בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בקרוב יתחילו החיים

תגובות

כל סרטיו של הבמאי הישראלי איתן גרין נושאים אופי אוטוביוגרפי, כפי שהוא עצמו מעיד. עלילת "עד סוף הלילה" (1985), למשל, התרחשה על רקע עולם הברים התל-אביבי, שבו היה מעורה (ואף עבד תקופה מסוימת כמוזג); "אזרח אמריקאי" (1992) עסק בכדורסל (גרין משמש לעתים פרשן ספורט), ו"זולגות הדמעות מעצמן" (1997) עסק בזמר העברי, שאהוב על גרין במיוחד.

כעת, ב"חלומו של הנרי", מגיע גרין אל המרכז של חייו המקצועיים: הקולנוע עצמו. גיבור הסרט הוא הנרי אטיאס (מנשה נוי), מנהל מחסן הציוד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, שמחליט לעשות סרט. סרטו של גרין מתאר את ההחלטה, את בחירת התסריט, את צילומי הסרט, ולבסוף את התוצאה של התהליך כולו.

אבל כפי ש"עד סוף הלילה", "אזרח אמריקאי" ו"זולגות הדמעות מעצמן" לא עסקו באמת בעולם הברים התל-אביבי, בכדורסל או בזמר העברי, אלא התמודדו עם נושאים גדולים הרבה יותר, כך גם "חלומו של הנרי" אינו סרט על קולנוע. הקולנוע נוכח בסרט, וגרין מתמודד בו עם השאלה איך מציגים סרט בתוך סרט. אבל יעדיו רחבים בהרבה מהצדעה לאמנות האהובה עליו. כמו הנושאים בסרטיו הקודמים, הקולנוע ב"חלומו של הנרי" הוא דימוי קונקרטי שבעזרתו מבקש הסרט להגיע אל המופשט ולהתמודד עם שאלות קיומיות.

איתן גרין - שהוא חברי זה 30 שנה - יוצר קולנוע של פשטות צורנית ומורכבות רגשית. מבחינות מסוימות, "חלומו של הנרי" יומרני יותר מבחינה צורנית מסרטיו הקודמים: סרט המסגרת והסרט שבתוך הסרט שונים זה מזה בסגנונם, יש סצינות של פנטסיה שבהן הנרי רואה בעיני רוחו קטעים מן התסריטים שמציעים לו תלמידי החוג לקולנוע, ואפילו סצינת חלום שבה אסי דיין מגיח אל הסרט לרגע כסמל של הקולנוע הישראלי כולו. אבל במהותו הוא עדיין מעיד על אהבתו של גרין לקולנוע פונקציונלי שנמנע מראוותנות.

יחסית לסרטים קודמים של גרין, יש ב"חלומו של הנרי" הרבה צילומי תקריב של פני הדמויות - בחירה המעידה על רצונו לחדור דרך המציאות הפיסית אל ההוויה הנפשית שמעבר לה. זו הסיבה ש"חלומו של הנרי" - כמו סרטיו הקודמים של גרין - מעורר לעתים הרגשה שלמרות צביונו הריאליסטי הוא מתקיים באיזשהו מקום בצד המציאות, לידה, מתבונן בה ומגיב אליה. מכיוון שלרבים משחקני הסרט יש פנים אקספרסיוויות מאוד, הבחירה הזאת מוצלחת; הסרט מעורר לכל אורכו את הרצון להתבונן ארוכות בפנים האנושיות שנחשפות בו.

סרטיו של איתן גרין עוסקים בהתפרקות ובבנייה מחדש; הם חותרים להבנה, להשלמה אפילו לגאולה, שיכולה אולי לצמוח רק ממשבר קיומי של ממש. עולמו של הנרי אטיאס חרב עליו בעבר, והוא חרב עליו פעם נוספת בתחילת הסרט. במשך 20 שנה הוא עבד בתפקידים שונים בתעשיית הקולנוע הישראלי עד שהצליח להגשים את חלומו ולביים סרט. אבל בזמן עשיית הסרט נהרגה אשתו בתאונת דרכים, והוא הפסיק את צילומיו. מאז לכאורה שיקם את חייו: הוא נישא מחדש לאווה (הלנה ירלובה), אשה נבונה ונעימה ממוצא רוסי, שמגדלת יחד עמו את עמי, בנו בן ה-13 (יונתן השילוני), וגם נולדה להם לא מזמן תינוקת. ויש לו עבודה טובה, שבה הוא זוכה להערכה, אם לא מצד מורי החוג, שמתקוממים לעתים על הדרך הייחודית שבה הוא מנהל את מחסן הציוד, הרי מצד התלמידים שנעזרים בו וסומכים עליו.

אבל בעצם הנרי נמצא במין פסק זמן ארוך מהחיים: עבודתו משמשת לו מעין מקלט מהשאיפות הקולנועיות, ואף שהוא אוהב את אשתו ושני ילדיו ומעורב בשגרה המשפחתית, נדמה שהוא נמצא במרחק מסוים מהם ומהחיים שהוא מנהל בחברתם. לכן הוא חייב לעשות סרט. העילה להחלטתו היא התגרות של אחד ממורי החוג, הטוען שלהנרי חסר הניסיון המעשי להצדיק את היחס המתנשא שהוא מפגין לעתים. אבל הסיבה האמיתית היא שהנרי צריך להתחיל לחיות מחדש. רק כך הוא יוכל להגיע להשלמה עם עצמו, עם עברו וחייו בהווה. במלים אחרות, החיים חזקים מאתנו, גורפים אותנו לתוכם בכל פעם מחדש, והדרך היחידה להתמודד אתם היא להיענות להם. רק כך אפשר להתבגר. אולי רק כך אפשר גם להיגאל.

"חלומו של הנרי" הוא כולו וריאציות על הנושא הזה. כמו בסרטיו הקודמים של גרין, העלילה מייצגת את המסע הפנימי שעוברים גיבור הסרט ושורה של דמויות נוספות המתלוות אליו. גיבוריו של גרין מתקשים לתקשר ולהביע מצוקות. לעתים רגשותיהם יוצאים מכלל שליטה ולעתים הם נתונים לשליטה חזקה מדי. לפיכך הם לפעמים בוכים יותר מדי (כמו גיבור "זולגות הדמעות מעצמן") ולפעמים אינם מסוגלים לבכות כלל, כמו עמי, בנו של הנרי (עיקר הביטוי שלו הוא בחיקוי קולות של בעלי חיים, מכשירים חשמליים וקולות נוספים, ובהם קול המכונית המתנגשת בתאונה שבה אמו נהרגה).

הגאולה שסרטיו של גרין חותרים אליה היא חילונית באופיה, כמעט יום-יומית. הדרמה גדולה, אבל לא עושים ממנה עניין גדול, וגרין עוקב אחריה בחומרה, אך גם במין חייכנות שנובעת מאהדתו לדמויות. מכיוון שהדמויות מתקשות להביע רגשות, הרגעים שבהם הן מצליחות לעשות זאת, גם אם לא במלים, חזקים במיוחד.

אם זה בכיו הקורע לב של אסי דיין בסיום "עד סוף הלילה", ואם זה החיוך הקטן על פניו הישנות של איצ'ו אביטל בסוף "אזרח אמריקאי", או חיוכו המאיר עיניים של מנשה נוי בתפקיד הנרי בשעה שהוא מקבל בשדה התעופה את פניהן של אשתו ובתו - סרטיו של גרין נגמרים ברגע שבו נראה כי הדמויות מוכנות לשלב הבא בחייהן. מהבחינה הזאת אפשר להבין מאין בא הקולנוע של איתן גרין. מקורו בקולנוע האירופי, שמתבונן במציאות שהוא מתאר ממרחק של צניעות יצירתית והגינות אנושית, כדי לחשוף את הכוחות המעצבים ומניעים אותה (אין ספק שבסרטו החדש יש הצדעה לסרטי הגל החדש).

כל שחקני הסרט טובים, ובראשם מנשה נוי, שמעצב את דמותו של הנרי בעדינות ומתינות מרשימות, ויונתן השילוני, שהופעתו המאופקת בתפקיד עמי מעצימה את חומרתו של הסרט כולו. "חלומו של הנרי" הוא פרק נוסף באוטוביוגרפיה קולנועית מקומית מתמשכת. זהו סרט יפה ומרגש, שתובע מהצופים בו את הפשוט מכל לכאורה, שלעתים הוא גם הקשה ביותר להשגה: פשוט לחוות אותו.

"חלומו של הנרי". תסריט ובימוי: איתן גרין; צילום: ירון שרף; מוסיקה: יונתן בר גיורא; שחקנים: מנשה נוי, יונתן השילוני, תהל רן, תמר לוי אלדר, אברהם מור, דינה דורון, אסי דיין, איציק קונפינו, הלנה ירלובה



מנשה נוי עם יונתן השילוני ב"חלומו של הנרי". כמו בסרטיו הקודמים של הבמאי איתן גרין (בתמונה למטה), העלילה מייצגת את המסע הפנימי שעוברים הגיבור והדמויות המתלוות אליו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו