מין קבוצתי - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

מין קבוצתי

יותר ויותר קבוצות כדורגל נעזרות לאחרונה בפסיכולוגים צמודים. אחרי הכל, מוכרחים לטפל בדחפים האירוטיים, בחרדות האימפוטנציה וביחסים הסאדו-מזוכיסטיים שמניעים את המשחק

  • דנית ניצן
  • פורסם לראשונה: 24.02.2004
  • 23:00
  • עודכן ב: 26.02.2004
  • 23:00

מעטים מכירים את עולם הכדורגל הישראלי כמו הפסיכולוג הקליני נועם אייל. הוא היה הפסיכולוג של קבוצת מכבי תל אביב בכדורגל במשך שלוש שנים ולפני כן הפסיכולוג של מכבי חיפה והוא מטפל בספורטאים מקצוענים רבים.

כדי לפענח את היחסים המורכבים בין שחקנים לבין עצמם, בינם לבין המאמן, בין הקבוצה לבין האוהדים, ובין האוהדים לבין בעלי הקבוצה, הוא נעזר בכלים פסיכו-אנליטיים. את ההתנהגות, על המגרש ומחוצה לו, הוא מנתח לפי הדחפים המיניים שמניעים אותה.

"ההתנהגות שרואים היום על המגרשים, מחוץ להם וסביב להם היא בסך הכל ביטוי חיצוני של הדחפים הפנימיים שמניעים את שחקני הכדורגל, את האוהדים, ואת הפונקציונרים שמסביב", הוא אומר. "יש דחפים עמוקים, שהבסיס להם הוא מיני - סדיזם ומזוכיזם, למשל, שחבויים אצל כל אחד - וההתנהגות של השחקנים רק מחצינה אותם. יש פער אדיר בין 'הדיבור הגלוי' על התנהגויות ועל מוטיווציות של ספורטאים מקצוענים, לבין 'ההסבר הסמוי' לאותן התנהגויות. 'הדיבור הגלוי' הוא על כסף, מעמד, קריירה, יכולת מקצועית, סטטיסטיקת ביצועים, יכולת פיזית. 'ההסבר הסמוי' הוא פחדים, חרדות, מזוכיזם, סדיזם, אלימות, וכמובן דחפים מיניים".

הממד האירוטי נוכח תמיד בזירת הכדורגל, גם אם לא מכירים בו בגלוי. הרחצה המשותפת בחדר ההלבשה אחרי המשחק, התזת השמפניה אחרי זכייה באליפות או בגביע, חשיפת החלק העליון של הגוף כאות לשמחה, השתייה מבקבוקים משותפים, החיבוקים הקבוצתיים לאחר כל הבקעת שער. מה כל אלה אם לא ביטויים (מוחצנים למדי, יש לומר), של אירוטיקה גברית? ואפשר להמשיך: מהו קהל אם לא אוסף מציצנים? מהי קבוצת כדורגל אם לא אוסף אקסהיביציוניסטים? מהו כיבוש שער אם לא חדירה? ומהו שופט אם לא בן זונה?

האיצטדיון כזירת גלדיאטורים

אייל מסביר הרבה מההתנהגות ההרסנית, האלימה, התבוסתנית, או הפחדנית, והרבה מההחלטות המוטעות, באמצעות ניתוח היחסים של השחקן עם האנשים שסביבו, בעבר או בהווה - יחסים שהציר שלהם הוא משחק בין דחף סדיסטי לדחף מזוכיסטי. הוא מביא מניסיונו המקצועי דוגמאות לתפקיד שמשחקים הדחפים הללו על מגרש הכדורגל:

"כדורגלן בעל דחפים מזוכיסטיים הוא כדורגלן שהתשוקה שלו כוללת דחף להיות דחוי, דחף לחוש השפלה. השחקן מתנהג בצורה שמגשימה את החרדה שלו, כלומר הוא גורם לקהל לבוז לו ולדחות אותו. מול אותו שחקן יש קהל שהוא למעשה סדיסט, שמריח את החרדה אצל השחקן ומתנפל עליו. וכך נבואת השחקן בדבר ההשפלה, הביזוי והכישלון הצפויים לו, אכן מתממשת.

"האיצטדיון הוא המשך ישיר של זירת הגלדיאטורים. הוא המקום שמאפשר להגיד דברים שאי אפשר לומר במקומות אחרים. הוא מקום שמאפשר מופע אדיר של נאצה, שנאה, מין, סדיזם ומזוכיזם. הכוח של המניעים האלה הוא עצום - הוא הכוח הדומיננטי ביותר שמעצב את תרבות הכדורגל התחרותי".

בעזרת הכוח הזה מסביר אייל, למשל, את הפרופיל האישיותי המתאים לתפקידים שונים על המגרש. "כדורגלן התקפה צריך להיות סדיסט במבנה התשוקה שלו, עם מרכיב אירוטי. הוא צריך ליהנות מהחדרת הכדור, מהשפלת השוער, ולרצות את החזרתיות הבלתי פוסקת של ניסיון הכיבוש ואז הכיבוש. שוער, לעומת זאת, הוא בעל מרכיב מזוכיסטי חזק. ככל שהוא סובל יותר, מקריב עצמו יותר, מתאבד על כדורים - כך הוא נערץ יותר ומוערך יותר. והוא שוב ושוב סופג מפלות, וממשיך בכל זאת לדפוק את הראש בקורה".

אייל מביא דוגמה למצב טרגי, מבחינת חוסר התאמה בין אישיות לתפקיד - חלוץ שאופיו הוא למעשה מזוכיסטי. "שחקן עם יכולת פיזית וטכנית טובה, שמתאים מבחינה זו להיות חלוץ ואכן משובץ ככזה בקבוצה, מתקשה להבקיע כי מול קהל מסוים הצד המזוכיסטי שלו עולה מעל פני השטח ולמרות כל היכולת, הוא פשוט לא מסוגל להבקיע". חלוץ כזה מפתח חרדת-הבקעה, שהיא, לפי אייל, "חרדת ביצוע מיני, חרדת אימפוטנציה, חרדה מפני כישלון פומבי".

נועם אייל שונה מעמיתיו. כדי לטפל בשחקנים הוא לא שוהה בקרבתם בתחומי שטח הפעילות שלהם - מתקני האימונים והאיצטדיונים - אלא מעדיף את האינטימיות המבודדת של הקליניקה שלו. "מי שסובבים את הספורטאי כל הזמן - פיזיולוג, רופא, מעסה, אפסנאי, תזונאי - לכל אחד יש עניין בו. הם מדרבנים, מעודדים, מביעים עמדה, דורשים, ומבקרים בו בזמן. מתנהגים אליו כ'מבוגרים' שיודעים מה טוב בשבילו עוד יותר טוב ממנו. זה יוצר אצלו חשדנות ואי אמון קבועים. לכן הספורטאי תמיד יסתיר את מה שהוא חושב ומרגיש באמת, ולכן ראוי שפסיכולוג לא יהיה עם המקהלה הזו שמלווה את הספורטאי, אלא בשטח נייטרלי, מנותק מכל זה - בקליניקה".

תפקידו האמהי של הפסיכולוג

בספר "חרדתו של השוער לפני בעיטת ה-11" של פטר הנדקה (שעובד לקולנוע והיה לסרטו הראשון של הבמאי וים נדרס) תוארה התדרדרותו של שוער בקבוצת כדורגל שהושעה מהמשחק אחרי בעיטת עונשין לא מוצלחת, איבד את תחושת המציאות וביצע רצח חסר פשר.

נועם אייל מעיד שבמציאות, רוב התלונות של הספורטאים אינן קשורות דווקא לקשיים הנובעים מהמשחק עצמו אלא לכל מה שמקיף את המשחק: הקושי להשתלב חברתית במועדון, הפחד מכאב, הפחד מהיעלמות, השחיקה באימונים, הקושי להתמודד עם אי-הצלחה מתמשכת, הקושי להתמודד עם דורסנות או עם חולשה של המאמן.

לפסיכולוג יש תפקיד אמהי במערכת גברית, אומר אייל. "הטיפול בבעיות של הקבוצה נעשה בדרך כלל בצורה פאלית - של חדירה ופירוק - בעוד שדמות אמהית תפתור את הבעיות בצורה של התרה ופרימה, שזו דרך נעימה בהרבה".

אם הבעיות לא קשורות בהכרח למשחק, למה צריך פסיכולוג-ספורט דווקא?

"אוכלוסיית הספורטאים שונה מהאוכלוסייה הכללית, כי תהליך ההפיכה לספורטאי הוא קצר, אינטנסיווי, ומגיל הילדות ועד גיל הבגרות נושרים כ-90% מהעוסקים בו. ומתוך אלה שהתחילו קריירה מקצוענית, פחות מאחוז יישארו בה עד גיל 30. אז המקצוענים הם אנשים ששרדו תהליך אכזרי וקשה של ברירה טבעית. הם כמעט חסרי מעצורים בכל הקשור להצלחה, כולל שימוש בסמים, נכונות להיפצע, לסבול כאבים כרוניים, לקבל טיפולים רפואיים (העלייה לרגל אל פרופ' מרק מרטנס - קודם אבי נמני שלפני המשחק מול מכבי ת"א קיבל שתי זריקות בברך, ומיד בן לוז שקרע את הרצועה הצולבת), לחיות חיים חשופים לביקורת, לספוג השפלות פומביות, וחשיפה ברמה שאין לה דומה".

איך זה מתבטא במבנה האישיות של הספורטאי?

"כל זה יוצר פרופיל פסיכולוגי של אדם שמורגל בכך שכולם מייעצים לו, מפרשנים אותו, מבקרים אותו, חושבים שהם מכירים אותו. אז הוא בונה חומות פסיכולוגיות שלא מאפשרות להגיע אליו. וכשהוא מגיע לפסיכולוג, חלק מכריע מהעבודה הוא למצוא את הסדק בחומה שדרכו אפשר יהיה להיכנס אל הנפש האמיתית".

לכל הקשיים השונים שלהם הספורטאים קוראים בשם אחד, אומר איל. "לחץ". המשימה של הפסיכולוג היא לתרגם את ההגדרה החיצונית והכוללנית הזו לבעיה האישית והמהותית שמגבילה את הספורטאי. האופן שבו הספורטאי יקבל את התרגום הזה יקבע את יכולתו להתגבר על הבעיה. "אבל כשמגיעים לבחור בן 20-18 שנמצא בלחץ עצום, ונותנים לו יחס לא מקצועי, או מבהילים אותו עם אבחנות מהתחום הפרוידיאני או הלאקאני, שעוסקות כאמור במוטיווציות בעלות אלמנטים מיניים, הוא עלול להיבהל ולעולם לא להעלות יותר את הבעיה שלו".

המפגש בין עולם המושגים של הפסיכולוגיה לעולם המושגים של הכדורגל אינו מפגש פשוט. ספורטאים הם אנשים חשופים, שפועלים תחת אור הזרקורים, בזירה תחרותית מאוד שבה עליהם להוכיח את עצמם בכל פעם מחדש. הם בעלי קריירה קצרה ואינטנסיווית ואגו גדול ותובעני. הפסיכולוג שאמור לטפל בהם צריך לסלק את הסימפטום (בלי להצהיר שיש בעיה), במהירות (לפני שתיגמר העונה) באפקטיוויות (אחרת מה הוא הועיל) ומאחורי הקלעים (אחרת הוא חוטא למקצועו ולאמון שניתן בו).

קיימת סתירה בין הדרישה מפסיכולוג-ספורט להביא לפיתרון קצר, מהיר ויעיל, לבין מהות הטיפול הפסיכולוגי שמטבעו דורש עבודה מתמשכת. קיימת גם סתירה בין העיסוק בספורט שמטבעו מסתיים בהכרעה ברורה (יש אליפות!), לבין חוסר היכולת להוכיח הצלחה של טיפול פסיכולוגי.

דילמה עיקרית של פסיכולוג-ספורט היא כיצד לסייע לספורטאי להתמודד עם קשייו, בלי להבהיל אותו, וכך להרחיק אותו מהטיפול ומהתמודדות. כלומר, איך לטפל בדחף מזוכיסטי שהורס לאתלט את הקריירה, בלי להגדיר אותו כך; או כיצד לטפל בקבוצה שמקיימת יחסי שליטה-כניעה עם שחקן בכיר, בלי להגדיר זאת כך; או כיצד לטפל בשחקן שהמוטיווציה העיקרית להתנהגותו היא כבוד ועלבון, בלי להגדיר זאת כך; וכיצד לטפל במאמן עם דחפים סדיסטיים בלי להגדיר אותו ככזה.

הדילמות לא נגמרות גם אם הטיפול מצליח. אם פסיכולוג הספורט יתפאר בפומבי בהישגיו הוא ימעל בתפקידו ובאמון מטופליו, אבל אם הוא לא יעשה זאת לא יכירו בו, והוא עלול למצוא את עצמו נתפש כ"לא נחוץ".

שיטת אוחנה, שיטת קלינגר

"פסיכולוג שבא לרגע לא יכול לתקן אף פגע", אומר אלי כהן, שהתפטר השבוע מאימון מכבי נתניה בכדורגל, והוחלף על ידי ראובן עטר. בגלל הגישה הזו כהן לא צירף פסיכולוג-ספורט לצוות. זאת למרות שקבוצתו לשעבר הפסידה בסיטונות, סובלת מיחס השערים הרע ביותר בליגה ונמצאת במקום הלפני אחרון בטבלה (אם לאחי נצרת שבמקום האחרון לא היו מופחתות שלוש נקודות לפני תחילת העונה, נתניה היתה סוגרת את הטבלה).

"פסיכולוג-ספורט צריך להכיר כל שחקן כיחיד, ואת הקבוצה כמערכת, ואת היחסים מול המאמן וההנהלה - זה תהליך שלוקח זמן, ואי אפשר להנחית מישהו באמצע העונה, זה רק יקלקל", אומר כהן. "השחקנים והמאמנים נלחצים, עושים טעויות, ואז מגיעים המשברים והזעזועים. בשלב כזה להביא פסיכולוג פתאום משומקום זה רק מחדד את הבעיה ומסמן את הקבוצה כבעייתית".

כהן אומר שאילו זה היה תלוי בו, לכל קבוצה שהוא מאמן היה מצמיד גם איש מקצוע, "כמו שיש רופא ותזונאי ופיזיותרפיסט - השחקנים חייבים את זה". מניסיונו בעבודה עם קבוצות אחרות, ביניהן מכבי חיפה, "השחקנים מדברים עם פסיכולוג על בעיות בבית, על לחץ, על חרדה, על מה שאנשים מדברים בדרך כלל עם הפסיכולוג - רק שאולי השחקנים בקבוצה מרגישים הכל יותר בעוצמה, ויש יותר אלמנטים מאחורי התחושות האלה".

העבודה היא הדדית, הוא אומר: "המאמן יתן לפסיכולוג טיפים על מבנה האישיות של השחקן, והפסיכולוג ידריך את המאמן על סוג המוטיווציות שיועילו לשחקן לעומת אלו שדווקא יגרמו לו לנסיגה". אבל בשביל זה, הוא אומר, צריך לא רק את הנכונות של מכבי חיפה להכניס פסיכולוג למערכת, אלא גם את הנכונות והיכולת שלה לממן את זה, "מה שאין לרוב הקבוצות, לצערי".

הקושי הבולט בקבוצה שלו הוא זה ש"שחקנים סימנו אחד מהקבוצה, ועליו הם תולים את הבעיות". אבל ברור שלא השחקן הבודד הוא שאחראי לכל הקשיים ולכל הכשלים שהקבוצה סובלת מהם. "אני מנסה להיות הפסיכולוג, אבל לא בכלים פסיכולוגיים אלא בכלים מקצועיים, של מאמן. הראיתי לקבוצה סרטי וידיאו של המשחקים, שיראו בדיוק איפה כל אחד ואחד מהם עשה טעות, או לא ניצל מצב, או לא נתן את המקסימום - שיראו שכולם שותפים למצב של הקבוצה, ושלא יחשבו שהם כולם בסדר ורק אחד מהם לא".

מאמן בית"ר ירושלים, אלי אוחנה, לא חיכה לקריסה בשביל להכניס לצוות המקצועי גם פסיכולוג-ספורט. כבר מתחילת העונה הוא מעסיק את הפסיכולוג אורי מובשוביץ, שלדבריו "מחזק לאט לאט את הברגים". מובשוביץ עבד בשנתיים האחרונות עם הצעירים של בית"ר ירושלים, ומתחילת העונה גם עם קבוצת הבוגרים. הקבוצה שקיבל אוחנה לידיו בתחילת העונה היא קבוצה שבה שחקנים צעירים רבים, לא מאוד מגובשת, שלא הצליחה להפגין הישגים מרשימים, אליה צורף בהמשך כוכב מכבי תל אביב אבי נמני. "אי אפשר למדוד את השפעת הפסיכולוג על הקבוצה. אבל אני מרגיש שיש שיפור מתחילת העונה, ואני בהחלט נותן קרדיט גם לפסיכולוג שלנו", אומר אוחנה, שמכיר היטב את הלחצים שהשחקנים נתונים בהם.

לדבריו "נכון שהספורטאי מתמודד עם אותם דברים ששאר האנשים מתמודדים איתם - חרדה, כישלון, לחץ, ביקורת - אבל בעוצמות אחרות לגמרי. ובנוסף, יש את השגיונות של העיתונאים, את החשיפה העצומה ואת המעריצות, וכל זה בגיל מאוד צעיר יחסית, וזה מאפיין ספורטאים יותר מאשר אנשים אחרים, אז צריך מישהו שרואה מה הם עוברים, שנמצא איתם ומבין אותם".

הפסיכולוג של בית"ר ירושלים צופה באימונים, נמצא במשחקים, מקיים שיחות עם כל הקבוצה, שיחות בקבוצות קטנות של שלושה-ארבעה, שיחות אישיות, ובעיקר - עובד בצמוד לאוחנה. אחרי שהשחקנים התרגלו לנוכחות הפסיכולוג, אומר אוחנה, הם גם פונים אליו באופן ספונטני, ביוזמתם, מעבר לשיחות הקבוצתיות ושיחות השגרה.

"אני לא מודד השפעה של מרכיב אחד מכלל מרכיבי האימון - בטח לא השפעה של משהו שקשה למדוד, כמו עזרה של פסיכולוג. ואני גם לא מודד את ההשפעה כבר אחרי משחק אחד, או שבוע אחד או חודש. אני מנסה לבנות תשתית טובה, לחזק את הקבוצה, וללמד את השחקנים, בעיקר הצעירים, לשנות התנהגות ותגובות לדברים. ואני כבר רואה שיפור - ולכן אני אופטימי", אומר אוחנה. "ותראי, יהיה מאוד טוב בסוף".

כשאוחנה עוד היה שחקן פעיל בנבחרת ישראל התייחסו בחשדנות לנוכחות של פסיכולוג-ספורט באימונים. בעבר, הוא אומר, היתה בושה או רתיעה מהיעזרות בפסיכולוג. אבל "לשמחתי היום כבר אין את הרתיעה הזו, ועדיף גם לשחקנים וגם למאמן שכל אחד יעשה את שלו". למרות, אומר אוחנה, "שכל מאמן צריך להיות גם פסיכולוג באיזשהו אופן".

גם מכבי תל אביב לא ממש בשיאה, אם להשתמש בלשון עדינה. ניר קלינגר, מאמן הקבוצה גייס לעזרתה "מאמן מנטלי" - כך הוא מגדיר את תפקידו של יהודה שנהר בקבוצתו. "שחקנים צעירים, או חדשים, צריכים חיזוקים", אומר קלינגר. ב"חיזוקים" הוא מתכוון ל"פיתוח יכולת התמודדות עם לחץ, ויכולת לתפקד בתוך רגעי שפל ורגעי שיא". הגדרות שנשמעות כסיסמאות, ובאמת קלינגר לא מצליח להסביר אותן מעבר לכך.

אז מה החיזוקים שהם מקבלים?

"אני אתן לך דוגמה דווקא משל עצמי ולא של המאמן המנטלי שלנו. בסוף העונה שעברה, כשהקבוצה היתה ממש בתשישות נפשית וגופנית, הוצאתי מולם תפוז, חציתי אותו, והתחלתי לסחוט. ואז סחטתי עוד ועוד, גם כשהיה נראה שנגמר. ואמרתי להם שכל אחד מהם יכול לתת מעצמו עוד קצת, גם אם נראה לו שהוא נגמר. זה מטאפורה לכך שלאנשים יש כוחות ורזרוות. והם הבינו אותי מצוין".

"המאמן המנטלי", יהודה שנהר, כונה ב"ידיעות אחרונות" "היועץ של קלינגר לענייני וינריות". קלינגר חושב שיחסה של התקשורת לנושא ציני, אבל זה לא מפריע לו במיוחד. "מאמנים מנטליים יש בכל העולם, בארה"ב ובאירופה, ובכל התחומים של ספורט מקצועני. לא חשובה ההגדרה אם זה פסיכולוג ספורט או יועץ מוטיווציה או מאמן מנטלי. העיקר שהוא ישחרר את מאמן הקבוצה לתפקיד שלו, ויעשה הוא את העבודה שלו".

מה עושים עם פציינט מסומן

פסיכולוג-הספורט שרגא שדה, שעבד עם קבוצות הכדורגל הפועל תל אביב והפועל כפר סבא ועם נבחרות הנערים בכדורגל ובכדורעף, משתמש בגישה קוגניטיווית-התנהגותית. "הטיפול עוסק בכאן ועכשיו, ולא מנסה לפענח מה גורם למישהו להרגיש משהו, שגורם לו להתנהג בצורה כזו או אחרת. לא נכנס ללמה, לא מחטט בעבר".

גם אם התנהגות ותגובות של שחקן נובעות בבירור מאירועים בעברו?

"גם אם שחקן מתפרץ כלפי מאמן בגלל חשבון לא סגור שיש לו עם אביו, אני לא יכול לפתור את הפלונטר ההוא מהעבר. מה שאני עושה זה לתת לו כלים להתמודד עם הבעיה שלו בהווה. היו מקרים שבהם המלצתי לשחקנים לפנות לפסיכולוג מחוץ לזירת הספורט, שיעזור להם להתמודד עם הבעיות הנוספות שלהם".

שדה מאמץ אלמנטים מתחום הטיפול במשפחה - לתחום הטיפול בקבוצה. "במשפחות יש לפעמים מה שנקרא 'פציינט מסומן'. זה שלוקח על עצמו, במודע או שלא במודע, את תפקיד 'הבעייתי', ובכך מאפשר לבני המשפחה האחרים את האשליה שהם לא הבעיה, ושאם רק יטפלו בו אז הכל יהיה בסדר. אבל אז, אם מתיישבים עליו בכל הכוח ומנסים לטפל בו, הוא מתקומם, והכעס שלו רק מתחזק, וההתנהגות השלילית רק מתעצמת". לכן שדה לעולם לא יבודד "פציינט מסומן" ויתיישב עליו בכל הכוח.

יש מקרים אחרים, אומר שדה, שבהם ההתנהגות השלילית היא פשוט אמצעי להשיג את אור הזרקורים. "זו דרכו של שחקן לקבל תשומת לב, להיות במוקד, כי כולם שואלים מה יהיה איתו, איך יתמודדו איתו, איך לטפל בו, מה הוא עלול לעשות, בקיצור - מתעסקים בו. אבל מניסיוני, התנהגות שלילית היא בדרך כלל סימן לבעיה שצריך ואפשר ללמוד להתגבר עליה".

אז מה עושים עם אותו "פציינט מסומן"?

"בקבוצה שבה טיפלתי לאחרונה במקרה כזה - שבו 'סימנו' אחד מחברי הקבוצה כמקור-כל-הצרות - דווקא לא הלכתי ישר אליו לשיחה ולבדיקה. קודם כל דיברתי עם כל הקבוצה, אחר כך עם כל השחקנים אחד אחד, אחר כך עם המאמן. לא התמקדתי בו לרגע ולא בודדתי אותו. כך הבהרתי לכולם שהם שותפים לאחריות, שהם ביחד באותה סירה, ושאין מצב שכולם בסדר ורק אחד מהם לא. לאט לאט המסר הובהר, והם פחות התנכרו אליו ופחות בודדו אותו, ונוצרה מערכת אמון. בסוף הוא גם מצא הזדמנויות לבוא לדבר איתי לבד על הקשיים שלו". שדה מציין שאותה קבוצה זכתה בסוף העונה בדאבל - גביע ואליפות.

יש מקרים שבהם הקבוצה בעצמה פשוט זקוקה לשעיר לעזאזל, אומר שדה. "ואז היא מתנגדת להליך הטיפול והריפוי, כי בלי שעיר לעזאזל כל השחקנים נתפשים כאחראים למצב הקבוצה באותה מידה, ואי אפשר להפיל את כל הבעיות על אותו שחקן מסומן". גם אז שדה נעזר בטכניקות טיפוליות שהוא משאיל מטיפול משפחתי, למשל שיקוף - "המאמן או המטפל מדבר עם השחקנים ומשקף להם את מה שהוא חושב שמטריד אותם, כך שהגדרת הבעיה לא ממש תצא מהם בצורת 'הודאה', אבל הם יסכימו עם מה שהמטפל אומר. אחרי שהם מסכימים להגדרות, פותחים מחדש את האופן שבו הם רואים את עצמם ואת האחרים בקבוצה/משפחה".

שדה מספר על קבוצה שהיתה קרובה מאוד לעלות ליגה, ולפתע התחילה לרדת בביצועים. המאמן לא הבין איך זה. שדה שיער שהשחקנים בחרדה מפני השינוי. "שחקנים חששו שלא יצליחו בליגה הגבוהה יותר, שאולי יאבדו את מקומם לטובת שחקנים אחרים שיצורפו לקבוצה, היו שחשו מאוימים שאם יעלו ואז יירדו בחזרה, האכזבה תהיה קשה". פה הטיפול נעשה דרך המאמן, שהודרך לדבר עם השחקנים ולבטא בעצמו את חששותיהם כאילו הם חששותיו, כדי לתת להם לגיטימציה. "המאמן דיבר עם השחקנים על זה שהוא מפחד לאכזב, חושש לתפקידו שאולי יימסר לאחר, וחושש מפירוק הקבוצה". בשלב הבא המאמן הודרך לטעת ביטחון בקבוצה כקבוצה. "הוא אמר לכל שחקן דברים בנוסח 'אני לא עולה ליגה בלעדיך. לאן שאני הולך אתה איתי'. או 'אנחנו קבוצה טובה ונישאר ביחד קבוצה טובה', זאת כדי שיהיה ברור שפה אין פירוק וסוף-דבר, אלא התחלה משותפת". הקבוצה עלתה ליגה, אומר שדה.

"תעשה אגרוף חזק, קח אוויר" - זו אחת הטכניקות שבהן שדה משתמש כדי ללמד שחקנים מיומנות של שליטה בהתנהגות, במקרים שהוא לא מצליח לעבור את המחסומים וההגנות שלהם מפני טיפול מתערב יותר. "ככל שלשחקן יש פחות ביטחון עצמי, כך יהיו לו יותר מחסומים. הוא לא יודה בבעיה ולא יילך לטיפול. לכן, כדי לסייע לו להתגבר על מה שמכשיל אותו, משתמשים בפתרונות התנהגותיים".

למשל?

"למשל שחקן שמגיב בפזיזות ובאלימות, אני יכול לחשוב שזה נובע מחרדת ביצוע ומפחד להיכשל. הרי יותר קל לקבל כרטיסים ולהיזרק לספסל, מאשר להיכשל מול איצטדיון שלם. אז כדי לנטרל את הגורם ההרסני אני מנסה ללמד אותו להרגיע את התגובות שלו. זה לא עובד במאה אחוז, אבל זה מצמצם את הנזק, וזה כבר משהו".

את זה עושים, כמו במשפחות, בעזרת חיזוקים חיוביים - כלומר מיקוד תשומת הלב בהצלחות, בהתנהגויות חיוביות, בתגובות טובות, במקום בהתנהגויות האלימות ובתגובות ההרסניות. "ככה השחקן גם מקבל תשומת לב שהוא זקוק לה, אבל תשומת לב שמופנית לצד החיובי, ולכן זה יעודד אותו להפגין יותר ויותר דווקא את הצד הזה שלו".

מבחן התוצאה

אורי מובשוביץ, של בית"ר ירושלים, משתמש בכלים של דינמיקה קבוצתית, בנוסף לכלים טיפוליים שהוא שואב מהקליניקה, לטיפול בשחקן היחיד.

"עיקר העבודה הוא עם המאמן", אומר מובשוביץ. "לחוש את המצב של הקבוצה - האם היא בעוררות גבוהה מדי, יוצאת מפרופורציה בעקבות ניצחונות? האם דווקא אז מתרופפת רמת הדריכות?" במקרים כאלה המאמן והפסיכולוג "מנסים ליישר אותם", אומר מובשוביץ. "אחרי הפסד או אימונים גרועים שבהם יש תחושה שהקבוצה כבויה או במתח, צריך לנסות להחזיר ביטחון. אחרי אופוריית ניצחון צריך להחזיר אותם לפרופורציות. זה נעשה דרך המאמן, כשהוא מקבל ממני הדרכה וכלים. לפעמים גם אני מדבר עם הקבוצה או שחקנים".

כשמובשוביץ מסתכל על אימון של בית"ר הוא לא בוחן ביצועים. "אני מסתכל על אימון ורואה דינמיקה קבוצתית. בודק את הריכוז, את המנהיגות ואיך היא משפיעה, את התקשורת בין המאמן, העוזר-מאמן, והשחקנים".

דינמיקה טובה, לדבריו, מאופיינת בכך שהקבוצה חווה את עצמה כצוות שיש לו מטרה משותפת, מעבר למטרות האישיות של כל שחקן - למרות שכל שחקן רוצה להתבלט. דינמיקה טובה זה כשיש נשיאה משותפת באחריות, וכשמהלך נתפש כמהלך משותף לכולם ולא כשייך לשחקן יחיד. וכשהמנהיגות מדרבנת ותומכת. לעומת זאת, דינמיקה שלילית מתבטאת למשל באמירות של השחקנים אחד לשני, או למאמן, נוסח "מה אתה רוצה? זה לא אשמתי", או ביקורת אחד לשני תוך כדי האימון.

מובשוביץ עושה דוקטורט בפסיכולוגיה של הספורט, מרצה בבית הספר למאמנים של וינגייט, וזה שנתיים, כאמור, מלווה את מחלקת הנוער של בית"ר ירושלים. "הפסיכולוג נמצא עם רגל אחת בתוך המערכת ועם רגל שנייה בחוץ, ובכך הוא שונה מאנשי מקצוע אחרים שסביב הקבוצה", הוא אומר. "כי הרגל שבחוץ היא מאוד משמעותית כשצריך יכולת להתבונן מרחוק, ולא רק לפי מבחן-התוצאה, שהוא המבחן המקובל בספורט. לכן צריך לשמור מרחק, כדי לתת מקום גם לתהליכים ארוכים, שאי אפשר להצביע על תוצאות מיידיות שלהם". אורך-רוח, הוא אומר, לא מאפיין בדרך כלל את ענפי הספורט ההישגי והתחרותי.

אורך-רוח הוא מוצא בעבודה עם הנוער: "שם אני בונה רק על הטווח הארוך, כדי להקנות לשחקנים כישורים מנטליים שיאפשרו להם להתמודד עם מה שצריך בליגת העל: שיהיה להם חוסן מנטלי - היכולת להגיע למצב תחרות ולהפיק מעצמך את המרב בצורה יציבה וקבועה, אומר מובשוביץ. שחקן עם יכולת מנטלית ויכולת משחק טובה יהיה עקבי בהישגים שלו, לא יהיה מושפע מכל תנודה של מצב רוח, מכל מהלך במשחק, מהאוהדים, מהמאמן, ממצבים בין שחקנים".

בניית קבוצה שבה יש גם צעירים, גם כוכבים, וגם ותיקים, וההקניה של הרגלי עבודה בריאים כקבוצה, היא האתגר שאיתו מתמודד מובשוביץ בעבודתו בבית"ר. "לוותיקים יש עמדה בקבוצה, אז צריך לכוון אותם לממש אותה - אבל בכך שהם יפגינו אחריות קבוצתית, לא יעשו רק בשביל עצמם. לצעירים יש אמביציה גבוהה ודחף להוכיח, אז גם את זה צריך לווסת. בנוסף, יש לצעירים תסכולים מזה שלפעמים הם בהרכב ולפעמים לא, וקשיים להתמודד עם הצלחה מהירה או כישלון".

איך מתמודדים עם כל זה?

"לאט, בשקט ובסבלנות".



שחקני בני סכנין חוגגים הבקעת שער לרשת מכבי תל אביב. מה כל אלה אם לא ביטויים של ארוטיקה גברית?


שרגא שדה. לפעמים יותר קל לקבל כרטיסים ולהיזרק לספסל, מאשר להיכשל מול איצטדיון שלם




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים