בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרון שותפיו הרעיוניים של ברק בעליון

שופט בית המשפט העליון תיאודור אור פורש השבוע. בתחום הפלילי הוא הצטיין באיתור ספקות סבירים לטובת נאשמים. בתחום הנזיקין הוא הקל על מטופלים שניזוקו כשהטיל על מוסדות רפואיים להוכיח שלא התרשלו. בתחום החוקתי הוא פיתח את ערך השוויון כשאימץ עקרונות של צדק חלוקתי בפרשת ההקצאה של קרקעות חקלאיות. הוועדה לחקירת מאורעות אוקטובר 2000 בראשותו ערכה חשבון נפש מקיף על יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. אבל דווקא לשופט השקט והרגוע הזה הודבקו כמה סקנדלים

תגובות

זיכויו של יו"ר הסוכנות היהודית המנוח שמחה דיניץ באוקטובר 1997 הוא עד היום אחד משקי האיגרוף שמבקרי בית המשפט העליון נוהגים לחבוט בו. פרופ' מרדכי קרמניצר, מראשי הקמפיין הזה, טוען כי הזיכוי מעיד על כך ששופטי העליון מתקשים להרשיע בכירים המשתייכים למועדון ולמעמד החברתי שלהם. פרישתו של השופט תיאודור אור מבית המשפט העליון ביום חמישי הקרוב היא הזדמנות טובה להסביר את עמדת אור, שעמד בראש ההרכב, בעניין הזיכוי, ובמיוחד כשההסבר מאיר את השקפת עולמו השיפוטית באור חיובי יותר מזה שבו התקבלה בציבור התוצאה של פרשת דיניץ.

את הדייסה בישל מבחינת שופטי העליון בית המשפט המחוזי, כשזיכה את יו"ר הסוכנות מהשימוש בכרטיס אשראי אחד שקיבל מהסוכנות והרשיעו על השימוש בכרטיס השני. גם התביעה וגם ההגנה הסכימו שתוצאה זו בלתי אפשרית, ואור צריך היה להחליט אם להרשיע בשתי הפרשות או לזכות בשתיהן. אור החליט שהזיכוי במקרה האחד יוצר ספק סביר באשר להרשעה במקרה השני. תוצאה זו משקפת היטב את אור כאחד השופטים הפחות "תביעתיים" שיש, "שופט שמתייחס ברצינות לספק הסביר ולא חושש ליישם אותו", אומר נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט מיכה לינדנשטראוס, מחבר הספר "על הספק הסביר".

"מקום בו מתעורר ספק לגבי גרסה מרשיעה, אשר הוא ספק ממשי ורציונלי המעוגן בעובדות המקרה, יש מקום לקבוע כי קיים 'ספק סביר' בשאלת אשמתו של הנאשם. שותף אני לדעה, כי במשפט פלילי לא ניתן להרשיע אדם על סמך פרופוזיציות מעורפלות או מסקנות ספקולטיוויות", כתב אור כשתמך, בדעת מיעוט, בזיכוי של סימון בן-ארי ביוני 1997. להבדיל מדיניץ, קשה לקטלג את העבריין בן-ארי כחבר במועדון האליטות שאליו ניתן לשייך את אור. בן-ארי הורשע ברצח חלפן הכספים ישראל דז'ילובסקי ביולי 1991. מדובר בסיפור מסובך ביותר, שהתגלגל להכרעת שבעה שופטים בדיון נוסף. בן-ארי נשלח לכלא ברוב של ארבעה נגד שלושה.

בסיפור הזה התפתח, בדרך אגב, ויכוח על טבע האדם בין אור לשופט גבריאל בך, שנמנה עם המרשיעים. בך סבר שאם אדם חף מפשע נקלע לזירת פשע הוא ימהר להתקשר למגן דוד אדום ולמשטרה. משלא נהג כך, סימן שהיה בין מבצעי השוד והרצח. אור חלק עליו. לדבריו, ייתכן מצב שהאדם ייכנס לפאניקה ויימלט בגלל חשש, הן מהרוצחים והן מהמשטרה, שעלולה לא להאמין לו.

ייתכן שזיכוי דיניץ מקומם, ואולי הוא אפילו בגדר טעות משפטית, אבל אין לו קשר לקשרים חברתיים של אור אלא לנטייתו הליברלית להקפיד עם הרשויות ולפרש כל ספק לטובת נאשמים. גם במקרה שבו חוק גרוע מוביל לתוצאה רעה, אבל היא לטובת הנאשם. כך התנגד אור בפברואר 1999 להסגרת הקטין (אז) סמואל שיינביין לארה"ב, שביקשה את הסגרתו בעוון רצח שביצע שם. התנגדותו התבססה על חוק ההסגרה, שמקשה את הסגרתם של יהודים ואזרחים ישראלים למדינות זרות שבהן הם ביצעו פשעים. הנשיא אהרן ברק, בדעת מיעוט, היה מוכן לפרש את החוק כך ששיינביין יוסגר. אור לא היה מוכן לעשות זאת.

רקדנית הבטן נגד הרבנים

אור נולד ב-20 במארס 1934 בפולין ועלה בגיל שנתיים לישראל, לעפולה. הצטיינותו בכדורגל הבטיחה לו מקום כרץ ימני בהרכב הפותח של הפועל בלפוריה, ששיחקה בליגה הלאומית. את הקריירה הספורטיווית הוא סיים כשנפצע במשחק באוניברסיטה העברית, שם גמר בהצטיינות את לימודי המשפטים. עם חבריו הטובים מאז הוא שומר על קשר חם עד היום, במיוחד עם עורכי הדין יצחק גורי, שמעון אייל והשופט בדימוס דוד קציר. כולם מומחי נזיקין, התחום שבו אור בולט במיוחד.

את ההתמחות עשה במשרד בר-רב-האי-ארדשטיין בחיפה, שבו צמח ממתמחה לשכיר ולשותף. בראש המשרד עמד תחילה חבר הכנסת לשעבר דוד בר-רב-האי (מפא"י) ובהמשך בנו מאיר. כיום מובילה אותו הנכדה רחל בן-ארי, ראש ועד מחוז חיפה של הלשכה.

ב-1967 מונה אור לשופט שלום בעפולה וב-1973 לשופט מחוזי בנצרת. כשופט הכיר את עו"ד מיכאלה שידלובסקי, שעבדה במשרדו של חברו הטוב יצחק גורי. הוא התגרש מאשתו אביבה ונישא למיכאלה, שעלתה אף היא על מסלול השיפוט וכיום היא מכהנת במחוזי בירושלים. במאי 1989 נבחר לבית המשפט העליון. הנשיא אז, מאיר שמגר, התנגד למינוי והעדיף אחרים על פניו, אבל המינוי אושר לבסוף בלחצם של ברק ושלמה לוין. ברק חש היום קצת בודד בבית המשפט, בעקבות פרישתם של שלושת המקורבים אליו ביותר מבחינה רעיונית - יצחק זמיר, דליה דורנר וכעת אור. זמיר ואור נמנים גם עם חבריו הטובים. ברק, שאינו מרעיף מחמאות בקלות, התבטא בשבוע שעבר על אור כ"מי שהגיע אלינו כשופט מחוזי ופורש כשופט עליון".

מסתבר שהגישה הליברלית בתחום הפלילי איפיינה את אור בתחומים נוספים. במיוחד בתחומי דת-מדינה. את משנתו הוא פרש בפרשת "מיטראל" מיד לאחר חקיקת חוקי היסוד של כבוד האדם וחופש העיסוק ב-1992, כשהתיר יבוא בשר מחוץ למסגרות הפיקוח הרבני. "מדינה אשר לצד חופש הדת והפולחן קיים בה גם חופש המצפון אינה יכולה למנוע מפלוני לאכול בשר לא כשר רק משום שבעצם הידיעה על כך תהא פגיעה רגשית באלמוני, המעוניין שתישמר הכשרות על ידי כל יהודי, אף אם אלמוני משוכנע כי אכילת בשר כשר בלבד היא הרגל רצוי, או אף הכרחי, מבחינת טובתו של פלוני עצמו. התחשבות ברגשות אלמוני במקרה כזה על חשבון פלוני משמעותה היא אי שוויון: אלמוני, שומר הכשרות, ימשיך באורחות חייו, שהוא מאמין בנכונותם, בעוד פלוני ייאלץ לחיות שלא על פי אמונתו, או אי-אמונתו, קרי, לסבול כפייה דתית".

עמדה זו באה לידי ביטוי כשנעתר לעתירתה של רקדנית בטן, שסבלה מהתנכלות רבנים אשר לחצו על אולמות שמחה שלא להזמינה ואיימו שלא לנפק לסרבנים אישורי כשרות. אור קבע שחוקי הכשרות נועדו להשליט כשרות בתחום המזון בלבד ולא את שאר חומרות ההלכה. ברוח דומה פסק אור בדעת מיעוט בפרשת כביש בר-אילן, כשהתנגד לסגירתו בזמני התפילה בשבתות. "נדרשת גם הבנה וסובלנות מצד האוכלוסייה החרדית לצרכיו של חלק אחר של האוכלוסייה, זה אשר אינו שומר שבת", כתב אור והוסיף נימוק מעניין לעמדתו - לא לתת פרס לאלימות שהופעלה ברחוב ואשר גרמה לשיקול הדעת המחודש בנוגע לסגירתו.

פסק הדין שנתן העליון באוגוסט 2002 בהרכב מורחב של שבעה שופטים בראשות ברק, בעתירת ארגונים חברתיים לביטול החלטות מינהל מקרקעי ישראל הנוגעות להקצאת קרקעות חקלאיות, נחשב לפסק הדין המשמעותי ביותר שכתב אור, והוא טילטל את הדפוסים המסורתיים של הקצאת קרקעות חקלאיות במדינה. פרופ' דפנה ברק-ארז מאוניברסיטת תל אביב: "השופט אור הטמיע אל תוך המשפט הפוזיטיווי את העיקרון של צדק חלוקתי, שחורג מעבר לתפישות פורמליות של שוויון ומחייב את המינהל הציבורי להתחשב בהשלכות של החלטותיו על קבוצות שונות בחברה. העיקרון שנקבע בפסק הדין חשוב הן לצורך השגת צדק חברתי עכשווי והן לצורך הגנה על דורות עתידיים מפני שימוש בזבזני במשאבים חברתיים, במקרה זה המשאב הקרקעי המתכלה".

אור כתב גם את אחד משלושת פסקי הדין היחידים עד כה שביטלו חוק של הכנסת, החוק שביקש להכשיר את ערוץ 7 הפיראטי. זה קרה במארס 2002. את הכרעתו הוא ביסס על הפגיעה בחופש העיסוק ובערך השוויון, שממנה סבלו מתחרים פוטנציאליים שניטלה מהם ההזדמנות לתחרות על בסיס שווה. אור הוא מהשופטים הקרובים לעמדת ברק באחת הסוגיות השנויות במחלוקת חוקתית - האם ערך השוויון, שבלחץ המפלגות הדתיות הוצא מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו טרם קבלתו, הוא בכל זאת חלק מהמרקם החוקתי בישראל. "היום ניתן לעגן את עקרון השוויון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עיגון כזה משמעותו העלאת עקרון השוויון למדרגה נורמטיווית חוקתית, על-חוקית", כתב אור בפסק דין במאי 1994.

למי מותר להסית

עקרונות אלה של שוויון וצדק חלוקתי, כמו הנכונות למתוח ביקורת אמיתית על הרשויות בכל שלבי המידרג שלהן, עמדו ביסוד דו"ח הוועדה בראשות השופט אור שחקרה את אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. בקרב חלקים נרחבים מהמנהיגות, הן היהודית והן הערבית, התקבל הדו"ח כמסמך מקיף ואף אמיץ ביותר, שהלך רחוק בחשבון הנפש שעשה מול המערכות השלטוניות, והמשטרה במיוחד, בפרט בכל הקשור ליחסי המדינה עם אזרחיה הערבים. אור עמד גם בראש הוועדה שהמליצה ב-1997 על הרפורמה במערכת בתי המשפט, שעיקרה הוא חלוקה מחודשת של סמכויות השיפוט בין ערכאה ראשונה, ערכאת ערעור ובית המשפט העליון. הרפורמה אמנם לא אומצה במלואה, אבל עקרונותיה מתקבלים בהדרגה בחקיקות נקודתיות.

גם חופש הביטוי, כמו השוויון, הוצא מחוקי היסוד בלחץ הדתיים. אור הוא מנוטרי חופש הביטוי הבולטים ביותר בבית המשפט העליון. גם כשהמחירים הם ביטחוניים. כך התיר הפגנה של מרצ בכביש בר-אילן בירושלים ביולי 1996 למרות התנגדות המשטרה, שהודיעה כי תתקשה להגן על המפגינים. בפסק הדין בעניין ג'בארין שניתן בנובמבר 2000 הוא צימצם מאוד את יכולת הפרקליטות להיאבק בתופעות של הסתה כשקבע כי האיסור של דברי שבח לפעולות טרור, הקבוע בפקודה למניעת טרור, אינו חל על אנשים שאינם משתייכים לארגון טרוריסטי. המדינה טענה אז כי המציאות בישראל מוכיחה שהאיום הנשקף מיחידים אינו נופל מהאיום הנשקף מצד קבוצות מאורגנות.

אור לא נבהל מהטיעון כי הוא מפשיט את התביעה מכליה ומיכולתה להתמודד עם ההסתה, מכיוון שהארסנל הפלילי הקיים לא יספיק להתמודד עם התופעה, כפי שטענה הפרקליטות. "אם כך הדבר", כתב, "עניין זה הוא למחוקק לענות בו ולהסדיר את האיסור על הסתה, על היבטיו השונים". לעומת זאת הוא לא היסס להגביל את חופש הביטוי באותו יום ממש, כשהרשיע את בנימין זאב כהנא על הפצת כרוזי המרדה ביישוב ערבי, בנימוק של פגיעה בערך של "לכידות חברתית".

תחום ההתמחות המרכזי של אור הוא ללא ספק דיני הנזיקין. בפסק דין מ-1999 הוא קבע שיש לפצות חולה על כך שבוצע בגופה טיפול רפואי ראוי, אבל בלי לבקש את הסכמתה. "יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין", כתב אור. בפסק דין אחר הוא קבע שיש לפצות חולה אפילו כשמדובר בפגיעה לא צפויה לחלוטין, אפילו לא מוכרת, שנוצרה מזריקה מקובלת למדי.

פרופ' אריאל פורת, דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומגדולי המומחים לנזיקין בישראל: "פסיקתו של אור כיוונה להגדלת סיכויי ניזוקים לקבל פיצויים מגופים מוסדיים חזקים. כך פיתח את דוקטרינת הנזק הראייתי, שלפיה מטילים את החובה על בית החולים והרופא המזיק, אלא אם כן הוכיחו שלא התרשלו. העברה זו של נטל ההוכחה מעלה את סיכויי הצלחת התביעה". פורת מחמיא לאור: "אחד מטובי השופטים בתחום הנזיקין במיוחד והרשלנות הרפואית בפרט. שופט שקול ואחראי. לא מאלה שמנסים לחדש חידושים רק כדי לקנות תהילת עולם. יש לו סקרנות אינטלקטואלית וכבוד גדול לנו, התיאורטיקנים, אבל כשופט הוא לא נחפז לאמץ את החידושים שלנו. במובן זה היה קצת שמרן, אבל עם שתי רגליים חזק על הקרקע".

רשת של בדותות

תכונות אלה, הנוספות על מזגו הנוח והענייני, הפכו אותו לכוח עבודה מהיעילים ביותר בבית המשפט. בהליכים של קדם ערעור הוא היה גומר לבדו תיקים רבים בפשרות, שהתבססו על הקרדיט שהצדדים העניקו לו, למומחיותו, לבקיאותו בתיק, להצעות השקולות שהעלה.

קשה מאוד להוציא אותו משלוותו, אבל גם זה קורה. למשל ביום רביעי האחרון, כשגלעד שרון התייצב לפניו עם סוללת פרקליטים מכובדת להמשך מיצוי טקטיקות ההתשה שהוא מנהל נגד המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט במטרה להתחמק ממסירת המסמכים בפרשות סיריל קרן והאי היווני. בפסק דין קודם, לפני כחודשיים, כבר קבע אור שעל שרון למסור את המסמכים ובית המשפט יחליט לגבי אלה שייטען כי הם עלולים להפליל אותו. "תעלו עכשיו את כל הטענות", נזף אור בשרון ובפרקליטיו שנחתו שוב באולמו, "כדי שלא תחזרו הנה שוב לסיבוב שלישי".

את אור מגדירים כולם שופט נטו. אין לו יכולת ודחף ליצור כותרות כמו חלק מעמיתיו, אין לו יכולת קופירייטרית או ניסוח בומבסטי כמו אלה שמאפיינים כמה מהם בכתיבתם. את הדיונים באולם הוא מנהל בשקט, ללא הרמת קול, ללא מתח מיותר וללא התעמרות בצדדים. הוא ייזכר כשופט רגוע, חרוץ וענייני, שחף מכל יומרה לחנך את הדור ולעצב את החברה הישראלית. פשוט שופט שרואה את תכלית עבודתו בפתרון הטוב ביותר לצדדים ולסכסוך שהתגלגלו לאולמו. לכן, תעלומה היא כיצד דווקא בשופט כזה דבקו לא מעט סקנדלים, שפירנסו כותרות צהובות למדי.

המצלצלת שבהם, בינואר 1999 ב"מעריב", בישרה על שופט בכיר שנסחט כביכול על ידי עבריינים. לימים התבררה פרשה ביזארית ביותר על העבריין יחיעם אוחנה, שהורשע בידי אור עוד בנצרת. אוחנה, בעזרת המאהבת שלו רחל לב, טווה בהדרגה רשת של שמועות וזיופי מסמכים. לרשת הבדותות נפלו כמה חברי כנסת ועיתון אחד, שפירסם בהרחבה, אמנם ללא שם השופט, את החשד הפנטסטי. בתוך יומיים-שלושה כבר התגלגל שמו של אור בכותרות. הפרשה אמנם נופצה כבר למחרת בידי אמנון אברמוביץ, ביומן שישי של ערוץ 1, אבל מקורבי אור כעסו על היועץ המשפטי לממשלה אז, אליקים רובינשטיין, על שנזקק לשמונה ימים כדי לצאת בהודעת הפרכה רשמית. איך אפשר היה מלכתחילה להתייחס ברצינות למסמך מזויף החתום בידי "ראש אג"ח" (איגרות חוב) במקום "ראש אח"ק" (אגף חקירות). היועץ, להגנתו ייאמר, לא חסך מאמץ וחוקרים בפרשה, אבל כשמדובר בארגזי מסמכים, כאלפיים במספר, העניין הצריך זמן.

פרשה נוספת: שיבוץ שיפוטי לא נבון במיוחד בבית המשפט המחוזי בירושלים ניתב את התיק הפלילי נגד ראש הסוכנות מאיר שטרית (שזוכה) לאולמה של מיכאלה שידלובסקי-אור, בעוד בעלה שוקד במקביל על ערעור שמחה דיניץ. האפשרות, ולו הקלושה, ששתי פרשות דומות אלה מרחפות בחללו של אותו בית שידרה חוסר תקינות בולט ועוררה ביקורת בקרב משפטנים, אך מובן כי לאור עצמה היתה יד בשיבוץ הזה. בפרשה אחרת מה שסיבך אותו לא היה הזיקה לאשתו אלא לחברו הטוב. עו"ד פנחס רובין הצטרף בשלב הערעור בעליון (לפני השופטים יצחק אנגלרד, אור ויעקב טירקל) לצוות ההגנה של יו"ר "טבע", אלי הורביץ. העיתונאי יואב יצחק הגיש בקשה לפסול את אור בגין עבירה על כללי האתיקה שקבע הנשיא שמגר, שלפיהם "שופט לא יישב בדין במשפט בו קרבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי... עלולה ליצור מראית של חשש למשוא פנים". אור סירב לפסול את עצמו, והנשיא ברק גיבה החלטה זו כשקבע כי כללי האתיקה האלה לא עוגנו בחקיקה ואינם אלא "חומר מנחה ומדריך", אך לא מחייב.

הפרשה האחרונה פורסמה בשבוע שעבר. לאור הצטברו יותר ימי חופשה מכפי שמותר לצבור, מכיוון שישב בראשות ועדת החקירה. גם אחרי שהגיש את הדו"ח, בתחילת ספטמבר 2003, נבצר ממנו לצאת לחופשה משום שהנשיא ברק ביקש ממנו זאת ובגלל העומס הרב שעדיין נותר על שולחנו. כך היה, אגב, עם שני ראשי ועדות חקירה שקדמו לו, השופטים יעקב קדמי ("ילדי תימן") וורדי זיילר (בחינת המבנים בעקבות אסון ורסאי). שני המקרים האלה הועברו לטיפול רגיל של הנהלת בתי המשפט ומשרד המשפטים, ובשניהם נפדו ימי החופשה במלואם. אור, ממש כמותם, הגיש את בקשתו במסלול המקובל, אלא שבאוצר היה מישהו שחשב שזו ההזדמנות להציג את השופטים כחמדנים. אור נפגע עד עמקי נשמתו. בכיר במערכת המשפט טוען: "צריך לב של אבן לעשות זאת לאדם שבוע לפני פרישתו; מישהו חלש יותר היה יכול לירות לעצמו בראש".



השופט אור, בדיון של הוועדה לחקר מאורעות אוקטובר 2000. הנשיא לשעבר מאיר שמגר התנגד למינויו לעליון, אבל המינוי הועבר בלחצם של אהרן ברק ושלמה לוין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו