני רציתי לחזור לטירה".

בחודש מארס 2003 חזרה משפחת קשוע לטירה, כשאת ההכנות לקראת המעבר תיאר קשוע בטורו "החבית העממית" המופיע ב"עכבר העיר". בנקודה הזאת, משפחה צעירה שלה ילדה קטנה חוזרת מהעיר כדי להתגורר בכפר הולדתם של האב והאם, נפתח גם ספרו החדש "ויהי בוקר". המעבר לכפר מתואר כמין אסון, סופם של כל החלומות והתקוות. אשתו של המספר היא זאת שמראש חזתה את האסון הזה והזהירה את בעלה, "אתה לא יודע איך הם שם בכלל". המספר מגלה את האמת הזאת מיד כשהוא מגיע לכפר, בדיוק כפי שגם קשוע, מיד לאחר שחזר לטירה, החל לתאר את כפרו בטור שלו בצבעים מדכאים מאוד.

פתיחת הספר וההשקה בין קורות חייו של קשוע כפי שתיעד אותן בטורו האישי לבין העלילה מעוררים את הרושם שמדובר בספר אוטוביוגרפי, מה גם ששפתו של קשוע, כמו בטוריו, היא מעין שפת דיבור אישית וישירה מאוד, רוויה הומור וסרקזם. והמספר הדמיוני, כמו קשוע עצמו, הוא עיתונאי בעיתון תל אביבי. בכך, ברושם האוטוביוגרפי שמעורר הספר, גם חוזקו. אבל לא מדובר באמת באוטוביוגרפיה. אביו של קשוע, דרוויש, היה פעיל ב"מצפן", ישב חצי שנה במעצר מנהלי ושנתיים וחצי נאסר עליו לעזוב את הכפר. אביו של מספר "ויהי בוקר" הוא דווקא ציוני נלהב. "גם אמא שלי, חלימה, עבדה כל חייה כמורה. היא ממש לא מהנשים האלה שלא יוצאות מהמטבח כמו האמא בספר".

ואילו נג'את אשתו, יפהפייה אמיתית "ובעיני, אחרי חמש שנות נישואים, היא עדיין האשה הכי יפה ומושכת בעולם", בניגוד לרעייתו של המספר בספר שהיא אשה בלתי מושכת וכבדת גוף, העובדת כמורה ומלמדת בהיסח הדעת את תלמידיה בבית הספר בכפר פרקים בתולדות הציונות וכלל איננה יודעת ש"החלוצים" היו עולים חדשים יהודים ולא ערביים.

בגוף ראשון מתאר קשוע בספרו את היחסים שבין הערבים הישראלים לפלשתינאים. החברה הערבית, מתברר, מנצלת את הפלשתינאים ומתנשאת עליהם. הוא מתאר את האלימות והפשע בכפר הערבי, הסגירות החברתית, הפרימיטיוויות, החיים בתוך גטו סגור, כשהכל מובא מנקודת מבטו של מי שכבר ראה עולם אחר לגמרי בחייו בעיר ובתוך סביבת עבודה יהודית. הטון של מספר הספר, מין טון יומנאי דיווחי והתיאור המשכנע כל כך של חיי היומיום, הופכים את עלילת הספר מדמיונית לאפשרית. האירועים הפוליטיים שהתרחשו מאז שהחל קשוע לכתוב את ספרו ועד היום הופכים את המציאות הזאת לכמעט ממשית.

לבקשתו של קשוע וכדי שלא לפגוע בתחושת המתח שנבנית במהלך הספר שנקרא בקלות ובשטף, לא תסופר כאן התפנית המשמעותית והסופית בעלילה. נקודת המפנה הראשונה מתחוללת בבוקר שבו מתעוררים תושבי הכפר ומגלים שעל כפרם הוטל עוצר וסביב הגדרות שמכתרים לפתע את הכפר מוצבים טנקים וחיילים חמושים היורים בכל מי שמנסה לצאת. העוצר נמשך כמה ימים ובמהלכו מנסים תושבי הקרב לרצות את החיילים בכך שהם מקריבים למענם את הפועלים הפלשתינאים המתגוררים בכפר. החיילים הורגים את הפלשתינאים ותושבי הכפר לא עושים דבר. הם גם מעמיסים את הפלשתינאים על משאיות. המים, המזון והסיגריות בכפר אוזלים. האלימות מתרבה. אנשים מתקוטטים על מזון לתינוקות. בתיאורים הללו מהדהדים תיאורי השואה. "פרימו לוי הוא אחד הסופרים הנערצים עלי. הוא השפיע עלי מאוד", אומר קשוע.

התעניינת תמיד בשואה?

"שואה, גזענות ושינאת האחר הם הנושאים שלי. כשהייתי בחו"ל קיבלתי תגובות מאוד מרגשות בגלל זה. יהודים באיטליה חשבו שזה ספר עליהם. הם אמרו לי שתיארתי נפלא את החיים של מיעוט. גם עולים מרוסיה בארץ אמרו שבגלל זה הם הזדהו עם הספר, משום שככה חיו ברוסיה. קיבלתי גם תגובות מרגשות מאוד במזרח ברלין. משום שמיעוט זה מיעוט זה מיעוט. מיעוט תמיד סובל מגזענות ומשנאת האחר ובסופו של דבר הופך לכזה בעצמו. אבל תדעי לך שבזמן כתיבת הספר הייתי במתח גדול להספיק להוציא את הספר לאור לפני שמה שאני מתאר בו יהפוך למציאות. בקושי הספקתי. אבל הנה את רואה רק מהאירועים האחרונים, שנוצר דירוג חדש של הרג. קודם היה מותר להרוג רק פלשתינאים. אחר כך באו אירועי ואדי ערה והוכיחו שמותר להרוג גם ערבים ישראלים, עכשיו מותר להרוג גם שמאלנים. כנראה הכי בטוחים הם המתנחלים".

תגובות של זעם

על קשוע נגזר להיות "האחר" בכל מקום. הוא כותב רק בעברית, תוצאה של שנות לימודיו בפנימייה ובאוניברסיטה. "לכתוב ערבית כמו שאני מדבר, ניב פלשתיני-ישראלי, במילא אי אפשר. כותבים רק בערבית ספרותית וערבית ספרותית אני לא יודע מספיק טוב. ספרים ערביים אני קורא בתרגום לעברית".

הכפר חונק אותו. בעיר הוא מצליח לפחות להרגיש תחושת אנונימיות מבורכת. רוב חבריו הם יהודים. ההסתכלות הביקורתית שלו על החברה הערבית הכפרית שהתבטאה כבר בספרו הקודם עוררה עליו גל של תגובות זעם, "למרות שמי כמוני מזדהה עם הסבל, וכמה שאני לא אחשוב רעות על המנהיגים הערבים של הארצות הערביות ועל חוסר הדמוקרטיה והעוול שהמנהיגים גורמים לעמים שלהם, עדיין אין בעיני עוול נורא יותר מהעוול שגורמת ישראל לפלשתינאים. על 'ערבים רוקדים' קיבלתי תגובות מאוד דביליות דווקא מערבים, שהפריעו לי ולמשפחה שלי. יש מקומון דבילי שיוצא בטירה והם כתבו על הפרצוף המכוער שלי. אחר כך, מכיוון שבאחד הסיפורים הגיבור קורא לאבא שלו 'הבן זונה הזה' הם כתבו בכתבת שער שאני קורא לאבא שלי בן זונה. בעיתון 'אל איתי-אחאד' כתב מישהו שהוא רוצה להזכיר לי שאני לא אביגדור ליברמן. בעיתון אחר כתבו עלי שאני משתמש בטרמינולוגיה ציונית. לא הבנתי מאיפה זה מגיע.

"איך יכול להיות שכל הביקורות בעברית והביקורות בחו"ל כותבות שאני מאיר את סבלם של הערבים ופתאום בעיני הערבים אני האויב. אבל ככה זה כשלא רגילים. זאת חברה שלא כל כך רגילה להסתכל על עצמה. בעיני, לסופרים ולאמנים יש תפקיד ברור: להאיר נקודות אפלות ולהילחם בממסד אבל שם לא תופסים את זה. בזמן שכתבתי את הספר התחיל העניין עם בגדד. כל מיני אנשים גנבו בלטות מבתי החולים. היו מעשי ביזה איומים. בתור ערבי הרגשתי מושפל שככה מתנהגים הערבים. כתבתי בטור שלי שזה משפיל להיות ערבי כשככה מתנהגים ערבים ובהומור כתבתי שמכיוון שכך, בכלל גילינו שאנחנו יהודים, שאנחנו שייכים לשבט יהודי ומרוב שמחה אשתי תלתה תמונות של הרצל מעל המיטה. ואז, למרות שאני לא יודע כמה אנשים בטירה בכלל קראו את הטור שלי אבל מישהו כנראה קרא והעביר הלאה, פרצה בטירה שמועה שבכלל התגיירתי. או שאנשים שם לא רגילים לציניות ומקבלים כל דבר כפשוטו או שפשוט לא סובלים את העובדה שאני מבקר גם את החברה הערבית. יכול להיות שזה כך מכיוון שהחברה הערבית עדיין בנויה שבטים שבטים מה שאולי גם מסביר למה אין בה עדיין דמוקרטיה. אבל מאוד חשוב להדגיש - זה שאני מבקר את החברה הערבית ממש לא אומר שאני פרו-ישראלי. להיפך. שום דבר לא משתווה לעוולות של ישראל כלפי העולם הערבי".

הבעיה של ערביי ישראל

חמישה חודשים בדיוק גרו סייד, נג'את ונאי קשוע בטירה. באוגוסט 2003 הוא מסר את הדראפט הראשון של הספר לאדף ובאותו שבוע חזרה המשפחה לירושלים, לבית שכור בבית צפפא. "מקום חרא, אין פה חומוס", מתלוצץ קשוע, "אבל האמת, מאוד נוח לי עם זה שאף אחד לא מכיר אותי כאן".

היה כל כך נורא בטירה?

"הרבה יותר מזה. זה לא שאני שונא את טירה. אני אוהב את טירה. גרים שם אנשים שאני מאוד אוהב - ההורים שלי והאחים שלי והמשפחה הנהדרת של נג'את. אבל הבעיה של טירה היא שזהו כפר ערבי ומה שרע בכפר ערבי זה שאתה לא יכול לברוח ממנו. מדובר בגטו שרק בודדים יכולים לעזוב אותו. מה שקורה שם, כמו בגטו, זה שאין אכיפת חוק. הכוח הוא הגורם השולט, העבריינות היא איומה. כמובן שאין תשתיות ומדובר בשבט אחד גדול שהולך ומתרבה והצפיפות היא בלתי נסבלת. החיים של הערבים בישראל הולכים לסוף ידוע.

"הדבר הבסיסי בחברה מודרנית הוא מעבר מהכפר לעיר או ממקום למקום אבל זה לא קורה בחברה הערבית הישראלית משום שלערבים אין לאיפה ללכת. כל השיכונים והישובים לזוגות צעירים שנבנים לא מיועדים לערבים. אז מה שקורה זה שהפכנו לחברת עבדים - אנשים הולכים לעבוד אצל היהודים בערים ובישובים שלהם וחוזרים לישון בגטו. יש הגזענות הזאת של אנשים שאומרים 'אה, הייתי בטירה, איזה וילות יפות יש להם והם עוד באים בטענות'. זה שבכל טירה יש אולי חמישים בתים יפים ושאין שום כבישי גישה לבתים היפים האלה את זה לא רואים. ואת זה שביוב זורם ברחובות גם כן לא סופרים.

"בכלל, כל מה שקורה בתוך החברה הערבית לא מגיע אפילו לעיתונות כאן. בתמרה כבר חודש יש מלחמה. יש מלחמת כנופיות עם נשק ואנשים שנרצחים. מישהו הזכיר את זה בעיתונות? אין פעם אחת שאני מגיע לטירה ולא מספרים לי על מישהו שנרצח על רקע פלילי אבל אף פעם אני לא קורא על זה בעיתונים. פשע יש בכל מקום אבל בשום מקום אין פשע באותה רמה שיש בתוך הישובים הערביים. עובדה שמתוך חמש משפחות הפשע הגדולות בארץ שתיים הן ערביות. אבל את מי זה מעניין? שהערבים יהרגו אחד את השני".

נראה לך אפשרי שבאמת גם כפרים וישובים של ערבים ישראליים יושמו בעוצר?

"איזו שאלה. הרי לא רק הימין הקיצוני, אפילו אנשים כמו אפרים סנה הציעו כבר לצרף את המשולש והנגב לפלשתין. אני חושב שהמיינסטרים הישראלי מתייחס לערבים הישראלים כאל עצם בגרון. ברור לגמרי שאנחנו לא היינו חלק מהפרוגרמה הציונית. אני חושב שזאת השנה השלישית שהקונגרס הציוני ועכשיו גם כנס הרצליה מדברים על 'ערביי ישראל והבעיה הדמוגרפית'. ברור שבראש היהודי מה שהכי חשוב ודחוף זה להיפטר מחבורה של שפנים שמשריצים ילדים כדי לאיים על הדמוגרפיה. ואז, אחרי ואדי ערה התחילו להישמע קולות שאם אנחנו כל כך מזדהים עם הפלשתינאים למה שלא נעבור לפלשתין. לי יש בעיה מאוד גדולה עם הערבים בישראל. הבעייה שלנו היא שאנחנו לא מכתיבים כלום. אנחנו רק מגיבים לתוכניות שעושים עלינו. אני הייתי רוצה שלפחות נתכונן לתוכניות האלה לפני שהן יקרו. בגלל זה גם כתבתי את הספר".

מה כל כך נורא במחשבה להעביר את המשולש והנגב לפלשתין?

"נורא שלא נותנים לנו בכלל לחשוב מה שאנחנו רוצים, לא שואלים אותנו, מישהו יחליט בשבילנו בעניין. כאילו תמיד ישנה השאלה הזאת - אתם מגדירים את עצמכם כפלשתינאים, למה שלא תעברו לפלשתין? עכשיו, התשובה הרי ברורה. לא מדובר במעצמת היי-טק שתקום או בדמוקרטיה מפוארת. הרי לו רמאללה היתה מקום שנפלא לחיות בו גם יהודים היו רוצים לעבור לשם. ברור שהמצב הכלכלי והיעדר הדמוקרטיה הם מה שקובעים. אנחנו התרגלנו לחיות בדמוקרטיה אבל הדמוקרטיה כנראה לא מתרגלת אלינו".

יש בספר תיאורים קשים מאוד של היחסים בין החברה הערבית ישראלית לפלשתינית, זה באמת כך?

"ועוד איך. למדנו יפה מאוד את עניין קליטת העלייה מהיהודים. בדיוק כמו שכאן כל עלייה מתעללת בעלייה שבאה אחריה, זה מה שאנחנו עושים לפלשתינאים. הלקח הופנם. הערבים הישראלים מתנשאים על הפלשתינאים. המילה 'דאפאווי' (ערבי מהגדה) היא קללה. אני זוכר איך פעם בבריכה בטירה לא רצו להכניס פלשתינאים בדיוק כשבבריכה בירושלים לא רצו להכניס אתיופים. בתכל'ס, במגע היומיומי, הערבים הישראלים למדו לנצל את הפלשתינאים. בטירה היו סיפורים שהפועלים הפלשתינאים מסתירים את הכסף שלהם בחול כי פעם אחר פעם שודדים אותם. פעמיים עשו להם לינצ'ים. אבא שלי סיפר לי שפעם, בשנות השבעים, האשימו אותם שהם התחילו עם בנות, ממש כמו בעיירות הדרומיות בארה"ב שבהן זה היה התירוץ הכי שכיח ללינצ'ים בשחורים, ופעם האשימו אותם, כמו את הצוענים, בגניבות. אנחנו חברה מאוד לא נאורה. ישנו ניצול קבוע בכל העניין של הסעת הפועלים. הערבים הישראלים לוקחים על הסעה מהמחסום בטייבה לטירה משהו כמו 200 שקל עבור נסיעה שצריכה לעלות אולי חמישה שקלים והפלשתינאים משלמים כי אין להם ברירה ואף אחד אחר לא יסיע אותם וכל התעשייה של הקבלנים היא תעשייה של ניצול. הפכנו להיות הבוסים שלהם, המנצלים והעושקים".

אביך קרא את הספר. איך הוא הגיב?

"הוא אמר 'יופי של תוכנית בנית ליהודים. הם לא צריכים יותר לטרוח. הם יכולים לקחת את התוכנית שלך כמו שהיא ולעשות'".

מה היה הקש ששבר אותך וגרם לך לעזוב את טירה?

"חוץ מהכל, היה העניין של הילדה. הילדה מאוד לא אהבה את טירה. למרות שהגן הכי יקר שם עולה 250 שקל לחודש בלבד אי אפשר היה לשלוח אותה לשם. זוועה איך שהגן הזה נראה. התחלנו לחפש לה גן. אחד הדברים הכי מעפנים שקרו זה שהתקשרתי לגן בתל-מונד. בטלפון אמרה לי האשה שם שיש מקום. התרחצנו כולנו, התלבשנו יפה, ציחצחנו את האוטו, שפכנו על עצמנו את כל הנוזלים המבושמים שיש לנו בבית ונסענו לשם. האשה שם רק קלטה מאיפה אנחנו ומיד נזכרה שאין מקום לשנה הקרובה וגם לא לשנה שאחריה. חיפשנו אחר כך גם ברמת הכובש, בצור יגאל. לא קיבלו אותנו. חשבנו לעבור ליפו אבל יקר שם ובמילא הלימודים של נג'את הם בירושלים. אז באנו לכאן ועכשיו הילדה לומדת בגן הדו-לשוני, לומדים שם בעברית ובערבית. היא מאוד מאושרת ואני מקווה שהיא עדיין לא יודעת מה ההבדל בין יהודי לערבי".

ואם היא תשאל מה תסביר לה?

"אם נישאר בארץ היא כבר תבין לבד".



סייד קשוע. קודם היה מותר להרוג רק פלשתינאים, אחר כך גם ערבים ישראלים, ועכשיו מותר להרוג גם שמאלנים


קשוע. בתמרה כבר חודש יש מלחמה. מישהו הזכיר את זה בעיתונות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו